שלחן ערוך: כך אוכלים אטריות ושותים קהוה

אמר העורך:

'עידן ועידנים' היה שמו של מדור שלפני כארבעים שנה נדפס מפעם לפעם ב'תרבות וספרות' של עיתון הארץ. זה היה בשנות השבעים של המאה הקודמת, בימי העורכים המנוחים יורם ברונובסקי ובנימין תמוז, וייבדל לחיים יהושע קנז. המדור נחתם בשם העט 'כרמי רוזן', שאינו אלא צירוף שמם של חוקר הספרות העברית והמתרגם מפולנית לעברית ד"ר דוד וינפלד ושל איש מרכז ההסברה (לשעבר) שלמה רוזנר, שבין יתר מעשיו חיבר במשך עשרות שנים את הטקסטים שקראו מדליקי המשואות בימי העצמאות.

כל פריט במדור הורכב מציטוט של קטע אחד או כמה קטעים מתוך ספרים עבריים שנדפסו בדורות הקודמים והקודמים לקודמים, חשובים ופחות חשובים, לפי המזדמן, ללא הגבלה, ובלבד שיעלו חיוך על פניו של קורא בן זמננו, ולכל הפחות על פניהם של המביאים לדפוס כרמי ורוזן. חיוך שגורמיו מגוונים – התוכן, התמימות, הלשון, הזרוּת, המחסור במונחים ועוד, והוא בא מתוך ריחוק, אך בלי להתנשא. ולצד הציטוט – התייחסות בת זמננו אליו, שהיא במובן מסוים סוג של דיאלוג בינו ובינינו הקוראים אותו היום. וכמובן, הפרטים הנחוצים על המקור ועל כותבו. המדור בעיתון הופיע כמה עשרות פעמים עד שחדל, אבל איסוף הקטעים נמשך, וכן הדיאלוג.

בלוג עונג שבת יביא מדי פעם מעוללות הבציר של 'כרמי רוזן', ואם לא בציר, אז לפחות לקט, שכחה ופאה.

*

עידן ועידנים // דוד וינפלד ושלמה רוזנר

'הספר הזה', כתבו פ"ז (בלי להזדהות) בדברי הפתיחה לספר כל-בו לתלמיד, 'נועד להיות פנקס של כיס לתלמידים', ועל כן הם כללו בו כל מה  שלדעתם תלמיד יהודי בגולה בשנת תרפ"ז (1927) צריך לדעת, מנקודת ראות ציונית כמובן, ומה שעשוי לשעשע אותו. 

עמ' 1

שני עמודי התוכן מונים למעלה מחמישים ערכים, בתחומים רבים, ויוצרי הספר, יזמיו, ד"ר שמואל פרלמן וזאב ז'בוטינסקי, הבטיחו שהמהדורות הבאות תושפענה מהערות של מורים ותלמידים. שנה קודם לכן הוציאו השניים מיזם מקורי אחר: אטלס עברי (ראו ברשימתו של אליהו הכהן, 'האטלסים הראשונים בשפה העברית', בלוג עונג שבת, 16 במרץ 2018).

בשנת תרפ"ז היה ברור לעורכים, שתלמיד עברי צריך לפתוח את יומו ב'מודה אני' להרצל ולבלפור, ועל כן תמונותיהם הובאו בפתח הספר, לצד נוסח עברי של הצהרת בלפור. 

וכיוון שאפילו תלמיד ציוני נאמן צריך לאכול, הובא ב'כל-בו' ערך מיוחד שנשא את הכותרת כבדת המטען היהודי 'שלחן ערוך'. אמנם כותרת המשנה היא 'נמוסי סעודה', אך עדיין שומר הערך על סוגת ספרות ההלכות פסוקות. לפי עדותו המפורשת של המסאי, המתרגם והעורך שמואל פרלמן (בריאיון עם יוסף כרוסט, שהתפרסם בעיתון חרות, 18 ביולי 1958, עמ' 5, 12), הערך הזה נכתב כולו בידי ז'בוטינסקי. זה היה שנים רבות לפני שהחלה חנה בבלי הזכורה לטוב להורות נימוסים והליכות בקול סמכותי.

מַקְסָה נורדאו, בתו של המנהיג הציוני מקס נורדאו, היא שאיירה את הספר. ומי היו הדוגמנים שעמדו נגדה? פרלמן סיפר לכרוסט: 

הצעיר והצעירה, הם ז'בוטינסקי ואני ... התיישבנו ליד השולחן, ולפי הוראותיו של ז'בוטינסקי צילם אותנו צלם בכל מיני פוזות. אחר כך מסרנו את הצילומים לגברת מכסה נורדאו והיא ציירה לפיהם את הציורים המופיעים כאן.

שמואל פרלמן (ויקיפדיה)

זאב ז'בוטינסקי, 1921 (מכון ז'בוטינסקי בישראל)

מתברר אפוא שבעברו היה ז'בוטינסקי לא רק מדינאי דגול וסופר מוכשר אלא גם מורה לנימוסי שולחן, במאי ודוגמן...

כל-בו לתלמיד, עמ' 281

מקס ומקסה נורדאו, 1919

עמ' 280-277

הנה כמה דוגמאות מן הציורים המשעשעים שפזורים לאורך הספר. אין ספק שגם בימינו אפשר ללמוד מהם קצת נימוס וטעם טוב.

עמ' 285-282

הספר כל-בו לתלמיד הופיע, לפי הכתוב בעמוד השער, בהוצאת 'הספר', לונדון / תל אביב ה'תרפ"ז (ראו באיור למעלה). בגב השער נדפס: 

הספר כבר אזל מן השוק ורק אחדים מוותיקי הרוויזיוניסטים עוד זוכרים את קיומו. יחיאל קדישאי, מזכירו הוותיק של מנחם בגין, ראה אותו לראשונה רק בשנת 1967. חלפו עוד כמעט ארבעים שנה עד שהספרון הנדיר התגלגל שוב לידיו, ואז, כשכבר שירת בלשכת ראש הממשלה, החליט ליזום הדפסה מחודשת שלו.

בשנת 2005 הופיע הספר מחדש, בהוצאת מולדת חברה לפיתוח בע"מ, מכון ז'בוטינסקי בישראל, ובהפקת כנרת, זמורה-ביתן, דביר בע"מ. כחסיד מובהק של ההדר הז'בוטינסקאי קיווה קדישאי, בהקדמה קצרה להוצאה המחודשת, שלספר 'תהיה תועלת חינוכית גם בימינו אלה'. מבלי דעת, המהדורה המחודשת הייתה גם מעין מחווה לשמואל פרלמן, שאחת מיוזמותיו הברוכות בעשרים שנות חייו האחרונות הייתה פיתוחה של ספריית 'לגבולם', שהחזירה לספרות העברית יצירות של יהודים שנכתבו בלשונות אחרות.

מספרי הוצאת 'לגבולם' בעריכת שמואל פרלמן