עמוס עוז: סוד הקסם של דברים שבעל-פה

עמוס עוז, 2006 (צילום: משה מילנר, אוסף התצלומים הלאומי)

במלֹאת שש שנים למותו

מאת שלמה הרציג

בשלהי שנת 1977 העניק הסופר עמוס עוז ריאיון לערוץ הראשון, במהלכו נסקרו חייו ויצירתו. לקראת סיום פנה המראיין לעוז בשאלה מפתיעה, שתערובת של תסכול, קנאה והתפעלות נשזרו בה:

אתה יודע מה מפריע לי? מפריע לי שהדברים שלך מנוסחים כל כך טוב. אתה תמיד מנסח את עצמך בצורה הטובה ביותר. זה באיזשהו מקום פוגע באמינות. אנחנו אנשים, אצלנו יוצאים גם שברירים, אצלך זה תמיד מלוטש ודָבָר דָּבֻר על אופניו. 

ועוז, בהטיית ראש קלה, כשחיוך אירוני על שפתיו, ענה בקול הבריטון השלו והנינוח שלו: 

אני עובד עם מילים ... אני עובד בשפה כל ימי חיי ... אם אני אומר דבר אני משתדל לומר אותו בדיוק. הדיוק שלי לא שונה מן הדיוק ששען מחפש בעבודתו, או צלם או חרש מתכת. מדוע זה מפליא אותך?

הנה כאן הריאיון: 

הכריזמה הרטורית שהייתה אופיינית לעוז משתקפת בדברים שאמרה עליו ידידתו נורית גרץ, שגם חיברה מונוגרפיה על יצירתו: 'הוא יודע לדבר, הוא נותן לך את ההרגשה, שהנה, הדבר הזה שאתה אומר זה בדיוק מה שהיה צריך להגיד ... רק הוא אומר את זה במילים הרבה יותר יפות' ('החלון הרביעי – עמוס עוז', בסדרה העברים, ביים והפיק יאיר קדר, 2021):

ובאחת, אם נחלקו הדעות באשר לאיכות כתיבתו הספרותית של עמוס עוז, הרי שמעולם לא הוטל ספק בכישוריו כאורטור מחונן. סגנונו הרהוט והמלוטש בעת שנשא דברים בעל-פה – בין בהרצאה בפני קהל, בין בשיחת רדיו או טלוויזיה, בין בדיונים ספרותיים ובין בטקסי קבלת פרס ספרותי כזה או אחר – הפך אותו לאחד הדוברים המרשימים והייצוגיים ביותר בשדה הספרותי, הפוליטי והפובליציסטי. אפילו מספדים שנשא הפכו חגיגה רטורית מפעימה בתכניה, בלשונה ובחיתוך הדיבור האופייני לו. כאלה למשל היו דברי ההספד על שמעון פרס בטקס האשכבה בהר הרצל, ב-30 בספטמבר 2016:

ברשימה בשם 'המעשים והספרים', שראשיתה בדברים שבעל-פה שנאמרו על ידו בטקס חלוקת פרס חולון לספרות ב-1966 (נדפס בפתח קובץ מסותיו הראשון באור התכלת העזה, ספרית פועלים, 1979), פתח עוז את דבריו בסיפור קצרצר, מעין צ'יזבט, שבמרכזו שניים מן המוטיבים הבולטים ביצירתו: אהבה וחושך. במוקד הסיפור מצוקתו של אב אוהב הנקרא בטלפון לחוש אל ילדו החולה בבית חולים בלונדון הערפילית והחשוכה. לעזרתו של האב התועה בחושך מתגייס זר אלמוני המוביל אותו בבטחה בדרכי העיר עד למחוז חפצו. משמגיעים השניים אל בית החולים תוהה האב על יכולתו של האיש לנווט את דרכו בתוך 'האפלה הזאת', ועל כך מגיב הזר באלה המילים: 'החושך והערפל ... אינם נוגעים בי מפני שאני עיוור' (עמ' 13). 

עמוס עוז, 1973 (צילום: חנניה הרמן, אוסף התצלומים הלאומי)

לא בכדי גייס עוז את הפואטיקה של הצ'יזבט, שהוא בעיקרו סיפור שבעל-פה בעל אופי פולקלוריסטי החותר אל שורת המחץ שבסיומו. הפרדוקס של עיוור המוליך את הפיקח, לצד תבניות רטוריות נוספות דוגמת חזרות, תקבולות וניגודים, הם מאבני היסוד בפואטיקה הכתובה של עוז, אך יותר מכך, בדיבורו. הוא עצמו היטיב להגדיר זאת: 'היחס שבין עולם המעשים לבין עולם המילים שבספרים הוא עניין דק שאיננו סובל הגדרות, ועל כן אני מנסה לדבר עליו במשלים' (שם). ודוק, 'לדבר', לא 'לכתוב', שכן, סוגת המשלים אופיינית לשיח הדָבוּר יותר מאשר לזה הכתוב.

