סליחה שביקשתי סליחה: בקשות סליחה בעיתונות העברית

הפולניה

מאת עמי צורן

בקשת סליחה מאדם בו פגעת היא חובה דתית לאורך כל ימות השנה, במיוחד ב'חודש הסליחות' אלול, ושיאה ביום הכיפורים, הנחשב מועד מועדף וממוקד להבעת חרטה ולבקשת סליחה, בין אדם לחברו ובין אדם למקום. ואכן, יהודים הם חובבי 'סליחות'; לעיתים מרצון טוב, לעיתים בגלל שזה מה שציפו מהם ולעיתים משום שלא הייתה להם ברירה אחרת. כך התברר לי מעלעול דיגיטלי בדפי עיתונים עבריים, שסרוקים במאגר הדיגיטלי עיתונות יהודית היסטורית. ליקטתי מהעיתונים הללו – בעיקר בין השנים 1960-1920– מודעות מייצגות של בקשות סליחה פומביות, מאנשים שנפגעו או נעלבו מדיבור או מפעולה כלשהי שעשה מפרסם המודעה.  

בתקופה הנדונה היו העיתונים אמצעי התקשורת הנפוצים ביותר בארץ (למעט הרדיו), ואל נתפלא אפוא למצוא בהם גם הזמנות לחתונות, עם הניסוח הקבוע: 'הננו מתכבדים להזמין בזה את כל קרובינו, ידידינו ומכרינו לכלולת צאצאינו', 'הזמנות מיוחדות לא תשלחנה', 'במקום הזמנה פרטית', וכמובן הכתובת למשלוח טלגרמות (ומאוחר יותר מברקים). סוג זה של מודעות מחייב רשימה נפרדת, ואנו נתמקד כאן רק בסליחות. 

דואר היום, 16 במאי 1922

עברתי על כשישים בקשות סליחה שנדפסו בעיתונים. למעט הכותרת הקבועה 'בקשת סליחה', נוסח המודעות משקף הבעה אישית ומרובן נשקפת חרטה. מטבע הדברים, המודעות הן קטנות בגודלן וחבויות בטורי מודעות פרסומת של חברות מסחריות.

קצת סטטיסטיקה לא-מקצועית על אופי האירוע שהוביל לבקשת הסליחה מתוך 63 בקשות שדליתי מעיתוני התקופה:

אופי האירוע	כמות בקשות סליחה
	נומינלית	%
הטחת עלבון מילולי או פגיעה בכבוד	35	55.5
התנהגות ארגונית פסולה או עבירה על חוקי מקום העבודה	7	11
מעשה רמייה	5	8
תגרת ידיים	5	8
חשד או שמועה בלתי מבוססים	4	6
פרסומת מסחרית	4	6
ללא ציון אופי האירוע	3	5

כפי שניתן לראות, הסיבה הנפוצה ביותר לבקשת סליחה היא עלבונו וצערו של פלוני. הנה דוגמה:

הנני מצטער צער רב על שפגעתי בצורה לא חברית בחבר שניאור זלמנזון והנני מבקש פומבית את סליחתו.  

שלמה בנדרסקי, ראשון לציון ביה"ח [בית החרושת] 'גביש' 

דבר, 20 בנובמבר 1944

למעשה שיעור ה'מעליבים ומתנצלים' גבוה אף מ-55%, שכן גם התפתחות של תגרת ידיים או האשמה בחשד מופרך גורמים לאותו עלבון וצער המחייב בקשת סליחה. למשל: 

בזה הנני מבקש סליחה מה'[חבר] אברהם זלטקין עבור המכות שהכיתי אותו חנם על לא דבר. בתור קנס הנני תורם לקרן קיימת 25 גר"מ [גרוש מצרי]. 

