שידוכים או מצוקה? הספסל בזמר העברי

השבוע יצא ראש עיריית בת ים צביקה ברוט מלשכתו השאננה ותיעד את עצמו מעיר את אחד מדרי הרחוב ('הומלס') שישן על ספסל. 'לא ישנים יותר על ספסלים בעיר', הכריז ראש העיר הנמרץ, ובהבל פה 'פתר את הבעייה' של כשמונים דרי רחוב שחיים בעירו על הספסלים. הבעייה היא שאין לו ממש מקום אחר לשים אותם.

 

ואכן, ספסלים עירוניים יכולים להיות מקום אנושי, נהדר וחביב, אך גם מקום מגעיל ומסוכן, פתח קורא לבריון, למטריד וגם לאומלל. ופתרון מושלם שייטיב עם כולם – אין.

הנה זה כנגד זה: מכאן 'ספסל השידוכים' החמוד והאופטימי, שהוצב במדרחוב נחלת בנימין בתל אביב וסיסמתו 'הספסל בעיר בו אפשר להכיר', והיפוכו הקודר – ספסל מצוקה, שהוצב בגן העצמאות בירושלים, וסיסמתו 'לא נעים מתה מזמן'. מוקד 106, הוא המוקד העירוני ושלוחה 5 נועדה לקלוט תלונות על אלימות במשפחה, במיוחד כלפי נשים.

מדרחוב נחלת בנימין בתל אביב (צילום: יוחנן פלוטקין)

גן העצמאות בירושלים (צילום: אבי בלדי)

א. ספסלים למיניהם

שתי התמונות שלמעלה הזכירו לי פוסט שעלה בבלוג לפני כמה שנים, 'ספסל לשומרי נגיעה' (15 ביולי 2012), והחלטתי להרחיבו מעט.

אדריכלות עויינת: ספסל לשומרי נגיעה או למניעת שינה של חסרי בית? (פייסבוק של עיריית נתניה)

בכפר סבא מציעים 'ספסל שיחה' (צילום: אלון ריבק)

למילה 'ספסל' יש שימושים רבים בשפה העברית: 'ספסלי הקואליציה', 'ספסל הנאשמים' (שני האחרונים הולכים אצלנו יחד), 'שחקן ספסל' בספורט, 'ספסלי גטו', שהפלו יהודים באוניברסיטאות בפולין, וספסלי אפרטהייד, שהפלו בין שחורים ללבנים בדרום אפריקה, וכמובן 'ספסל הלימודים' ו'ספסלי בית המדרש'. 

במדינה החילונית המודרנית הוצאו הספסלים מן הבית פנימה אל הגנים החוצה ואל רחובות העיר, לשימושם של כולם ולא רק של מיוחסים או נאשמים. בשעות היום הספסלים הם מקום מנוחה ומרגוע לקשישים או מקום לסעודה קלה בהפסקה מעבודה, ואילו בשעות הלילה הספסלים הם כס המלכות של הזוגות האוהבים ושל ההומלסים, חסרי הבית המחפשים מיטה.

ספסל ברעננה שקלט את כל כרכי האנציקלופדיה העברית (צילום: גדעון נח)

ספסל נתינה בתל אביב (צילום: יוחנן פלוטקין)

ב. רומאנס על הספסל 

נחום גוטמן, ספסל בתל אביב (דן בן אמוץ, איך לעשות מה, הוצאת עמיקם, 1962, עמ' 171)

שיר הספסל האהוב ביותר בזמר העברי (לפחות, כך נדמה לי) נקרא 'רומאנס על הספסל', אבל מוכר יותר בשם 'רינה'. כתב אותו נתן אלתרמן בשנת 1935 עבור הצגת 'המטאטא'. אלתרמן התאים את המילים למנגינה רוסית שהלחין איסאק דונאייבסקי לשיר 'סֶרְצֶה' (Сердце), שליווה את הסרט הרוסי 'החבורה העליזה' (1934). 

השיר הסאטירי מתאר חיזור שמתנהל על ספסל בתל אביב בין דון-ז'ואן מקומי לבין רינה, שכתובתה היא דיזנגוף 80 קומה שנייה משמאל.

רִנָּה – אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַשָּׁמַיִם!  

רִנָּה – אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַסַּפְסָל!  

רִנָּה – אֲנִי אוֹהֵב אֶת סַנְדָּלַיִךְ,  

אֶת אוֹר עֵינַיִךְ,  

אֶת אַרְנָקֵךְ אֲשֶׁר נָפַל!

השיר חזר והושמע במופע 'תל אביב הקטנה' (1959), ומאז הוא מוכר בדואט הנהדר שבין יוסי בנאי ליונה עטרי:

ג. עוד ספסלים בזמר העברי

מבט יותר לירי ועצוב על 'ספסלי האהובים בגן העיר', יש בשירו של יעקב אורלנד 'אני נושא עמי', שנכתב ב-1939 והולחן על ידי דוד זהבי ב-1951. השיר מדבר על אהבה נכזבת, ניתוק וציפייה לחידוש הקשר הרומנטי בין המשורר לאהובתו (ידוע לי שיש פרשנות אחרת לשיר, הקושרת אותו לזיכרונות העבר הטראומטי של אורלנד בילדותו באוקראינה, אך מי שיקרא את השיר כולו יווכח שמדובר בשיר על אהבה נכזבת):

בּוֹאִי נֵצֵא שׁוּב לַחוּצוֹת אוֹתָם הָלַכְנוּ,  

אֶל סַפְסְלֵי הָאֲהוּבִים בְּגַן הָעִיר.  

אוּלַי נִפְגֹּשׁ עוֹד בַּפָּנִים אֲשֶׁר שָׁכַחְנוּ,  

אוּלַי נִשְׁמַע עוֹד מֵחָדָשׁ אוֹתוֹ הַשִּׁיר.

בַּחֲלוֹמוֹת הָהֵם עַל הַסַּפְסָל הַקַּר, 

בַּחֲלוֹמוֹת הָהֵם נַרְדִּים אֶת עֲבָרֵנוּ, 

עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד, גָּבוֹהַּ וּמֻכָּר, 

יִפֹּל שׁוּב בִּנְשִׁיקוֹת עַל צַוָּארֵינוּ.

