אלו מציאות: אבדות של ידועי שם בראי העיתונות העברית

ירושלים, 2019 (צילום: בני עורי)

מאת עמי צורן

א. פתיחה

לפני מספר חודשים, בעודי ממתין בתחנת אוטובוס ברחוב רבי עקיבא בבני ברק, משכה את תשומת לבי מודעה בכתב יד שהודבקה על גבי שכבה עבה של מודעות ישנות: 'בס"ד, נמצאה שקית [לפני הרבה זמן] ובתוכה חבל. המאבד יפנה לטלפון'.

אין זו מודעה יוצאת דופן, ורבות כמותה, מופרכות ככל שתהיינה, מודבקות במקומות שונים במרחב האורבני, בעיקר בשכונות החרדיות. המודעה סקרנה אותי: כיצד התמודדו אנשי הדורות הקודמים, בעידן הטרום דיגיטלי, עם אבדות רכוש? באילו אמצעים השתמשו כדי להשיב חפצים לבעליהם?

כדי להשיב על השאלה בחנתי כ-250 מודעות 'השבת אבדה' שהופיעו בעיתונות העברית בין השנים 1930-1900. רובן ככולן התפרסמו בשלושת העיתונים המרכזיים הארץ, דבר ודואר היום, והשאר בעיתונות מוקדמת, כמו החירות, חבצלת, הצבי, הפועל הצעיר ומוריה.

לא תמיד ניתן להתחקות אחר הסיפור שמאחורי המודעה, אך כאשר בעלי האבדה היו אנשים ידועים מלאכת השחזור קלה יותר והסיפור מעניין יותר. נפרוש כאן את סיפור האבדות של ארבע דמויות מוכרות. פרק נפרד יוקדש בהמשך לאבדותיו של חיים נחמן ביאליק. 

ב. השבת אבדה במסורת ובתרבות היהודית

ירושלים, 2019 (צילום: ארי הולצברג)

במסורת היהודית מוקדשת תשומת לב רבה לסוגיית השבת אֲבֵדָה, ופרק שלם במסכת בבא מציעא בתלמוד ('אלו מציאות') דן בהיבטים שונים של מצווה זו. חז"ל מפרטים את סוגי האבדות השונים, את אופן הזיהוי באמצעות סימנים ואת ההליכים המשפטיים הכרוכים בהשבתה. כשבית המקדש עמד על תלו, נוצלו שלושת הרגלים (פסח, סוכות ושבועות) גם לתפקודים חברתיים בסיסיים כמו השבת אבדות. במסכת בבא מציעא (כח ע"ב) שנינו: 

בראשונה כל מי שמצא אבדה היה מכריז עליה שלשה רגלים, ואחר רגל אחרון – שבעת ימים, כדי שילך שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום אחד. משחרב בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו, התקינו שיהו מכריזים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ומשרבו האנסים התקינו שיהו מודיעין לשכיניו ולמיודעיו, ודיו [...] אבן טוען היתה בירושלים. כל מי שאבדה לו אבדה נפנה לשם וכל מי שמוצא אבדה נפנה לשם. זה עומד ומכריז וזה עומד ונותן סימנין, ונוטלה.

בית המקדש כבר לא קיים, ואבן הטוען (או אבן הטועים) איננה מזוהה. לאחר החורבן, תיקנו חכמינו שמוצא האבדה יכריז עליה בבתי הכנסת או המדרש הסמוכים למקומו, יטפל במציאה כדי שלא תאבד את ערכה, ואף אפשרו לו להשתמש בה כדי שלא תתקלקל, ואפילו התירו למוכרה אם היא גורמת להוצאות יתרות.

לרשותו של מי שמאבד בימינו חפץ במרחב הציבורי – ולמי זה לא קרה? – עומדות דרכי דיווח מגוונות, החל בהודעה למשטרה, עבור בתליית מודעות בסביבת מקום האובדן, וכלה בפרסום ברשתות חברתיות או באפליקציות לאיתור חפצים. לעומת זאת, 'בימים ההם', נאלצו תושבי הארץ להסתמך על אמצעי תקשורת מוגבלים בהיקפם ובתפוצתם. העיתונים העבריים המעטים שימשו פלטפורמה עיקרית להעברת מידע בין חברי הקהילה: חדשות מהארץ ומהעולם, ברכות לרגל שמחות והשתתפות בצער במקרה של אסונות, וכמובן גם הודעות על אבדות ומציאות.

