הידעת את הארץ? גלגולו של ביטוי

'טיול בארץ', משחק שולחן בהוצאת בנימין ברלוי, 1946 (אוסף אליהו הכהן)

מאת אליהו הכהן

'ידיעת הארץ' – מטבע לשון זה הפך כבר מזמן לנחלת הכלל: למן השיעורים במקצוע זה, שנלמדו בבתי הספר בארץ עוד בתקופת היישוב, ועד ללקסיקון הביטויים של כל מי שעוסק בתולדות ארץ ישראל ובהדרכת טיולים. אך מהו מקורו של מונח זה, מי היה הראשון שטבע אותו וכיצד התגלגל במרוצת הדורות? 

ששת הכרכים של סדרת 'הידעת את הארץ' של יוסף ברסלבי

המונח 'ידיעת הארץ' קשור בקשר הדוק עם הניב 'הידעת את הארץ?', ושאלה זו מזוהה באופן טבעי עם סדרת הספרים הידועה שחיבר יוסף ברסלבי (ברסלבסקי; 1972-1896) ונושאת כותרת זו. 

במשך שנים רבות נחשבו ספריו של ברסלבי – יחד עם סדרת מדריך ארץ ישראל של זאב וילנאי – לספרי יסוד פופולריים בהכרת הארץ. הם נמצאו במדף הספרים של כל שוחרי דעת הגאוגרפיה של ארץ ישראל ובתרמיליהם של סיירים ותיירים. ששת הכרכים של הידעת את הארץ יצאו בהדרגה במשך חצי יובל שנים, מאז שנת 1940 ועד 1964, ובהם הביא ברסלבי מידע עשיר על חבלי הארץ השונים, שנסמך על מאמרים שכבר פרסם קודם לכן בכתבי עת שונים לצד פרקים רבים שחיבר במיוחד לסדרה. 

יוסף ברסלבי (יד יצחק בן-צבי)

ברסלבי לא היה יליד הארץ. בשנת 1905, בהיותו בן תשע, עלה לארץ מרו­ֹמְנִי שבאוקראינה. הוא למד בבית ספר 'עזרה' ביפו ובגימנסיה 'הרצליה'. במלחמת העולם הראשונה גויס לצבא הטורקי ושירת כקצין ומתורגמן. ב-1922 יצא לחו"ל ונרשם ללימודי יוונית ולטינית באוניברסיטת וינה אך חזר לארץ לאחר שנה. ב-1927 יצא שוב לחו"ל ולמד ארכאולוגיה ומדעי המזרח באוניברסיטת ברלין. באותן שנים החל לפרסם את מאמריו הראשונים בידיעת הארץ. 

ברסלבי היה מחלוצי המדריכים שקירבו את הציבור הרחב להיסטוריה ולגאוגרפיה של ארץ ישראל וסביבתה. עמו פעלו  גם אישים כמו ישעיהו פְּרֵס (1955-1874), פנחס כהן (1956-1887), דוד בנבנִשתי (1993-1897), עזריאל ברושי (1986-1897), נתן שלם (1959-1899), זאב וילנאי (1988-1900), בן-ציון לוריא (2002-1905) ושמואל אביצור (1999-1908). עשרות שנים שימש ברסלבי מורה לידיעת הארץ בסמינר לוינסקי למורים. הוא נחשב לבר סמכא גם בתחום חקר המקרא, וביובל השבעים שלו הקדישה לכבודו החברה לחקר המקרא את ספר יוסף ברסלבי (ברסלבסקי): מחקרים במקרא, בלשון ובידיעת הארץ (קרית ספר, תש"ל). במהלך חייו פרסם עשרות מאמרים בידיעת הארץ ובחקירתה ואת החשובים בהם ריכז בספרו לחקר ארצנו: עבר ושרידים (הקיבוץ המאוחד, תשי"ד). את מסלול חייו ופועלו גולל בספר זיכרונותיו בנתיבות לא סלולות אל ידיעת הארץ (עם עובד, תשל"ד). 

נשוב לסדרה הידעת את הארץ. כתיבתו של הכרך הראשון – 'הגליל ועמקי הצפון' – הסתיימה כבר ב-1937 אך הוא נדפס רק שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 1940, בקיבוץ עין חרוד. הספר היה לאבן דרך בתולדות המו"לות בארץ ישראל: זה היה בכור ספרי הוצאת הקיבוץ המאוחד, שהיא כיום מהוצאות הספרים הגדולות בארץ ומניין הכותרים שהוציאה לאור מגיע לכדי מאות רבות. 

לוח המעורר לשנת תרצ"ו

בשנת 1943 השלים ברסלבי את הכרך השני בסדרה, 'ארץ הנגב'. אחריו יצאו עוד ארבעה כרכים: 'ים המלח סביב סביב', 'אל אילת ואל ים סוף', 'בין תבור לחרמון', ו'נוף האדם בגליל'. ספרי הסדרה, שיצאו בכמה מהדורות, זכו לתפוצה נאה ופיארו את מדפי הספרים של בתים רבים בישראל.

בסוף שנת 1935, חמש שנים לפני שיצא הכרך הראשון בסדרה, פרסם ברסלבי מאמר בשם 'הידעת את הארץ?'. המאמר נדפס בלוח המעורר, שאותו ערך אחיו הצעיר משה ברסלבסקי (1961-1903).

מאמר זה, שלימים קבע את שם הסדרה העתידית, נפתח בסדרת שאלות שהפנה המחבר אל קוראיו כדי לדרבנם להתעניין בידיעת הארץ בהקשרה הרחב:

הידעת את הארץ? התיטיב דעת, לפחות, את סביבתך? האם יצאת לשוטט בצדי דרכים ובנתיבות בלתי כבושות, כדי לחדור לפני ולפנים של האזור, אזור מושבך, הנשקף אליך יום יום ושעה שעה, מרחוק? האם חדרת אל האזורים השכנים ואל פינותיהם החבויות והנעלמות? הידעת את פרטי נופיהם, לא מתוך טיסת גלגלים אצה ומבוהלת, כי אם מתוך הסתכלות כנה, בלתי-אמצעית וברוכת רשמים? ... העלית אל ההרים ואל הגבעות הסוגרים עליך, כדי לגלות אופקים ומראות נוף חדשים, כדי להרחיב את מושגיך על שטחי הארץ מעבר 'למחיצות', כדי להזין את עיניך בקסם המיוחד אשר תקסום לנו הארץ מפסגות הרים נישאות ומנקודות מצפה נעלות? 

'הידעת את הארץ?', לוח המעורר לשנת תרצ"ו, עמ' 301-300

בהמשך המליץ ברסלבי לקוראיו גם לסור אל הכפרים הלא-יהודים שבסביבתם, בעיקר אל הכפרים הערביים, כדי לעמוד על טיבם וגודל אוכלוסייתם ולהכיר את אורח חייהם. לא הייתה זו משימה קלה לביצוע באותה עת, חודשים ספורים לפני מאורעות 1936! לסיום ביקש מקוראיו לייחד פינה בארון הספרים שלהם לספרי ידיעת הארץ. אולי חשב כבר אז על סדרת ספריו רבת הכרכים...

אך ברסלבי לא היה הראשון להשתמש בניב 'הידעת את הארץ'. קדם לו הצלם-האמן הירושלמי יעקב בן-דב (1968-1882), שהוציא באמצע שנות העשרים של המאה הקודמת סדרת תמונות של מראות מנופי הארץ בשם 'הידעתם את הארץ?'. 'בתמונות האלה משתקף יפי ארצנו לגוניה השונים' כתב בן-דב במודעה שפרסם לקראת הוצאת התמונות, שאמורות להציג 'בעליל את החיים המתהווים ומתרקמים בארצנו'.

יעקב בן-דב

'לוח החבר' לשנת תרפ"ו-תרפ"ז, עמ' יט

אך גם בן-דב לא היה הראשון וקדמו לו אנשי סניף יפו של 'חברה עברית לידיעת א"י', שמה הקודם של 'החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה'. בחשון תר"פ (1919) הם פרסמו מנשר חגיגי שכותרתו 'הידעת את הארץ?'