הרמן הרטמן

דבר, 27 ביולי 1927

לפעמים מדובר בחשד מופרך, שמן הסתם קשור לעניינים סקסואלים. המתנצל האשים כמובן אחרים ('אנשים בלתי אחראים'), אך בה בשעה התחייב 'שלהבא לא אעשה כדבר הזה', משמע – בפעם הזו עשה גם עשה:

הנני מודיע כי כל השמועות שהפיצותי אודות הצעירה צ. הוניגסברג אינן נכונות ושנתפסתי באינטריגה של אנשים בלתי אחראים, והנני מצהיר שלהבא לא אעשה כדבר הזה. 

ר. פנסקי

דבר, 21 ביולי 1926

היו בין המתנצלים ש'הסבירו' את התנהגותם הבלתי ראויה ב'התרגזות', מה שקוראים היום 'עצבים'...

בזה אני מבקש סליחה מאת ה'[חבר] נפתלי רכניץ על זה שבזמן התרגזותי לא שלטתי ברוחי והעלבתיו במלוי תפקידו. 

בב"ח [בברכת חברים], יעקב הילזנרט, רעננה

דבר, 4 באפריל 1937

אחרים (כ-13% מהכלל) לא הסתפקו בהבעת צער, אלא גם הבטיחו שלא יחזרו על כך בעתיד:

הנני מבקש בפומבי סליחה ומחילה מאת מר יהודה אחיעזר מבנימינה על העליבי אותו [ב]גסות במשרדו במועצה המקומית על לא עוול בכפו. הנני מצטער על כך ומבטיח כי כזאת לא ישנה עוד. 

יהושע אלעשרי

הבקר, 30 בנובמבר 1954

כ-20% ממבקשי הסליחה הגדילו עשות ושילבו בחרטה שהביעו בפומבי גם תרומה לארגונים שונים – בעיקר לקק"ל, אך גם לקרן 'חוסר עבודה', כופר הישוב, בית יתומים כללי ירושלים ועניי עפולה:

הנני מודיע בזה כי מתחרט אנכי מקרב לב על העלבון שגרמתי לה'[חבר] ארזי, המפקח הסניטרי בעפולה, ומבקש את סליחתו בפומבי. בתור קנס אני משלם לטובת עניי עפולה 3 לירות. 

בכבוד, אברהם פריינט, עפולה 

הארץ, 20 בפברואר 1928

ההתנצלות על מעשה רמייה, שעשה תושב חיפה כלפי חברת מים מינרלים מקומית, פורסמה בעיתון על פי פסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה:

אני הח"מ [החתום מטה] אברהם גלר בעל בית חרושת של מים מינרלים בחיפה מבקש בזה סליחה מאת ספיני'ס חיפה, בזה שמלאתי במים מינרלים השייכים לי בבקבוקים שנשאו את שם הפירמה שלכם ספיני'ס בע"מ. הנני מביע את צערי הגדול בעד המעשה הזה והנני מרשה לכם לפרסם את סליחתי זו בעיתונות באיזו צורה שתמצאו לנחוץ. 

הארץ, 31 במאי 1928

ראוי להזכיר גם פסקי דין של בתי משפט 'הסתדרותיים', שפעלו ליד מועצות פועלים שונות. גם כאן נדרשו האשמים לפרסם התנצלות בעיתונות, כמובן בעיתון דבר, ביטאונה של ההסתדרות.

כך למשל, במשפטו של חיים בונין, שנתבע בידי דבורה פלקס על העלבה פומבית במשרדו, נאמר בפסק הדין של מועצת פועלי הרצליה מ-1 ביוני 1929:

חבר השופטים מחייב את הח'[בר] בונין לבקש סליחה מהח'[ברה] דבורה פלקס ע"י פרסום מכתב בקשת סליחה ב'דבר'.

דבר, 9 באוקטובר 1929

בקשת סליחה 'הסתדרותית' נוספת התפרסמה בשל דרישת השופטים, אך ללא הבעת חרטה:

על פי דרישת חבר השופטים שע"י מ.פ. נ"צ [שעל יד מועצת פועלי נס ציונה], הנני מבקש את סליחתו של הח'[בר] יבלונקה.