ג. בוריס שץ מאבד את השלט של 'עגלת מונטיפיורי'  

בוריס שץ (1932-1866) נחשב לאחד מאבות האומנות הישראלית המודרנית. הוא עלה ארצה ב-1906, התמקם בירושלים והקים בה את 'בצלאל', בית הספר הראשון לאומנות בארץ.

בוריס שץ (דף פייסבוק של בית שץ)

במודעה חתומה שהתפרסמה ביומון הירושלמי האורתודוקסי מוריה, ב-14 במארס 1911, סיפר שץ על אובדן השלט של 'עגלת מונטיפיורי'. הכוונה היא כמובן למרכבתו של הנדבן המפורסם, שעשתה את דרכה מיפו לירושלים, אל המוזיאון שהוקם בחצר מבנה בצלאל, ובדרך נשמט כנראה השלט שהיה צמוד לדלתותיה.

מוריה, 14 במארס 1911

המודעה מופנית ל'מי שמצא'. סביר ששץ ניסחה בעצמו, שכן יש בה קורטוב של הומור עצמי ('כמו להכעיס') החורג ממודעות שגרתיות. אין מדובר באבדה פרטית אלא בחפץ בעל חשיבות היסטורית, ומעניין ששץ השתמש בטרמינולוגיה דתית ('מצוות השבת אבדה'). השלט ממוסגר כאבדה ייחודית שאין לה מחיר, וממילא גם לא הוצע תגמול כספי עבור השבתו. גם אזכור המצווה, שנועד אולי לעורר סנטימנט דתי בקרב הקוראים, סוגנן באופן מנוכר ומעט אדנותי: 'נא לקיים'. מצווה מקיימים מתוך הכרה דתית ותחושת חובה ולא בגלל שמישהו דורש זאת ממך.

ניכר בשץ שהוא כועס. על מי? לא ברור. עצם האבדה נתפסת כפגם במעשה הציוני, שאירע דווקא לקראת השלמת הפרויקט – הגעתה של המרכבה בשלמותה אל היעד הסופי. יש כאן אולי גם שמץ של התקרבנות על שהמוצג ההיסטורי החשוב, ששץ עמל על הבאתו למוזיאון בצלאל, נפגם דווקא בסוף הדרך. שץ לא מסר כתובת להשבת השלט, ונראה שלא היה בכך צורך. ביישוב החדש בירושלים, באותן שנים, כולם ידעו מיהו שץ ומה כתובת מגוריו, סמוך לבית הספר לאמנות בצלאל.

מה היה הקשר בין 'עגלת מונטיפיורי' לבוריס שץ ולבצלאל, ומדוע השלט שפיאר אותה היה חשוב כל כך? מדובר כמובן במרכבה ההיסטורית ששימשה את מונטיפיורי ורעייתו יהודית במסעותיהם ברחבי אירופה – בערי צרפת ואיטליה, ואחר כך גם בנסיעתם לפגישה עם הצאר בסנקט פטרבורג שברוסיה (בביקוריהם בארץ ישראל שכרו בני הזוג מרכבות מקומיות).

שנה קודם לכן, ב-15 באפריל 1910, סופר בעיתונו של אליעזר בן יהודה האור (השם הזמני שניתן לעיתון הצבי שנסגר) על מיזם הבאת המרכבה לירושלים:

האור, 15 באפריל 1910, עמ' 2

כמה ימים אחר כך, ב-18 באפריל 1910, פורסמה בהאור רשימה שכותרתה 'עגלת מונטיפיורי' ובה תורגמה לעברית כתבה מעיתון אנגלי, ששמו לא נרשם, שתיארה בפירוט את תולדות המרכבה, שנקנתה ב-1816.

אפשר לשער שבשל טלטולי הדרך הרבים ורוב המהומה שהתעוררה במהלך המסע המורכב, ניתק השלט שהוצמד למרכבה ונשמט אי שם בדרך שבין יפו לירושלים. 

האם נמצא השלט והוחזר? בתמונה שצולמה בחצר בצלאל בתאריך לא ידוע נראה שלט על הדופן. האם מדובר בשלט המקורי שאבד ואולי אין זה אלא ציור או שחזור? לא נדע.

עגלת מונטיפיורי בחצר בצלאל ועליה השלט

בין כך ובין כך, מה שהותקן על מרכבת מונטיפיורי, המוצגת היום ליד טחנת הרוח המפורסמת בשכונת משכנות שאננים בירושלים, אינו אלא שחזור.

שלט המשפחה המשוחזר של מרכבת מונטיפיורי (צילום: תמרה; ויקימדיה)

ד. ישראל טלר מאבד ספר תנ"ך

איש העלייה הראשונה, המורה והסופר ישראל טלר (1921-1835), היה דמות מפתח בתחיית השפה העברית בארץ ישראל. הוא נולד בזלוצ'וב שבגליציה ובשנת 1897 עלה לארץ ישראל עם שלוש מבנותיו. הוא קבע את מקומו במושבה רחובות וגם בה המשיך בפעילותו כמורה.