מנשר החברה העברית לידיעת ארץ ישראל, יפו 1919

על המנשר חתמו שלושה חברי הוועד, דמויות מוכרות ביישוב: ד"ר א"ב רוזנשטיין (לימים אברהם ברוך) וד"ר אברהם צפרוני, שהיו אז מורים בגימנסיה הרצליה. הראשון מורה למתמטיקה ופיזיקה, שחיבר ספרי לימוד במקצועות אלה וחידש בהם מונחים רבים המשמשים עד היום (למשל מונה, מכנה, חזקה ומשיק); השני, מורה להיסטוריה ולתנ"ך, חבר ועד הלשון, מתרגם ועורך. אליהם הצטרף ד"ר מלך (אלימלך) זגורודסקי, אגרונום נודע, עורך כתב העת החקלאי, שמפעל חייו היה חיבור מלון כל-בו לחקלאות (ארבעה כרכים), המילון החקלאי הראשון בעברית.

'אין אנו יודעים את ארצנו ידיעה עמוקה ומפורטת, כי לא הספקנו עוד ללמוד את טבעה, הריה ועמקיה, נחליה ופלגיה, עציה ואבניה, מבנה שכבותיה, טיב קרקעותיה וכמות גשמיה, את כל מעמקיה וסתריה, את העושר הצפון בחיקה וגנזי הטבע הטמונים בבטנה' – התפייטו השלושה. הם הדגישו את ההכרח במחקר מדעי ורשמו את המשימות שהחברה החדשה צריכה ליטול על עצמה, בהן הוצאת קבצים מדעיים, עריכת סיורים, הרצאות ואף הקמת מוזיאון שיציג את טבע הארץ ועתיקותיה.

והנה, גם החברה הזאת לא הייתה הראשונה לאמץ ככותרת את השם 'הידעת את הארץ'. קדם לה הסופר והמבקר דוד פרישמן, שביקר בארץ בשנת 1911 ואת רשמיו פרסם בסדרת מאמרים תחת הכותרת 'הידעת את הארץ?'. מאמריו ראו אור ביומון הצפירה בעריכת נחום סוקולוב בשבעה המשכים (5 במאי- 23 ביוני).

החלק הראשון בסדרת מאמריו של דוד פרישמן (הצפירה, 5 במאי 1911)

דוד פרישמן (1922-1859)

פרישמן הביע התלהבות מהתחדשות החיים היהודיים בארץ ישראל, מן הדיבור השוטף בעברית ומן השמות הנפלאים של הרחובות ('לא ייפלא כלל בעיניך, אם תמצא שם איזה שוק
הנקרא על שֵׁם אמך זקנתך' – 9 ביוני 1911). הוא הביע את ביטחונו שבארץ לא יתחוללו פוגרומים כמו ברוסיה ('לפי שעה
אין עוד כלל מי שיפַגְרֵם ואין עוד במי לפַגרם' – 16 ביוני 1911) והופתע לגלות שנערים שנולדו בארץ וגדלו בה יורדים לחו"ל. מעניינת במיוחד הבחנתו כלפי אנשי 'השומר', הארגון שנוסד שנתיים קודם לכן. לדבריו אנשים אלה מטילים את חיתיתם על ערביי הארץ שלא לצורך, מתגרים בהם ונוהגים בשררה: 

האין האנשים האלה עוברים קצת את המידה? האם לא יבוא יום ואותם השכנים אשר מסביב יתעוררו סוף סוף ויתגודדו ויתאגדו יחדיו ויחושו פתאום כי כח להם וגבורה, ואז יקחו את נקמתם? (שם).

אחד העם (1927-1856)

פעמיים ביקר פרישמן בארץ. ידידיו הציעו לו לבנות את ביתו כאן, כמו שעשו ברנר ועגנון. אך פרישמן – שלא היה ציוני – לא העלה זאת בדעתו. על פי השמועה שהתהלכה אז ביישוב, הוא השיב להם ביום
של חמסין: 'לכשאשתגע – אשתקע'...

גם אשר גינצברג, הוגה הדעות הנודע המוכר בשם העט אחד העם, ביקר פעמים אחדות בארץ ישראל בימי העלייה הראשונה. את רשמיו הקשים העלה במאמריו 'אמת מארץ ישראל' (1891, 1893). בשנת 1896, בימי שבתו באודסה, ייסד וערך את השילוח שהפך עד מהרה לכתב העת הספרותי האנין והחשוב ביותר.

באחד הגיליונות הראשונים של העיתון (אדר א' תרנ"ז) כתב אחד העם רשימה 'הידעתם הארץ?', ובה תיאר מסיבה בבית ספר יהודי בעירו, שאליה הוזמן יחד עם חבורה של חובבי ציון. במרוצת הערב קמה
נערה כבת 12, שרה את השיר הציוני 'הידעתם הארץ' וכל הנוכחים התמוגגו משירתה. כמה מהם יכולים להשיב בחיוב על השאלה 'הידעתם הארץ?' – תהה אחד העם. מה הם יודעים על תכונות הארץ ותולדותיה? יש לנו ספרות שלמה בעברית, קבע במרירות, ואף לא ספר אחד הגון על ידיעת הארץ וקדמוניותה.

'הידעתם הארץ?', השילוח, א, חוברת ה (אדר א' תרנ"ז), עמ' 480

בהמשך סיפר שהזדמן לאחרונה לחנות ספרים בעירו ומצא שם ספר חדש בגרמנית 'ביבליוגרפיה של ארץ ישראל' – ספר בן מאות עמודים שכולו רק כותרות ספרים בכל השפות שנכתבו על ארץ ישראל. 'ככלי מלא בושה וכלימה עמדתי לפני הספר הזה', כתב אחד העם, 'ובמחשבתי ספרתי אחד לאחד את הספרים שנכתבו עברית על אודות ארצנו, מיום שגלינו ממנה ועד עתה, במשך קרוב לאלפיים שנה. הוא מצא רק שלושה ספרים כאלה: כפתור ופרח של הרב אֶשְׁתוֹרי הפרחי, ספר מהמאה ה-14 שהוא בעיקרו ספר הלכות; ושני ספרים מיושנים מהמאה ה-19– תבואות הארץ של הרב יהוסף שוורץ ומחקרי ארץ של המשכיל שלמה לויזון. ספר יסוד בידיעת הארץ 'אין גם אחד'.

הביבליוגרפיה שאחד העם התכוון אליה היא כנראה Bibliotheca geographica Palaestinae, שפרסם רינהולד רֵריכט בשנת 1890. בספר זה נרשמו אלפי ספרים ומאמרים שנכתבו על ארץ ישראל עד שנת 1877.

שער הביבליוגרפיה של רריכט, ברלין 1890

את רשימתו חתם אחד העם בידיעה משמחת שקרא לפני ימים אחדים, ועל פיה החכם הירושלמי אברהם משה לונץ עומד להוציא סדרת ספרים בידיעת הארץ בשם אוצר ספרות ארץ ישראל. הוא קיווה שסוף סוף נזכה לחיבור מקיף על הארץ, אך התאכזב לגלות שהספר הראשון בסדרה אינו תרגום של אחד הספרים הלועזיים הרבים והמעודכנים שנכתבו על הארץ, אלא הדפסה מחודשת של ספרים 'משלנו', ובראשם כפתור ופרח.

לונץ, שקרא את הדברים, נפגע. כעבור שלושה חודשים פרסם תשובה תחת הכותרת 'הידעתם הארץ?':

השילוח, סיון תרנ"ז, עמ' 282

אברהם משה לונץ (1918-1854)

בתשובתו הזכיר לונץ לאחד העם ולקוראים כי עוד קודם לפרסום מאמרו הוא ערך והדפיס ארבעה קבצים של ירושלים: שנתון לידיעת ארץ ישראל, ובדעתו להמשיך ולהוציאו (ואכן במשך 
השנים יצאו בעריכתו 12 כרכים של כתב עת חשוב זה, והכרך
ה-13 יצא אחרי מותו על ידי בתו). הוא גם הוציא לאור בשנת
1890 את מורה דרך בארץ ישראל ובסוריה, שהיה למדריך
העברי הראשון לידיעת הארץ, שלדבריו אינו נופל מהמדריך
הנודע של בֶּדֶקֶר על פלשתינה.

