אבן מקיר תזעק: מלחמת יום העצמאות, ברגנר וגולדנברג

א. מלחמת יום העצמאות

בישראל, לצערנו, ההיסטוריה מתחלקת על פי המלחמות שבני דור זה או אחר השתתפו בהן או חוו אותן. 

טל סגל ביקר באנדרטת עוצבת אגרוף ורומח (חטיבה 27) סמוך לצומת גבעת כ״ח והופתע לגלות שיש מלחמה שעליה לא סיפרו לנו – 'מלחמת יום העצמאות'. מעניין כמה ימים נמשכה מלחמה זו... 

עוצבת אגרוף ורומח – חטיבת המילואים הראשונה של חיל השריון – הוקמה ב-1952, כארבע שנים אחרי מלחמת [יום] העצמאות. 

צילומים: טל סגל

ב. יוסל ואודרי ברגנר

יוסל ואודרי ברגנר בסטודיו, 1966 (צילום: בוריס כרמי, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית; ויקימדיה)

כשישים שנה (משנת 1957, עת עברו מצפת לתל אביב) חיו יחד בני הזוג יוסל ואודרי ברגנר בבית המט ליפול ברחוב ביל"ו 30 בתל אביב. כאן אירחו ועבדו, יצרו וציירו. כאן היה הסטודיו של יוסל, צייר אהוב, איש רֵעים וחתן פרס ישראל לאמנות (1980), וממנו נבעו מאות, ושמא אלפי, ציוריו ופומפיותיו.

שלוש שנים לאחר מותה של רעייתו אודרי בגיל 95 – מאיירת וציירת מוכשרת בפני עצמה, וגם סופרת ומעצבת אופנה – הציבה העירייה שלט לזכרם ולכבודם בפתח ביתם.

צילומים: איתמר לויתן

כבוד לעיריית תל אביב על מפעל ההנצחה הייחודי והחשוב שלה!

ג. אליהו גולדנברג

צילום: איתמר לויתן

שלט הנצחה חדש הוצב לפני כחצי שנה גם ברחוב הנביאים 34 בתל אביב, בביתו לשעבר של השחקן, הבמאי והקריין אליהו גולדנברג.

את אליהו גולדנברג רק מעטים זוכרים, ואם כבר זוכרים אז יודעים לציין שהוא היה אביו של הבדרן המנוח דודו טופז. אבל אליהו גולדנברג היה הרבה יותר מ'אבא של'. 

הוא התחיל את הקריירה שלו בניהולה האמנותי של להקת הבריגדה 'מעין זה', אך את שמו קנה בעיקר בזכות היותו אמן הדקלום האמנותי שידע להקהיל קהילות ברבים יחד עם שני השמוליקים (שמואל רודנסקי ושמוליק סגל), שקראו ושיחקו ביחד ולחוד קטעים מהקלסיקה היהודית בעברית וביידיש. מקצוע זה של 'אמנות הדיבור', כלומר הקראה אמנותית של מונולוגים או סיפורים, כבר נעלם כמעט לגמרי ונבלע בתוך אמנות התיאטרון, אבל עד לפני כשנות דור הוא עמד בזכות עצמו.

כדי להמחיש את מקומה של הקרינות האמנותית בדור הקודם די אם נביא לדוגמה את תוכנית הרדיו היומית פרקי היום בתנ"ך, ששודרה בקול ירושלים ואחר כך בקול ישראל למן שנת 1945 ועד שנות השבעים, ובמסגרתה נקראו בכל יום שני פרקי תנ"ך. סוד הקסם של תוכנית זו היה בקריאתם המיוחדת והמוטעמת של קריינים כמו משה חובב, שלמה ברטונוב, עמיקם גורביץ או יוסף רוזן, שנתנו בקריאתם משמעות וטעם לפסוקים העתיקים. ככל שידוע לי, השריד היחיד מאותה תוכנית – שיש לקוות כי היא שמורה בשלמותה בארכיון רשות השידור – הוא הקריאה היומית של פסוקי 'שמע ישראל' מפי משה חובב, כל יום ברשת ב' לפני החדשות של שש בבוקר (שריד נוסף הוא קריאת פסוקי חזון העצמות היבשות מיחזקאל בבוקר יום העצמאות).

אבל לא רק תנ"ך. בעולם דוברי היידיש היה סוג זה של קריינות טקסטים ספרותיים בפני קהל סוג נפוץ ואהוב של בילוי תרבותי, עוד במזרח אירופה. לערבי ההקראה הללו קראו 'נשף ספרותי' והרפרטואר כלל תמיד קטעים מסיפוריהם של שלושת הקלאסיקונים: מנדלי מוכר ספרים, י"ל פרץ ושלום עליכם. גם הנוהג שמשוררים וסופרים קוראים מיצירתם היה רווח, אף כי לא כל סופר או משורר ניחן בקול ערב ובוודאי לא ביכולות תיאטרליות. אחד הקריינים האמנותיים האהובים ביידיש היה לייבו לוין (1983-1914), שגם הלחין וביצע שירי משוררים. לייבו עלה לארץ ב-1972 והמשיך להופיע, אך מטבע הדברים קהל המעוניינים כבר היה מצומצם.

ערבי הקראה ודקלום רווחו בשנות החמישים והשישים גם בקרב דוברי העברית בישראל, ואליהו גולדנברג היה אחד ה'מאסטרים' בשתי השפות. שלום עליכם, י"ל פרץ וש"י עגנון, ביאליק, איציק מאנגר, אלתרמן ועוד הרבה – אלה היו החומרים של הקריינים, שלוו גם במעין מערכונים, באילתורים ובקטעי נגינה.

רפרטואר ההקראות של אליהו גולדנברג, 1950 (דמקה; ויקיפדיה)

ילד הייתי בשנות השישים, כשהוריי נסעו פעם (אולי היה זה בסוכות, כבר איני זוכר) לחופשה בבית ההבראה במושב השיתופי ניר עציון שעל הכרמל. באחד הערבים נגררתי אחריהם לתכנית האמנותית שנערכה באולם המופעים של בית ההבראה. זה היה ערב שכולו אליהו גולדנברג והוא נחרט בזיכרוני. אני זוכר שקרא כמה סיפורים קצרים של שלום עליכם – זו הייתה מן הסתם הפעם הראשונה ששמעתי את שמו של אותו סופר – ואני זוכר היטב את הנאתם העצומה של הוריי ושל המאזינים האחרים. אני כמובן השתעממתי כהוגן. היו ימים...

חובבי אמנות הדיבור מוזמנים לערבי פרידה מאליהו גולדנברג, 1967
(הארכיון העירוני תל אביב-יפו; הספרייה הלאומית)