ישראל הלוי טלר, גלאץ לפני 1897 (אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

ב-11 בספטמבר 1919 פרסם טלר בעיתון הארץ הודעה על אובדן כרך של ספר תהלים-משלי שהיה שייך לו. לדבריו, 'לפני שנים', השאיל את הספר לידידו המורה אברהם אברונין (1917-1869), אך במהומה שנוצרה עם גירוש יהודי תל אביב ויפו על ידי הטורקים ב-1917 ('ויהי בצאתו מיפו עם הגולה') אבד הספר: 

הארץ, 11 בספטמבר 1919, עמ' 4

המודעה נוסחה בגוף ראשון ובלשון אישית. טלר משתמש בביטויים רגשיים, כמו 'האבדה הזאת, היקרה לי מאד' או 'תודת לבבי', כדי להדגיש שהספר יקר ללבו מעבר לערכו הכספי. מהו ספר זה?

מדובר בכרך אחד (מתוך שמונה) של מהדורת תרגום התנ"ך לגרמנית פרי עטו של הרב הרפורמי לודוויג פיליפסון (1899-1811). מפעלו של פיליפסון, Die Israelitische Bible (התנ"ך של בני ישראל), הושלם בשנת 1854, זכה לתפוצה רחבה וראה אור בשש מהדורות. זה היה תרגום פשוט, שלווה בפירוש מדעי ובמאות איורים. לו טלר חי בימינו הוא היה יכול בקלות לעיין בתנ"ך של פיליפסון (לייפציג 1858), שסרוק כולו בארכיון האינטרנט, כאן. 

דף מתוך ספר תהלים במהדורת התרגום של פיליפסון (ארכיון האינטרנט)

נוסף על קיום המצווה ורגשות התודה, טלר הציע למוצאי האבדה גם תגמול חומרי (החזר הוצאות ותוספת). הוא הפנה את המוצא הישר לחנות ספרים ביפו או בירושלים ולא לכתובתו האישית. 

אכן, הלל שמעון קרוּגליאקוב, שעלה לארץ ב-1905, היה הבעלים של 'בית מסחר ספרים וכלי כתיבה' ביפו (החנות הייתה ברחוב בוסטרוס; היום רחוב רזיאל). זו הייתה החנות הראשונה ביפו שמכרה ספרים בעברית ובשפות אירופיות והיא שימשה גם מקום מפגש לאנשי העלייה הראשונה והשנייה, פועלים, מורים וסופרים. שותפו הירושלמי, ישעיהו דב קרלין (1955-1880), היה מורה בזכרון יעקב ובשנת 1914 עבר לירושלים ופתח חנות ספרים.

מחברת לתלמיד בהוצאת 'בית מסחר ספרים וכלי כתיבה' של קרוּגליאקוב (הארכיון הציוני)

אברונין, שאיבד את הספר, היה מן הדמויות הידועות ביישוב וידיד אישי של טלר. טלר לא האשימו ולא דרש ממנו פיצוי; מן הסתם הבין כי אי אפשר לבוא בטענות למי שאיבד ספר תוך כדי בהלת הגירוש. אברונין ובני משפחתו גורשו מיפו ב-1917 ועברו לצפת. על אברונין מפעלותיו וגורלו, ראו במאמרו של דוד אסף, 'סיפורי מצבות: חִפַּשְׂתִּי פְרוּטַתְכֶם וַיֹּאבַד דִּינָרִי', בלוג עונג שבת, 15 בפברואר 2021.

אברהם אברונין (ויקימדיה)

 

ה. דוד יודילוביץ מאבד ארנק

איש ביל"ו, דוד יודילוביץ (1943-1863), היה איש רב פעלים. הוא נמנה עם מייסדי המושבה ראשון לציון והיה מחלוצי החינוך העברי בארץ ישראל, מורה, סופר, עיתונאי והיסטוריון. 