לונץ הוסיף וציין כי כבר הוציא כרך ראשון של לוח ארץ ישראל,
שיש בו חומר רב להכרת הארץ עם תמונות וציורים. עותקים
מהלוח נשלחו לרוסיה במחיר שווה לכל נפש – 50 קופיקות
(לימים השלים לונץ הוצאת 21 כרכים של שנתון זה!). הבעיה
איננה בספרות הרצויה – התחלות שלה יש גם בעברית – אלא בקהל הקוראים שאינו מעוניין לקרוא ספרים כאלה ואינו רוכש אותם.

'נכוויתי בחמי חמין', כתב לונץ המאוכזב מכך שספריו לא נרכשו בחו"ל, ועל כן הוציא ספר 'הכולל הלכה ומחקר' מתוך תקווה 'אשר עליו ימצאו לי חותמים גם מהתורנים וגם מהחוקרים'. את דבריו סיכם בכך שבכל זאת לקח את דברי אחד העם לתשומת לבו...

שם, עמ' 284

אחד העם הזכיר ברשימתו את השיר 'הידעתם הארץ?', שאותו שמע מפי נערה בת 12 בביקור בבית ספר עברי באודסה. מהו שיר זה? 

אהרון אליהו פומפיאנסקי (1893-1835)

זו אחת מפניני השירה של תקופת העלייה הראשונה. שמו
המקורי של השיר היה 'ארץ הצבי' והוא נכתב בריגה, בה' בטבת תרמ"ו (13 בדצמבר 1885), על ידי אהרון אליהו פומפיאנסקי. השיר נדפס בכרך הראשון של השנתון כנסת ישראל, שראה אור בוורשה בשנת 1886 בעריכת שאול פנחס רבינוביץ (שפ"ר).

פומפיאנסקי, שהיה רב בקהילות פוניבז' (ליטא) וריגה (לטביה), שלט בשפה העברית על בוריה ובין היתר תרגם את השיר הציוני הנודע 'דאָרט וווּ די צעדער' ('שם במקום ארזים'). 

את שירו 'ארץ הצבי' בנה כך שכל אחד מאחד-עשר בתיו פתח בשאלה 'הידעתם הארץ': 

הידעתם הארץ, שם רִמּוֹן פורח ...

הידעתם הארץ, שם גֶּפֶן אַדֶּרֶת ... וכן הלאה

הוא תיאר בשירו את נופי הארץ וסגולותיה, אף שכמו רבים ממשוררי חיבת ציון לא ביקר בה מעולם.

'ארץ הצבי', כנסת ישראל, א (1886), עמ' 455-453

אוכל להעיד כי המשוררת והמלחינה נעמי שמר העריכה מאוד את השיר. לאחר שפרסמתי את מילותיו בנופי ארץ ישראל: ספר עזריה אלון (הוצאת אריאל, 2000, עמ' 162) התקשרה אליי נעמי וציינה בהתרגשות כי בעיניה שיר זה הוא היפה מכל שירי חיבת ציון שהכירה.

שירו של פומפיאנסקי לא הולחן ולא היה לשיר זמר, ובכל זאת היה לשיר העברי המקורי היחיד מן העת החדשה שהופיע באחת המקראות הראשונות שנדפסו בימי העלייה הראשונה: מקרא לנערי בני ישראל בעריכתו של דוד ילין, שראה אור בירושלים בהוצאות חברת 'כל ישראל חברים' (דפוס לונץ) בשנת תרמ"ט.

ברוחו של פומפיאנסקי הביעו סופרים נוספים את כיסופיהם לציון בשאלה 'הידעת את הארץ'. הנה כמה דוגמאות שממחישות עד כמה נפוץ היה ניב זה.

יעקב פיכמן ציין כי בשנות בחרותו של שאול טשרניחובסקי היה פומפיאנסקי בעיניו דגם למשורר עברי שאותו ביקש לחקות. בילדותו אף המציא טשרניחובסקי 'משחק ציוני', ובו שיחק עם אחותו הקטנה:

היה תוחב לולב ישן בסיר, כסמל יהודה, ולולב היה בידו ולולב ביד אחותו, וכה היו צועדים מסביב לסיר ושרים: 'הידעתם הארץ שם רמון פורח / ופרי עץ הדר בעפאים זורח?' ('שאול טשרניחובסקי [מסה]', עתידות, א, תש"ג, עמ' 8). 

כמותו גם הסופר והרופא יהודה לייב קצנלסון (בוקי בן יגלי), שפרסם בשנת 1894 בהוצאת אחיאסף את סיפורו 'שירת הזמיר', שנחשב לאחד ממנועי הצמיחה הספרותיים של הרעיון הציוני. בסיפור שואל הזמיר שוב ושוב שאלות הפותחות במילים 'הידעת את הארץ':

– הידעת את הארץ הזאת? שאלהו הזמיר בנעם שירו, הידעת את הארץ, שם יפרח התמר וישגא הארז? הידעת את הארץ, שם תציץ החבצלת ותפרח השושנה? הידעת את הארץ, שם התאנה תחנוט פגיה והגפנים סמדר יתנו ריח? הידעת, הידעת?

איתמר בן אב"י שלח מברלין בשנת 1906 כתבה לעיתון הירושלמי שערך אביו השקפה, שאותה פתח בשאלה: 'הידעתם אותה?' (הכתבה 'אַרְצָתִי' לא פורסמה בעיתון ונדפסה בספרו ברקים, ירושלים תרע"ד, עמ' 61). גם הפעיל הציוני מנחם שיינקין כתב בארצות הברית בשנת 1917 שיר הלל לירושלים, שבו שאל: 'הידעתם את הארץ?' (התורן, ד, גיליון ו, עמ' 13). בירחון בית ישראל, שהופיע בווינה בתרמ"ט בעריכת יעקב קופלביץ (מחברת ד, עמ' 22-21), הופיע שיר בשם 'כסיפת נפש שולמית' מאת מאיר קעז, מורה לעברית בווינה. השיר נפתח גם כן במילים המוכרות: 

הידעת את הארץ, שם תמר פורח, / שם גפן פוריה מחום שמש זורח, / רוח צח נושבת מספיר השחקים, / בהר זית רענן ושושנה בעמקים. / הידעת את הארץ, הטובה והיפה? / שמה נלך דודי, שמה נפשי נכספה.

לקראת הקונגרס הציוני השני שהתכנס ב-1898 חיבר אריה לייב יפה (שבשיריו הציוניים כבר עסקנו ברשימה קודמת), אז בהיידלברג, שיר ברוסית שתורגם ליידיש בשם 'צי קענסטו דאָס לאַנד?...' (הידעת את הארץ). המתרגם היה ישראל איזידור אֶליַשֵׁב, מבקר ספרותי שנודע בשם העט שלו 'בעל מחשבות'. השיר, שלא מצאתי גרסה עברית שלו, פורסם בכתב עת ציוני נדיר ביידיש בשם דָאס צִיוֹן-בְּלֶאטְל (העיתון של ציון), שיצא באודסה בשנת תרנ"ח. בשיר התרפק יפה בגעגועים על הצלילים שנשמעו בארץ ישראל בימי קדם, וסיים בהפניה ליעד הנכסף: 'לשם, אחים, מוביל הנתיב היחיד שישקיט את כיסופיי שאין להם גבול'. 

לייב יפה, 'צי קענסטו דאס לאנד?...' תרגום: י' אלישב (דאָס ציון-בלאטל, תרנ"ח, עמוד פתיחה)

ב-1889 ישב בביתו בבית לחם הכומר לודוויג שנלר וכתב את הספר Kenst du das Land? (הידעת את הארץ), שמתאר את ארץ ישראל מנקודת מבט נוצרית. הספר ראה אור בירושלים באותה שנה. לודוויג היה בנו של המיסיונר הגרמני יוהן לודוויג שנלר, שהקים את בית היתומים הנודע בירושלים. מהיכן ידע לודוויג שנלר לשאול שאלה זו? 

