מאת הָדִי אור
על סרטים כחולים כבר נכתב לפני כמה שנים בבלוג עונג שבת ('ציונות ומרגרינה: "סרט כחול" לילדים', 31 באוגוסט 2017), כשהכוונה הייתה לסרט הכחול של חברת המרגרינות בְּלוּ-בָּנְד. כאן נעסוק בסרט כחול מסוג אחר לגמרי – ולא, לא מדובר במה שאתם חושבים...
אל 'מבצע הסרט הכחול' התוודעתי בעקבות עלון פרסום מקסים שהגיע לידי לאחרונה. משרד הבריאות, שיזם את הוצאת העלון, גייס את מאייר הבית שלו, אליעזר להמן, שהוסיף ציורים משובבי נפש. העלון ראה אור בדפוס מונזון בירושלים, בשנת 1958.
הנה העלון ואיוריו:
מה היה מבצע זה? מדובר ביוזמה של משרד הבריאות לשיפור ההיגיינה והניקיון במסעדות (בתי אוכל). ה'מבצע' החל במארס 1958, כחלק מאירועי שנת העשור להקמת המדינה, שלוו בציפייה לתיירים רבים שיגיעו ארצה ויציפו את המסעדות. בשלב הראשון הקיף המבצע שבע ערים גדולות: ירושלים, תל אביב, חיפה, באר שבע, רמת גן, נתניה ורחובות.
בעלי מסעדות רבים ניהלו תעמולה בקרב חבריהם להתנגד למבצע ולא להשתתף בו. הם חששו כי הקפדה על שמירת הניקיון תגרום להם הוצאות כספיות במטבחים, בשירותים ובלבוש העובדים. ואכן, ההיענות של בעלי המסעדות הייתה מועטה. רק ארבעים בתי אוכל, מתוך כ-1,500 שקיבלו חוזרים מטעם משרד הבריאות, הודיעו על נכונותם לעמוד תחת פיקוח ממשלתי כדי לזכות בציון 'הסרט הכחול'. מנכ"ל משרד הבריאות, ד"ר שמעון בטיש, הגיב על כך ואמר כי למשרד הבריאות יש סמכויות אכיפה רבות להשלטת נקיון, אך כוונת המבצע היא חינוכית, ובמרכזה הרצון לשתף את הציבור.
 |
| דבר, 26 במארס 1958 |
העיתונאי יואל מרקוס, אז בעל טור בעיתון דבר, כתב טור סרקסטי על המבצע החדש: זו החלטה נבונה, שצריך היה לבצעה כבר לפני שנים, אבל כנראה שאזרחי המדינה שאינם תיירים לא היו ראויים למאמץ כזה...
 |
| דבר, 3 באפריל 1958 |
בין כך ובין כך, משרד הבריאות הזהיר את הציבור מאוכל רחוב, שאינו מוגן מזיהום ועשוי לגרום להרעלת מזון ולמחלות, בעיקר מחלות מעיים, ועודד אותו לצרוך אוכל אך ורק במקומות שבהם מוצג 'הסרט הכחול'.
 |
| הארץ, 27 ביולי 1958 |
האות חולק בפעם השנייה בשנת 1960 ושוב ב-1961, אבל לנוכח אדישות העובדים במסעדות והציבור הרחב, הוא נתפס ככישלון. מתוך 700 מסעדות רק 27 עמדו במבחן הניקיון. לא הישג להתכבד בו!
 |
| מעריב, 2 במארס 1961 |
בשנת 1962 הודה משרד הבריאות כי המבצע היה כישלון. 'הסרט הכחול' חזר למקומו הישן והנוח: האפלולית של קולנוע 'מרכז'...
 |
| מעריב, 13 בפברואר 1964 |
ולסיום, בארכיון אולפני הרצליה נשתמר סרטון תיעודי בן כמה שניות, שצולם ב-1958 בעת הענקת 'הסרט הכחול' ל-110 מסעדות. אפשר לצפות בו כאן.
תודה לחברי משה רימר על עזרתו.
 |
| כך ולא אחרת! יציבה נכונה |
 |
| חיסון מונע שיתוק ילדים (דפדפת של משרד הבריאות) |
 |
בספרייה הלאומית סרוק הספר הזיני ילדך כהלכה, שראה אור בתשכ"ב ועוצב ואוייר בידי להמן:
רק חזרתי מדובאי וההתפעלות הראשונה היא מרמת הניקיון בכל מקום, לא יכולתי שלא להשוות גם בתגובה זו.
השבמחקברשות הפלסטינית?
מחקגם נקי?
מחקפוסט מענין מאוד. וטוב שאה מביא מראה מקום לפוסטים קודמים, שטוב לחזור אליהם ועליהם.
