עת לשחוק? אלתר דרויאנוב וכינוס הבדיחה העברית

מאת צָפִי זֶבָּה-אֵלְרָן

אלתר דרויאנוב, שנולד בשנת 1870 בעיירה דרוּיָה שבפלך וילנה (ב'תחום המושב' של יהודי האימפריה הרוסית) ואף הקדיש לה חלק מסיפוריו, למד, כמו מיכה יוסף ברדיצ'בסקי ואחריו חיים נחמן ביאליק, בישיבת וולוז'ין. לאחר פרק נדודים הצטרף לחוג סופרי אודסה, עמו נמנו ש"י אברמוביץ (הוא מנדלי מוכר ספרים), אחד העם וכמובן ביאליק. הוא עלה לארץ לראשונה בשנת 1903, עזבה ושוב עלה וירד, עד שהשתקע בה סופית בשנת 1921.

אלתר דרויאנוב (1938-1870)

עוד לפני שספר הבדיחה והחדוד ראה אור, הספיק דרויאנוב להיות בין מקימי המרכז הציוני בווילנה, להתמנות למזכיר הוועד האודסאי, לקבל על עצמו את עריכת שבועון ההסתדרות הציונית העולם, לייסד עם עמיתיו (רבניצקי וביאליק) את כתב העת העברי הראשון לפולקלור ואתנוגרפיה רְשֻמוֹת, וגם להתמנות למנהל הוצאת 'דביר' בירושלים. לאחר שהשתקע בתל אביב המשיך במפעליו הספרותיים וההיסטוריים, ופרסם בין השאר את כרכי כתבים לתולדות חיבת ציון ויישוב ארץ ישראל, את ספר תל אביב, מונוגרפיה על פינסקר ועוד. בקיצור, אישיות רבת פעלים, ידועה ומוערכת ביישוב היהודי הקטן בארץ ישראל ואף מחוצה לה. ובכל זאת, ספרו הידוע  ביותר, ולדעת רבים גם גולת הכותרת של כל מפעליו, היה ספר הבדיחה והחדוד.

מדוע? או מה להיסטוריון ואקטיביסט תרבותי חשוב כמותו ולסוגה עממית וחתרנית כמו הבדיחה? ולמה הספר הזה בלט כל כך, ואף זכה למהדורות רבות עד ששכן כמעט בכל בית בישראל? 

למרות שהנושא הוא בדיחות והומור, אתחיל דווקא בהתייחסות לאופיה המלומד של עבודת הכינוס, שמזוהה בדרך כלל עם מפעלותיו של ביאליק. דרויאנוב – כעדותו על עצמו – התחיל להתעניין בבדיחות בשנת 1909. הוא החלים אז מניתוח וכאשר שהה בבית מרגוע סמוך לדרזדן רופאו המליץ לו להסתפק בקריאה קלה ומבדרת. הוא קרא את קובץ הסיפורים ההומוריסטים של הרב ההונגרי יוליוס דֶסָאוּאֶר (Dessauer), Der Jüdische Humorist, שנדפס כנראה ב-1879 (הספר סרוק כאן), ו'ממנו ואילך נתתי את דעתי לרשום בפנקסַי כל בדיחה וחדוד יהודיים שבאו לידי' (ספר הבדיחה והחדוד, פרנקפורט ע"נ מיין, 1922, עמ' 7).

שער המהדורה הראשונה, פרנקפורט על נהר מיין 1922

מן המהדורה הראשונה של הספר, שאותה חתם בירושלים בי' בכסלו תרפ"ב ובה נאספו 653 בדיחות וחידודים, התרחב המפעל לשלושה כרכים, שאליהם נאספו מעל 3,000 בדיחות. דרויאנוב רשם את הדברים לא רק מפי אומריהם, אלא גם העתיק, תרגם ושכתב מתוך עשרות רבות של מקורות ראשוניים ביידיש ובגרמנית, בעברית וברוסית. 'נאה ויאה לו לדרויאנוב', כתב היסטוריון הספרות גצל קרסל, 'הכינוי של ראש וראשון לחקר הפולקלור היהודי בלשוננו העברית' ('א' דרויאנוב: ראשון לחקר הפולקלור בעברית', הפועל הצעיר, 8 בספטמבר 1959, עמ' 18). ואכן, דרויאנוב, שטרח להוסיף לספר גם מבוא מלומד, הביא לפני הקורא העברי לא רק אסופה מצחיקה ומבדרת, אלא גם ערך עבודת שדה חלוצית שהניבה מקור ביבליוגרפי מקיף ועשיר.