Kenst du das Land?, שער ספרו של לודוויג שנלר

ובכן, המקור לכל המובאות שצוינו לעיל, בעברית ובגרמנית, הוא משפט פתיחה מפורסם לשיר בגרמנית שחיבר יוהאן וולפגנג גתה. שיר זה נקרא 'Mignon' (מיניון): Kennst du das Land? wo die Zitronen blühn (הידעת את הארץ בה הלימון פורח), והארץ שאליה כיוון גתה לא הייתה ארץ ישראל אלא איטליה. 

 Wilhelm Meisters Lehrjahre, Bd. 2. Frankfurt und Leipzig 1795 (ויקיפדיה)

גתה חיבר את השיר בשנת 1795 בעקבות שהות בת שנתיים באיטליה (1788-1786). שלא כמו שירו הצנוע והלא ידוע של פומפיאנסקי, את שירו של גתה הלחינו מוזיקאים רבים, בהם בטהובן, שוברט, יוהאן שטראוס (הבן) ועוד, וכך התפרסם ותורגם לשפות רבות.

גם לעברית תורגם השיר כמה פעמים, ואחד הראשונים שבהם הופיע תחת הכותרת 'אַוַּת נפש' בחתימת משה דוד דנציגר: 'הֲתֵדַע אֶרֶץ, אֵי עֲצֵי הָדָר יפרָחו, / בין צֶאֱלֵי חֹרְשָׁה פִּרְיָמוֹ יִזְרָחוּ' (האסיף, ד, תרמ"ח, עמ' 31-30). גם יעקב פיכמן תרגם את השיר והכתירו בשם 'הֲתֵדַע נוֹף': 'התדע נוף, שם הלימון יָנֵץ' (מאזניים [שבועון], ג, גיליון מג-מד, תרצ"ב, עמ' 16). תרגומו של הסופר והמחנך פסח קפלן מביאליסטוק, הוא אחד הנודעים, וקפלן הדפיסו בספר הזמירות שערך: 

פסח קפלן, ספר הזמירות, ורשה תרע"ג, עמ' 52

ולסיום נדודיו של ביטוי זה נציין שבשנת 2007 פרסם חוקר הספרות העברית פרופסור יגאל שורץ ספר מחקר בהוצאת כנרת, זמורה-דביר, שכותרתו מרמזת לשורה הראשונה של השיר. הלימון ניטע בנופי ארץ ישראל... 

האמירה 'הידעת את הארץ' קשורה כמובן במונח 'ידיעת הארץ' שבו התחלנו את מסענו. מי שיבקש במרשתת את התרגום לאנגלית של מונח זה יקבל בדרך כלל את התשובה: Geography of Israel. אין באנגלית מונח מקביל בנוסחLand knowledge  או Country Knowledge. בראשית ימי היישוב היו ניסיונות אחדים לקבוע מונחים עבריים לידיעת הארץ, וכך הכתיר ישראל בלקינד, איש ביל"ו, את ספר הלימוד החלוצי שלו במקצוע הגאוגרפיה בשם ראשית ידיעת כתיבת הארץ (ירושלים תרנ"ט).

ישראל בלקינד, ראשית ידיעת כתיבת הארץ, ירושלים תרנ"ט

ואכן, בבתי הספר הראשונים בארץ נהגו לקרוא למקצוע זה בשם 'כתיבת הארץ', כפי שניתן לראות בבירור מתעודת גמר הלימודים משנת תרע"ה (1915).

תעודת גמר, בית הספר לבנים בפתח תקווה, תרע"ה

רק מאוחר יותר הבחינו בין המקצוע הכללי גאוגרפיה לבין ידיעת הארץ, שלה ייחדו במקרים רבים את המונח 'מולדת'.

תעודת גמר, הגימנסיה העברית בירושלים, תש"ו

בשנת 1883, כשנה וחצי לאחר שהגיע לארץ, חיבר אליעזר בן יהודה ספר גאוגרפיה בשם ספר ארץ ישראל. ספר זה, שנדפס בדפוסו של יואל משה סולומון, היה לספר העברי הראשון על ידיעת הארץ שיצא לאור בארץ ישראל בימי העלייה הראשונה. הגם שבן יהודה עסק בכתיבתו עוד לפני שהתמסר כולו לענייני הלשון העברית, הוא חידש בו מונחים אחדים, ובין היתר כינה את מקצוע ידיעת הארץ בשם 'מדע ארץ ישראל'.

אליעזר בן יהודה, ספר ארץ ישראל, ירושלים תרמ"ג (קדם)

בעקבות הצעתו זו הלך המורה דוד יודילוביץ מראשון לציון, שהוציא לאור בשנת 1894 סדרת חוברות לימוד בגאוגרפיה והכתירן בשם מדע ארץ ישראל.

דוד יודילוביץ, מדע ארץ ישראל, ראשון לציון תרנ"ד

הראשון שעשה שימוש במונח 'ידיעת הארץ' בעברית (אם לא ניקח בחשבון את הרופא והמתרגם יהודה אבן-תיבון שחי במאה ה-12 ובתרגומו לספר הכוזרי של רבי יהודה הלוי התייחס במונח זה לידיעת הארציות מול ידיעת האלוהות), הוא כנראה ברוך לינדא. בספרו ראשית לימודים (חלק א, ברלין 1788) פתח לינדא את הפרק העוסק בגאוגרפיה במילים 'הגאוגרפיה או ידיעת הארץ', אלא שהוא לא התכוון לידיעת ארץ ישראל כי אם לידיעת כדור הארץ.

נראה כי את כתר החלוץ לשימוש המוכר לנו במונח 'ידיעת הארץ' יש להניח על ראשו של הרב יהוסף שוורץ , שכבר נזכר לעיל. שוורץ היה הראשון מבין תושבי הארץ היהודים שפרסם ספר בחקר ארץ ישראל. ספרו תבואות הארץ, נדפס ב-1845 בעברית, ובמקביל יצא גם בגרמנית ואחר כך באנגלית (בתרגומו של יצחק ליסר; פילדלפיה 1850). במסעותיו הרבים ברחבי הארץ פגש שוורץ תיירים וטיילים זרים, ששוטטו בארץ עם מכשירי מדידה, תרמילים לאיסוף דוגמאות מן החי, הצומח והדומם ופנקסי יומן שבהם תיעדו את מסעם וממצאיהם. כיחיד בין בני עמו, שעשה לילות כימים במחקריו, לא יכול היה שלא לתהות מדוע אין בקרב אֶחיו חוקרים נוספים כמותו: 

ולמה ייגרעו חכמי בני ישראל מחכמי העמים אשר יעלו ויבואו מדי שנה בשנה ממדינות רחוקות לחקור ולדרוש על תכונת הארץ? למה נחלתנו לזרים ועל מה אבדה הארץ? בושנו מאד כי עזבנו ארץ. ציון היא, דורש אין לה. הלא נאמר 'וְהֵבֵיאתִי אֹתָם וְיָדְעוּ אֶת הָאָרֶץ' (במדבר יד, לא). הנה מוכח שגם ידיעת הארץ מעלה וזכות היא. 

ובסופו של דבר, חוזרים כל המונחים הללו – ידיעת הארץ ו'הידעת את הארץ' – אל התנ"ך. את המקורות המקראיים ניתן למצוא בעמוד השער הנאה של הספר גלילות הארץ מאת הלל בן יהושע כהנא, שמהדורתו הראשונה יצאה בבוקרסט בשנת 1880, והשנייה בבוטושן רומניה בשנת 1901. בכותרת המשנה של הספר, כפי שזו נדפסה במלואה בעמוד השער, הופיע לראשונה המונח המשולב 'ידיעת כתיבת-הארץ'. 

מתחת ציור הגלובוס, ולצד מפה עברית של ארץ ישראל, צוטט המקור למונח 'ידיעת הארץ': הפסוק 'וְהֵבֵיאתִי אֹתָם וְיָדְעוּ אֶת הָאָרֶץ' (במדבר, יד 31), ומעליו הפסוק 'לְכוּ וְהִתְהַלְּכוּ בָאָרֶץ וְכִתְבוּ אוֹתָהּ' (יהושע, יח 8), שהוא המקור למונח 'כתיבת הארץ'.

