מן הגורן ומן היקב: שלאַף שטונדה ברחוב אחד העם

אחד העם (גלויה של 'האחים אליהו', כנראה 1923)

מאת הָדִי אוֹר ודוד אסף

א. מעשה בשרשרת

הסופר והפילוסוף אשר צבי גינצבֶּרג (1927-1856), ראש וראשון למבשרי הציונות התרבותית, המוכר בפי כל בשם העט שלו אַחַד העם (ולא אֶחַד העם, כמו שאתם רגילים להגיד!), עלה לארץ בשנת 1922. תחילה גר בירושלים, אך לאחר זמן קצר, ביוני 1922, קבע את ביתו בתל אביב. העירייה, שחפצה ביקרו, רכשה באותה שנה את ביתו של בן-ציון מוסינזון, מנהל הגימנסיה 'הרצליה', שיפצה אותו ולאחר מכן השכירה אותו לאיש הדגול והנערץ. ביתו של מוסינזון, ברחוב אחד העם 1, היה צמוד לגימנסיה (מפגש הרחובות אחד העם והשחר), כפי שניתן לראות במפה להלן. 

מתוך 'תל-אביב בראשיתה, 1934-1909', עידן, 3 (1986), יד יצחק בן צבי

קוראים חדי עין שמו לב בוודאי לעובדה התמוהה, שאחד העם גר ברחוב אחד העם. אכן, שם הרחוב נקבע כשמו של הדייר המפורסם בעודו בחיים (כך היה גם ברחוב ביאליק וברחוב בלפור שנקראו כך בעוד שני האישים הללו היו בחיים). עד אז נקרא הרחוב בשם רחוב הגימנסיה. 

השם רחוב אחד העם נקבע כנראה כבר בשנת 1913 ואזכור ראשון שלו מצאנו בינואר 1914:

החרות, 23 בינואר 1914

הגלויה הנראית כאן, מספר 263 (המספר מודפס מאחור) בסדרת הגלויות של 'האחים אליהו', מראה את רחוב אחד העם ממערב למזרח. הבניין החד-קומתי בצד שמאל הוא בית אחד העם. מעליו ניתן לראות את קצהו העליון של עמוד השער של הגימנסיה. אבל האלמנט המעניין ביותר בתמונה הוא השרשרת הנמתחת לרוחב הכביש. 

השרשרת הותקנה על ידי עובדי העירייה ונמתחה בכל יום בשעות אחר הצהרים על מנת למנוע מעבר ישיר של אוטומובילים או עגלות, בדרכם מתל אביב לשכונת נווה שלום. הרעש והאבק עשויים להפריע לשנ"ץ של אזרח הכבוד של תל אביב. 

אנחנו יכולים רק לנחש מה היה קורה בימינו, אם איש רוח היה זוכה לפריבילגיה כזו מטעם 'השלטונות'... 

סיפור השרשרת ברחוב אחד העם העסיק אותי (ד"א) לפני יותר מעשור, כאשר סיפרתי על מחסום דומה שהציבה עיריית ירושלים ברחוב שבו גר הסופר ש"י עגנון בשכונת תלפיות.

שלא כמו במקרה של אחד העם, שם הרחוב נחסם בין שתיים לארבע אחר הצהריים, ברחובו של עגנון המחסום הוצב מעשר בערב ועד שבע בבוקר ונועד לאפשר לסופר מנוחה בלילותיו ('אסור להפריע לסופר בעבודתו', או למה סגרו פעם רחובות בישראל?, בלוג עונג שבת, 20 ביולי 2011).

מעריב, 14 בספטמבר 1959

נחזור לאחד העם. ידידי (המנוח) יהושע מונדשיין, יליד תל אביב (1947), כתב לי אז כך:

מעיד אני עלי שמים וארץ, שבקרן הרחוב (הבלוק) שבו היה ביתו של אחד העם, היו שני עמודים בשתי המדרכות, ושרשרת מחברת ביניהם. התגוררתי לא רחוק משם (בשדרות רוטשילד) ובטיולי הילדות הייתה אמי ע"ה מספרת לי שבשעות המנוחה היו מותחים את השרשרת וחוסמים את הרחוב, כדי לא להפריע לסופר במנוחתו. ודוק: מנוחתו ולא כתיבתו. מסופקני אם בשנות חייו האחרונות בת"א היה עדיין סופר פורה. מיקומו של הבית היה באיזור 'מת' והפסקת ה'תנועה' לא היתה מורגשת ולא הפריעה לאף אחד.  

ולראיה הנה מה שכתב י"ד אייזנשטיין בספרו אוצר זיכרונותי (תר"ץ):

ברור שבשנות ילדותו של מונדשיין בתל אביב, ראשית שנות החמישים, השרשרת כבר לא פעלה, אך כנראה שהעמודים עדיין נשארו במקומם והיו מזכרת דוממת לשרשרת שפעם נמתחה שם לכבודו של אחד העם. 