עדות נוספת לעבודתו המקיפה של דרויאנוב ניתן למצוא בנסיונו לאסוף גם את אוצר הבדיחות שסופרו בקרב יהודי ספרד והמזרח: 'ביחוד פונה אני בבקשתי', כתב, 'לקוראַי מבין אחינו הספרדים ומבין אחינו שבארצות רחוקות ולמפרע אני מחזיק טובה בעד כל חומר – ואפילו קל שבקלים – שימציאו לי' (ספר הבדיחה והחדוד, 1922, עמ' 9). קריאה זו לא נענתה כנראה, ועל כל פנים לא הטביעה את חותמה על האסופה המאוחרת יותר, אולם היא מאפיינת את גישתו המכילה של דרויאנוב לתרבות העברית ואת טיבה המקצועי של עבודת הכינוס: דרויאנוב קיווה כי מפעלו יכנס את כלל ההומור היהודי, ולא רק את זה של יהודי מזרח אירופה שהיה מוכר לו כמובן טוב יותר (ראו גם שמואל אבנרי, 'ביאליק ועדות המזרח: אנטומיה של עלילה ועלבון שווא', בספרו כמה ביאליק יש? על ריבוי פניו של המשורר הלאומי, ידיעות אחרונות, 2021, עמ' 113-100).

בדיחה יהודית, לדבריו, אינה כבולה בהכרח לשפה או להקשר תרבותי מסוים. היא גם אינה מבטאת בהכרח סבל או ביקורת עצמית. 'אפילו אם לא במחיצתנו נולדו', כתב על הבדיחות שהתגלגלו לידיו, 'חזקה עליהן, שבמחיצתנו נתיהדו ונעשו שלנו' (שם, עמ' 7). 

ועם זאת, כינוס הבדיחות לא היה רק מפעל אתנוגרפי. לדידו של דרויאנוב, וכנראה שגם לקוראיו, זה היה בעיקר 'סעיף מפרשה מקיפה וכוללת של חקר מעמקי הנפש של העם היהודי', כלשונו (שם). עניין זה בא לידי ביטוי בכמה הכרעות ספרותיות ותרבותיות קשות ומשמעותיות שקיבל תוך כדי עבודתו, והבולטת שבהן, שאותה קיבל לאחר לבטים רבים, הייתה לגנוז את כל הבדיחות 'הגסות' שאסף.

לכאורה היה יכול לדבוק בדרכם של ביאליק ורבניצקי, שגם הם צנזרו בספר האגדה אלמנטים מיניים שהיו במקורות חז"ל שעמדו מול עיניהם (אגב, דווקא אחד העם הסתייג ממהלך זה וביקר אותו). אך עבור דרויאנוב לא היה זה דבר מובן מאליו. בראש ובראשונה משום שמדובר בתימה ש'אין כמותה עשירה באוצר העמים והלשונות ... וביחוד – באוצר הבדיחה שלנו' (ספר הבדיחה והחדוד, עמ' 52).

ב-4 במרס 1936 שלח דרויאנוב מתל אביב אגרת לכומר האנגליקני הרברט דנבי שגר אז בקתדרלת סנט ג'ורג' בירושלים (המכתב בשלמותו מובא להלן בנספח). דנבי, חוקר וספרן באוניברסיטת אוקספורד, התגורר בירושלים בין 1936-1919 ותרגם באותה עת לאנגלית את המשנה וכן את ספרו של יוסף קלוזנר ישו הנוצרי. הוא לקח על עצמו גם את תרגום האוסף המורחב של דרויאנוב. דרויאנוב הדגיש באותו מכתב: 'לא הייתה לי רשות להשמיט בדיחה זו או אחרת מטעם זה או אחר: כיון שהיא מתהלכת בעם, ואם גם אין היא מוצאת חן בעיני, ואפילו אם היא יכולה להיות "חרב" בידיהם של שונאי ישראל – אין אני רשאי להשמיטה: העם הוא אביה, ולא אני' (הארכיון הציוני, חטיבה A10, תיק 27/1). נושא זה הטריד את דרויאנוב וחוזר מופיע במכתבים רבים. בניגוד לשמועה המספרת שדרויאנוב שרף או גרס את אוסף הבדיחות 'הגסות', מתברר כי לא רק ששמר אותו, אלא גם תרגם חלק מהבדיחות הללו לעברית, שיכתב אותן והוסיף להן כותרות לקראת פרסום עתידי, שאמנם לא הגיע.