הלל כהנא, ספר גלילות הארץ, בוטושן תרס"א

___________________________

רשימה זו היא נוסח מורחב וערוך של הרצאה שנישאה ביום עיון שנערך ביד יצחק בן צבי בירושלים,  ב-15 ביולי 2019, במלאת עשור לפטירתו של מנהלה לשעבר יהודה בן-פורת.

שלג בסיון וכיסופי גאולה: על הכתובת האבודה מכפר ברעם

חזית בית הכנסת העתיק בברעם (צילום: אורן פוקס)

מאת דן לב ארי

כַּשֶּׁלֶג בַּקַּיִץ וְכַמָּטָר בַּקָּצִיר כֵּן לֹא נָאוֶה לִכְסִיל כָּבוֹד

 (משלי, כו 1)

א. שני בתי הכנסת העתיקים בברעם

בית הכנסת העתיק בגן הלאומי ברעם (סמוך לקיבוץ ברעם ולחורבות הכפר הערבי-מארוני, בירעם), הוא אחד היפים והמפורסמים שבין בתי הכנסת העתיקים בגליל. ככל הידוע הוא נבנה בתקופה הביזנטית (מאות 5-4 לספירה) וחזיתו המרשימה, בת שלושת פתחי הכניסה, הוזכרה בכתבי נוסעים שביקרו במקום לאורך השנים.

חזית זו שימשה, כנראה, גם השראה לעיצובו של בית הכנסת החסידי הידוע 'תפארת ישראל' בעיר העתיקה של ירושלים, שנחנך בשנת 1872. את הדמיון בין החזיתות ניתן אולי לזקוף לזכותו של היזם והמדפיס ניסן ב"ק, שהיה מראשי 'כולל ווֹלִין' החסידי. ב"ק, שעלה עם משפחתו לארץ ישראל בראשית שנות השלושים של המאה ה-19, התגורר מספר שנים בצפת, הסמוכה לברעם, ולימים היה מעורב בהקמת בית הכנסת בירושלים.

חזיתו ההרוסה של בית הכנסת 'תפארת ישראל' בירושלים (צילום: רון פלד)

בשנת 1955 הנפיק בנק ישראל שטר של 500 פרוטות ועליו הופיע ציור 'חורבות בית כנסת בברעם' ולצידן עץ זית עתיק ופרחי רקפת. מעצביו של השטר היו גרפיקאים אנגלים מבית הדפוס לשטרות בלונדון 'תומאס דה לה רו'.

מקור: בוב ממשיך במסע

מאז ראשית שנות החמישים התפרסם המקום גם על רקע הפרשה הכאובה המכונה 'עקורי אִקְרית ובירעם'. אלה הם ערבים נוצרים מארונים, אזרחי ישראל, שצה"ל פינה מכפריהם בסוף שנת 1948 תוך הבטחה מפורשת שיורשה להם לשוב אליהם, אך לא זכו לכך עד עצם היום הזה (וראו רשימתו של דוד אסף, 'מנחם בגין על השבת עקורי איקרית ובירעם', שפורסמה בבלוג עונ"ש לפני כשלוש שנים).

הכנסייה של הכפר בירעם עדיין ניצבת בראש הגבעה שמדרום לבית הכנסת, ועקורי הכפר וצאצאיהם מקיימים בה תפילות בימי חג ובאירועים מיוחדים. בשנת 1966 הוכרז האתר 'גן לאומי', וזהו מעמדו היום.

הכנסייה של כפר בירעם (צילום: אמנון גופר)

פתחתי בסקירה על בית הכנסת המוכר של ברעם (המכונה גם 'הגדול' או 'העליון'), אולם ענייננו נוגע דווקא לבית כנסת שכן, מוכר פחות, ששרידיו מצויים כ-300 מטרים צפונית-מזרחית לבית הכנסת 'הגדול'. בית הכנסת הזה (המכונה 'הקטן' או 'התחתון') נבנה גם הוא בתקופה הביזנטית (או 'תקופת התלמוד'), אולם, כפי שעולה מכינויו, הוא היה קטן יותר והשתמר בצורה טובה פחות.

על פי ממצא החרסים והמטבעות בסביבתו, בית הכנסת הקטן פעל לפחות עד המאה ה-6. בראשית שנות השמונים של המאה ה-19 עוד ניתן היה להבחין היטב בשער הכניסה אליו ובמשקוף המעוטר שבחלקו העליון שבו נחקקה הכתובת: 'יהי שלום במקום הזה ובכל מקומות ישראל. יוסה הלוי בן לוי עשה המשקוף הזה תבא ברכה במע[ש]יו של[ום]'. בסוף המאה ה-19 פורק השער, וככל הידוע מכרו תושבי בירעם את אבניו לסוחרי עתיקות מנצרת. הכתובת עצמה התגלגלה, בסופו של דבר, למוזיאון 'לובר' בפריז.

זאב וילנאי, 'כפר-ברעם', אנציקלופדיה אריאל, עם עובד, 1976, עמ' 3716-3715

בשנת 1998 ערכה רשות העתיקות חפירות במקום, ואז נתגלו יסודותיו של בית הכנסת הקטן. במהלך החפירות נמצא קמיע נחושת ובו כתובת השבעה מאגית בשפה הארמית, וכן כחמישים מטבעות, שסייעו בתארוך מדויק יותר של המבנה (ראו: מרדכי אביעם, 'בתי הכנסת העתיקים של ברעם', ישראל ל' לוין [עורך], רצף ותמורה: יהודים ויהדות בארץ ישראל הביזנטית-נוצרית, יד יצחק בן צבי, ירושלים, 2004, עמ' 553-544).

ב. משה באסולה מבקר בכפר ברעם

בסוף שנת 1521 ביקר בברעם הרב והמקובל משה בַּאסוֹלָה (1560-1480), שהתפרסם ב'ספר המסעות' שחיבר. באסולה, יליד פזארו שבאיטליה, הפליג מוקדם יותר באותה שנה לארץ ישראל ושהה בה כשנה וחצי. בחיבורו סיפר על מסעותיו ועל הרפתקאותיו, החל בהפלגתו באונייה דרך כרתים וקפריסין, עבוֹר בנחיתתו בנמל טריפולי שבלבנון ומסעו דרומה דרך בֵּירות וצידון, וכלה בסיורו המקיף בארץ, מצפת בצפון ועד חברון בדרום. כמקובל בסוגה זו של סיפורי מסע, הקפיד באסולה לציין את מספר היהודים בכל מקום שאליו הגיע ותיאר את מצבם, את אורחות חייהם ואת האתרים החשובים להם, בדגש על בתי כנסת וקברי צדיקים. באסולה לא נמנע מלכלול בספרו גוזמאות וסיפורי נסים למיניהם, אך בכל פעם שבה סבר שיש מקום לפקפק באמיתות הדברים, הקפיד להוסיף: 'יש אומרים', או 'אני לא ראיתי'. עד כדי כך הקפיד, שבשורות האחרונות של כתב היד של ספרו כתב שלוש שורות, ספק רציניות ספק היתוליות: 'ברוב הדברים "יש אומרים", שלא יאמרו משה [באסולה] בדאי הוא'.

השורות האחרונות של 'ספר המסעות' למשה באסולה (כתב היד שמור בספרייה הלאומית)

מסעות ארץ ישראל לר' משה באסולה הוהדרו בפעם הראשונה מתוך כתב היד בידי יצחק בן צבי (1938), ואחר כך, במהדורה נפוצה יותר, בידי אברהם יערי בספרו מסעות ארץ ישראל של עולים יהודים מימי הבינים ועד ראשית ימי שיבת ציון (מסדה, 1946 והדפסות רבות נוספות). באסולה, שביקר גם בשרידי בית הכנסת הקטן, ציטט (בהשמטות, ובשיבוש קל) את הכתובת שנחקקה על משקוף שער הכניסה לבית הכנסת, ולאחר מכן הוסיף את השורה הזאת (ההדגשה שלי): 

ואמרו לי שעל אבן אחרת שנפלה היה כתוב: 'אל תתמהו על השלג שבא בניסן אנחנו ראינוהו בסיון'.

אברהם יערי (מהדיר), מסעות ארץ ישראל, מסדה, 1976, עמ' 142

עד כמה שידיעתי מגעת, כתובת זו מעולם לא זכתה לתשומת לב מחקרית רצינית, למרות שעדותו של באסולה מצוטטת בכל התייחסות לעתיקות ברעם. 