בהמשך העביר לי מונדשיין אסמכתה נוספת שמאשרת את סיפור סגירת רחוב אחד העם, והיא לקוחה מתוך זיכרונותיה של סופרת הילדים ימימה אבידר-טשרנוביץ. וכך כתבה ימימה בספרה: באמת? או כשהיינו מעטים, ספרית פועלים, תשל"ח, עמ' 31-30:

 

אהבנו במיוחד את השורה התמימה הזו: 'בימים ההם כיבדו מאוד את הסופרים ואנשי הרוח'. ואידך זיל גמור...

ב. האחים אליהו

בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת היו 'האחים אליהו' יצרני הגלויות החשובים והפורים ביותר בארץ ישראל. ד"ר דליה לוי-אליהו, בת המשפחה שחקרה את פועלם ופרסמה את מחקריה בספר (הוצאה פרטית, 2014), העריכה ש'האחים' הנפיקו קרוב לאלף גלויות שונות, שמתעדות את נופיה של ארץ ישראל באותם ימים מכל זווית. 

פרט מעניין המסתתר בגלויה מרחוב אחד העם קשור בדמות לא מוכרת: דָוִד אליהו, צעיר הבנים במשפחת אליהו, שאחד מתפקידיו בשותפות המסחרית היה ללוות את צלמי הגלויות בעת עבודתם. כמו במאי הסרטים הנודע אלפרד היצ'קוק, שנהג להופיע למשך מספר שניות ברבים מסרטיו, כך גם דוד אליהו ידע לנצל את ההזדמנות. הוא נכנס ל'פריים' והנציח את עצמו בהיסטוריה. ואכן, גם לתמונה זו נכנס דוד (בצד שמאל למטה), והוא האיש הגבוה מימין, לבוש חליפה וחבוש (כמו כולם) במגבעת. 

'האחים אליהו' הוציאו בהמשך עוד שלוש גלויות המבוססות על אותו צילום. שתיים מהן דומות מאוד לגלויה שראינו ולכן לא נדון בהן. הגלויה השלישית קיבלה את המספר 320, כלומר היא מאוחרת יותר ממספר 263 (המספר הסידורי נדפס בצד שמאל למטה). קל לראות שמדובר באותו צילום אלא שיש הבדל בולט: בחזית הגלויה החדשה נראות שתי ילדות החוצות את רחוב אחד העם מדרום לצפון. 

תל.אביב.פדיה

ברור שרק אחת משתי הגלויות נאמנה לצילום המקורי, ואילו בשנייה נערכו שינויים. אפשרות אחת היא, שהתמונה המקורית כללה את שתי הילדות בחזית ובשלב מסוים הוחלט לרטש את דמויותיהן, אולי כדי להבליט את השרשרת החוצה את הרחוב. אפשרות שנייה היא, שדווקא גלויה 263 היא המקורית ובעת הכנת הגלויה החדשה החליט מי שהחליט להוסיף את שתי הילדות לתמונה, אולי כדי ליצור מימד של תנועה אופקית. 

אפשר להוכיח כי האפשרות השנייה היא הנכונה, והגלויה עם הילדוֹת (320) היא 'שיפוץ' או השבחה של המקור. כדי לעשות זאת נאתר בסבלנות הבדלים נוספים. יש ארבעה כאלה והם סומנו על הצילום הבא של הגלויה. 

ההבדל הראשון סומן בעיגול ירוק: הסולם המונח על גדר הבית מצד ימין חד הרבה יותר בגלויה המאוחרת (320). נראה כי בעבודות השיפוץ החליטו אנשי 'האחים אליהו' גם לחדד את הסולם, שהיה מטושטש משהו בצילום המקורי. 

הבדל שני סומן בעיגול צהוב: בגלויה 263 נראה בצד ימין, מאחורי השרשרת, איש הניצב ופניו למצלמה. בגירסה החדשה צצו לפתע שני ילדים לצידו.

הבדל שלישי סומן בעיגול סגול: בקצה הרחוק של רחוב אחד העם, בצידו השמאלי של הרחוב, נראה בגלויה 263 צריח מטושטש משהו. כנראה שזהו מגדל המים השני של תל אביב, שנבנה בנקודה הגבוהה ביותר באותם ימים. מגדל זה, אשר שוחזר בשנים האחרונות, נמצא היום ברחוב מזא"ה 36 בתל אביב. בגלויה 320 מגדל המים רוטש ואיננו. 

מגדל המים ברחוב מזא"ה (צילום: דוד אסף)

הבדל רביעי, שהוא אולי החשוב ביותר, סומן בעיגול כחול: עמוד השער של הגימנסיה, שנראה בגלויה 263 מעל ביתו של אחד העם, נעלם לחלוטין. 

המסקנה פשוטה: 'האחים אליהו' לקחו את התמונה המקורית (263) וערכו בה מספר שינויים. אלמנטים מסוימים רוטשו החוצה, אחרים חודדו או נוספו, ובהן שתי הילדות. המהלך הוא הגיוני, אתה לא לוקח משהו חד ומטשטש אותו, אלא ההפך. 

