היום יום הולדת: בלוג עונ"ש בן שתים-עשרה

איור: נעם נדב

א. משנה לשנה

משנכנס אדר מרבין בשמחה!

ב-19 בפברואר 2011 – חמישה ימים לאחר יום הולדתי – נולד בלוג עונג שבת. לא בדיוק היום אלא בעוד יומיים, אבל יום שישי הוא היום שבו אנו נפגשים. 

הגענו אפוא לשנה השתים-עשרה. מזל טוב! אם הבלוג היה ממין נקבה הוא היה חוגג בת-מצווה, אך כיוון שממין זכר הוא נחכה בסבלנות לחגיגות הבר-מצווה בשנה הבאה.

מיום ההולדת שעבר ועד יום הולדת זה, הבא עלינו לטובה, הופיעו בבלוג 98 פוסטים, ובסך הכל, מאז היווסדו ועד היום, הועלו לאור הבלוג 1,991 פוסטים (או רשימות או רשוּמוֹת), כולל זה הנוכחי. בתוך חודש נחצה את גבול האלפיים.

נדמה לי שאין ביקום האינטרנטי העברי שום דבר שדומה לבלוג הזה, או אפילו מתקרב אליו, בטח לא בהתמדה. כל המפעל הזה עומד לרשות הציבור בחינם, ללא שום חומת תשלום. בהצטברותם הפכו מאות הפוסטים הללו למאגר ידע אדיר וסמכותי בכל התחומים של מדעי היהדות ומדעי ישראל, עם תשומת לב מיוחדת להיסטוריה היהודית ולתולדות הזמר העברי. הם מצוטטים במקומות רבים תוך הפניה הולמת (למשל, עשרות רבות של הפניות בערכי ויקיפדיה שונים שאותם דואג לשלב הקורא הנאמן דוד שי), וכמו שאפשר לצפות, גם מועתקים ומצוטטים בלי הפניה או מִזְכֶּה, במקומות רבים עוד יותר.

הנה דוגמה טרייה, לחיוב כמובן.

הסופרת שהם סמיט, שאותה פגשתי לראשונה בראשית השבוע, הוציאה בימים אלה ספר ילדים חדש ושמו פרחים למשורר הלאומי (דביר, 2023), שאותו הקדישה לסבתה המנוחה ברוריה דוּפַיְן. סבתא ברוריה הייתה פעם נערה צעירה שלמדה בגימנסיה 'תרבות' ברוֹבְנָה שבווהלין ופגשה את ביאליק פעמיים: פעם ראשונה בקבלת הפנים שנערכה לכבודו ברובנה, בנובמבר 1931; ופעם שנייה, לאחר שעלתה לארץ ב-1932, בבית ביאליק בתל אביב. 

סיפור נחמד ואף מקסים, שגם מאוייר לתפארת, ומה שרלוונטי לענייננו הוא הכרת התודה שלה לבלוג עונג שבת:

וכוונתה לסדרת רשימות שפרסמתי לפני כתשע שנים בבלוג, על ביקורי בעיירה רובנה שבאוקראינה ועל גימנסיה 'תרבות' שפעלה שם ('סיפור על אהבה וחושך: מסע אל רובנה של עמוס עוז [ב]', 20 בנובמבר 2014).

לפני כמה שבועות קיבלתי אישור וברכות מ'רבינו גוגל' על מספר החיפושים של בלוג עונג שבת. אין לי מושג מה זה אומר, כי מעולם לא הצבתי 'יעד' כזה. אבל שיהיה... 

ב. אז מה היה לנו השנה...

יום הולדת הוא גם הזדמנות לחשבון נפש. חזרתי ועיינתי בכותרות הפוסטים שהתפרסמו במהלך השנה האחרונה, ושוב התפעלתי – בבחינת יעיד הנחתום על עיסתו – מהגיוון, מהחידוש ובעיקר מהכֵּיפִיוּת של הדברים שהתפרסמו כאן. לא כל פוסט ייכנס להיכל התהילה, מקצתם נועדו רק לשעשע ולתבל את מציאות חיינו בקצת הומור, אבל רוב הפוסטים עוסקים ברצינות במגוון עצום של נושאים.

בדקתי מה היו הפוסטים הנצפים ביותר בשנה זו. הנה עשרת הראשונים במצעד, על קישוריהם:

• דוד אסף, העכברים מדברים בלשון בני אדם: הפוגרום בקייב, 1881

• הדי אור ודוד אסף, מן הגורן ומן היקב: הפונדק של פרדי דורה

• עודד מיוחס, בעקבות אלבום התמונות של שרלוטה וגרדה מאיר

• דנצ'ו ארנון, בא השמש? טקס הבאת העומר בקיבוץ רמת יוחנן

• מרים אהרוני, הבה נתקדש למחר: מגילת היסוד של קיבוץ יפעת, 1952

• רן אהרנסון ושי כנעני, סיפורי מצבות: הגירוש הגדול מיפו ומתל אביב

• עמי צורן, סליחה שביקשתי סליחה: בקשות סליחה בעיתונות העברית

• אליהו הכהן, יפים הלילות בכנען: מי הייתה רחל היפה?