מדוע התעלמו החוקרים מכתובת מסקרנת זו? 

ראשית, אין הוכחה חד-משמעית לכך שהכתובת בכלל הייתה קיימת. הכתובת מעולם לא נמצאה, למרות ששרידי בית הכנסת הקטן נחפרו ביסודיות. יתר על כן, אפילו באסולה עצמו – היחיד שמזכיר אותה – לא ראה אותה בעיניו, ועדותו היא, במקרה הטוב, עדות שמיעה מכלי שני. שנית, גם אם מניחים כי כתובת כזו אכן הייתה בנמצא, עדיין נותרות שאלות קשות: האם הנוסח שציטט באסולה הוא אכן נוסחה המדויק והמלא של הכתובת, בהינתן שאת נוסח הכתובת שכן שרדה ציטט באסולה שלא במדויק? מה היה מקומה המקורי של האבן שעליה נחקקה הכתובת, האם היא נקבעה בבית הכנסת הקטן, או שמא הייתה שייכת בכלל למבנה אחר?

כך או כך, עובדה היא שהיסטוריונים וארכאולוגים כמעט שלא התייחסו לכתובת, ואת מקומם (וסבלנותם) אנסה לתפוס כהיסטוריון חובב. נבחן אפוא את כתובת 'השלג בסיון' על בסיס שתי הנחות עבודה (שכאמור, לא ניתן להוכיחן חד-משמעית): הראשונה, שאכן הייתה קיימת כתובת מעין זו; השנייה, שהיא הייתה שייכת למכלול בית הכנסת הקטן בברעם. אם אכן כך היה, עלינו לשאול את עצמנו שתי שאלות נוספות: לאיזה אירוע, אם בכלל, התייחסה הכתובת? ומה ראו יהודי ברעם לקבוע אותה בקיר בית הכנסת?

שחזור חזית בית הכנסת הגדול בכפר ברעם
(Heinrich Kohl und Carl Watzinger, Antike Synagogen in Galilaea, Leipzig 1916, Abb. 191)

ג. שלג בסיון?

ירידת שלג בארץ ישראל בחודש סיון (בין אמצע מאי לאמצע יוני לערך) היא תופעה שאינה מוכרת, לפחות מאז החלו מדידות מטאורולוגיות מסודרות בארץ, במחצית השנייה של המאה ה-19. התאריך המתועד המאוחר ביותר בשנה כלשהי שבו ירד שלג בארץ ישראל (לא כולל החרמון) הוא 12 באפריל (מעניין שהדבר קרה באותו תאריך בדיוק, ב-1949 וגם השנה, ב-2015).

שלג בירושלים בערב פסח (דבר, 13 באפריל 1949)

אומנם, יהוסף שוורץ (1865-1804), מראשוני חוקריה של ארץ ישראל בעת החדשה, ציין בספרו 'תבואות הארץ' (נדפס בפעם הראשונה ב-1845), כי בסיון תקי"ד (1754) ירד שלג כבד בירושלים, אך הוא כמובן לא היה עֵד לו אלא שמע זאת 'בשם זקן אחד'. לא מוכרות עדויות נוספות התומכות בכך. 

ספר תבואות הארץ, מהדורת אברהם משה לונץ, ירושלים, תר"ס, עמ' תט

הרב יהוסף שוורץ (מקור: ויקיפדיה)

הסיבות לכך ששלג אינו יורד בארץ ישראל בסיון הן פיזיקליות-גאוגרפיות. על מנת שירד שלג בארץ צריכים להתקיים, בו זמנית, שלושה תנאים, השכיחים בעיקר בין החודשים דצמבר לפברואר: אפיק רוֹם עמוק (מערכת לחץ נמוך הנעה מעל הים התיכון ממערב למזרח); שקע מעל מזרח הים התיכון ('שקע קפריסאי'); וגוש אוויר קר מעל מזרח אירופה. החל בחודש מארס, הולך אפיק הרוֹם ונחלש, ועקב כך נוצרים פחות שקעים ועוצמתם פוחתת. גם הטמפרטורות מעל מזרח אירופה עולות בהדרגה, ומחודש אפריל ואילך כבר כמעט שלא נוצרים התנאים המאפשרים ירידת שלג באזורנו.

ירידת שלג בסיון בארץ ישראל עשויה אפוא להתאפשר רק כתוצאה משינוי חד באקלים האזורי, ואולי אף העולמי. שינויים כאלה נדירים מאוד, אך בכל זאת התרחשו מספר פעמים לאורך ההיסטוריה האנושית (ומן הסתם פעמים רבות יותר בתקופה הפרה-היסטורית). הם מתפתחים, בדרך כלל, בעקבות התפשטותו של ענן אבק עצום באטמוספרה של כדור הארץ כתוצאה מהתפרצות הר געש, או מפגיעה בקרקע של אסטרואיד, מטאוריט או כוכב שביט. ענן האבק מכסה את עין השמש ומחליש במידה של ממש את עוצמת קרינתה. כתוצאה מכך חלה ירידה משמעותית בטמפרטורות על פני הקרקע וסדרי האקלים הרגילים משתבשים.

ד. שנים ללא קיץ

הפעם האחרונה שבה תועדה תופעה כזו הייתה בשנת 1816. בני התקופה, באירופה ובארה"ב, כינו אותה 'שנה ללא קיץ'. האירועים האקלימיים הדרמטיים שהתחוללו בשנה זו היו תוצאת התפרצות עזה של הר הגעש טמבורה (Tambora), באי סומבאווה שבאינדונזיה של היום. באפריל 1815 נפלטו לאטמוספרה מיליוני טונות של חומר געשי ותחמוצות גופרית, שחסמו את קרינת השמש והביאו להתקררות עולמית ולשינויים קיצוניים במזג האוויר בחלקים נרחבים של כדור הארץ. בין השאר דווח על גל קור שפקד את ניו יורק באמצע הקיץ ועל שלג שירד בניו אינגלנד בחודש יוני. תופעות אלה הביאו גם לרעב, להתפשטות מגפות ולגלי הגירה בחלקים שונים של העולם. 'השנה ללא קיץ' הטביעה את חותמה גם ביצירות אומנות וספרות, ולורד ביירון האנגלי חיבר בהשראתה את הפואמה 'חשיכה', שמשקפת את תחושת האימה שהביאו עמם אירועי אותה שנה.

ספרם של האחים קלינגמן (האחד היסטוריון, השני מטאורולוג) על השנה ללא קיץ ראה אור בשנת 2013

האם ניתן להסביר גם את הידיעה על שלג בגליל העליון, שירד בחודש סיון אי אז בין המאה הרביעית לשישית, בשינוי אקלים קיצוני שחל במהלך תקופה זו? ייתכן שכן.

בשנים 536-535 לספירה פקד את כדור הארץ שינוי אקלים חריף, שהיה בעוצמה רבה אף יותר מזו של 'השנה ללא קיץ', ותוצאותיו נמשכו עד שנת 542. החוקרים חלוקים בדעותיהם בנוגע לסיבות שהביאו לכך (התאוריות המובילות הן התפרצות הר געש, פגיעה של מטאוריט או של כוכב שביט), אולם יש הסכמה שאכן היה שינוי כזה. לא רק כרוניקות בנות התקופה ומקורות ספרותיים שונים מאשרים זאת, אלא גם ממצאים מדעיים. כך למשל נמדדו טבעות גדילה של עצים באירלנד ובארה"ב, ואלה הראו ירידה חדה בהיקף התרחבות גזעי עצים שהשתמרו מאותה תקופה. גם בדיקת שכבות קרח עתיקות בגרינלנד הצביעה על רמות גבוהות ביותר של משקעי גופרית בשכבות מתקופה זו.