הנה כמה דוגמאות מאוסף הבדיחות המיניוֹת שהשתמר בארכיון 'גנזים' (חטיבה 209, מס' 100655) ואני עוסקת בהכנתו לפרסום:

בדיחות

# ערב תשעה באב סמוך לחשכה נכנס חסיד לביתו של מתנגד ומצא אותו ואת בנו יושבים על הקרקע שחוחי ראש וחלוצי נעל, טובלים כעך וביצה באפר ואוכלים. לגלג עליהם החסיד ואמר:

– זנב אחד ושתי ביצים ראיתי וראיתי; שני זנבים וביצה אחת – זו לי פעם ראשונה שאני רואה (או כך: ... עד עכשיו לא ראיתי מימי).

('זנב' הוא כינוי לאבר המין הגברי; ראו דוד אסף וישראל ברטל, 'גלגולו של זנב: מחצרות החסידים אל הסלנג הישראלי', לשוננו לעם, מד, תשנ"ג, עמ' 79-73)

# יהודי בא לרופא לשאול בעצתו:

– כל שעה שהוא נתקל באשה יפה – חטמו מתקשה.

הסתכל הרופא בחטמו ומצא בו שריטות. אמר לו:

– השריטות הללו מהיכן?

החזיר בעל החוטם:

– פעם אחת נפלתי לקרקע ופצעתי את חטמי פצעים קשים. בדקוהו הרופאים ומצאו, שאין לו תקנה אלא אם יכוסה עורו של אדם. ומשום ששום אדם לא נתן מעורו לכך, כסוהו הרופאים בעורן של ערלות.

שמע הרופא, נענה ואמר:

– אם כן, למה באת אלי? כך דינו של חטמך...

# פעם ישבו חסידים בחבורה וסיפרו בשבח 'רביהם'.

פתח אחד ואמר: כשהרבי שלי משמיע איזה ניגון, הרי זה ממש כנור דוד.

פתח השני ואמר: וכשהרבי שלי משמיע 'נפיחין קדישין', הרי זה ממש קול שופר...

 

# כשהרבי הולך מבית הכנסת בליל שבת מלווים אותו אלף מלאכים: שניים מימינו, שניים משמאלו, שניים מסֵבים עמו בסעודה מימינו, שניים משמאלו, שניים מוליכים אותו אחרי הסעודה לרבנית.

– ועוד תשע מאות ותשעים? 

– הללו באים להפרידו מן הרבנית (שמעתי מאליהו קליוטש, תל אביב)

# כלל אמרו באשה: מחציה ולמעלה – רשות הרבים; מחציה ולמטה – רשות היחיד (שמעתי מי.ל. ברוזובסקי).

#האוכל מצה בערב פסח והבועל ארוסתו בבית חמיו [תלמוד בבלי, פסחים, צט ע"ב].

שניהם נסיתי, בדידי הוה עובדא, ואין כאן דמיון כלל.

מעל הבדיחה הבאה, שנרשמה ביידיש ולא תורגמה לעברית, רשם דרויאנוב: 'להצניע' ו'נבול פה'. תרגומה: מתי הכלב חוגג יום טוב? כאשר הוא משתין בקיר, יש לו 'שלוש רגָלים' (כשהכלב מטיל מים הוא מרים רגל אחת ונשאר עומד על שלוש רגליים).