אחה רייבר, נס ציונה

דבר, 22 בדצמבר 1932

ב'משפט חברים' אחר, מטעם מועצת פועלי ירושלים, פסקו השופטים ב-27 בספטמבר 1928:

הנאשמים מנחם אטינגר ומרדכי מרדר חייבים לפרסם בעתון הפועלים 'דבר' בקשת סליחה על העליבם את המאשים הח'[בר] שלמה שליין בחשד בלתי מבוסס. 

דבר, 18 בדצמבר 1928 

חיפשתי בגיליונות דבר ובשני המקרים לא מצאתי בקשת סליחה, גם לא שנתיים לאחר פסק הדין! ייתכן והנאשמים ערערו על פסק הדין וזכו, וייתכן שפשוט צפצפו על פסק הדין... 

היו גם מתנצלים 'קמצנים', שצמצמו בהסברים והסתפקו בציון אירוע ההעלבה כ'המקרה'. כך למשל כתב מיכאל אנגל:

אני מצטער על המקרה מיום ה' 24.6.43 ואני מבקש סליחתו של מר פנחס נוימן מנהל הראשי של תעשיית יהלומים בע"מ בנתניה. 

הארץ, 30 ביוני 1943

האם מפתיע אתכם שכ-90% ממבקשי הסליחה היו גברים ורק 10% נשים? ואכן, אין צורך בתובנות פסיכולוגיות כדי לגלות שרוב מקרי האלימות המילולית והפיזית היו בין גברים, ורק מיעוט מקרב המתנצלים הגברים נהגו באופן לא ראוי כלפי נשים:

הנני מבקש סליחת חנה ליכטנשטיין עבור הצער והעלבון שגרמתי לה והנני תורם 250 מיל לקהק"ל [לקרן הקיימת לישראל]. 

יצחק קרמניק 

דבר, 31 באוקטובר 1932

רק בארבע מודעות מצאתי אשה שהתנצלה בפני גבר:

אני מבקשת סליחה ממר יצחק סוקולסקי שהעלבתי אותו אצלי בערב ראש השנה בבית מרקחת פרנקל. 

חתום: גב' פרומה פרנקל 

הארץ, 23 באוקטובר 1959

בקשות הסליחה הפומביות היו כל כך נפוצות ולפיכך גם נוצלו בצורה צינית על ידי כמה יצרני מזון שהשתמשו בנוסחה זו על מנת לקדם פרסום של מוצריהם :

הריני מבקשת סליחה מבעלי, ילדי וכל משפחתי, על אשר קפחתי אותם עד עתה ולא תבלתי את התבשילים והמרק במלח מזוקק. אני מבטיחה כי מעתה ואילך, כל תבשיל ומאכל רק במלח 'זך שיא' יתובל, יותר היגייני מעולה והמחיר שוה. 

תוצרת שופרא דשופרא 'פרי-שדה'.

בכבוד רב, גב' פריה 

גברת פריה לא הייתה ולא נבראה, וברור שזה קיצור שם החברה 'פרי שדה'. 

הארץ, 3 בנובמבר 1958

מודעות ההתנצלות חלפו מזמן מן העולם ועמן תרבות בקשת הסליחה הפומבית, גם אם לא תמיד היא באה מלב שלם ולא פעם היא פרי של אינטרסים גלויים או סמויים. וכדי שלא לומר אותו דבר, נסיים בדבר בדיחה:

מכון סקרים החליט לשאול אנשים ממדינות שונות: 'סליחה, מה דעתך על המחסור בלחם בעולם?'

בסומליה ענו: 'מה זה לחם?'
בארה"ב ענו: 'מה זה מחסור?'
באירן ענו: 'מה זו דיעה?'
בישראל ענו: 'מה זו סליחה?'...

_____________________________________

ד"ר עמי צורן הוא כימאי מחקר (בפנסיה) וחובב תולדות ארץ ישראל והעיתונות העברית

amizoran@gmail.com