הנה עודד בן חור ('שם את שלמה ארצי בכיס הקטן', כתב אחד הצופים) בהקלטה מהתכנית 'על הדשא בקיבוץ נען', שערך והגיש אליהו הכהן בשנת 1976. התכנית הוקדשה לשירי דוד זהבי:

  :

חיים חפר כתב ב-1949 לצ'יזבטרון את 'יד לפה', שהולחן על ידי סשה ארגוב:

– אֲבָל אֵיפֹה נֵשֵׁב מוּסְקָה, מוּסְקָה?  

– נוּ, נֵשֵׁב עַל סַפְסָל בַּשְּׂדֵרוֹת.  

– עַל סַפְסָל בַּשְּׂדֵרוֹת – הִשְׁתַּגַּעַתָּ?!  

– אָז נֵרֵד נָא הַיָּמָּה, לְמַטָּה,  

– אֵין פִּנָּה מִשֶּׁלָּנוּ בַּכְּרַךְ...  

– יֵשׁ מָקוֹם! מוֹעֲדוֹן הַפַּלְמָ"ח!

הנה שלישית גשר הירקון:

   

בשנות השישים הספסל תפס סוף סוף את מקומו הראוי בזמר העברי. ספסלים נועדו כדי להתנשק עליהם... 

שני שירי נשיקות כאלה עולים בדעתי: הראשון כמובן הלהיט הענק של גילה אֲדָרִי, 'הנשיקה הראשונה' של אברהם בן זאב ואילן נובקוביץ, שהוקלט ב-1965 והסעיר את דמיונם של נערי ונערות התקופה:

הנשיקה הראשונה  

על הספסל בגן,  

עם עלם חן ביישן.  

ומסביב הכל פרח, הוריק  

הייתי כה קטנה,   

ילדונת עם צמה,  

והוא נשק לצמתי,  

נשק לי והסמיק. 

 

שיר הספסל השני שבו מתלחש זוג מאוהב על הספסל (תכלס, אנחנו יודעים שהתלחשויות מביאות להתנשקויות), הוא הבית האחרון בשיר 'ככה סתם' של ע. הלל (1963), שכולל את משחק המילים הנפלא 'אל מתחת תחתיהם זחול נזחל'.

ככה סתם שוטטנו לנו בשדירות קק"ל  

שם בחושך מתלחש זוג על הספסל,  

אל מתחת תחתיהם זחול נזחל  

בצריחה קפץ הזוג, אולי נבהל.    

יה-בה-יה (יה-בה-יה) 

אל תשאל אל תשאל  

כך צוה זאביק  

זאביק השועל.  

אוי, נורא נחמד, נורא, 

אוי, זו תרצה המורה!

את הלחן כתב סשה ארגוב, והנה הם התרנגולים:

ויש כמובן עוד ספסלים רבים, מקצתם רעועים ושבורים. 

לדוגמה, 'השדרות העיר והלילה הזה', שתרגמה דפנה אילת מצרפתית (1966) ושר אריק איינשטיין:

הספסל הרעוע וכוכב שנפל

התלתל הפרוע הרטוב מהטל

והמון כוכבים הקורצים לך מעל.

 

וכמובן, 'העיר באפור' של נעמי שמר (1964), בביצוע שלישיית גשר הירקון: 

על ספסל אז נשבה

ועם רדת האור  

אם תגידי עייפתי מן העיר באפור  

אשיבך על כנף נשר ועל גב עננים  

אל עירך שחיכתה לך בבתים לבנים.

'העיר באפור' היא פריז – שם שהתה נעמי שמר באותן שנים – העיר 'שחיכתה לך בבתים לבנים', היא תל אביב.

 

אבל לא רק בעיר היו ספסלים, גם בקיבוץ היו וישנם. 

ב'לילה' שכתב שלום חנוך, בין 1962-1960, כשעוד היה נער תיכון בקיבוץ משמרות, הספסלים הרטובים הם חלק מנוף המדשאות של הקיבוץ, מעין בית קיבול שקולט את אגלי הטל ומתרטב:

מעל הצמרות עדים העננים  

כשהירח אל הגן מניד ראשו, נותן סימן  

– 'אפשר לשבת'  

שם בפינה אותו ספסל  

קלט את כל כמות הטל 

והתרטב  

– 'תיקח מגבת'  

אומר הלילה ושוכב. 

הנה אורה זיטנר:

ד. האוהבים על הספסל 

ונסיים בטיפה מן הים הכללי שאי אפשר בלעדיה. 

לשירו המקסים של ז'ורז' ברסנס, 'האוהבים על הספסל' (Les amoureux des bancs publics), הקדשתי בשעתו פוסט מיוחד: 'גלגולו של ניגון: האוהבים על הספסל' (27 ביולי 2018), שם גם סיפרתי על הזמרת יעל שֶׁרֶז ועל 'מועדון השעות הקטנות' שפעל בצפת, והבאתי מגוון ביצועים של השיר בצרפתית ובעברית.

הנה הוא תרגומו של דן אלמגור (1961):

הצ'ופצ'יק של הקומקום: משירי דן אלמגור, כנרת, 2012, עמ' 247

וזוהי מיכל טל שרה על הספסל שבגן בתכנית טלוויזיה שהוקלטה ב-1976.

הכתובת הייתה על השיר (א): מרפסת ודלתיים

לא הרבה כתובות מפורשות נרשמו באוצר שירי הזמר שלנו. שמות ערים והרים, יישובים, עמקים ונחלים, קיבוצים ומושבות – בוודאי ובוודאי, בין איילת ומטולה, מעזה עד חניתה ומבית אלפא עד נהלל; רחובות עירוניים ומספרי בתים – מעט מאוד.

נצא אפוא לסיור כתובות, חצי אמיתי-חצי מדומין, בכמה שירים כאלה.

א. 'דיזנגוף שמונים, קומה שנייה משמאל'

בשנת 1935 כתב נתן אלתרמן את 'רומאנס על הספסל', שמוכר יותר בשם 'רינה', עבור תיאטרון 'המטאטא'. אלתרמן התאים את המילים למנגינה רוסית נלבבת שהלחין איסאק דונאייבסקי לשיר 'סֶרְצֶה' (Сердце; הלֵב). זה היה שיר הנושא שליווה את הסרט הרוסי 'החבריה העליזה' (1934), שנחשב עד היום לאחד הסרטים הקלאסיים של העידן הסובייטי. 