השבמחקובנוסף: הדי. כל הכבוד!
קורדון בלו (בצרפתית: Le Cordon Bleu; "סרט כחול" או "פרס ראשון") הוא רשת בתי הספר למלונאות הגדולה בתבל, עם 29 בתי ספר בחמש יבשות המשרתים 20,000 סטודנטים מדי שנה.[1] הוא מתמקד בלימודים של ניהול בתי מלון, גסטרונומיה וקולינריה.
השבמחקסקירה כללית
מקור בית הספר מגיע מ- L'Ordre des Chevaliers du Saint Esprit, קבוצת עילית של אבירים צרפתים שנוסדה ב-1578. כל חבר קיבל "צלב הרוח הקדושה", שהיה תלוי על סרט כחול. לפי סיפור אחד, הקבוצה נודעה בשל הסעודות המפוארות והיקרות שלה, שנודעו בשם "קורדון בלו". בעוד ארוחות ערב אלו הסתיימו עם המהפכה הצרפתית, השם נותר זהה עם בישול מעולה. תאוריה אחרת טוענת שקורדון בלו פשוט היה קשור למצוינות, ושמאוחר יותר השתמשו בו לתיאור שטחים אחרים כמו בישול. [2]
ולראייה, הכלב דוכס, הידוע בציבור כבייגלה, זכה בפרס הסרט הכחול על היותו הכלב היפה (והארוך) ביותר!
מחקזה לא יעזור לו. אני לא אוהבת כלבים ארוכים
מחק:-)
מחקמצאתי רישום ישן של *ארנסט* אליעזר להמן - גרפיקאי - רח' הפלמח ירושלים.
השבמחקמבקשת ההתאזרחות שלו (1940) בארכיון המדינה עולה כי הינו יליד דרמשטט גרמניה 1910, עלה לא"י ב-1936 עם אשתו אילזה לבית צנדר. מקצועו: "אמן לפרסום". לזוג נולד בשנת 1939 ילד בשם יורם, המשפחה התגוררה בבן יהודה 216 ת"א.
יורם להמן, היה צלם-אמן ומורה לצילום, התמחה בצילום תיעודי ומסחרי. הוא היה מראשוני החוג לצילום במכללה האקדמית הדסה וכיהן כראש החוג בין השנים 1996 – 2008.
את תמונת בני הזוג להמן לצערי אי אפשר להעלות כאן- אפשר למצוא בתיקם בארכיון המדינה
תמונת בני הזוג להמן
קישור לתיק- https://www.archives.gov.il/archives/Archive/0b07170680034dc1/File/0b0717068088349c
תודה יעלי - העליתי את הדף עם התמונה
מחקנראה כי הרבה לא השתנה מאז שנות החמישים: על פי התרשמותי, בתי עסק שעוסקים במזון (מהיר בדרך כלל) אינם מקפידים כלל על היגיינה. העובדים בהם נוגעים בידיהם בפיתות ובבגטים וכו'. דומה שבתקופת הקורונה הייתה יותר מוּדעוּת, וברוב המקומות העובדים עטו כפפות, ולשמחתי זה גם נמשך כיום. אולם אליה וקוץ בה: עם הכפפות הם נוגעים בכסף המזוהם, מגרדים את פדחתם ואוחזים בציוד שנמצא בחנות. יוצא דופן מבחינתי הייתה חנות פלאפל מסוימת בחולון שבה אלה שמטפלים בפיתה ובפלאפל משתמשים בכפפות, ואילו בחורה אחת מוקצית לטפל בכסף בלבד.
השבמחקאינני בטוח כלל שכל הדרישות של ההיגיינה הן נכונות .
השבמחקזהה שהעוסקים בהכנת אוכל נידרשים לנקות את ידיהם זה נכון וסביר .
בייחוד לאחר שהם ביקרו בשרותים או עסקו בדברים מלוכלכים .
השימוש בכפפות איננו תורם לדעתי מאומה לדרישות הניקיון .
בגופנו ועליו יש יותר חיידקים מאשר תאים . ישנם חיידקים שחיים " בשלום " עם גופנו , וישנם כאלו שתוקפים את גופנו .
גופנו זקוק לאוכלוסיית חידקים טובים משגשגת ובריאה , בכדי שיגנו על גופנו מפני החידקים " הרעים " .
כל ניסיון להרוג את כל החידקים , עלול לגרום להשתלטות של חידקים "רעים " על גופנו . ובסופה של הסטריליות אנחנו ניפגע יותר מאשר נוגן .