בסופו של דבר החליט דרויאנוב שלא לפרסם את האוסף ('דברים שבצנעא') שעליו עמל. במבואו לספר הבדיחה והחדוד הסביר, כי בדרכו עמדו 'המעצורים והחסימות מצד חוקי החיים ומצד צווי הדת והמוסר – וממילא גם ההשגחה מצד הדיין שבלב' (עמ' 52). אין זה המקום להרחיב על ייצוגי גוף ומיניות או על צנזורה וצנזורה עצמית בשיח הציוני המוקדם, אולם חשוב לומר שחומרים כאלה (שדרויאנוב כינה 'מאוויים נידְחים') לא פורסמו בדרך כלל, או שפורסמו בצנעה ובמספר עותקים קטן (כמו אוסף הפתגמים הארוטיים של אִיגְנַץ ברנשטיין, ייִדישע שפּריכווערטער און רעדענסאַרטען ... אויסגעלאָסענע און גראָבע שפּריכווערטער, ורשה, 1908), ולכן קשה לאתר את שרידיהם היום. 

במקרה של דרויאנוב, מדובר בבדיחות שרבות מהן קושרות מין ולכלוך ומנוגדות ברוחן לאתוס הציוני המאופק. ההימנעות מפרסום קשורה לא רק לסיבות חברתיות ודתיות אלא גם למה שנתפס כמנוגד לאידיאלים הלאומיים שלאורם הובנו זהויות מגדריות בראשית הציונות וגם לסטריאוטיפים אנטישמיים שרווחו באותה עת. פעמים רבות גופו של הגבר היהודי, ובמיוחד אונו המיני, הוצג בספרות האנטישמית באופן גרוטסקי, לא פרופורציונלי, קטוע או חסר גבולות ברורים, והבדיחות שיקפו זאת, כפי שמלמדת הדוגמה הבאה: 

הלצה ארצישראלית: 

בחורה נישאה לבחור, ולמחר באה אל הרב: 

– להתגרש מבעלי אני רוצה.

– בתי, מה ראית? – אמר לה הרב. – רק אתמול נישאת לו. 

– הוא אינו מדייק במצוות של תוצרת-הארץ.

– זו מניין לך? 

– בדקתי לו בביציו, ואין להן שום חותמת. 

ובסוף הבדיחה העיר דרויאנוב: 'כידוע, חתומות הביצים של "תנובה" בחותמתה'.

קריאה לצרכן העברי בחיפה לקנות רק ביצי 'תנובה', 1938 (הארכיון הציוני)

בדיחה כזו אינה מגחכת על 'מצוות תוצרת הארץ', וגם לא על הפנייה של הנשואה הטריה דווקא לרב, בעל הסמכות הדתית, אלא על הגבר שנכשל במילוי ציפייתה של בחורה ארצישראלית וללא שניתנה לו זכות המענה. לא פחות מכך, הבדיחה מלגלגת גם על האישה, שמעריכה את ביצועיו המיניים של בן-זוגה על פי קריטריון ציוני מובהק: העדפת תוצרת הארץ. בדיחה כזו עשויה לשחרר ולווסת פנטזיות וחרדות כאחת, אך העלאתה על הכתב, במסגרת מפעל כינוס לאומי שנועד לבסס ולתחום קהילת קוראים נאורה, עלולה הייתה להפריע למטרת העל של המכנס: 'להטביע חותם של קנון על בדיחת העם האמתית ו"לגנוז" את דברי הליצנות שאין בהם אלא התחכמות בלבד', כלשונו של יעקב פיכמן ('ראשי פרקים', 'משהו על הבדיחה', דבר, 16 בספטמבר 1936, עמ' 27).

