שידוכים או מצוקה? הספסל בזמר העברי

השבוע יצא ראש עיריית בת ים צביקה ברוט מלשכתו השאננה ותיעד את עצמו מעיר את אחד מדרי הרחוב ('הומלס') שישן על ספסל. 'לא ישנים יותר על ספסלים בעיר', הכריז ראש העיר הנמרץ, ובהבל פה 'פתר את הבעייה' של כשמונים דרי רחוב שחיים בעירו על הספסלים. הבעייה היא שאין לו ממש מקום אחר לשים אותם.

 

ואכן, ספסלים עירוניים יכולים להיות מקום אנושי, נהדר וחביב, אך גם מקום מגעיל ומסוכן, פתח קורא לבריון, למטריד וגם לאומלל. ופתרון מושלם שייטיב עם כולם – אין.

הנה זה כנגד זה: מכאן 'ספסל השידוכים' החמוד והאופטימי, שהוצב במדרחוב נחלת בנימין בתל אביב וסיסמתו 'הספסל בעיר בו אפשר להכיר', והיפוכו הקודר – ספסל מצוקה, שהוצב בגן העצמאות בירושלים, וסיסמתו 'לא נעים מתה מזמן'. מוקד 106, הוא המוקד העירוני ושלוחה 5 נועדה לקלוט תלונות על אלימות במשפחה, במיוחד כלפי נשים.

מדרחוב נחלת בנימין בתל אביב (צילום: יוחנן פלוטקין)

גן העצמאות בירושלים (צילום: אבי בלדי)

א. ספסלים למיניהם

שתי התמונות שלמעלה הזכירו לי פוסט שעלה בבלוג לפני כמה שנים, 'ספסל לשומרי נגיעה' (15 ביולי 2012), והחלטתי להרחיבו מעט.

אדריכלות עויינת: ספסל לשומרי נגיעה או למניעת שינה של חסרי בית? (פייסבוק של עיריית נתניה)

בכפר סבא מציעים 'ספסל שיחה' (צילום: אלון ריבק)

למילה 'ספסל' יש שימושים רבים בשפה העברית: 'ספסלי הקואליציה', 'ספסל הנאשמים' (שני האחרונים הולכים אצלנו יחד), 'שחקן ספסל' בספורט, 'ספסלי גטו', שהפלו יהודים באוניברסיטאות בפולין, וספסלי אפרטהייד, שהפלו בין שחורים ללבנים בדרום אפריקה, וכמובן 'ספסל הלימודים' ו'ספסלי בית המדרש'. 

במדינה החילונית המודרנית הוצאו הספסלים מן הבית פנימה אל הגנים החוצה ואל רחובות העיר, לשימושם של כולם ולא רק של מיוחסים או נאשמים. בשעות היום הספסלים הם מקום מנוחה ומרגוע לקשישים או מקום לסעודה קלה בהפסקה מעבודה, ואילו בשעות הלילה הספסלים הם כס המלכות של הזוגות האוהבים ושל ההומלסים, חסרי הבית המחפשים מיטה.

ספסל ברעננה שקלט את כל כרכי האנציקלופדיה העברית (צילום: גדעון נח)

ספסל נתינה בתל אביב (צילום: יוחנן פלוטקין)

ב. רומאנס על הספסל 

נחום גוטמן, ספסל בתל אביב (דן בן אמוץ, איך לעשות מה, הוצאת עמיקם, 1962, עמ' 171)

שיר הספסל האהוב ביותר בזמר העברי (לפחות, כך נדמה לי) נקרא 'רומאנס על הספסל', אבל מוכר יותר בשם 'רינה'. כתב אותו נתן אלתרמן בשנת 1935 עבור הצגת 'המטאטא'. אלתרמן התאים את המילים למנגינה רוסית שהלחין איסאק דונאייבסקי לשיר 'סֶרְצֶה' (Сердце), שליווה את הסרט הרוסי 'החבורה העליזה' (1934). 

השיר הסאטירי מתאר חיזור שמתנהל על ספסל בתל אביב בין דון-ז'ואן מקומי לבין רינה, שכתובתה היא דיזנגוף 80 קומה שנייה משמאל.

רִנָּה – אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַשָּׁמַיִם!  

רִנָּה – אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַסַּפְסָל!  

רִנָּה – אֲנִי אוֹהֵב אֶת סַנְדָּלַיִךְ,  

אֶת אוֹר עֵינַיִךְ,  

אֶת אַרְנָקֵךְ אֲשֶׁר נָפַל!

השיר חזר והושמע במופע 'תל אביב הקטנה' (1959), ומאז הוא מוכר בדואט הנהדר שבין יוסי בנאי ליונה עטרי:

ג. עוד ספסלים בזמר העברי

מבט יותר לירי ועצוב על 'ספסלי האהובים בגן העיר', יש בשירו של יעקב אורלנד 'אני נושא עמי', שנכתב ב-1939 והולחן על ידי דוד זהבי ב-1951. השיר מדבר על אהבה נכזבת, ניתוק וציפייה לחידוש הקשר הרומנטי בין המשורר לאהובתו (ידוע לי שיש פרשנות אחרת לשיר, הקושרת אותו לזיכרונות העבר הטראומטי של אורלנד בילדותו באוקראינה, אך מי שיקרא את השיר כולו יווכח שמדובר בשיר על אהבה נכזבת):

בּוֹאִי נֵצֵא שׁוּב לַחוּצוֹת אוֹתָם הָלַכְנוּ,  

אֶל סַפְסְלֵי הָאֲהוּבִים בְּגַן הָעִיר.  

אוּלַי נִפְגֹּשׁ עוֹד בַּפָּנִים אֲשֶׁר שָׁכַחְנוּ,  

אוּלַי נִשְׁמַע עוֹד מֵחָדָשׁ אוֹתוֹ הַשִּׁיר.