הנה הסרצה המקורי בפיו של הזמר הנערץ לאוניד אטיוסוב (שנולד עם השם היהודי למהדרין לייזר וייסביין):

  

השיר הסאטירי של אלתרמן לא קשור לסרט בכלל. הוא מתאר חיזור קצת גולמני, שמתנהל על ספסל שדרה בתל אביב, בין דון-ז'ואן מקומי לבין נערה ושמה רינה, שכתובתה היא דיזנגוף 80 קומה שנייה משמאל...

מָחָר, אִם לֹא אֶהְיֶה כּוֹעֶסֶת,

תִּגַּשׁ אֵלַי, זֶה קְצָת בַּחוֹל...

אֶצְלִי יֵשׁ חֶדֶר וּמִרְפֶּסֶת,

דִּיזֶנְגּוֹף שְׁמוֹנִים,

קוֹמָה שְׁנִיָּה מִשְּׂמֹאל.

השיר, שזכה להצלחה גדולה, חזר והושמע במופע הנוסטלגי 'תל אביב הקטנה' (1959), ומאז הוא מזוהה עם הדואט הנהדר שבין יוסי בנאי ליונה עטרי:

  

85 שנים עברו מאז כתב אלתרמן את השיר והושיב את רינה בדיזנגוף 80. האם הבניין המקורי עוד עומד? 

ובכן, לא רק שהוא עומד – אומנם נטוש ומגודר – אלא שלפני כמה שבועות, ממש לידו, חזר בית זה לחדשות. בסמטה שמפרידה בין בית מספר 80 לבית מספר 78, תלה את עצמו מחבל פלסטיני מקלקיליה, כנראה חולה נפש, שיום קודם לכן (20 בספטמבר 2022) רצח בדם קר אישה מבוגרת בחולון. 

השביל שבו נמצאה תלויה גופתו של הרוצח (צילום: איתמר לויתן)

ביקשתי מאיתמר לויתן שיצלם את מה שנשאר מן הבית בדיזנגוף 80.

הכניסה לחדר המדרגות

דִּיזֶנְגּוֹף שְׁמוֹנִים

קוֹמָה שְׁנִיָּה מִשְּׂמֹאל

אֶצְלִי יֵשׁ חֶדֶר וּמִרְפֶּסֶת (המרפסת האמצעית היא של רינה)

ב. 'הגליל מספר שניים, קומה ראשונה מימין'

לאלתרמן הייתה כנראה חיבה לכתובות, וכך בשירו 'צריך לצלצל פעמיים', שנכתב בשנת 1939, נרשמה כתובת מפורסמת אחרת: 

כתובתי – הגליל מספר שניים, / קומה ראשונה מימין.

  

אם בדיזנגוף 80 בחר אלתרמן בקומה שנייה משמאל, בשיר זה הוא הלך על קומה ראשונה מימין...

תּוֹפֶרֶת אֲנִי וְתוֹפֶרֶת, הַיָּם לֹא יֶחְדַּל מִלִּנְהֹם. אֲנִי אֶת פָּנֶיךָ זוֹכֶרֶת כְּאִלּוּ הָיָה זֶה הַיּוֹם. הוֹ, כַּמָּה צָחַקְנוּ אֵי-פַּעַם, רֹאשִׁי הַמְּתֻלְתָּל כֹּה הִזְהִיב, הָיָה לַיָּמִים אֵיזֶה טַעַם שֶׁל עַץ תַּפּוּחִים בָּאָבִיב. אָמַרְתִּי: 'תָּבוֹא בֵּין-עַרְבַּיִם            אָמַרְתִּי: 'כְּתָבְתִּי הִיא עֲדַיִן אוֹתִי לְטִיוּל לְהַזְמִין                     כְּקֹדֶם, תִּגַּשׁ לִפְעָמִים. כְּתָבְתִּי – הַגָּלִיל מִסְפָּר שְׁנַיִם,        צָרִיךְ לְצַלְצֵל פַּעֲמַיִם קוֹמָה רִאשׁוֹנָה מִיָּמִין'.                 קוֹמָה רִאשׁוֹנָה מִיָּמִין'. צָרִיךְ לְצַלְצֵל פַּעֲמַיִם, צָרִיךְ לְחַכּוֹת רֶגַע קָט, וְאָז נִפְתָּחוֹת הַדְּלָתַיִם וְאָז נִפְגָּשִׁים בְּמַבָּט. צָרִיךְ לְצַלְצֵל פַּעֲמַיִם, לָבוֹא וְלוֹמַר: 'עֶרֶב טוֹב, נִכְנַסְתִּי אֵלַיִךְ בֵּינְתַיִם כֵּיוָן שֶׁעָבַרְתִּי בָּרְחוֹב'. וְכָךְ, עַד שֶׁבָּא אוֹתוֹ עֶרֶב, שָׁטְפוּ מִדְרָכוֹת רוֹעֲשׁוֹת. דְּבָרֶיךָ הִכּוּנִי כַּחֶרֶב, דְּבָרֶיךָ עִנּוּנִי כַּשּׁוֹט. שָׁתַקְתִּי, דָּבָר לֹא יָדַעְתִּי, יָדַעְתִּי, רַק לֹא, לֹא נָכוֹן. נִפְרַדְנוּ... לְפֶתַע שָׁמַעְתִּי בַּפֶּתַח צִלְצוּל פַּעֲמוֹן – לְרֶגַע אֵחַרְתִּי לִפְתֹּחַ, קָפָאתִי בֵּין חֹשֶׁךְ לְאוֹר. מַדּוּעַ מִהַרְתָּ לִבְרֹחַ? מַדּוּעַ מִהַרְתָּ, אֱמֹר! צָרִיךְ לְצַלְצֵל פַּעֲמַיִם... תּוֹפֶרֶת אֲנִי וְתוֹפֶרֶת, הַיָּם לֹא יֶחְדַּל מִלִּנְהֹם. אֲנִי אֶת פָּנֶיךָ זוֹכֶרֶת כְּאִלּוּ הָיָה זֶה הַיּוֹם. אִם פַּעַם יִהְיֶה וְתָבוֹאָה שֵׁנִית פֹּה בָּרְחוֹב לַעֲבֹר, תִּזְכֹּר כִּי בַּחֶדֶר מַרְגּוֹעַ תִּזְכֹּר כִּי דּוֹלֵק בּוֹ הָאוֹר. תָּבוֹא, כָּךְ פָּשׁוּט כְּמוֹ נַעַר, דָּבָר לֹא צָרִיךְ לְחַדֵּשׁ. הֶסְבֵּר לֹא נָחוּץ וְלֹא צַעַר, סְלִיחָה לֹא צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ. צָרִיךְ לְצַלְצֵל פַּעֲמַיִם... (נתן אלתרמן, פזמונים ושירי זמר, ב, הקיבוץ המאוחד, תשל"ט, עמ' 263-261; צריך לצלצל פעמיים, הקיבוץ המאוחד, 2002, עמ' 21-18)