הכרעה ספרותית קשה נוספת שלקח על עצמו דרויאנוב הייתה תרגום הבדיחות מיידיש לעברית ושִׁכְתוּבן הזהיר. ברוח האימרה העממית השגורה 'ביידיש זה נשמע יותר טוב', שמבטאת את המחשבה כי מקורה של הבדיחה היהודית ממוקם בתרבות היומיום של יהודי מזרח אירופה ובשפת הדיבור שלהם. ואכן, רוב קובצי הבדיחות באותה עת, כגון ייִדישע וויצן של י"ח רבניצקי (1923) או Rosinkess mit Mandlen: aus der Volksliteratur der Ostjuden של עמנואל אולסוונגר (1920), פורסמו ביידיש. תרגום הבדיחה לעברית (כמו תרגומיהם של שירי-עם בידי ביאליק) היה אפוא גם מהלך אידיאולוגי, שנועד לבסס את העברית המתחדשת כשפה לאומית ועממית. דרויאנוב, בהקדמתו למהדורת 1922, אכן טען כך: 'שורת ההגיון נותנת אפוא, שקובצים של בדיחות וחדודים עממיים, אם הם מעובדים ומתוקנים כראוי, עלולים לסייע סיוע מרובה ללשון, שיש לה צורך לרדת ממדרגתה של לשון-הספר למדרגתה של לשון-הדיבור. על ידי הבדיחה מתרחבים תחומיה הצרים והמוגבלים של לשון-הספר, שהרי היא קולטת לתוכה שיחתן של הבריות בבית וברחוב ובשוק' (עמ' 8). 

הבדיחות בספרו של אולסוונגר נרשמו ביידיש ונדפסו באות לטינית

אולם העברית של ספר הבדיחה והחדוד איננה בדיוק עברית של שיחת רחוב, כי אם עברית עשירה בפסוקי תנ"ך ובאמרות חז"ל, במסורות, בייצוגים ובדימויים יהודיים מובהקים, כאלו המאפיינים גם את 'הנוסח' של מנדלי. מכאן, אולי, ניתן להבין את דבריו של אריה לייב סמיאטיצקי, מעורכי הוצאת 'אמנות', שבה התפרסמה המהדורה הראשונה של ספר הבדיחות, במכתב לדרויאנוב מ-10 ביולי 1922. סמיאטיצקי התייחס לספר הבדיחות ביידיש שערך רבניצקי, שראה אור ממש באותה שנה: 'פחדך מפני הקונקורנציה [התחרות] של ה"וויטצען" של רבניצקי פחד שווא הוא, לא "ביכל" אנחנו מוציאים, כי אם ספר' (הארכיון הציוני, חטיבה A10, תיק 20; ההדגשה במקור). במילים אחרות, בעיני סמיאטיצקי, פרויקט הכינוס העברי של דרויאנוב שונה לגמרי ממה שעשה רבניצקי ביידיש, כיוון שהעברית העניקה לו מעמד קנוני, כמו מקודש. ההבדל בין השניים הוא בין 'ספר' (כינוי לספר קודש בעברית) לבין 'ביכל' (כינוי מזלזל לספר השכלה).

חשוב לציין, כי עברית קנונית זו, שבה סופרו הבדיחות היהודיות מחדש (להנאתו של קהל הקוראים בן הזמן), נאחזה בקודשיה של החברה היהודית והציונית כמקור מלכד, מקור הזדהות והתנשאות (כמו אותה 'מצווה' חילונית לחתום על הביצים). היא אולי קושרת רמיזות וציטוטים מקראיים וחז"ליים להקשרים ארציים ומנמיכים, אך אינה כופרת בהם, להיפך, כדי ליהנות ממנה צריך להכיר היטב את ההקשר היהודי של הבדיחה. הנה דוגמה מן המהדורה המאוחרת והמורחבת של הספר:

[196] עני צם כל היום כדי שייכנס רעב לסעודת נישואים בביתו של קרוב עשיר.  

כל שעה היה מסתכל בחלון, שמא בא השַּׁמָּשׁ להזמינו – והשמש איננו. החשיך היום – והשמש איננו. כפף העני את ראשו, מילא כרסו לחם וצנון ועלה על משכבו. 

פתאום – קול דופק בדלת: 

– פתח!  

– הנה השמש! – התנער העני, נתן אצבע לתוך גרונו, הקיא את הלחם ואת הצנון, כדי שיהא שוב מוכן לסעודה, ופתח את הדלת.  

נכנס שכנו ואמר לו:

– רצונך, שתילווה אליי לקידוש לבנה?

