מסע בבלארוס היהודית (ח): אל מבצר בְּרֶסט

הכניסה לאתר הזיכרון של מבצר ברסט

פרקים קודמים בסדרה:
א. מנוֹבוּגְרוּדוֹק ועד מִיר
ב. לאוּזְדָה, בעקבות דבורה בארון והרב משה פיינשטיין
ג. לרַאדִין, בעקבות החפץ חיים

ד. לקָאפּוּלי, בעקבות מנדלי מוכר ספרים

ה. למוֹטֶלֶה, בעקבות חיים וייצמן
ו. לבריסק, בעקבות אנה מרגולין ומנחם בגין
ז. הקרב על מבצר בְּרֶסט

אתר הזיכרון במבצר ברסט מרשים ומדהים. מאז נפתח, בשנת 1971 (במלאת שלושים שנה לקרב), הוא משמש אתר התייחדות ממלכתי, וככזה גם עוצב על פי מסורת הריאליזם ההרואי הסובייטי: מונומנטלי וגדול מהחיים. שבעים וארבע שנים אחרי הקרב, שתואר ברשימה הקודמת, אנו פוסעים אל המבצר. יותר נכון, אל מה שנותר ממנו.

כבר בכניסה, בעומדך ליד השער הענק המעוצב בצורת הכוכב הסובייטי המחומש, נשמע ברמקולים קולו של קריין הרדיו היהודי האגדי יוּרי לֵוִיטָן, בהקלטה ההיסטורית מ-22 ביוני 1941, שבה בישר לאזרחי ברית המועצות על פלישת הגרמנים לרוסיה. כל מי שגדל בברית המועצות, אז והיום, מכיר את הטקסט הזה בעל-פה, וגם מי שאינו מבין רוסית מתרגש. גוֹבוֹרִיט מוסקווה! (מוסקווה משדרת).

לויטן אמר כך:

הקשיבו! כאן מוסקבה! הודעה ממשלתית חשובה ביותר עומדת להימסר: 

אזרחי ברית המועצות, היום בשעה ארבע בבוקר, וללא הכרזת מלחמה, כוחות שריון גרמנים תקפו את גבול ברית המועצות. המלחמה הפטריוטית הגדולה של העם הסובייטי נגד הפולשים הגרמנים הפשיסטים החלה. הצדק איתנו. האויב יובס. הניצחון יהיה שלנו.

מקשיבים להודעתו הדרמטית של יורי לויטן על פתיחת המלחמה הפטריוטית הגדולה 

כשחוצים את הכניסה המפולשת נגלה לעיניך מצד שמאל, סמוך לעצי ערבה בוכייה וליובל הנחל הציורי שמפכה בצד, פסל ענק של לוחם סובייטי. גופו של הלוחם שרירי ודרוך, פניו מפיקים עצב וסבל, אך הם משדרים גם נחישות ודבקות במטרה. הוא זוחל. אבל לאן? אולי אל עבר מקור המים הדלוח שבערוץ הנחל הסמוך? בידו הימנית הוא מתקדם עם הרובה, ואילו ידו השמאלית אוחזת בקסדת פלדה.

ערוץ הנחל שמקיף את המצודה סמוך לאנדרטה

כשמתבוננים בפסלים הללו אפשר להתחיל ולהבין את מקורות ההשפעה המשותפים למעצבי מקום זה (ומקומות נוספים ברחבי ברית המועצות לשעבר, כמו מוזיאון המלחמה הפטריוטית הגדולה בקייב) ולאמן יהודי כמו נתן רפפורט, שפיסל את האנדרטאות המונומנטליות המוכרות לנו היטב: האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה (בוורשה; העתק ביד ושם בירושלים), מרדכי אנילביץ (בקיבוץ יד מרדכי), מגיני נגבה (בקיבוץ נגבה), מגילת האש (ביער הקדושים ליד מושב כְּסָלוֹן), ועוד.