דוד יודילוביץ (מוזיאון ראשון לציון; האקדמיה ללשון העברית)

יודילוביץ פרסם מודעה בעיתון הארץ, ב-9 במאי 1928, ובה דיווח על אבדה, ושמא גניבה, של ארנק מסמכיו. האירוע קרה עשרה ימים קודם לכן, בעת שביקר בתל אביב: 

הארץ, 9 במאי 1928, עמ' 4

אבדן ארנק, והכסף והמסמכים שבתוכו, היה הרווח ביותר מבין אבדות הרכוש ביישוב היהודי בארץ (כך עולה בבירור מניתוח סטטיסטי של המודעות). יודילוביץ מנסה לדייק בתיאור מאפייניו החיצוניים של הארנק ותכולתו, כמו גם באשר למועד האובדן ומיקומו המשוער, כאילו מסר עדות במשטרה. למוצאים הישרים הבטיח 'מתנה', ומן הסתם הכוונה היא למתנת כסף. גם כאן לא צוינה כתובתו של המאבד, ומן הסתם יודילוביץ סמך על כך ששמו ומענו ידועים במושבה ראשון לציון.

'תחנת תל אביב', מקום האבדה, היא תחנת 'רכבת דרום', שנחנכה ב-1920 ברחוב הרכבת (סמוך לבית המכס), והייתה חלק מקו הרכבת ההיסטורי יפו-ירושלים.

תחנת תל אביב, 1924 (צילום: צבי ארושקס-אורון, תל.אביב.פדיה)

מעניין השימוש בביטוי 'קלף של זהות'. מהו 'קלף' זה? הכתיב הצרפתי identité מציין שמדובר בסוג של תעודת זהות צרפתית, שקשורה אולי לימים שבילה יודילוביץ בפריז (1887-1886). 'בנק עותומן', ובשמו הרשמי 'הבנק העות'מאני', כשמו כן הוא, היה בנק טורקי, שפעל בארץ החל משנת 1905 והיה לו סניף גם ביפו (ברחוב עג'מי, היום יפת). 

ו. שאול טשרניחובסקי המאבד הסדרתי 

שאול טשרניחובסקי, 1936 (איור: אריה נבון)

המשורר שאול טשרניחובסקי (1943-1875) היה גם הוא מן הדמויות הידועות בארץ, עוד קודם עלייתו 'הראשונה' לארץ ב-1925 (אחרי ארבעה חודשים עזב ועלה סופית ב-1931). הוא חילק את זמנו בין תל אביב, בה גר ועבד, לבין ירושלים, שבה גרה מלאניה רעייתו.

בעיתון הארץ מ-21 במאי 1925 פרסם את המודעה הזאת: 

הארץ, 21 במאי 1925, עמ' 4

ב-1925, זמן לא רב לאחר שעלה לארץ, חיפש טשרניחובסקי עבודה כרופא. הוא אכן שימש זמן מה בתפקיד זה בגימנסיה הרצליה ובקופת חולים, אך מאמציו לקבל עבודת קבע בבית החולים 'הדסה' בתל אביב לא צלחו. מתברר כי בצאתו לשפת הים לא לקח איתו ספר פנאי אלא ספר מדעי ברפואה, והוא שאבד. הוא לא ציין את שם הספר או שפתו, וסמך כנראה על כך שהמוצאים יבינו כי מדובר בספר 'מדיציני'. הוא ביקש שאת הספר ישיבו לו למקום עבודתו בקופת חולים, ולא לכתובתו האישית. היכן היה סניף זה של קופת חולים? הסניף הראשי של קופת חולים בתל אביב היה אז ברחוב גרוזנברג, אך אולי הכוונה לסניף החדש שנפתח בראשית 1925 ברחוב שְׁלוּש שבשכונת נוה צדק (הארץ, 18 בינואר 1925, עמ' 3).

התמורה שהציע טשרניחובסקי למוצא הישר אינה כספית, אלא 'אחד מספרי שירי'. קשה לדעת לאיזה ספר התכוון, משום שעד אותה עת כבר יצאו קרוב לתריסר מספריו. אפשר להניח שאם אכן הוחזרה האבדה, המוצא זכה גם להקדשה אישית.  

'שירים' מאת שאול טשרניחובסקי, מהדורה חמישית, הוצאת מוריה 1923 

במודעה ציין טשרניחובסקי גם את המיקום המדויק של חוף הים: 'קצה רחוב גאולה', כלומר חוף גאולה של היום, במרכז הטיילת, בין הרחובות הירקון, יונה הנביא והרב קוק.

טשרניחובסקי (מימין) והמציל אמיל אבינרי בשפת הים בתל אביב (תל.אביב.פדיה)

השנים חלפו. טשרניחובסקי, שניסה את מזלו בארה"ב, חזר ארצה בשנת 1931 לישיבת קבע והתגורר בדירה קטנה ברחוב אחד העם 89. במארס 1937 התפרסמה בעיתון הארץ 'בקשה' אישית שלו – לא מודעה בתשלום – על אבדה נוספת שהייתה מנת חלקו: שיח צבר שהונח על אדן מרפסת ביתו. אפשר להניח שבמקרה זה מדובר בגניבה פשוטה. 