על שינויי הנוסח של השיר, שבמקורו לא כלל את שם הרחוב, ראו ברשימתה של גילה פלם, 'מדוע לכל הרוחות צריך לצלצל פעמיים?', הספרנים: בלוג  הספרייה הלאומית, 10 ביוני 2018. 

אחת מטיוטות השיר 'צריך לצלצל פעמיים' (ארכיון משה וילנסקי, הספרייה הלאומית)

האם יש רחוב ושמו הגליל, ואם כן היכן הוא? 

ובכן, היה גם היה רחוב כזה, אך בשנת 1941 החליטו פרנסי העירייה לשנות את שמו ולקרוא לו מכאן ואילך על שמו של הסופר אברהם מאפו (הארץ, 9 בדצמבר 1941, עמ' 3).

הבוקר, 9 בדצמבר 1941

מה שהיה פעם רחוב הגליל 2 הוא היום רחוב מאפו 18 (פינת רחוב בן יהודה) ותחת מספר זה חוסות שתי כניסות: בבית הפינתי (מס' 18) גר גם הצייר יוסף זריצקי, ושלט זיכרון נמצא היום על חזית הבניין. חוקר האמנות גדעון עפרת, העיר על כך ברשימה שפרסם בבלוגו ('מה עשה אלתרמן אצל זריצקי? הערה קצרה', המחסן של גדעון עפרת, 1 באוקטובר 2015), ולא שכח לציין נתון מעניין אף יותר, שעליו למד לדבריו מפי דן לאור: זו גם הייתה כתובת מגוריו של אלתרמן עצמו למן שנת 1935! אך זו ככל הנראה טעות, כי לאור עצמו קבע בספרו כי אלתרמן גר בדירת מרתף ברחוב הגליל 9 (דן לאור, אלתרמן: ביוגרפיה, עם עובד, תשע"ד, עמ' 153).

אז לאן הוא אמור להגיע, המאהב המסתורי והמתנכר? היכן הוא הגליל מספר 2? 

מצד אחד, מאפו 18 הוא בניין סתמי ללא ייחוד ארכיטקטוני כלשהו. לעומתו, הבית שבכניסה הצמודה, שמסומן היום כמאפו 18א, מתאים הרבה יותר לתל אביב של שנות השלושים ולבית שאלתרמן ירצה לשכן בו נערה מאוהבת ש'תופרת ותופרת'; מצד שני, לבית המזוהה כ-18א אין קומה מימין או משמאל, כי בכל קומה יש דירה אחת בלבד, אז דווקא מס' 18 מתאים יותר...

מאפו 18 (מימין) ו-18א (צילומים: איתמר לויתן)

ומדוע צריך לצלצל פעמיים?

בשנות השלושים והארבעים נהגו בעלי דירות רבים בתל אביב להשכיר חדר בתוך ביתם, והמנהג המקובל היה שאורח שמגיע לבעלי הבית מצלצל פעם אחת, בעוד שאורח שמגיע לדייר המשנה, כלומר למי ששכר את החדר – מצלצל פעמיים. 

כתובתי – הגליל מספר שניים / קומה ראשונה מימין

הכניסה לחדר המדרגות, מאפו 18א

המזכרת הפיזית האחרונה לקיומו של רחוב הגליל היא בית מרקחת 'הגליל' ברחוב בן יהודה 80, שנוסד בשנת 1935 וממשיך לפעול עד היום.

בית מרקחת 'הגליל', רחוב בן יהודה 80

בחלקים הבאים:

• רחוב פנורמה

• מנדלה 79 בחצר

• רחוב העוגן 6

• רחוב האגס 1

מסע מן הכורסא אל תל אביב הקטנה: 'זה לא יחזור, כל זה כבר איננו'

איור: אריה נבון (חיים חפר, מלים לַמנגינות, הוצאת עמיקם, 1961, עמ' 59)

____________________________________________________________________

גולשים יקרים,

אם הגעתם לכאן בוודאי תשמחו לדעת שפרק זה קיבל פנים חדשות בספרי שיר הוא לא רק מילים: פרקי מסע בזמר העברי (הוצאת עם עובד, תש"ף / 2019).

אתם מוזמנים לבקר בפרק האחד עשר של הבלוג 'שיר הוא לא רק מילים' ושם תמצאו מידע נוסף על הספר ועל השיר.

____________________________________________________________________

מוקדש בחיבה לבני ובנות כיתתי
בבית הספר המשותף בקבוצת יבנה (מחזור 1973)

לקראת פגישת בני השישים
בשבת הבאה, בקיבוץ עין צורים

א. 'תל אביב הקטנה': הנוסטלגיה, המופע והשיר

'גם הנוסטלגיה כבר לא מה שהייתה פעם', אמר מי שאמר, ומטבע לשון זו הפכה בעצמה לקלישאה נוסטלגית. המופע 'תל אביב הקטנה', שאותו חיברו חיים חפר ודן בן-אמוץ בשנת 1959, בישר את ראשית עידן הנוסטלגיה במדינת ישראל הצעירה לימי התום של 'החלוצים' ושל 'הראשונים'.