ליד פסלו של הלוחם הזוחל מוצבות מרגמות ולצדן טנקים סובייטיים ישנים, והם מקור שמחה לילדים, שמטפסים עליהם ומשתעשעים על הצריחים והקנים.

במרכז רחבת הזיכרון הגדולה ניצב פסל מונומנטלי נוסף ובחזיתו שורה ארוכה של לוחות שיש ועליהם חקוקים שמות החיילים שנפלו, דרגותיהם ומקומות מוצאם מכל רחבי ברית המועצות. שמות רוסיים למהדרין מעורבים עם שמות של יהודים, ארמנים, גרוזינים, קזאחים ועוד. כמעט כל הרפובליקות הסובייטיות מיוצגות כאן. לצד לוחות רבים מונחים זרי פרחים, אות לטקס זיכרון שנערך לא מכבר.

זוג תיירים מבוגרים עומד מול אחד הלוחות ומחזוּת פניהם ניכר שהם באים מאחת הרפובליקות האסיאתיות. האשה כורעת ברך, מתפללת ודמעות בעיניה. אנו משערים כי היא מתייחדת עם אחד מקרובי משפחתה שנפל כאן. כמה דקות לאחר מכן אזרנו אומץ ופתחנו עמם בשיחה.

אקאקי שוורדנדזה

הם אכן הגיעו מקזחסטן, ולא, אין להם קרובי משפחה שנפלו כאן. אבל הם מכירים היטב את סיפור הקרב בברסט וחשו חובה מוסרית לבקר במקום כדי להביע את רגשות ההזדהות והכבוד שהם רוחשים לנופלים האמיצים.

אחד מלוחות הזיכרון מוקדש לסטארשי סרג'נט (סמל בכיר) אַקָאקִי שְׁוַורדנָדְזֶה, שנפל כאן. זהו אחיו הבכור של אדוארד שוורדנדזה, שהיה שר החוץ של ברית המועצות בימי גורבצ'וב ולימים נשיא גאורגיה.

לוח הזיכרון לאקאקי שוורדנדזה (צילום: אבישי ליוביץ')

סמוך לאנדרטה, מעין בריכה ריקה. במרכזה כַּן לאש תמיד, ובחזיתה, על גבי שרידי אבנים של קירות המבצר ההרוס, נקבעו לוחות כבוד ל'ערי הגבורה' של ברית המועצות.

אש התמיד במבצר ברסט

מאחורי אש התמיד, במקום הגבוה ביותר במצודה, עומדת כנסיית סנט ניקולאס. זו היא כנסייה אורתודוקסית, שבימי הקומוניסטים שימשה מועדון קצינים ובזמן הלחימה הייתה נקודת הגנה אסטרטגית, שבסביבתה נפלו מאות חיילים. למן שנת 1994 חזרה הכנסייה לתפקד כמוסד דתי, ועתה היא גדושה בציורי איקונות ובמתפללים.

כנסיית סנט ניקולאס

הכנסייה מבפנים

עוד מונומנט מרשים שהוקם בסמוך הוא אובליסק הכידון, 104 מטרים גובהו ו-620 טונות משקלו. האובליסק הוא ייצוג של כידון הרובה הרוסי המפורסם מוסין-נגאן, שננעץ כביכול בשמיים וכך מסמל את הניצחון על האויב.

האנדרטה המרכזית – שמזכירה במשהו את ראשי הנשיאים האמריקנים שנחצבו בהר ראשמור שבדרום דקוטה – מטילה מורא של ממש. ראש ענקי של לוחם מדוכא אך נחוש-מבע בוקע מן הסלע. האם זהו ראשו של גברילוֹב, הלוחם הרוסי הנועז, שהיה השורד האחרון מן הקרב והגרמנים חסו על חייו? מי יודע...

צריך לסובב את האנדרטה הענקית, כי בצדה האחורי נחקקו דמויות נוספות, שגם הן מספרות על מלחמת החפירות הנואשת שניהלו הלוחמים הסובייטים שסירבו להיכנע לגרמנים.