טבעות בגזע עץ אורן (loblolly pine) שגדל בדרום ארה"ב. עצים אלה עשויים להגיע לגיל של מאות שנים ובכל שנה נוספת טבעת אחת ועל פי עוביה ניתן להסיק מסקנות על תנאי הגדילה של העץ בכל שנה וגם על תנאי האקלים (מקור: ויקיפדיה) 

בדומה לדיווחים מ-1816, גם המקורות מרחבי העולם המתארים את מזג האוויר בשנים 536-535 מספרים על תופעות חריגות, כגון טמפרטורות נמוכות בקיץ (כולל כרוניקה סינית המדווחת על ירידת שלג בחודש אוגוסט); אבק יבש וסמיך שכיסה את עין השמיים במזרח התיכון, בסין ובאירופה; בצורות (בדרום אמריקה). מחברים והיסטוריונים ידועים, שחיו באזורנו באותן שנים (כמו פְּרוֹקוֹפְיוּס מקיסריה או יוחנן מאֶפֶסוֹס) תיארו ירידה משמעותית בעוצמת הקרינה של השמש, עד כדי כך שאורה דמה לאור הירח.

לצערי, לא מצאתי דיווחים על ירידת שלג בקיץ במזרח התיכון בכלל, ובארץ ישראל בפרט, במהלך משבר אקלימי זה. עם זאת, תיאורים של שלג בקיץ במקומות אחרים בעולם, כמו גם דיווחים דומים משנת 1816, מחזקים את ההערכה שהאפשרות הזו סבירה. לכך יש להוסיף את ההתאמה הכרונולוגית בין שינוי האקלים של המאה ה-6 לבין שנות פעילותו של בית הכנסת הקטן בברעם.

ה. מה עניין שלג בבית הכנסת?

הבה נניח שאכן ירד בגליל העליון שלג בסיון, במועד כלשהו בין השנים 535 ו-542. עדיין נשאלת השאלה מדוע ראו לנכון יהודי כפר ברעם לציין את האירוע בכתובת שהוצבה בבית הכנסת?

ההסבר הראשון העולה על הדעת הוא הפשוט ביותר: רצונם של תושבי המקום לזכור ולהזכיר אירוע נדיר של מזג אוויר חריג שהם היו עדים לו. יהודי כפר ברעם, שמקצתם לפחות היו חקלאים, ייחסו חשיבות רבה למחזוריות של עונות השנה, ולכן תיעדו את האירוע שחוו למען הדורות הבאים. מאחר שבית הכנסת היה מקום מפגש מרכזי של בני הקהילה רק טבעי הוא ששם תיחקק הכתובת המספרת על האירוע.

אלא שהסבר זה, אם הוא עשוי להיות נכון, לוקה במידה מסוימת של אנכרוניזם. אנשי המאה ה-6 לא ידעו דבר וחצי דבר על אפיקי רום, על שקעים ברומטריים או על גושי אוויר קר במזרח אירופה, ולא היה להם עניין 'מדעי' לתעד תופעות מזג אוויר חריגות. ככל בני התקופה, אפשר להניח שהם ראו באיתני הטבע, ובמזג האוויר בפרט, עדות לגדולת הבורא ולהשגחתו על העולם ועל עמו ישראל. פסוקי התנ"ך, התפילות והפיוטים מלאים וגדושים בהוכחות לכך.

עם איתני טבע אלה נמנה כמובן גם השלג, שנזכר בספר תהלים כנתון למשמעתו של האל, ובמידה רבה כלי נשק בידיו. הנה דוגמאות: 'הַנֹּתֵן שֶׁלֶג כַּצָּמֶר, כְּפוֹר כָּאֵפֶר יְפַזֵּר. מַשְׁלִיךְ קַרְחוֹ כְפִתִּים, לִפְנֵי קָרָתוֹ מִי יַעֲמֹד' (תהלים, קמז 17-16), וכן: 'אֵשׁ וּבָרָד, שֶׁלֶג וְקִיטוֹר, רוּחַ סְעָרָה עֹשָׂה דְבָרוֹ' (תהלים, קמח 8). אולי יותר מכל, מוצג השלג באופן זה כאשר ה' עונה לאיוב 'מן הסערה' ומתריס כלפיו: 'הֲבָאתָ אֶל אֹצְרוֹת שָׁלֶג וְאֹצְרוֹת בָּרָד תִּרְאֶה, אֲשֶׁר חָשַׂכְתִּי לְעֶת צָר לְיוֹם קְרָב וּמִלְחָמָה?' (איוב, לח 23-22).

בחיבורים שונים של ספרות המיסטיקה, ההיכלות והמרכבה, ששורשיהם נעוצים בארץ ישראל בתקופה הביזנטית (או אף קודם לה), נשתמרה התפיסה ולפיה השלג הוא 'כלי עבודה' בידי הקב"ה בעולמות העליונים. בספר יצירה (א, י) הוזכר השלג כחלק מ'ספירת המים', ששימשה בבריאת העולם; בפרקי היכלות רבתי (ז, א) תוארו 'אוצרות שלג' כחלק מן הפמליה של מעלה, שמקבלת את פני דוד המלך בעלותו לרקיע; ואילו בספר היכלות (פרק יג) נמסר בשם רבי ישמעאל, כי מטטרון סיפר לו שהקב"ה כתב על הכתר שבראשו 'אותיות שנבראו בהם הרים וגבעות, אותיות שנבראו בהם כוכבים ומזלות, ברקים, רוחות ורעמים וקולות, שלג וברד, סופה וסערה'.

ולבסוף, השלג מבטא את גדולתו של בורא עולם. דוגמה לכך היא פיוט 'יוצר' לפרשת שקלים, שכתב הפייטן המפורסם בן ארץ ישראל, אלעזר בירבי קליר, שחי בתקופה זו:

בסרטון קצר זה, שצולם בדצמבר 2013 ממסוק, אפשר לראות את הכנסייה ובית הכנסת העתיק בברעם מכוסים בשלג כבד. דמיינו את אנשי המאה ה-6 מבוססים בשלג כזה בחודש סיון...

אם השלג הוא ביטוי מובהק כל כך של פעולת האל בעולם, הרי שאירוע חריג של ירידת שלג נושא עמו בהכרח מסר דתי כלשהו, שמקורו בעולמות העליונים. אפשר להניח כי תפיסה כזו, ולא תודעה מדעית או היסטורית, היא שהניעה את יהודי הכפר לציין את ירידת השלג בסיון ולחקוק זאת על אבן בבית הכנסת.

אך מה טיבו של מסר זה שהפך אותו לחשוב ולדוחק במיוחד? המפתח למענה טמון בהבנת האקלים הרוחני והנפשי בו היו נתונים יהודי ארץ ישראל בתקופה זו, שבה, על פי הצעתי, ירד השלג בסיון.

ו. הקיסר יוסטיניאנוס בארץ הקודש

בשנים 565-527 שלט באימפריה הביזנטית (ובתוכה גם בארץ ישראל) הקיסר יוסטיניאנוס הראשון. בהיסטוריה הכללית התפרסם יוסטיניאנוס בעיקר בזכות שלושה דברים: קורפוס יוריס קיוויליס (Corpus Juris Civilis), דהיינו הרפורמות שיזם בקובץ החוקים הישן של המשפט הרומי; התפשטותה הגאוגרפית של האימפריה בימיו, בדגש על כיבוש איטליה וצפון אפריקה; רעייתו הססגונית, הקיסרית תאודורה, שהיסטוריון החצר שלו, פרוקופיוס מקיסריה, הפליא לתאר את מעלליה ב'היסטוריה הסודית' (ה'אנקדוטה') שלו.

יוסטיניאנוס הראשון על פסיפס בכנסייה בעיר רוֶונָה, איטליה (מקור: ויקיפדיה)

בתולדות ישראל לא זכה יוסטיניאנוס למקום של כבוד, ההפך הוא הנכון. יוסטיניאנוס, שראה באימפריה הביזנטית את היורשת של האימפריה הרומית המערבית, פעל במרץ לכפיית הנצרות על כלל עמי האימפריה והכביד את עוּלוֹ גם על נתיניו היהודים. הוא חידש את החקיקה האנטי-יהודית (לאחר הפוגה ארוכה, מאז מת הקיסר תאודוסיוס השני), ואף החריפה והוסיף עליה. וכך, בין היתר, החמיר את עונשם של יהודים מפירי חוק, הקטין את סכום הפיצויים שהיו זכאים יהודים לקבל על רכוש שנשדד מהם, הגביל את זכותם להחזיק קרקעות ואסר עליהם להעיד נגד נוצרים ולהחזיק עבדים נוצרים.