לא בכדי הוצמד לעוז הכינוי 'מכשף השבט', כביטוי ליכולתו להפנט בדבריו את שומעיו. למעשה, הסופר עצמו הוא שטבע את הצירוף הסוגסטיבי הזה במסתו 'באור התכלת העזה', שראשיתה אף היא בשיחה בעל-פה שקיים עם משתתפי החוגים לספרות בעמק זבולון, המשכה, בגרסה כתובה שלה, ב'איגרת לחברים' (יוני 1972), ותחנתה הסופית בספר המסות דלעיל.

למעשה, מרבית ה'מאמרים ורשימות' שבספר ראשיתם בדברים שנשא עוז בעל-פה באירועים שונים. בפרק 'כשפים והשבעת רוחות', כתב עוז: 'ומה בעצם מעשיהם של המספרים? אלה האהובים עלי פועלים, פחות או יותר, כמין מכשפי השבט' (עמ' 21). בהמשך הביא 'סיפור קטן' שהתרחש במערה טחובה או על שפת נחל, 'לפני תשעת-אלפים שש-מאות-ושש שנים'. מכשף השבט הלהיב את בני שבטו, כשבאמצעות סיפוריו הצליח ללכוד את האימה שמחוץ למערה וגם את האימה שבלב שומעיו, ולהטיל עליהן את כוחות הסדר והמשמעות. כך עלה בידו להרגיע את יושבי המערה ולסייע בידם לעמוד במצור הנצחי של פחד המוות. שלא במקרה, האידיאל שהציב עוז איננו זה של כותב סיפורים אלא של זה המספר אותם. ואכן, יותר משראה עצמו עוז כסופר ראה עצמו כמספר סיפורים.

כך היה גם בשולי הרצאה שנתן במוסד שמואל נאמן בינואר 2011 על ספרו סיפור על אהבה וחושך (כתר, 2002). כאשר נשאל בסיום על מקורות יצירתו, סיפר עוז כי כבר בילדותו בירושלים אהב לשמוע ולספר סיפורים: 

לא הייתי ילד יפה, לא הייתי ילד חזק, ולא הייתי מוצלח במגרש המשחקים ולא הייתי טוב בספורט, ולא הייתי טוב בלימודים. הדרך היחידה שלי לעשות רושם על הבנות הייתה לספר סיפורים. 

כמו שחרזדה המיתולוגית של סיפורי אלף לילה ולילה כך גם כאן עמד הילד עמוס קלוזנר מול ילדי השכונה, ובנקודה המותחת ביותר בסיפור נהג להפסיקו כדי להמשיכו למחרת. זו הייתה דרכו היחידה לזכות בהערכתם של חבריו. וכמובן שאין להתעלם מכך שהרומן האוטוביוגרפי המרהיב של עוז הוא 'סיפור על אהבה וחושך', והסיפור שבכותרת מתפקד לא רק כשם עצם אלא גם, ואולי בעיקר, שם פעולה.

תקצר היריעה מלעסוק בשפע הנאומים, השיחות והראיונות של עמוס עוז, שעשו את דרכם מן המדיום ה'דיבורי' אל לשון הכתב, אך אזכיר שניים מספריו, שראשיתם בדברים שבעל-פה. הראשון שבהם, פה ושם בארץ ישראל (עם עובד, 1983), הוא מעין ספר מסע, שבו תיעד הסופר מפגשים מגוונים ושיחות מרתקות, שהיו לו במהלך השנה שקדמה לפרסום הספר עם אנשים ממקומות ומגזרים שונים ברחבי הארץ. במפגשיו נתקל עוז בקולות החריפים והנוקבים ביותר בחברה הישראלית; קולות מפי חרדים, מתנחלים, ערבים, תושבי הפריפריה ועוד. העמדות הרדיקליות באשר לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כמו גם הקיצוניות האנטי-ציונית, שהשתקפו במקצת המבעים הללו, עוררו עליו זעם מצד רבים. אך הפרק שטלטל במיוחד את ההוויה הישראלית בת הזמן היה 'העלבון והזעם', שבו נתן עוז ביטוי חריף לקולות 'מזרחיים' של תושבי בית שמש באופן שחשף את השסעים העמוקים בחברה הישראלית. גם רשמי ביקורו ושיחותיו עם מתנחלים בעָפְרָה, מצוטטים עד היום בשיח הפנים-מתנחלי כדוגמה לחוסר ההכרה וההבנה של השמאל הציוני למה שהם תופסים כחלוציות.