בצד הדרומי של מתחם המבצר נמצא 'שער חֶלְם' (Cholm בגרמנית), אחד מארבעת השערים של המצודה. הוא נקרא כך משום שהוא פונה אל הדרך המובילה לעיר הפולנית חלם (Chełm). הקירות, הבנויים מלבנים אדומות, מצולקים מפגיעות כדורים.

כך נראה השער בצילום שעשו הגרמנים לאחר כיבוש המבצר:

על קיר השער, משמאל, טבלת זיכרון ועליה חקוקה דמותו של חייל. זהו הקומיסר יֶפִים מוסייביץ פוֹמִין (1941-1909), מגיבורי הקרב על המבצר. פומין, יהודי יליד העיירה קולישקי (פלך ויטבסק), שהלהיב את רוחם של החיילים, ארגן את התקפת הנגד ובעצמו לחם כארי, נפל בשבי הגרמנים ב-30 ביוני. הוא הזדהה בפני שוביו כיהודי וקומיסר ומיד הוצא להורג ביריות על קיר השער. הגרמנים עשו זאת בהתאם ל'פקודת הקומיסרים' המזעזעת, שהוציא היטלר ערב הפלישה, ובה קבע כי יש להוציא להורג וללא משפט 'פּוֹלִיטְרוּקים' קומוניסטים. 

ב-1957 זכה פומין בעיטור לנין, העיטור השני בחשיבותו בברית המועצות.

יֶפִים מוסייביץ פוֹמִין

טבלת הזיכרון לקומיסר האדום יֶפִים פוֹמִין בשער חלם

אנו חוצים את שער חלם ומגיעים לגשר, והנה הפתעה.

מולי הולכים שני מכרים ירושלמים, חוקרי האמנות היהודית ד"ר בוריס חיימוביץ והלל קזובסקי. הם נמצאים כאן כחלק מעבודתם בסקר שנעשה עבור המוזיאון היהודי במוסקבה.

בוריס חיימוביץ (משמאל) והלל קזובסקי (שלישי משמאל) על הגשר מחוץ לשער חלם

בוריס והלל מציעים להראות לנו משהו מיוחד: מחסן ענק, בתוך תחומי המבצר, שבו נאספו שרידי מצבות יהודיות מבריסק. אנו הולכים בעקבותיהם ולאחר צעידה של כקילומטר וחצי מגיעים למבנה ענק בקצה הצפוני של המתחם.

בוריס פותח בפנינו חדר נעול ובו נערמות בחוסר סדר מצבות ושברי מצבות שלוקטו מכל רחבי בריסק היהודית. ככל שהם הצליחו לברר, פשוט לא נמצא מקום אחר שבו אפשר יהיה לשמור את המצבות הללו, והן ממתינות כאן עד שיוחלט מהי הדרך הנאותה לשמר אותן. 

וכך נקשרות, באופן סמלי, מצבות הקבורה העתיקות שגובבו במחסן, עם סיפור גבורתם של לוחמי המבצר, ובתוכם הקומיסר היהודי יפים פוֹמין. 

תם ולא נשלם.

הצילומים ברשימה זו הם פרי מצלמותיהם של דוד אסף, נעם נדב, רמי נוידרפר וליאורה קרויאנקר.

עונ"ש בדרכים: היהודים של בית הקברות נוֹבוֹדוֹויצ'י במוסקבה (א)

כתב נתן רועי

ימי ראשון בעיר מוסקבה מוקדשים, בדרך כלל, לצפייה במשחקי כדורגל אך גם לביקור באחד האתרים החשובים שנמצאים בצפון העיר – בית הקברות נוֹבוֹדוֹויצ'י (Novodevichy), ובו קבורים גדולי השירה, הספרות והאמנות של רוסיה מאז תקופת הצארים ועד ימינו, ולצדם אנשי מדינה ופוליטיקאים ידועים.