הארץ, 31 במארס 1937, תוספת ערב, עמ' 11

טשרניחובסקי ידע היטב מהו צבר, שכן צמח זה מופיע בשיריו, ובראשם 'הוי ארצי! מולדתי!', שנכתב בתל אביב בשנת 1933: 'אֶרֶץ! אֶרֶץ־מוֹרָשָׁה! / דֶּקֶל רַב־כַּפָּיִם. / גֶּדֶר־קַו־צַבָּר רָשָׁע'. ספק אם במקרה של גניבת העציץ מדובר בצמח הצבר המוכר, שהוא צמח משוכות גדול שאינו מתאים לגידול במרפסת. נראה אפוא שהכוונה לעציץ קקטוס כלשהו דמוי צבר, ואולי עציץ צבר קטן שנגזם בהתמדה כדי שלא יגדל יתר על המידה. מכל מקום, ברור שהעציץ המסוים היה יקר ללבו – אולי קיבלו מאדם אהוב? – שכן הוא מוכן לתת למחזיר עציץ צבר אחר. 

יואל גילינסקי, עציצי צבר, 2013 (ויקימדיה)

היכן היה הפנסיון 'לתייר'? בעיתונות העברית אין לו זכר, אך הציון הנוסף, 'מול מגדל המים' ממקם אותו ברחוב מזא"ה. מגדל המים, שנחנך ב-1924 ברחוב מזא"ה 36, עומד במקומו עד היום. לא מצאנו את הכתובת המדויקת של הפנסיון, וגם לא ברור מדוע עבר המשורר לגור במלון לא הרחק מדירתו הקבועה ברחוב אחד העם. 

מגדל המים ברחוב מזא"ה, 1934 (צילום: הנס לוירר, ויקימדיה)

עוד לא תמו כל אבדותיו של טשרניחובסקי. בספטמבר 1941 התפרסמה ידיעה בעיתון דבר:

דבר, 7 בספטמבר 1941, עמ' 3

גם כאן אין מדובר במודעה שעליה שילם המשורר. הידיעה התפרסמה בעיתון ככרוניקה שוטפת מטעם מערכת העיתון. הבקשה להשיב את האבדה למערכת דבר דווקא, מעוררת את החשד שהאבדה קשורה אולי לביקורו של טשרניחובסקי במערכת העיתון, ששכנה באותה עת ברחוב אלנבי 113. שלא כמו האבדות הקודמות, שתמורת מציאתן הציע המשורר תגמול אישי, כאן לא נזכר מאומה. ההנחה היא שאף אדם (פרט לגנבים) לא ימצא שימוש בצרור מפתחות שאינם שלו.

ועוד אבדה מעניינת של טשרניחובסקי, שהמידע עליה נדפס משום מה דווקא בעיתון הדתי-לאומי הצופה:

הצופה, 14 בפברואר 1943, עמ' 4

שוב אין מדובר במודעה בתשלום, אלא בכרוניקה מערכתית שנדפסה במדור 'הודעות'. אות ההצטיינות הקטן, שקיבל טשרניחובסקי עבור שירותו כרופא צבאי בצבא הרוסי בימי מלחמת העולם הראשונה, היה בלי ספק בעל ערך רגשי גדול. לא ברור כיצד אבד האות, ואולי נשכח או נגנב? התיאור המפורט של האות האבוד מצביע אולי על כך שהמשורר פשוט לא מצא אותו בביתו, ועתה הוא חושש שמא הוא נמצא בידי אדם אחר. בהודעה התבקש המוצא הפוטנציאלי להחזיר את האבדה לכתובתו הפרטית של טשרניחובסקי, שמצדו הבטיח כי 'יבא על שכרו'. שמונה חודשים אחר כך, באוקטובר 1943, מת טשרניחובסקי בבית הפטריארך בשכונת סן סימון בירושלים (דוד אסף, 'האמנם מת שאול טשרניחובסקי בכנסייה רוסית?', בלוג עונג שבת, 20 בפברואר 2011).