מהו מקור אי ההלימה או מה מצחיק בבדיחה זו? נראה שאי ההלימה בין גוף לנפש ובין החשבון התועלתני של העני לריטואל היהודי – העני צם ומרוקן את גופו לא בשל צום, תענית ציבור או סיגוף מטעמי חסידות, אלא פשוט כדי לזלול מטעמים על חשבונו של הגביר. הגוף וצרכיו הגשמיים, לא הכרה מוסרית כלשהי, הוא שמכתיב את מהלכיו, וממילא העונש על הקיום ה'בשר-ודמי' או הטפילי הזה, הוא הנצחת הרעב (ואולי גם הבדידות), שלעולם לא יגיע לסיפוקו. בה בעת, הצחוק בבדיחה זו, כמו גם בבדיחות הסמוכות לה, מבטא מצב טרגי: מצבו הנפסד של הגוף היהודי, שאין ממנו מוצא ואין לו סוף טוב. הצחוק עשוי לשחרר עצב זה לרגע קל, וליצור תחושות של לכידות, נחמה ושותפות גורל עבור קהל השומעים או הקוראים.

על ההישג החברתי והפסיכולוגי שטמון באוסף בדיחות כאלה כתב דן מירון: 'המצחיקן ומוצחקיו גם יחד חגגו את אי-שייכותם להוויה אנושית פסולה, ובצורה זו, בדרך השלילה, גם את שייכותם לקבוצה אנושית ראויה; זו הקבוצה, שהתגלמה מטונימית בחבורה הצוחקת עצמה' (הצד האפל בצחוקו של שלום עליכם, עם עובד, 2004, עמ' 10). חבורה זו, תחילתה בדמיונו של המחבר וסופה בקהל הקוראים בני הזמן, שהעברית היהודית של דרויאנוב ייצגה את המכנה התרבותי המשותף שלהם. ולכן, לא את כל הבדיחות אנו מבינים היום לאשורן, ובודאי שלא כולן מצחיקות אותנו.

במילים אחרות, לפנינו מודל מורכב ומתוחכם של 'שלילת הגלות'. בדומה למודל שהנחה את ביאליק במפעל הכינוס ואפשר את הצלחתו, גם דרויאנוב גנז בדיחות שמתאפיינות בדימויים גרוטסקיים ואנטישמיים או נותנות ביטוי לחרדות ותשוקות אסורות מפרספקטיבה ציונית. הרפרטואר הנבחר נמסר בעברית כמו-עממית, בעלת זיקה ברורה אך חופשית למקורות היהודיים, באמצעות שפה תרבותית חדשה שהיא בה בעת מדירה ומלכדת.

אין זה מפתיע אפוא, כי במבוא לספר כתב דרויאנוב שבדיחות כאלה סופרו לאורך שנים רבות גם בהקשרים דתיים מובהקים:

וההלצה היהודית אינה חוששת אפילו רגע אחד לחילול הקודש, אלא היא עושה מקראות שלמים שבתורה מדרס לדברים שבצנעה (שאלו חניכי הישיבות ויגידוכם!)  ... ואת הפירושים והתרגומים האלה, שיש בהם חירוף וגידוף גמורים כלפי מעלה, תשמעו אפילו מפיו של יהודי, שמימיו לא שתה כוס מים בלא ברכה... (עמ' 14-13).

גם בלי שנדון כאן במאפיינים מרתקים נוספים של הספר – כמו אופן עריכת הבדיחות (לפי דמויות ולפי נושאים) ועיצובן הספרותי (תוך הדגשת אופיה הקצר של הבדיחה על חשבון אופיה האנקדוטלי) – אפשר להבין שיש כאן הרבה מעבר להפוגה קומית ובידור לשעות הפנאי. אין זה מפתיע אפוא, שהיסטוריון, עורך וסוכן תרבות ציוני חשוב כמו דרויאנוב הקדיש לכינוס הבדיחה ולמחקרה כל כך הרבה שנים וכוחות. באמצעות אופיה החתרני (המדיר והמשחרר) של הבדיחה מצד אחד, ואופיו הממלכתי של פרויקט הכינוס מצד שני, ניסה דרויאנוב לסמן גבולות סמליים פנים-חברתיים, ולתרום להתבססותה של התרבות העברית כתרבות לאומית, שזיקתה אל הקנון היהודי חזקה ועשירה, אך גם חופשית, פתוחה ולעתים אפילו נועזת.