אפשר למצוא כאן את מצבותיהם של סופרים כמו אנטון צ'כוב וניקולאי גוגול (האוקראיני), לצד המנהיגים הגדולים של ברית המועצות הקומוניסטית, כמו מולוטוב, חרושצ'וב או גרומיקו. אפשר לחלוף על פני קבריהם של המשורר הסובייטי הנערץ ולדימיר מאיאקובסקי (במקור מגיאורגיה), של במאי הקולנוע סרגי אייזנשטיין, של הזמר פיודור שליאפין (שמת בפאריס) ושל מבצעים ענקיים כמו הפסנתרן סביאטוסלב ריכטר (יליד ז'יטומיר שבאוקראינה) והצ'לן מסטיסלב רוסטרופוביץ האזרביג'אני, או של הקומפוזיטורים הנודעים דמיטרי שוסטקוביץ וסרגיי פרוקופייב. בפתח בית הקברות מצוי קברו של גיבור קומוניסטי ממוצא טורקי – המשורר נאזים חיכמת, שנפשו איוותה להיטמן באדמת אנטליה הטורקית מולדתו, אבל נקבר לבסוף כאן, כיוון שנרדף כל ימי חייו על ידי השלטון הטורקי.

רוסים רבים ממוצא יהודי קבורים בבית קברות זה, אך עדיין רב הנסתר בו על הגלוי. רבים מאלה שנרצחו על ידי סטאלין נקברו כאן, אך קבריהם אינם רשומים במפת בית הקברות שמסופקת על ידי לשכת המודיעין שבפתח (הלשכה סגורה בימי ראשון).

הנה שתי מצבות מעניינות של רוסים מפורסמים ממוצא יהודי שקבורים בנובודוֹויצ'י, וכן מצבה של אשה יהודייה שאינה ידועה כלל, אך על קברה, באורח יוצא דופן, מופיע כיתוב בעברית. ברשימה הבאה נביא עוד כמה מצבות 'יהודיות'.

א. דוד אויסטרך

יהודי שקבור כאן וזוכה לכבוד מלכים הוא הכנר הנודע דוד אויסטרך, שנולד באודסה בשנת 1908 ומת בשנת 1974. מצבתו הגבוהה עשויה בדמותו האוחזת בכינור. 

כאן אפשר לשמוע ולראות את דוד אויסטרך מנגן את הקטע הידוע 'אור ירח' (Clair de Lune) של המלחין הצרפתי קלוד דביסי. הקלטה מ-1962:

וכאן הוא מנגן קונצ'רטו לכינור של יוהן סבסטיאן באך:



ב. יורי לויטן

מצבה מעניינת נוספת היא של קריין הרדיו הסובייטי ממוצא יהודי יורי לויטן, שנחשב ל'קולה של מוסקבה' (בערך כמו שהיה משה חובב אצלנו). שידוריו החלו תמיד במילים הקצת יומרניות: 'מוסקבה מדברת' (Говорит Москва). בזמן מלחמת העולם השנייה היה זה לויטן שהכריז על הפלישה הגרמנית לברית המועצות. בימי המלחמה הוא ידע לרומם את רוחם של בני עמו בשידורים פטריוטיים, ובסיומה של המלחמה היה זה הוא שהכריז על נפילת ברלין בידי הצבא האדום. הידיעות החשובות ביותר נשמעו תמיד מפיו: הוא היה זה שהכריז ברדיו על מותו של סטאלין, על טיסת החלל של הקוסמונאוט יורי גאגרין, וגם על חידוש היחסים בין ברית המועצות לבין ישראל בשנת 1953.

יורי לויטן (1983-1914)

ההודעה על חידוש היחסים בין ברית המועצות לישראל (דבר, 21 ביולי 1953)

מצבתו היא פסל ענק ובראשו דמותו של לויטן וסמל הרדיו הסובייטי.

ג. מצבה בעברית

ולסיום, הנה המצבה עם הכיתוב בעברית. שמה של הנפטרת, ככל שהצלחתי לפענח הוא 'קאלמאנאקי' והיא נפטרה בחודש סיון תרנ"ד (ברוסית כתוב מאי 1893):

* חקר המצבות בנובודוֹויצ'י נעשה בסיוע ארגון Limmud Fsu  ובאדיבותו.