אות ההצטיינות שקיבל טשרניחובסקי על שירותו כקצין רפואה היה 'אביר מסדר סטניסלב ואנה', הדרגה השלישית והנמוכה בהיררכיית העיטורים הרוסית. מובן שבידיעה בעיתון הצופה התקשו להזכיר את השם המפורש 'סנטה אנה', והסתפקו בתיאור החיצוני של האות. גם בצוואתו של טשרניחובסקי יש התייחסות לאותות ההצטיינות שקיבל, שאותם הורה לחלק בין אשתו לבתו. אגב, ב-1935 קיבל טשרניחובסקי גם את עיטור 'השושנה הלבנה' מממשלת פינלנד על תרומתו לתרבות הפינית (תרגום האפוס 'קאלוואלה'), אך אותו ביקש להחזיר לפינים. העיטור לא הוחזר ונמצא היום בחדר טשרניחובסקי בבית הסופר בתל אביב (ראו עידו בסוק, ליופי ונשגב לבו ער: שאול טשרניחובסקי – חיים, כרמל, 2017, עמ' 489, 561, 651).

אות מסדר אנה הקדושה מהדרגה השלישית שכמותו קיבל טשרניחובסקי

לוח הזיכרון ליד ביתו של טשרניחובסקי בתל אביב (צילום: אבישי טייכר, ויקימדיה)

ז. סיום  

מודעות השבת אבדה של ידועי השם, שאותן דָּגַמְנוּ כאן, מציגות פן אינטימי של אישים מפורסמים שנתפסים בדרך כלל כ'גדולים מהחיים'. המודעות והידיעות השוליות הללו חושפות עולם של דאגות יומיומיות טריוויאליות, של רגשות ומערכות יחסים, וככאלה הן מעשירות את הבנת התקופה והדמויות הפועלות בה.

המודעות הללו – ולא רק השבות אבדה (ראו למשל מאמרי 'סליחה שביקשתי סליחה': בקשות סליחה בעיתונות העברית', בלוג עונג שבת, 2 בספטמבר 2022) – הן סוג של ארכיון תרבותי ייחודי שבכוחו להצביע על הקשר בין התפתחות התקשורת העברית לבין חיי החברה והתרבות בתקופת היישוב. המחקר שלהן מראה כי גם למקורות מידע שוליים יש מקום בתמונה הכוללת של חקר התרבות.

נסיים את מסענו בשירם היפה של יורם טהרלב ומשה וילנסקי, 'אני מבקש את עזרת הציבור' (1969), ששר ליאור ייני. כאן הרבה יותר קשה להחזיר את האבדה, שכן מי שהלכה לאיבוד – מן הסתם מרצונה – היא נערתו של המשורר...

אני מבקש את עזרת הציבור
שקצת יעזרו לי, ולא בדיבור,
למצוא נערה שהלכה לאיבוד
עם לחי סמוקה ועם חוטם חמוד.
ומי שמוכן להושיט לי עזרה –
הרי לפניו תאורה:

עיניים חומות ומבט ממזרי,
שיער מקורזל ופרוע,
שפתיים שורקות בחיוך מסתורי,
פזמון מחוצף אל הרוח.

היא לאחרונה נראתה בחולצת
טריקו אדומה ומחוצפת
וזוג מכנסיים דהוי במקצת
וכובע של קש לתוספת.

_________________________________________

ד"ר עמי צורן הוא כימאי מחקר (בפנסיה) וחובב תולדות ארץ ישראל והעיתונות העברית amizoran@gmail.com

פיוטי ערב ראש השנה של הכורם שניאור זלמן גינצבורג מראשון לציון

ביתן הדואר של י"ש סג"ל (משמאל) ועגלת הדיליז'אנס של פייבל מירנסקי (מימין), שנסעה בקו ראשון לציון-יפו
(שולמית לסקוב, הביל"ויים, אוניברסיטת תל אביב והספריה הציונית, תשל"ט)

מאת עמי צורן

ברכת 'שנה טובה', שמאחלים יהודים אלה לאלה עם פרוס שנה עברית חדשה, בעל-פה ובכתב, היא מן המסורות המקובלות והמושרשות. את כרטיסי הברכה המעוטרים מתקופת ילדותי, שנהגו לשלוח בדואר, החליפו זה מכבר ברכות במייל, בווטסאפ, בטיקטוק ובשאר ערוצי התקשורת החברתית. אבל עוד זמן רב לפני ילדותי, בתחילת המאה העשרים, החל הנוהג לברך ב'שנה טובה' גם מעל דפי העיתונות העברית. הייתה לכך סיבה מעשית: ארץ ישראל העות'מנית 'התברכה' בשירותי דואר בלתי יעילים ובשל כך התנהלה התקשורת בין קצוות הארץ, במיוחד זו המברכת או מזמינה לאירועי שמחה ואבל, מעל דפי העיתונים הספורים שרווחו אז (הצבי, הלבנון, חבצלת, השקפה, הפועל הצעיר), שרובם היו בתפוצה שבועית. שלא כמו האגרות הפרטיות שרובן אבדו, העיתונים השתמרו ואנו יכולים גם היום לעקוב אחר מה שנדפס שם.