נסיון התרגום לאנגלית של דנבי לא צלח. הוא תרגם חלק מהספר, אך לא הצליח לעניין מוציאים לאור בפירסומו. הוא התנצל בפני דרויאנוב וטען שערכן של הבדיחות אינו קשור להיותן מצחיקות, אלא להיותן 'מסמכים סוציולוגיים' המשקפים את חייהם של יהודי מזרח אירופה. דרויאנוב, שכתב בהקדמה לספרו שהבדיחה היהודית אינה כבולה ללשון וניתן למעשה לתרגמה בקלות, הסכים הפעם, וברוח זו ענה להרברט דנבי במכתב שצוטט לעיל:

מודה אני שלא הייתה כוונתי רק ליתן לציבור דברי הומור וצחוק, אלא בעיקר התכוונתי לכנס ככל האפשר את הבדיחות, המתהלכות בעם ונמסרות מפה לפה ומדור לדור. ואם ארשה לי להביא דוגמה, כדי לשבר את האוזן, אומר: הייתה לי כוונה מעין זו של האחים גרים, שכינסו את האגדות העממיות בשעתם. מובן, שאין בלבי רצון למדוד עצמי עם גדולים כאחים גרים וליחס לעבודתי שלי אותו הערך, שיש לעבודתם שלהם. אבל הכוונה שלי היא מעין זו שלהם (הארכיון הציוני, חטיבה A10, תיק 27/1; ההדגשות במקור). 

על רקע זה, של רצונו של דרויאנוב ללכת בעקבות האחים גרים ולשקף ולשקם את 'רוח האומה' העברית, ניתן להבין את קביעתו של דב סדן, מכנס וחוקר בדיחות פורה בעצמו, כי מפעלו של דרויאנוב הוא נקודת מפנה בהתפתחותו של ההומור היהודי המודרני: 

עינינו רואות בעליל כיצד הביקורת העצמית נגמלה מהרגלה לראות את עצמנו ראיית-עין אחת, עינו של הלעג, ולומדת לראות את עצמנו ראיית-עין אחרת, עינו של השחוק, ומכשירה את עצמנו לראות כדרך הטבע, בשתי העינים ('רישומי לוואי', בתוך אפרים דוידזון, שחוק פינו, מטמונים, 1951, עמ' 514).

מאה שנה אחרי פירסומו עדיין ניתן לקרוא את ספר הבדיחה והחדוד כספר מבדר, שלוכד מצבים אנושיים יומיומיים (טרגיים בדרך כלל) ומשחרר אותנו מהמאמץ הפסיכולוגי המתיש לפתור אותם. אך בה בשעה זהו גם מסמך היסטורי-סוציולוגי, שמתאר את 'מאחורי הקלעים' של ההיסטוריה היהודית הרשמית: אנקדוטות, מצבים, גיבורים, ובעיקר מחשבות ורגשות קולקטיביים, ואפילו מאוויים נידְחים, של יהודים וציונים, שהיו בסך הכל ולפני הכל בני אדם.

נספח:

מכתב מאלתר דרויאנוב לכומר הרברט דנבי, 1936

לקריאה נוספת

• דוד אסף, 'הספרים שמצחיקים אותי במיוחד: "ספר הבדיחה והחדוד" של אלתר דרויאנוב', בלוג עונג שבת, 19 ביוני 2011.
• צפי זבה-אלרן, 'מה למעלה מה למטה? קנוניזציה וצנזורה בספר הבדיחה והחדוד לאלתר דרויאנוב', מכאן, יז (2017), עמ' 380-357.

________________________________________ 

ד"ר צפי זבה-אלרן היא מרצה בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. tsafisebba@gmail.com

הרחבת דברים שנאמרו בבית ביאליק בתל אביב בערב לציון יום הולדתו ה-149 של ביאליק ומאה שנה לפרסום ספר הבדיחה והחדוד, 14 בדצמבר 2021. אני מודה לארכיון הציוני המרכזי ולמכון 'גנזים' על הרשות להשתמש במסמכים הנמצאים ברשותם.