• דוד אסף, הכתובת הייתה על השיר (א): מרפסת ודלתיים (והמשכיה: [ב]: חתיכה וחתולים; [ג] חבצלת ואגס; [ד] חפש אותי בדפנה שש. הרשימה החמישית על 'רחובות תל אביב' של יעקב שבתאי התפרסמה אתמול).

• דוד אסף, היהודים חוזרים: סיפור קצר למביני עניין

ולצד אלה היו השנה כתבות מקסימות ומשעשעות שאולי נשמטו מעיניכם ואני ממליץ על קריאתן שוב:

• צפי זבה-אלרון, עת לשחוק? אלתר דרויאנוב וכינוס הבדיחה העברית 

• אליהו הכהן, מחוה'לה לחנה'לה: גלגולי השיר 'מעפולה באנו הנה יחד'

• ארנון וגדעון גרייף, תזמורת הבידור של קול ישראל: פרק נשכח בתולדות המוזיקה הישראלית

• דותן גורן, ארכיון לירושלים

• איל דודסון, חוטאים וחטאים בירושלים: מי היו גנבי הפשטידות?

• מיכאל טל, וכי איני יודע שטובה ציפורנו מכרסי? צבי טל כותב לש"י עגנון

• דנ'צו ארנון, שמחה גדולה בכפר כָּמָא

• רון זרחי, על שפת ים כנרת: סיפורה של טעות מבורכת

• אבי בלדי, הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו? 'השניים' ברחובות ישראל    

• אליקים רובינשטיין, ביאליק שלי: זיכרונות אישיים

וכמובן, המדורים הרגילים, 'סיפורי רחובות', 'ארץ הקודש', 'מעורב ירושלמי', 'מפה ומשם', 'סיבוב בתל אביב', 'פרנסות של יהודים', 'בורא מיני מזונות' ועוד. רובם ככולם קולטים תמונות שאתם, הקוראים, שולחים לי.

הנה תזכורת לשני שלטי רחובות מביכים שחשפנו השנה.

למשל, רחוב ברל כצנלסון בנתניה. בעיריית נתניה הבינו מהר את גודל הפאדיחה ותיקנו:

צילום: מוקי זוהר

לעומת זאת, בפתח תקווה, ככל הידוע לי, הביזיון עדיין לא תוקן:

צילום: אבישי טייכר

זו הזדמנות להודות מקרב לב לכותבים ולכותבות (ואני מקווה שלא שכחתי אף אחד): מרים אהרוני, רן אהרנסון, הדי אור, דנצ'ו ארנון, אבי בלדי, דותן גורן, ארנון וגדעון גרייף, שמריה גרשוני, איל דודסון, אבנר הולצמן, עמי זהבי, רמה זוטא, רון זרחי, מיכאל טל, אורי יעקובוביץ', אליהו הכהן, עדן הכהן, צָפִי זֶבָּה-אֵלְרָן, שי כנעני, יהורם לשם, עודד מיוחס, מרדכי נאור, עמי צורן, אליקים רובינשטיין, יואל רפל, יעקב שביט.

וכמובן גם לנעם נדב, יוצר הלוגו המיתולוגי של הבלוג, שמאייר בכל שנה ברכת יומולדת חדשה, לצלמים המזדמנים והקבועים (איתמר לויתן, טובה הרצל ויוחנן פלוטקין כבר אמרתי?), לציידי השלטים והקוריוזים, ובכלל לכל מי שמגיב, מעודד, תומך, שואל כעניין ומשיב כהלכה. תודה רבה!

ג. זיכרונם לברכה

קרוב ל-4,000 מנויים רשומים ברשימת המדוורים של בלוג עונג שבת. מטבע העולם שבכל שנה ושנה אנו נפרדים ממקצתם. כמה מהם היו מוכרים לי אישית, וקשה עליי פרידתם. הנה אלה מבין קוראינו שהלכו לעלמם בשנה האחרונה ושמותיהם ידועים לי. אזכירם בצער:

חוקרת הספרות והקבלה פרופסור מיכל אורון-ברטוב (אוניברסיטת תל אביב); נירה בן הדור; הגאוגרף וההיסטוריון ד"ר דב גביש (האוניברסיטה העברית); העורכת וחוקרת הלשון העברית אסתר גולדנברג (האקדמיה ללשון העברית); חתן פרס ישראל במחשבת ישראל פרופסור יוסף דן (האוניברסיטה העברית); העיתונאית והסופרת תקוה ויינשטוק; הסופר הדגול וחתן פרס ישראל לספרות אברהם ב' יהושע; הסופר מאיר שבתאי מזר (פפה); העורכת חנה עמית; המשוררת גאולה הודס-פלחן; העורכת והמו"לית ד"ר לאה צבעוני; המחנך וההיסטוריון ד"ר צבי צמרת; תמה שוחט.