בַּחֲלוֹמוֹת הָהֵם עַל הַסַּפְסָל הַקַּר, 

בַּחֲלוֹמוֹת הָהֵם נַרְדִּים אֶת עֲבָרֵנוּ, 

עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד, גָּבוֹהַּ וּמֻכָּר, 

יִפֹּל שׁוּב בִּנְשִׁיקוֹת עַל צַוָּארֵינוּ.

הנה עודד בן חור ('שם את שלמה ארצי בכיס הקטן', כתב אחד הצופים) בהקלטה מהתכנית 'על הדשא בקיבוץ נען', שערך והגיש אליהו הכהן בשנת 1976. התכנית הוקדשה לשירי דוד זהבי:

  :

חיים חפר כתב ב-1949 לצ'יזבטרון את 'יד לפה', שהולחן על ידי סשה ארגוב:

– אֲבָל אֵיפֹה נֵשֵׁב מוּסְקָה, מוּסְקָה?  

– נוּ, נֵשֵׁב עַל סַפְסָל בַּשְּׂדֵרוֹת.  

– עַל סַפְסָל בַּשְּׂדֵרוֹת – הִשְׁתַּגַּעַתָּ?!  

– אָז נֵרֵד נָא הַיָּמָּה, לְמַטָּה,  

– אֵין פִּנָּה מִשֶּׁלָּנוּ בַּכְּרַךְ...  

– יֵשׁ מָקוֹם! מוֹעֲדוֹן הַפַּלְמָ"ח!

הנה שלישית גשר הירקון:

   

בשנות השישים הספסל תפס סוף סוף את מקומו הראוי בזמר העברי. ספסלים נועדו כדי להתנשק עליהם... 

שני שירי נשיקות כאלה עולים בדעתי: הראשון כמובן הלהיט הענק של גילה אֲדָרִי, 'הנשיקה הראשונה' של אברהם בן זאב ואילן נובקוביץ, שהוקלט ב-1965 והסעיר את דמיונם של נערי ונערות התקופה:

הנשיקה הראשונה  

על הספסל בגן,  

עם עלם חן ביישן.  

ומסביב הכל פרח, הוריק  

הייתי כה קטנה,   

ילדונת עם צמה,  

והוא נשק לצמתי,  

נשק לי והסמיק. 

 

שיר הספסל השני שבו מתלחש זוג מאוהב על הספסל (תכלס, אנחנו יודעים שהתלחשויות מביאות להתנשקויות), הוא הבית האחרון בשיר 'ככה סתם' של ע. הלל (1963), שכולל את משחק המילים הנפלא 'אל מתחת תחתיהם זחול נזחל'.

ככה סתם שוטטנו לנו בשדירות קק"ל  

שם בחושך מתלחש זוג על הספסל,  

אל מתחת תחתיהם זחול נזחל  

בצריחה קפץ הזוג, אולי נבהל.    

יה-בה-יה (יה-בה-יה) 

אל תשאל אל תשאל  

כך צוה זאביק  

זאביק השועל.  

אוי, נורא נחמד, נורא, 

אוי, זו תרצה המורה!

את הלחן כתב סשה ארגוב, והנה הם התרנגולים:

ויש כמובן עוד ספסלים רבים, מקצתם רעועים ושבורים. 

לדוגמה, 'השדרות העיר והלילה הזה', שתרגמה דפנה אילת מצרפתית (1966) ושר אריק איינשטיין:

הספסל הרעוע וכוכב שנפל

התלתל הפרוע הרטוב מהטל

והמון כוכבים הקורצים לך מעל.

 

וכמובן, 'העיר באפור' של נעמי שמר (1964), בביצוע שלישיית גשר הירקון: 

על ספסל אז נשבה

ועם רדת האור  

אם תגידי עייפתי מן העיר באפור  

אשיבך על כנף נשר ועל גב עננים  

אל עירך שחיכתה לך בבתים לבנים.

'העיר באפור' היא פריז – שם שהתה נעמי שמר באותן שנים – העיר 'שחיכתה לך בבתים לבנים', היא תל אביב.

 

אבל לא רק בעיר היו ספסלים, גם בקיבוץ היו וישנם. 

ב'לילה' שכתב שלום חנוך, בין 1962-1960, כשעוד היה נער תיכון בקיבוץ משמרות, הספסלים הרטובים הם חלק מנוף המדשאות של הקיבוץ, מעין בית קיבול שקולט את אגלי הטל ומתרטב:

מעל הצמרות עדים העננים  

כשהירח אל הגן מניד ראשו, נותן סימן  

– 'אפשר לשבת'  

שם בפינה אותו ספסל  

קלט את כל כמות הטל 

והתרטב  

– 'תיקח מגבת'  

אומר הלילה ושוכב. 

הנה אורה זיטנר:

ד. האוהבים על הספסל 

ונסיים בטיפה מן הים הכללי שאי אפשר בלעדיה. 

לשירו המקסים של ז'ורז' ברסנס, 'האוהבים על הספסל' (Les amoureux des bancs publics), הקדשתי בשעתו פוסט מיוחד: 'גלגולו של ניגון: האוהבים על הספסל' (27 ביולי 2018), שם גם סיפרתי על הזמרת יעל שֶׁרֶז ועל 'מועדון השעות הקטנות' שפעל בצפת, והבאתי מגוון ביצועים של השיר בצרפתית ובעברית.

הנה הוא תרגומו של דן אלמגור (1961):

הצ'ופצ'יק של הקומקום: משירי דן אלמגור, כנרת, 2012, עמ' 247

וזוהי מיכל טל שרה על הספסל שבגן בתכנית טלוויזיה שהוקלטה ב-1976.