ובתוך המופע הנוסטלגי הזה, שיר אחד היה הנוסטלגי מכולם, והוא גם נתן למופע את שמו: 'תל אביב הקטנה'. זה השיר שמוכר במילות הפתיחה 'זה לא יחזור, כל זה כבר איננו', והוא מתאר מין תל אביב, שהיא חצי אמיתית וחצי מדומינת. שיר זה פתח את התכנית וגם סיים אותה.

אגב, אותו חיים חפר, שקבע בנחרצות כי 'זה לא יחזור', כתב עשר שנים קודם לכן, בפזמון אחר פרי עטו: 'רבותי, ההיסטוריה חוזרת, שום דבר לא אבד לא נשכח'. אז חוזרת או לא חוזרת? נכון שמשורר הוא לא היסטוריון, אבל מה עם קצת עקביות?

בין כך ובין כך, שירי המופע ומערכוניו עסקו בתקופה ארוכה יחסית – מימי ייסוד שכונת 'אחוזת בית' (1909) ועד הכרזתה הרשמית של תל אביב לעיר בשנת 1934. כפי שנראה בהמשך, ההווי שמתואר בשיר 'תל אביב הקטנה' אכן 'מערבל זיכרונות', וכמה מושגים שנזכרים בו לא יכלו להתרחש לפני 1935. באותה שנה היו בתל אביב כ-120,000 איש – לא בדיוק עיר קטנה ואינטימית.

המופע 'תל אביב הקטנה' נולד על רקע 'תערוכת היובל', שיזמו פרנסי עיריית תל אביב במלאת חמישים שנה לייסודה של העיר. התערוכה פתחה למעשה את המתחם החדש בצפון העיר, שנקרא מאז ועד היום בשם 'גני התערוכה'. התערוכה, שכללה ביתנים רבים, זכתה להצלחה אדירה. היא נפתחה ביום רביעי, 19 באוגוסט 1959, וכבר בערב הפתיחה נהרו אליה כ-15,000 איש. התערוכה ננעלה לאחר כחודשיים וחצי, בסוף אוקטובר, וביקרו בה למעלה מחצי מיליון אנשים.

בן-אמוץ וחפר החליטו להקים מועדון לילה במתחם התערוכה וכינו אותו 'תל אביב הקטנה'. חפר המנוסה כתב כמה שירים על תל אביב, בן-אמוץ חיבר מערכונים וקטעי קישור, והבמאי שמואל בונים, שביים את כל תכניות הצ'יזבטרון, הכין את צוות השחקנים הצעיר: יונה עטרי (אז בת 26), יוסי בנאי (אז בן 27), ואבנר חזקיהו (אז בן 33). העיבודים המוסיקליים היו של אריה לבנון.

(חיים חפר מספר ומזמר, זמורה-ביתן, 2004, עמ' 233)

מעריב, 21 באוגוסט 1959

המועדון נפתח במוצאי שבת, 22 באוגוסט, בשעה עשר בערב, וההצלחה הייתה אדירה. מכאן ואילך, ערב ערב באותה שעה, ובמשך כחודשיים (עד 24 באוקטובר 1959), עלו יוסי, חזקי ויונה על הבמה המאולתרת, שמעליה נמתחה יריעת ברזנט (הקהל ישב תחת כיפת השמיים), ועל רקע תמונות מוגדלות שצילם אברהם סוסקין – שהנציח את הגרלת המגרשים של 'אחוזת בית' ותמונות תל-אביביות איקוניות רבות אחרות – שרו וסיפרו על תל אביב שכביכול הייתה. ב-1959 עדיין חיו בתל אביב 'ותיקים' רבים, שהשתתפו בעצמם בייסודה של תל אביב ובבנייתה. נעים היה להם, ונעים היה לילדיהם שכבר נולדו בתל אביב, להתגעגע אל 'הימים ההם', שלמען האמת לא היו רחוקים כלל וכלל.

בשל לחץ הזמן לא יכלו חפר ובן-אמוץ לפנות למלחינים ישראליים ולהזמין מהם לחנים מקוריים. בלית בררה נפנה חפר למלאכה שהכיר היטב עוד מימי הצ'יזבטרון – להתאים מילים למנגינות מוכרות מכל רחבי העולם.

את 'טיטינה ואפרים' הוא התאים למנגינה צרפתית ידועה, ששימשה את צ'ארלי צ'פלין בסרט 'זמנים מודרניים' וכבר מוחזרה בגרסה עברית קודמת על ידי נתן אלתרמן באחת מתכניות 'המטאטא' (על שיר זה כתבתי בהרחבה כאן); את 'בחולות' התאים ללחן צרפתי של שיר גס במיוחד ('הינקי-דינקי פַּרְלֶה ווּ'); את 'שני בנאים פה אנו' לשנסון צרפתי (המלחין, שזוהה בשמות שונים ומשונים הוא, כפי שלמדתי מגרימי גלעד, אלדו די לזארו והשיר הוא פיצ'ינינה). את 'המחתרת הטורקית' כתב חפר על פי לחן טורקי.

את השיר 'זה לא יחזור' התאים חפר למנגינה צרפתית, ואת הסיפור הבלשי של גילוי השיר הצרפתי המקורי אספר בהמשך.

כרוז ההזמנה שעיצבו דן בן אמוץ וחיים חפר לפתיחת מועדון 'תל אביב הקטנה', 1959

מעריב, 2 בדצמבר 1960

גם לאחר סגירת התערוכה המשיכו יוסי, חזקי ויונה להופיע עם 'תל אביב הקטנה' בכל רחבי הארץ, אך בדצמבר 1960 התפרקה החבילה בקולות צורמים. השחקנים הסתכסכו עם חפר ובן-אמוץ על רקע כספי והחליטו להפסיק להופיע.

למרות הסכסוך, חפר ובן-אמוץ לא העלו על דעתם לוותר על התרנגולת שהטילה להם ביצי זהב. הם שכרו את בית המרחץ הטורקי הישן ביפו, ניקוהו ושיפצוהו ופתחו בו את תיאטרון 'החמאם'.