הספר השני המבוסס על שיחות בעל-פה, ממה עשוי התפוח (כתר, 2018), שונה מאוד מקודמו. ראשית, השיחות הן ברשות היחיד, שיחות שניהל עם שירה חדד, עורכת ספריו האחרונים. על טיבו השונה של הספר תעיד גם כותרת המשנה 'שש שיחות על כתיבה ועל אהבה, על רגשי אשמה ותענוגות אחרים'.

הנה המשל היפה, שנתן לספר את שמו: התפוח, כך עוז, הוא תוצר של 'מים, אדמה, שמש, עץ תפוחים וקצת זבל... אבל הוא לא דומה להם'. כזה הוא גם הסיפור אצל עוז, שמורכב מסך של שיחות, מפגשים והתנסויות, אך הוא שונה מהם. נקל להצביע על האופי השיחני-אוראלי של המשל הזה כמייצג לדרכו של עמוס עוז כאמן הדברים שבעל-פה.

עמוס עוז ושירה חדד, 2018 (ויקימדיה)

עדות נוספת להיותו של עוז 'חי מדבר' היא אותה 'הרצאה אחרונה', שממרחק הזמן ראויה לתואר 'מיתולוגית', שאף היא נדפסה כספר: כל החשבון עוד לא נגמר (כתר, 2019). ההרצאה נישאה במרכז למורשת היהדות של אוניברסיטת תל אביב ב-3 ביוני 2018 כהרצאת סיכום של סדרת הרצאותיו בנושא 'הרעיון הציוני לגווניו'. 

באורח אירוני נפתחה ההרצאה במילים 'האמת היא שאין לי הרבה מה לומר לכם', והמשכה בשטף מרשים, בן 48 דקות, של מילים ומשפטים, בנויים לתלפיות, על הפתרון היחיד בעיניו לסכסוך היהודי-ערבי: פתרון שתי המדינות. את עמדתו השמאל-ציונית נימק עוז במגוון נימוקים משכנעים, שיש בהם, מצד אחד, התנגדות למיליטריזם הכוחני של ישראל ביחסה לפלסטינים, ומצד אחר, שלילה מוחלטת של הפציפיזם ושל החתירה למדינה דו-לאומית כעמדתו של השמאל הרדיקלי. את דבריו ליווה עוז בשלל דוגמאות היסטוריות, משפחתיות ואישיות. בלט במיוחד סיפורו על המפגש עם אינטלקטואל צרפתי-פלסטיני השואף לחזור לליפתא, עיירת הולדתו המדומיינת, שעוז הבהיר לו, ש'זה לא יקרה', כיוון שהוא, הפלסטיני, מחפש במרחב את מה שאבד לו בזמן.

וכך סיפר לאחר ההרצאה עורך הסדרה ומי שעמד בראש המרכז, פרופ' דן לאור: 'כשראיתי את עוז עושה דרכו לבמה מבלי שהחזיק בידיו דפים או ספר כלשהו או אפילו פתק, שאלתי אותו בזהירות האם אין לו הרצאה מוכנה מראש, והוא השיב לי כי הוא יחליט מה לומר רק לאחר שיעלה לבמה' ('רק המוות הוא בלתי הפיך, וגם את זה אני אבדוק עוד מעט: כיצד נולדה 'ההרצאה האחרונה' של עמוס עוז', הארץ, 4 בפברואר 2020). בפועל, היתה זו מעין מתנת פרידה, או צוואה רוחנית-פוליטית, שהביאה לשיא את יכולותיו הרטוריות של עוז כנואם מחונן, ממשיך דרכם של הנואמים הגדולים בימי יוון ורומי.

אך מהו בעצם סוד הקסם של הדברים שבעל-פה שנשא עמוס עוז בכל כך הרבה הזדמנויות? האם זו הזרימה הקולחת, המטפורות והדימויים המקוריים, אוצר המילים הסוגסטיבי, המבנים המהודקים? ושמא מחוות הגוף, תנועות הידיים הרחבות וחיתוך הדיבור האקספרסיבי? התשובה מן הסתם היא: השילוב המדויק בין כל אלה.

בימים הגורליים שעוברים עלינו מאז החלה מלחמת השבעה באוקטובר חסר, כה חסר, קולו הצלול של עמוס עוז, הקול שנתן הסבר והפיח תקווה.

__________________________________________

ד"ר שלמה הרציג היה המפקח על לימודי הספרות במשרד החינוך. הוא חוקר ספרות ומרצה. shlomozo@bezeqint.net