'אסור להפריע לסופר בעבודתו', או למה סגרו פעם רחובות בישראל?

הגיע הקייץ והחרדים הירושלמים שוב משתוללים במסגרת אירועי החוצות של פסטיבל 'החיתולים המעופפים'. הפעם על הכוונת סגירת רחוב הנביאים לתנועת מכוניות בשבת.

הם לא יירגעו, הנודניקים האלה. וכבר הודיע אחד החצופים שמוביל את ההפגנות כי מטרתם האמיתית היא להבריח את החילוניים מירושלים:

אז על אפו ועל חמתו, דווקא ודווקא אנחנו נשארים.

מכל מקום, בישראל של פעם סגרו רחובות לתנועת מכוניות לא רק בשל קדושת השבת, אלא גם כדי שסופרים ואנשי רוח יוכלו ליצור בשקט ובשלווה.

לפני כשנה הבאתי באחד העונ"שים ידיעה שהתפרסמה ב-14 בספטמבר 1959 בעיתון מעריב ובה סיפר העיתונאי יהושע ביצור על סגירת רחוב בשכונת תלפיות שבירושלים, כדי שש"י עגנון, הסופר הנערץ שגר בו, יוכל ליצור באין מרעיש. בעצם סגרו את הרחוב רק מעשר בערב ועד שבע בבוקר, אבל המחווה עצמה היתה נאה:

באותה הזדמנות תהיתי אם נכונה השמועה שגם את הרחוב שבו גר אחד העם סגרו פרנסי העיר תל אביב. 

אחד העם (1927-1856)

אחד העם עלה לארץ בשנת 1922 וגר בבית מס' 1 ברחוב שנקרא על שמו בעודו בחיים (ביתו המקורי נהרס בשנות השישים יחד עם גימנסיה הרצליה). בוויקיפדיה צויין כי 'בשעות הצהריים הייתה דואגת המשטרה לשקט סביב ביתו על מנת שלא יפריעו לו בכתיבתו'.

איור: אלית אבני-שרון

ואכן הסיפור אומת, לפחות בחלקו, שכן מסתבר שהשקט נועד לא כדי לאפשר לאחד העם ליצור ולכתוב אלא פשוט כדי שיוכל לישון בשקט את השלאף-שטונדה שלו. 

הרב יהושע מונדשיין, יליד תל אביב, כתב לי כך:

מעיד אני עלי שמים וארץ, שבקרן הרחוב (הבלוק) שבו היה ביתו של אחד העם, היו שני עמודים בשתי המדרכות, ושרשרת מחברת ביניהם. התגוררתי לא רחוק משם (בשדרות רוטשילד) ובטיולי הילדות היתה אמי ע"ה מספרת לי שבשעות המנוחה היו מותחים את השרשרת וחוסמים את הרחוב, כדי לא להפריע לסופר במנוחתו. ודוק: מנוחתו ולא כתיבתו. מסופקני אם בשנות חייו האחרונות בת"א היה עדיין סופר פורה {אחד העם נפטר בתחילת שנת 1927}. מיקומו של הבית היה באיזור "מת" והפסקת ה"תנועה" לא היתה מורגשת ולא הפריעה לאף אחד.

ולראיה הנה מה שכתב י"ד אייזנשטיין בספרו אוצר זיכרונותי (תר"ץ):

לאחרונה העביר לי יהושע מונדשיין אסמכתא נוספת שמאשרת את סיפור סגירת רחוב אחד העם, והיא לקוחה מתוך זיכרונותיה של סופרת הילדים ימימה אבידר-טשרנוביץ.

ימימה אבידר-טשרנוביץ (1998-1909) בחדר עבודתה ברחוב פרוג בתל אביב

וכך כתבה ימימה בספרה: באמת? או כשהיינו מעטים, ספרית פועלים, תשל"ח, עמ' 31-30:

אהבתי במיוחד את השורה התמימה הזו: 'בימים ההם כבדו מאוד את הסופרים ואנשי הרוח'...

ואידך זיל גמור.