תוך זמן קצר התגבש צוות חדש שהעלה את המופע בגרסה משופרת. כוכבי ההפקה השנייה, שעלתה ב-1961 ונמשכה עד אוגוסט 1962, היו אורי זוהר אריק איינשטיין, רחל אטאס ועליזה רוזן. גם את המופע הזה ביים שמואל בונים.

באחד הערבים הגיע ל'חמאם' גם הצלם האגדי אברהם סוסקין, והוא התקבל במחיאות כפיים סוערות על ידי כל הנוכחים.

ההפקה השנייה של המופע (1961). מימין לשמאל: רחל אטאס, אריק איינשטיין ואורי זוהר

הנה השיר בביצוע המקורי של חברי הצוות הראשון – יוסי בנאי, אבנר חזקיהו ויונה עטרי (1959):



וכאן חברי הצוות השני – רחל אטאס, אריק איינשטיין, אורי זוהר ועליזה רוזן (1961). לטעמי, זה הביצוע המוצלח ביותר:



בשנת 1970 חודש המופע שוב במסגרת 'תיאטרון בימות' בבימויו של יוסי בנאי ובעיבודו המוסיקלי של בני נגרי. המופע נקטל על ידי מבקרים שונים (יורם קניוק כתב בעיתון דבר, 9 בספטמבר 1970: 'חאלטורה ממין ירוד למדיי') ולא האריך ימים.

כאן חברי הצוות השלישי – רחל אטאס, אביבה רון-טל, חנן גולדבלט ואושיק לוי (1970):



בשנת 1980 הוציאו בן-אמוץ וחפר את הספר האלבומי 'תל-אביב הקטנה: חזיון' (ספרי 'מציאות'). בספר הובא הנוסח המלא של המופע, כולל קטעי הקישור והמערכונים, מלווים בעשרות צילומים נוסטלגיים ומודעות מעיתונות התקופה. בעמוד השער ציינו המחברים בכנות:

כל דמיון בין דמותה של תל-אביב-הקטנה כפי שהיא משתקפת בספר זה ובין תל-אביב בימיה הראשונים הוא מקרי בהחלט ועל אחריותו של הקורא והצופה. 

אמרו, וידעו מה שאמרו.


וכך סיכם אמנון דנקנר את פרשת 'תל אביב הקטנה' (דן בן אמוץ: ביוגרפיה, כתר, 1992, עמ' 185-183):

ב. השיר ופירושיו

חיים חפר, מלים לַמנגינות, עמ' 72-71; איורים: אריה נבון

שְׂדֵרוֹת בְּלִי עֵצִים, יָרֵחַ מֵעַל 'הֶרְצֶלִיָּה'

אין הכוונה לעיר הרצליה, שהוקמה ב-1924, אלא, כמובן, לגימנסיה העברית 'הרצליה', שבה התחנכו דורות של תלמידים. הגימנסיה העברית הראשונה הוקמה בשנת 1905 ביפו, ובשנת 1909 עברה לשדרות הרצל ('שדרות בלי עצים') ונקראה על שמו של חוזה המדינה. הבניין המרשים והאהוב של הגימנסיה – שתוכנן על ידי האדריכל יוסף ברסקי והפך להיות אחד מסמליה המובהקים של 'תל אביב הקטנה' – נהרס בשנת 1959 ובמקומו נבנה ועומד עד היום 'מגדל שלום'.

'חולות נוצצים, שדרות בלי עצים' – רחוב הרצל במבט לגימנסיה, ערב מלחמת העולם הראשונה

גָּמָל וְחָלִיל, בַּארַאד בִּשְׁנֵי מִיל

האם היו גמלים בתל אביב? בוודאי שהיו! תמונות רבות מנציחות את אורחות הגמלים שירדו לכרוע על שפת הים, עמוסות חומרי בנייה, שקי זיפזיף או מלט.

אורחת גמלים ליד תחנת הכח רידינג, 1938

מהו ה'באראד'? מדובר במי קרח מרוסק וממותק, שנמכר בקיוסקים או על ידי רוכלים ערביים שהסתובבו ברחובות ועמסו מיכלי משקה על כתפיהם. לימונדה, תמרהינדי, באראד – כשצמאים שותים הכל, ובעיקר אם המשקה קר ומתוק.

ומהם 'שני מיל'?

מטבע המיל היה החלק ה-1,000 של הלירה הארץ ישראלית. הוא הוכנס לשימוש על ידי ממשלת המנדט בשנת 1927.

היה גם מטבע של 'שני מיל'.

מקור: ויקיפדיה

בַּלְקוֹן אֶל הָרְחוֹב שָׁר אֶת 'סֶרְצֶה'

'בלקון' הוא כמובן 'מרפסת' בשפות רבות. על המרפסות ('מרפסת מול מרפסת' – ע' הלל) ועל הבלקונים שרו שירי אהבה רבים בזמר העברי ('כשהוא יוצא-צא-צא אל הבלקון / כל היונים-נים-נים אליו עפות / את העציץ משקה הוא בחלון / אדון לאון לאון כל הכבוד!' – חיים חפר).

בלקונים בתל אביב (צילום: יואב צובל)

אך מהו השיר 'סֶרְצֶה'?

ובכן, מדובר בשיר אהבה רוסי ידוע מאוד, Как много девушек хороших (בנות יפות ישנן בשפע), שנכתב בשנת 1934 על ידי וסילי לבדב-קוּמאץ' והולחן על ידי איסאק דונאייבסקי לסרט הסובייטי Весёлые ребята (החבריא העליזה), שביים גרגורי אלכסנדרוב.

זו הייתה קומדיה מוסיקלית סוחפת שזכתה להצלחה בלתי רגילה בברית המועצות ונחשבת עד היום לקלאסיקה של הקולנוע הסובייטי. כוכבי הסרט היו השחקן והזמר (היהודי) לאוניד אוטיוסוב בתפקיד קוסטיה, רועה צאן בעל כשרונות מוסיקליים, שמתאהב באניוטה, עוזרת בית וזמרת חובבת (השחקנית ליובוב אורלובה, שהייתה גם בת זוגו של הבמאי אלכסנדרוב).

השם 'סרצה' (Сердце; ברוסית: לב) הוענק לשיר משום שכל שורה בפזמון החוזר מתחילה במילה זו.