שבת שלום
גרשון
בתור אדם שעבד כל חייו בתעשית מזון,הן בתור טבח והן במפעל ליצור מזון,אני מסכים למה שכתבת.הבעיה היא לא הכפפות אלא זה שלובש אותן. טבח שעובד בלי כפפות מרגיש מיד שידיו מלוכלכות ושוטף אותן עשרות פעמים ביום,באם הוא לובש כפפות הוא לא מרגיש שהכפפה מלוכלכת ומעביר לכלוך משולחן לשולחן וממוצר למוצר אחר מבלי להוריד את הכפפות ומבלי לשטוף אותן. לא פעם תפסתי עובדים שהלכו לשירותים ואפילו לא הורידו את הכפפות,עשו את צרכיהם עם הכפפות. היות ואני באופן עקרוני לא מקלל,סיפרתי להם סיפור מאד קצר שסיכומו היה,בפעם הבאה שאני רואה את זאת ,זאת תהיה הפעם האחרונה שנכנסת לשירותים אצלנו בעבודה………לצערי הייתי פעם אחת נאלץ גם לעשות את זה. לא היו לי נקיפות מצפון במקרה הזה היות וידעתי מה יכולות להיות התוצאות עבור המפעל עצמו ועבור הלקוחות.
מחקארנסט להמן היה סבא שלי. נולד בדארמשטט ב1910, ונפטר ב1972. לצערי לא זכיתי להכיר אותו. בנו יורם להמן (אבא שלי) היה צלם וראש החוג לצילום המיתולוגי במכללת הדסה.
השבמחק"הסרט הכחול" - תזכורת לפרשה שאסור לה להישכח. כתבותיהם של יואל מרקוס (1958) ואהרון דולב (1961) מסבירות את סיבות כשלון הפרויקט, שהלך בדרך כל בשר ב-1964. חלפו 40 שנים, אלפי מקרים של הרעלות מזון וכשלים דומים עד שפרשת הרמדיה, בסיוע מבקר המדינה, ומעורבות התקשורת, הביאו (2005) להקמת מועצה עליונה למזון שנועדה לתאם בין הגורמים השונים, להנחותם מקצועית, ליזום תקינה ולעקוב אחר אכיפתה. אחת ההצעות שעלו במסגרתה היה חידוש "הסרט הכחול", בשמו הוותיק או אחר (בנורבגיה, למשל, "סמיילי" - בצבעים שונים לפי הציון). זאת, תוך הפעלת אתר אינטרנט שאליו יוזרמו, ע"י גורמי הפיקוח והאכיפה המקומיים והמרכזיים, נתונים על מועדי הביקור האחרון, המימצאים, והציון שניתן למיתקן. חשוב מכל: אפליקציה שתאפשר לכל דיכפין להחליט לאן ישאוהו פעמיו ובטנו, ייפתח ארנקו, ואת אשר לא הצליחו הפקחים בשנת 1964 יעשה, בתקופת הסייבר, הכיס: שכנוע בעלי העסקים לשתף פעולה.
השבמחקההצעה נשארה בעינה. מה היה גורל מועצת המזון עצמה, לא ברור; חיפוש במרשתת לא העלה אות חיים. מכל מקום: ממשלה חדשה - זמנים חדשים, הזדמנות מחודשת. להדי אור - תודות!
בדיקה היגיינית של בתי אוכל במובן הכולל גם היום נחוצה וחיונית הרבה יותר מבדיקת הכשרות שעולה הרבה כסף למשק.
השבמחקמעניינת העובדה שהמאייר אליעזר להמן יצר עבודות גם או בעיקר עבור הקרן הקיימת לישראל, מכיוון שבתקופת המנדט היתה לקק"ל מגבית שנקראה "הסרט הכחול"
השבמחקאני דווקא התפעלתי מהעובדה שהכרזה הודפסה בדפוס מונזון.
השבמחקבית הדפוס, שהיה ליטוגרפיה, הוקם בירושלים בשנת 1892 ע"י אבי-סבתי ואחיו. הם למדו את המקצוע בפרנקפורט על נהר מיין במשך שנתיים. ואז קנו מכונות ליטוגרפיה הביאו אותן לירושלים, והקימו את ליטוגרפיה א.ל. מונזון. הסבא – אברום לייב מונזון היה הצייר של רוב הליטוגרפיות בתחילת דרכם המקצועית. פרטים נוספים אפשר למצוא בספר "שמעון ברמץ אבן דפוס של לוחם וחולם".
אני לא בטוחה, אבל למיטב זכרוני ארנסט להמן היה צייר ורשם גם בלי הקרן הקיימת לישראל. משהו מהבהב לי בראש מהשנים הראשונות שהתעניינתי בציור והלכתי למוזיאונים-ואולי על הכרמל-נתקלתי במשהו שלו. השם זכור לי מאז. (ואולי טעיתי? לא נראה לי) אולי גם הדפסים.
השבמחק