בתוך ים האיחולים לשנה טובה ומבורכת שנדפסו בעיתונים לקראת ראש שנה, לכדו את עיני עשרה שירים מחורזים, מעין פיוטים, של ברכות ותוכחות תחת הכותרת 'לשנה טובה תכתבו'. הם נדפסו בעיתון חבצלת לקראת ראש השנה בעשור שבין תרס"א–תר"ע (1910-1901), והחתום עליהם היה הכורם והאיכר שניאור זלמן אליעזר גינזבורג מראשון לציון, לא מן הדמויות המוכרות בקהילת אנשי העט של התקופה.  

שז"א  (1920-1853)עלה לארץ ישראל בשנת 1890 ממינסק יחד עם הוריו ומשפחתו הצעירה, וב-1891 בנו את ביתם במושבה החדשה ראשון לציון שנוסדה תשע שנים קודם לכן. ראש המשפחה, נח גינצבורג, היה פעיל בחיים הציבוריים של המושבה, שימש גזבר והיה חבר בוועד היישוב. שז"א עבד בנחלת משפחתו כאיכר וכורם של ענבי יין ולצד הפרנסה מחקלאות קבע זמן ללימוד תורה ולכתיבת שירים. מקצת השירים התפרסמו בחבצלת ועסקו בנושא העיקרי שעמד אז על סדר יומם של אנשי המושבות החדשות: ביקורת על המדיניות וההתנהלות של פקידי הברון רוטשילד וחברת יק"א. שז"א נישא לציפורה לבית דובנוב והשניים הקימו שבט של תשעה ילדים (שישה בנים ושלוש בנות). אחד מבניו, אהרן פייבל, עבד ביקב ורעייתו, אסתר שפירא-גינצבורג, התפרסמה כמי שהקימה בראשון לציון בשנת 1898 את גן הילדים הראשון בארץ ישראל. שני בנים אחרים, יצחק בצלאל ויוסף שבתאי, ירדו מן הארץ בתחילת המאה העשרים, לאוסטרליה ולארצות הברית. 

שז"א גינצבורג, בשורה התחתונה שני משמאל (דוד יודילוביץ [עורך], ראשון לציון, 1941, עמ' 188)

תחילת דרכו של שז"א בכתיבת שירים התאפיינה דווקא בקשירת כתרי שבח והערצה ל'נדיב' רוטשילד. הוא חיבר שיר תהלה ואת מילותיו עיצב בצורת עץ ארז שעל ענפיו פרושות שורות השיר. ציור העץ והשיר הוגש לברון בעת ביקורו במושבה על ידי אחד מפקידיו הבכירים והוא נדפס על דף מקופל בתוך הכרך החמישי של לוח ארץ ישראל שהוציא לאור המדפיס הירושלמי אברהם משה לונץ ערב ראש השנה תרנ"ט (1898). על שיר זה כבר כתב אליהו הכהן במאמרו 'אֵלֶיךָ אָבִינוּ: תפילה לשלום הנדיב הידוע', בלוג עונג שבת, 4 באוקטובר 2017.

לוח ארץ ישראל, ה (תרנ"ט), עמ' 122-121

זמן לא רב אחר כך שינה שז"א את טעמו והחל לפרסם בעיתונות דברי ביקורת שנונים על הברון ופקידיו. כזה הוא למשל שירו המחורז 'מַשָׂא וּמִשְׁמָע וְדוּמָה', שהתפרסם בחבצלת ב-26 בנובמבר 1897 בחתימת 'החזן מברצלונא'. שז"א קבל על כך שכל שאלותיו וטענותיו כלפי התנהלותם של הגופים התומכים ביישוב נענו בפסוק המשמש כותרת לשיר (בראשית, כה 14), ומדרשו הוא על פי פרשנות הרמב"ם (אגרת תימן, ז, ב) – ראוי לו לאדם לשמוע (את חרפתו), לידוֹם (לשתוק ולא להגיב) ולסבול (בדומיה). 

חבצלת, 26 בנובמבר 1897, עמ' 56-55

שבוע לאחר מכן נדפס באותו עיתון שיר זעם ותוכחה נוסף שלו בשם: 'קוֹל אוֹמֵר קְרָא', הפעם תחת השם הספרותי ז' אבן חגיז. המתכתב גם עם הפסוק בישעיהו, מ 6 וגם עם שירו של ביאליק, 'אכן חציר העם', שפורסם שבעה חודשים קודם לכן, וכותרתו גם היא לקוחה מאותו פסוק. אם ביאליק הביע בשיר זעם על אדישותם של יהודים באירופה כלפי ההתעוררות הציונית, הרי ששז"א התייחס לאלה שכבר גרים בארץ, אך הם נדמים בעיניו כחציר וכקש יבש: 'ברגל גאוה כל עַוָל יִרְְמְסֵהוּ, זֵד יהיר וָלֵץ יתכבד בקלונו', וגם 'כל עושה עָוֶל ומלאכתו רְמִיָה, שִׁקוּצִים על העם ישליך בִּצְדִיָה'. 