כמובן שאפשר לטעון כי הצילום המקורי היה דווקא מס' 320, ושער הגימנסיה נוסף למס' 263 באמצעות ציור. טענה כזו אינה סבירה מלכתחילה, אך קל להפריכה באמצעות גלויה אחרת של רחוב אחד העם שצילם משה אורדמן מאותה נקודה בערך. בגלויה זו רואים בבירור את שער הגימנסיה מעל בית אחד העם. הגלויה של אורדמן מוקדמת יותר. היא צולמה בשנות העשרים המוקדמות ורואים כי הצמחיה נמוכה יותר ועמודי השרשרת עדיין אינם קיימים. 

גלויה רחוב אחד העם שצילם משה אורדמן

נחזור לצילום מספר 263 וננסה לתארך אותו בדייקנות.  

כאמור, אחד העם עבר לגור בבית מוסינזון ב-1922, אך מתי נקבעה השרשרת? ההיסטוריון פרופ' יוסף גולדשטיין, שחיבר ביוגרפיה על אחד העם (אחד-העם: ביוגרפיה, כתר, 1992, עמ' 403), גרס כי החלטתה של מועצת העיר להפנות לרחובות סמוכים את תנועת האוטומובילים החוצים את רחוב אחד העם, התקבלה רק בקיץ 1926. אם גולדשטיין צודק הרי שהמחסום לא פעל זמן רב, לכל היותר חצי שנה עד מותו של אחד העם ב-2 בינואר 1927. פניתי (ד"א) לגולדשטיין ושאלתי אותו על מה הסתמך, והוא ענה לי כי נשען על ריאיון שקיים בשעתו עם הסופר בנימין תמוז. תמוז, שהיה אז כבר חולה ועל ערש דוי (נפטר ב-1989), לא היה בטוח בכך, אך גולדשטיין קיבל את דבריו ולא בדק אותם לעומק.

אפשר לקבוע כי אכן התאריך שגוי, והשרשרת פעלה כנראה כבר מסוף שנת 1922. אחד העם היה אז מר נפש, עצבני ומדוכא, חש את סוף ימיו ולא פסק להתלונן על הרעש סביב ביתו. במכתב ששלח לבנו ב-12 ביוני 1922 התלונן על גורלו וחש כי טעה  כאשר הסכים לגור בדירה שהושכרה לו. אגב כך אנו למדים על הווי הנעורים התוסס שאפיין את לילות תל אביב:

נפלתי בפח, יקירי. השאון בלילה גדול. עד חצי הלילה הומים ורועשים בני הנעורים ברחוב שלפני חלון חדר משכבי, ומן חמש בבוקר מתחילים הערבים לצעוק בשוק על מכירת ירקותיהם, והתוצאה מזה שכמעט חדלתי לישון. ואם לוקח אני סממנים [כדורי שינה], אין זה מועיל, כי תיכף כשאתחיל לישון מעוררני השאון. אינני מסופק [אין לי ספק] שה יקרב קצי ובמהרה בקרוב יוציאוני מן הבית הזה למקום מנוחה אחר (שולמית לסקוב,  חיי אחד העם, אוניברסיטת תל אביב והספריה הציונית, תשס"ז, עמ' 529).

והנה, ניתן לתארך את השרשרת גם על פי הגלויה של 'האחים אליהו', אף על פי שאין עליה תאריך. הגלויות שהדפיסו 'האחים אליהו' קיבלו מספר שוטף שמשקף סדר כרונולוגי. אפשר להוכיח בקלות כי גלויה מספר 358 – כמעט מאה גלויות לאחר גלויה מספר 263 שבה צולם רחוב אחד העם – נדפסה בשנת 1924 או בראשית 1925, שכן הכיתוב הוא 'רחוב אוסישקין בתל נורדוי', ואילו ב-1925 שונה שמו של רחוב זה לרחוב הירקון.

זאת ועוד, באחד העותקים שהשתמרו מגלוית רחוב אחד העם עם המחסום (מספר 320) נעשה שימוש בפועל. מישהו בשם ראובן שלח אותו בדואר לקרובת משפחתו לאה, וציין תאריך: 18 באפריל 1925. 

גם אם ראובן האלמוני קנה את הגלויה ביום הראשון למכירתה, ברור שלקחו כמה חודשים מאז צולמה הגלויה ועד שעברה עיבוד גרפי, נדפסה (בדרך כלל בגרמניה), נשלחה שוב לארץ ושווקה בחנויות. 

אפשר אפוא לקבוע שהחלטת העירייה לסגור את הרחוב הייתה זמן לא רב לאחר כניסתו של אחד העם לביתו בקיץ 1922, וגלויות 263, 320 של 'האחים אליהו' צולמו במהלך שנת 1924 ולכל המאוחר בראשית 1925.

לקריאה נוספת

עידו ששון, 'בית מוסינזון (בית אחד העם)', תל.אביב.פדיה 

חן מלול, 'כשאחד העם עבר לגור ברחוב אחד העם', הספרנים: מגזין הספרייה הלאומית, 2 בינואר 2018