בארץ ישראל התאפיינה תקופת שלטונו של יוסטיניאנוס במפעלי בנייה מרשימים מחד גיסא, ובמעשי מרד ומהומות מאידך גיסא. מפעל הבנייה המרכזי שיזם יוסטיניאנוס בארץ היה הכנסייה שכּוּנתה 'נֶאָה' (Nea Ekklesia), כלומר 'הכנסייה החדשה', שנבנתה בירושלים במשך שתים-עשרה שנים (543-531). הכנסייה החדשה, שהוקדשה למרים אם ישו, הייתה ענקית ושטחה היה כמגרש כדורגל בן זמננו. בניין בסדר גודל כזה לא נראה בירושלים מאז ימי הורדוס! הכנסייה הוקמה בחלקה על רחבה מלאכותית, שנוצרה מדרום להר ציון תוך מילוי אחד ממורדות גיא בן הינום בכמויות אדירות של עפר (שרידי הכנסייה נחפרו ומקצתם נמצאים היום מול מגרש החניה של הרובע היהודי).

כנסיית נֶאָה (בעלת הגג האדום בקצה הימני) בפסיפס מפת מידבא שנעשה באותה תקופה (מקור: ויקיפדיה)

אחת ממטרותיו של יוסטיניאנוס בבניית הכנסייה החדשה הייתה הוכחת עליונותה של הנצרות על היהדות: יוסטיניאנוס הקפיד כי הכנסייה תיבנה בנקודה טופוגרפית גבוהה יותר מזו של הר הבית, ופרוקופיוס, שכינה את הכנסייה מספר פעמים 'מקדש', ציין שבוניה עשו שימוש בעצי ארזים (בדומה למקדש שלמה). זאת ועוד, על פי ממצאי החפירות ייתכן שחלק מחומרי הבניין נלקחו מחורבות בית המקדש.

בשנת 534 – בעיצומה של בניית ה'נֶאָה' – הביס בליסאריוס, מצביאו של יוסטיניאנוס, את הממלכה שהקימו השבטים הוונדלים בצפון אפריקה. לפי תיאורו של פרוקופיוס, שנלווה לבליסאריוס במסעותיו, תפס בליסאריוס בקרתגו, בירת הוונדלים, את אוצרות בית המקדש, שנבזזו על ידיהם כמאה שנה קודם לכן ברומא. פרוקופיוס מספר, כי האוצרות, ובכללם מנורת שבעת הקנים, הוצגו לראווה במצעד ניצחון בקונסטנטינופול ולאחר מכן נשלחו לירושלים.

כאמור, באותה עת התחוללו בארץ ישראל גם מהומות ומרידות והאחראים העיקריים להן היו השומרונים. ככל שנחלש היישוב היהודי בארץ לאחר דיכוי מרד בר כוכבא (135 לספירה) כך התחזקו השומרונים, וחבל השומרון בהנהגתם, שבמוקדו עמד המקדש בהר גריזים, אף נהנה מאוטונומיה מסוימת. אך גם השומרונים סבלו מן החקיקה הביזנטית, שהפלתה את הנוצרים לטובה, ומהתגרויות של שכניהם הנוצרים, ובתגובה התקוממו מספר פעמים נגד השלטון. שתיים ממרידות אלה התחוללו בימי יוסטיניאנוס, והראשונה והעיקרית שבהן הייתה בשנת 529. המרד, שמרכזו היה בשכם (שנקראה מאז התקופה הרומית בשם ניאופוליס), התפשט לאזורים רבים בארץ, הצטיין באכזריות ודוכא באכזריות. במהלכו נרצח ההגמון הנוצרי של שכם, כוהני דת נוצרים רבים הומתו וכפרים נחרבו. משהתעשת השלטון בקונסטנטינופול ושלח כוחות לדיכוי המרד, התהפך הגלגל: השומרונים הובסו ועשרות אלפים מהם נהרגו או נמכרו לעבדות.

ז. חבלי משיח?

השילוב הנפיץ של גזרות דת, פרובוקציה בדמות הקמתה של כנסיית 'נֶאָה' בירושלים (שעל יהודים עדיין נאסר לשבת בה), שמועות על גילוי אוצרות בית המקדש והחזרתם לירושלים ומהומות ואירועי דמים בארץ – כל אלה יכלו להתפרש על ידי יהודי ארץ ישראל בני הזמן כ'חבלי משיח' המבשרים את בוא הגאולה. אומנם, עיקר העדויות לתסיסה יהודית משיחית בארץ ישראל הביזנטית מקורן בתקופה מאוחרת יותר, על רקע הכיבוש הפרסי קצר הימים של הארץ (614), אולם אפשר שראשיתה של תודעה זו הוא בתקופה שבה אנו עוסקים.

יש להניח כי אבן בוחן ששימשה בידי יהודי התקופה לזיהוי 'חבלי משיח' הייתה קטע מפורסם בסיום מסכת סוטה (פרק ט, משנה טו), המונה את הסימנים המבשרים את בוא הגאולה:

סימני הגאולה שנמנו במשנה זו נחלקים לשלוש קבוצות: הראשונה, הידרדרות מוסרית של החברה ('פני הדור כפני הכלב'); השנייה, מאפייני שלטון הרֶשע ('המלכות תיהפך למינות'); השלישית, שינויים אקלימיים ודמוגרפיים. לקבוצה האחרונה, החשובה לענייננו, שייך המשפט 'וְהַגָּלִיל יֶחֱרַב והַגַּבְלָן יִשּׁוֹם', שמשמעותו ברורה: חבלי הגליל והגולן יהיו לשממה ויתרוקנו מתושביהם. 'יחרב' פירושו גם יתייבש (כמו 'פַּת חֲרֵבָה' [משלי, יז 1], שפירושה פרוסת לחם יבש), ואם כך הרי שגם תופעות אקלימיות, כמו שלג בסיון, יכולות היו להתפרש כחלק מ'עקבות המשיח'.

נקודה זו עשויה לספק רמז להבנת המסר שאותו דימו יהודי ברעם למצוא בשלג הפתאומי שירד על כפרם בחודש סיון. הנה, דווקא על רקע הגזרות, ההשפלות והמהומות, שהיו מנת חלקו של עמם באותה תקופה, שולח אליהם הקב"ה את דברו בדמות השלג שלא בעתו, ובה בעת מאותת להם כי סדרי העולם משתנים והגאולה קרובה לבוא. מסר כזה חייב להיות מתועד למען הדורות הבאים: 'אל תתמהו על השלג שבא בניסן' – ונזכיר כי 'בניסן נגאלו, בניסן עתידין ליגאל' (ראש השנה, יא ע"א) – 'אנחנו ראינוהו בסיון'.

הגענו לסוף המסע בעקבות הכתובת שאבדה או שכלל לא הייתה. ההשערה שהעליתי רחוקה מלהיות מבוססת: היא נסמכת על הוכחות נסיבתיות ותישאר כזו כל עוד לא תתגלה הכתובת עצמה או מקורות חדשים שיצביעו על הסיבות לכתיבתה. אבל גם אם נשארים הדברים בגדר השערה בלבד, למדנו אגב כך משהו על בתי כנסת עתיקים בגליל, על נוסעים יהודיים בעלי חוש ביקורתי, על תהפוכות האקלים, על תפקידי השלג בפמליה של מעלה, ובעיקר על הגעגועים לפורקן ולגאולה, מאז ועד היום.

נסיים אפוא בשירה צובט הלב של נעמי שמר 'חבלי משיח', שאותו חיברה והלחינה לקראת יום העצמאות השלושים של מדינת ישראל (1978).

נעמי שמר, ספר גימל, ידיעות אחרונות, 1982

הפיוט 'ויהי בחצי הלילה', שחיבר יניי (מאות 6-5), מתאר את שינוי סדרי עולם ('תאיר כאור יום חשכת לילה') כביטוי לגאולה.
באיור: הפיוט על דף מראשית המאה ה-11 שנמצא בגניזת קהיר (מקור: הזמנה לפיוט)