יהי זכרם ברוך.

בסיור שהדרכתי ב-2017 עם חיים באר (מימין) ביקרנו בלושקי, עיר הולדתו של אליעזר בן יהודה. לאה צבעוני ז"ל (משמאל) הביאה מביתה את כל כרכי מילון בן-יהודה והעניקה אותם שי לראשת העירייה (צילום: דוד אסף)

ד. היו זמנים בעונג שבת

אבישי ליוביץ' מצא בארכיון התיאטרון באוניברסיטת תל אביב הזמנה להשתתפות באסיפה הכללית של אגודת עונג שבת לשנת תרצ"ד (1934-1933), אבל הכניסה מותרת רק לאלה ששילמו את הסכום המינימלי של 600 מיל...

ה. משמיעים על השקלים

הבטחה נוראה: מי שיגרום לי הנאה – אשלם לו במיטבא! (צילום: חיים פיק)

סעיף זה מועתק, פחות או יותר, כלשונו מרשימות יומולדת קודמות – שום דבר לא השתנה...😉

ולעת סיום הדו"ח השנתי הגיעה השעה לקשקש בקופת הצדקה. 

שמירות וישועות לא תקבלו כאן, אבל תודה היוצאת מן הלב – בהחלט כן. כל השתתפות שלכם מרגשת אותי מחדש. אני ממשיל אותה בלבי לאורח שמגיע לסעוד בבית חברו ומביא עמו שי צנוע: ספר, בקבוק יין, בונבוניירה או פרחים.

הפולניה

אז תודה לכל תומכי הבלוג, הקבועים והחד-פעמיים, שהם בעיניי שותפים מלאים למפעל הפרטי, ועוזרים לי להבין כמה חשוב להם הבלוג וכמה הם נהנים ושמחים במעשה ידיי. 

הקוראים יכולים רק לשער בדמיונם איזו השקעה כרוכה בהופעתו הקבועה והנחושה של הבלוג: בכתיבה, בעריכה, בהתחדשות המתמדת, באיתור איורים וביצירת קישורים, בהיבטים הטכניים ובתקשורת השוטפת עם קוראים ועם מתלוננים. לבלוג אין מערכת או מזכירוּת, אין מחלקה טכנית או משפטית ואין מחלקת מינויים, אין אחראי לגרפיקה, אין מי שיטפל בזכויות יוצרים ואין מי שיענה לנודניקים. אני לבדי מטפל בכל אלה, וכל תלונותיכם (ויש כאלה) – עליי.

את רוב הפוסטים אני כותב בעצמי, וגם אלה שנכתבים על ידי אחרים עוברים התקנה ועריכה קפדנית שלי, ככל יכולתי. ענייני הבלוג מעסיקים אותי שעות ארוכות, בכל יום ובכל לילה, בכל שבוע ולאורך כל ימות השנה. אני עושה זאת באהבה ובשמחה, ומקווה שאוכל להמשיך בכך עוד שנים רבות. לבלוג אין 'חומת תשלום' או דמי מנוי והוא פתוח חינם אין כסף לכל מי שרוצה לקרוא בו. אין בו פרסומות או חסויות, ולצערי גם אין מי שיממן אותו ויאפשר לי להקדיש זמן נוסף לשיפורו. 

אם אתם אוהבים את הבלוג ונהנים מקריאתו, כשם שאני נהנה מכתיבתו ומעריכתו, ואם אתם סבורים שיש מקום לגְמוּל ראוי על המאמץ ועל התוצאה, אפשר להשתתף בבלוג במגוון דרכים שמצוינות בתחתיתו של כל מייל שאתם מקבלים ממני בימי שישי.

התרומות שלכם מרגשות ומשמחות אותי, מחזקות ומעודדות להמשיך הלאה. תודה לכל התומכים, שמבינים שגם זמן שווה כסף, ומוצר מקורי, מענג ומוקפד, גם אם הוא מוגש חינם, ראוי לתגמול ולהכרת הטוב.

נתראה 'בשנה הבאה', כלומר ביום שישי הבא...