הנה אוטיוסוב בקטע המקורי בסרט:

הסרט הסובייטי הגיע גם לארץ ישראל, ובשנת 1935 כתב לו נתן אלתרמן מילים חדשות לגמרי עבור התיאטרון הסאטירי 'המטאטא' (תכנית לז: 'חַגְלָיָדַע'). זהו השיר 'רומנס על הספסל', שמוכר יותר בשם 'רינה' ובשורת הפתיחה של הפזמון: 'רינה, אני אוהב את השמים'.

ב'המטאטא' שרו את השיר יוסף גולנד ואמה טאובר, אך הוא התפרסם בדואט הנהדר של יוסי בנאי ויונה עטרי, שחיים חפר שילב במופע 'תל אביב הקטנה'. וכך 'התכתבו' שני השירים זה עם זה מעל אותה במה.

הנה הקלטה של 'רינה' מתוך תכנית הטלוויזיה 'במזל כוכב' (1969):



מַטְבֵּעַ נָשִׂים עַל פְּנֵי הַפַּסִים, בֵּין יְהוּדָה הַלֵּוִי וְהֶרְצֶל

לא רבים יודעים שמסילת הרכבת ההיסטורית מיפו לירושלים, שנחנכה ב-1892, עברה בלב תל אביב (רחוב הרכבת של היום).

ילדים, בכל העולם, נוהגים להניח על פסי הרכבת מטבעות, מפתחות ושאר חפצים, ולהמתין בציפיה דרוכה שהרכבת הדוהרת תמעך אותם.

איזה כיף היה לחפש את המטבעות הללו, שבדרך כלל הועפו על ידי הרכבת לצדי המסילה, ולהחזיק ביד גוש מתכת לוהט ושטוח שאיבד לגמרי את צורתו.

הרכבת עוברת ברחוב אלנבי פינת רחוב יהודה הלוי, 1946; צילום: זולטן קלוגר

עֵץ ג'וּמֶס יִנְשֹׁר

גם לחיים אורון, ממנהיגי מרצ, קוראים ג'וּמֶס

עץ הג'ומס הוא עץ השקמה. למען הדיוק, הג'ומס הוא השם הערבי שניתן לתפרחת של עץ השקמה, שהיא דמוית תאנה. הפרי עצמו אינו טעים במיוחד אבל עטלפי פירות מתים עליו. הם מקננים בין ענפיו ומפחידים את העוברים ושבים. השקמים ניטעו בעבר במקומות רבים בתל אביב והפכו לאחד מסמליה הנוסטלגיים של העיר, אלא שרובם כבר אבדו ואינם. עדיין יש כמה ריכוזים של שקמים בתל אביב: בגן יעקב שליד היכל התרבות, בשדרות רוטשילד, ברחוב המלך ג'ורג' ובעוד כמה מקומות.

עצי שקמים באמצע רחוב בהמלך ג'ורג' בתל אביב (צילום: ד"ר אבישי טייכר, ויקיפדיה)

הנוסטלגיה לשקמים השתקפה כמובן בשיר 'גן השקמים', שאותו כתב יצחק יצחקי והלחין יוחנן זראי בשנת 1954. השיר נכתב במקורו ללהקת פיקוד המרכז, אך הוא התפרסם בביצועה של ריקה זראי (רעייתו דאז של המלחין):



גְּמַלִים בְּקִינְג ג'וֹרְג'

תמונה של גמלים ברחוב המלך ג'ורג' לא מצאתי, אבל ברחוב אלנבי היו גם היו.

גמלים ברחוב אלנבי, 1924 (מקור: פיקיוויקי)

דרך אגב, שם הרחוב קינג ג'ורג' נקבע רק בשנת 1935 (עד אז נקרא הרחוב בשם 'הכרמל'). כפי שהזכרנו למעלה, באותה שנה תל אביב כבר לא הייתה קטנה ובטח לא קטנטנה!

בעלי התוספות
בני גבירצמן שלח לי תמונה של גמלים בקינג ג'ורג' (פינת רחוב הנביאים). התמונה צולמה במחצית השנייה של שנות השלושים.

הַיָם שׁוּב שׁוֹמֵע אֶת פּוּשְׁקִין

אלכסנדר פושקין

עוד נדבך לאגדה האורבנית על בנות שקראו את שיריו של פושקין. זה התחיל בשפת הים והמשיך לגורן (בשירו של יוסי גמזו, 'איפה הן הבחורות ההן', מופיעה השורה המיתולוגית: 'הן קראו על הגורן את פושקין / וקרעו את הלב, בו בזמן'), והמאמין יאמין. 

אבל מי בדיוק קרא את שירי פושקין מול הים? אפילו תלמידת הגימנסיה חסיה ירוסלבסקי, שיצאה לחולות תל אביב עם 'יַלוֹבְסְקִי הַפּוֹאֶט' (בשירו של חפר 'שני בנאים פה אנו'), הסתפקה בשיריו של ביאליק!

מלים למנגינות, עמ' 64

ילובסקי הפואט קורא שירה לפני חסיה ירוסלבסקי (איור: אריה נבון; מלים למנגינות, עמ' 65)

מַחְמוּד, גְּבֶרֶת פוּקְס, תַּמַּאם! אִישִׁי-לוּקְס!

בליל הטיפוסים והקולות שנשמעו ברחובות תל אביב הקטנה כלל כמובן גם ערבים וערבית.

'תמאם' פירושו בערבית – מושלם, בסדר; 'אישי-לוקס' בערבית משמעו גם כן – משהו מצוין.

ואכן, היו גם ערבים בתל אביב הקטנה. אחד השירים הידועים של המופע היה 'שני בנאים פה אנו'. ספק אם השורות הללו היו חוצות היום את גבולות התקינות הפוליטית:

מלים למנגינות, עמ' 61

חברי הוועד של תל אביב בשנת 1912 עומדים על מרפסת ביתו של מאיר דיזנגוף (עומד באמצע, חבוש מגבעת גבוהה). מתחתיהם, במשמר כבוד, ארבעת השומרים של תל אביב. שימו לב לשומר הערבי החמוש מצד ימין.
מקור: אלתר דרויאנוב (עורך), ספר תל-אביב, תרצ"ו, עמ' 187

ג. תעלומת המקור הצרפתי

מי הלחין את המנגינה של 'זה לא יחזור'? מלאכת הבילוש הפעם לא הייתה קלה כלל ועיקר.

לכאורה אין פשוט מזה. בכל המקורות המוסמכים, כמו ספרו של חיים חפר 'מלים לַמנגינות' (1961), שצילום מתוכו הובא לעיל, או ספרו של אליהו הכהן, 'בכל זאת יש בה משהו: שירי הזמר של תל-אביב' (דביר, 1985, עמ' 162), כתוב: הלחין: פ' מיינביל.

ב'ספר הפזמונים של חיים חפר' (ידיעות אחרונות, 1981), וכן בתקליטור המופע, אף נעשה צעד אחד קדימה: הפ' נפתח לרווחה ושם המלחין התברר כפיליפ מיינביל. שמו של פיליפ מיינביל נרשם גם בקטלוג הספרייה הלאומית.

ספר הפזמונים של חיים חפר, עמ' 163

 אך מיהו איש זה ומה ידוע עליו? תשובה על כך לא הצלחתי לגלות בשום מקום.

במקום אחד ויחיד, באתר 'שירונט', שדווקא אינו ידוע כקפדן ומדויק, נכתב שם אחר לגמרי: אדגרד ביסצ'וף.

אז מה קורה כאן?

פניתי לעזרתם של מומחים לתולדות הזמר העברי, פרנקופונים ופרנקופילים, וגם הם אמרו נואש. מי שלבסוף פיצחה את התעלומה הייתה תמר זיגמן מהמחלקה למוסיקה בספרייה הלאומית.

תמר פנתה למאגר המידע של אקו"ם, ושם התגלה המידע הבא:

מתברר אפוא שמדובר בפרנסואה מיינביל (Mainville) ולא בפיליפ, וגם שם זה אינו אלא שם הבמה של אדגר בישוף (Bischoff), שבנוסף נטל לעצמו גם שם שלישי – אנרי קאסל (Cassel).

ובכל זאת, קשה למצוא מידע על האיש, והמירב שהצלחתי לגלות הוא שהיה ממוצא רומני והלחין מוסיקה לסרטים ולתכניות טלוויזיה בשנות החמישים והשישים. לא מצאתי שנות חיים אלא רק תמונה.

אדגר בישוף (מקור: akg images)

כל זה לא הפריע לתמר לגלות את המקור של 'זה לא יחזור', והרי הוא לפניכם בביצועה של חבורת הזמר האהובה 'פְרֶר ז'אק'. על שיריה של חבורה זו, שמהם ניזונו פזמונאינו מלוא החופן, כבר כתבתי בפוסט קודם (בעקבות 'אוהבי הטבע', שיר שגם אותו לקח חיים חפר בהשאלה מ'האחים יעקב').

השיר נקרא La Voix du sang (קולו של הדם), והוא מספר על דמו הרותח של צעיר מאוהב (המילים המקוריות בצרפתית – כאן). הוא הוקלט לראשונה על ידי ה'פררה ז'אק' בשנת 1955 וכאן הוא בהקלטה משנת 1982:

ההקלטה הראשונה של השיר בצרפתית, 1955 (מקור: Gallica)

ד. גלגולי גלגולים

ברוחו של חפר, ועל בסיס המילים והמנגינה של 'זה לא יחזור', קונן העיתונאי והמשורר משה בן שאול (2007-1930), במדורו 'לא בדרך המלך', שהתפרסם במעריב, ב-6 באוקטובר 1963, על 'הזמנים המודרניים' שפוקדים את תל אביב.

האוטוסטראדות הענקיות, הגשרים, ה'הוטלים', ה'פסאג'ים', ה'סיטי' שמחסלת את שכונת מנשיה – בקיצור, הפיתוח המואץ שזולל את הזיכרונות ומשכיח את הישן. כאמור, השנה היא 1963, לפני חמישים שנה ויותר, וכאילו כלום לא השתנה.

'אפשר לשיר אותם מחר', ניבא בן-שאול, וגם 'בעוד שנה'...

העיתונאי ארנון לפיד חיבר שיר ושמו 'גבעת חיים הקטנטנה', שמוקדש לקיבוצו גבעת חיים (איחוד). השיר גדוש ברמזים, שמובנים מן הסתם רק לבני המקום. אף על פי כן הבאתי את מילותיו – בשביל 'שלמות האוסף' ובשביל ההיסטוריה.

אומנם קיבוץ גבעת חיים (איחוד) נוסד בסך הכל בשנת 1952, אבל אין ספק שגם הוא היה פעם קטנטן...

הרוח נושב ואנו נשב

על הדשא שחיימק'ה כיסח.

זכר הימים של אותן שנים

מתעורר ועולה כפורח.

יש חולות הזהב

ושיחי חילף

שני צריפים, שני סוסים וקידוח,

ייקים מכפר סאלד

באו קצת לראות

לאן מנשבת הרוח...

זה לא יחזור, כל זה כבר איננו

רק זכרונות, רק זכרונות,

כאן מהלכים על בהונות

הזמן נרדם, אל נא, אל תעירנו,

גבעת-חיים היא כבר איננה קטנטנה.

אבן הפינה, שיכון ב' נבנה,

על גבעה כבר יוצקים מגדל מים.

ברוך הבא ספר, שולמן שם שר

במחרשתו עד לב השמים...
    

נא לחסוך חשמל, גם הנפט הוא מוגבל

את הלחם מורחים ב'ולווטה'

מאה ילדים, שני מועמדים.

מישה נוטקין הופך שמו ל'נטע'.

זה לא יחזור...

           

מוריקים עצים. יש בלול ביצים

תפוחי אדמה בגן-ירק.        

בן-גוריון הסב, משפשף עיניו, 

'כאן נוסף למסכת עוד פרק'.  

                          

חג  הפועלים אוחזי דגלים

אל העיר אז ניסע ונפגינה.        

חנוכת בריכה והמון שמחה, 

מציירים תוכניות של 'בית וינה'. 

זה  לא  יחזור...

גבעת חיים (איחוד) הקטנטנה, 1955 (מקור: ארכיון קיבוץ גבעת חיים)