חבצלת, 3 בדצמבר 1897, עמ' 57

מיהו הזד היהיר? האם מדובר באליהו שייד, אחד מפקידיו הבכירים של הברון רוטשילד שהיה מעורב בשערוריות שונות והיה שנוא על מתיישבים רבים? 

ואכן, שמועות נפוצו אז על ניצול מיני מצדו של שייד ועל נערות מקומיות ש'הסכימו' לדרישותיו בתמורה לשליחתן ללימודי הוראה בפריז. הדברים נרמזו בעיתונות הזמן שם מחו על ניסיונותיהם של הרבנים סלנט ואלישר להגן על שייד ('מהמושבות', חבצלת, 24 בדצמבר 1897; 'לא תכירו פנים', שם, 18 במארס 1898; 'דברי ימי השבוע', הצבי, 18 בפברואר 1898; שם, שם, 11 במארס 1898).

בשירו 'לא בָנוּ הָאָשָׁם' התייחס גינצבורג, כנראה, לפרשת שייד.

חבצלת, 4 במארס 1898, עמ' 143

שז"א, שלא ראה את המציאות עין בעין עם פקידות הברון, ולבטח לא עם ראשה אליהו שייד, כלל בביקורתו גם את שאר נגעי החברה היהודית – 'אורחות עקלקלות', 'חטא ופשע כי יִמָצֵא בעם ובעומדים בראשם', 'אחר הבצע יַטוּ לב רבים מגדולי עמינו', וכמובן לא שכח גם את הזלזול שהפגינו מקצת הפקידים בעבודתם של האיכרים: 'כי עֲמָלֵינו הֶבֶל וּכְבֶגֶד עִדִים כל צִדְקֹתֵינוֹ'. סיכום טענותיו חוזר כמוטו: 'לא בָנוּ הָאָשָׁם, אֲשֵׁמִים מְאַשְׁרֵינו (מדריכינו)'. 

רוב שיריו של שז"א שהתפרסמו בחבצלת בשנים 1898-1877 (למעט שלשה שירים: 'נקוד על וישקהו', 'ליוצא ולבא', 'נרות חנוכה'), יחד עם עוד כמה פיוטים, כונסו בחוברת גּצִּים מִתַּחַת הַפַּטִישׁ, שנדפסה בירושלים ב-1900 בדפוסו של ישראל דב פרומקין, מו"ל חבצלת. 

שז"א היה אמנם איש מליצות ובעל שפה גבוהה, אך בוודאי לא היה משורר של ממש ולשיריו-פיוטיו אין כנראה ערך ספרותי רב. עם זאת הם מבטאים רחשי לב של איכר מן השורה, אדם שלמד ושנה וקוראיו בני הזמן בוודאי יכלו לזהות בין המליצות את יעדי הפולמוס והביקורת שלו. עובדה היא שפרומקין, שהיה איש ספר ומדפיס מנוסה, מצא טעם בשיריו והדפיסם לא רק בחוברת מיוחדת אלא גם בכל שנה ושנה לקראת ראש השנה. 

בין כך ובין כך, חוברת א' (משמע שהייתה תוכנית להוציא גם חוברת ב') של גצים מתחת הפטיש כללה גם את השירים שהובאו לעיל תחת השמות הספרותיים 'החזן מברצלונא' ו'ז'[למן?] אבן חגיז', אלמלא כן לא ניתן היה לדעת שנכתבו בידי שז"א. מדוע בחר שז"א דווקא בשמות אלה לא נדע, אך השימוש בזהות שאולה מעיד כנראה שהמחבר חשש באותה עת פן יבולע לו מחשיפתו כמבקר חריף של הפקידות השלטת במושבות.  

נחזור לשירי הברכה והקטרוג שכתב שז"א לקראת ראש השנה לאורך העשור הראשון של המאה העשרים. השירים הללו מתאפיינים בשפה פתלתלה וקשה לפענוח שמשובצת בביטויים ובציטוטים מפסוקי מקרא ותפילה. כל השירים פותחים בכותרת 'לשנה טובה תִּכָּתֵבוּ', ולאחריה בין 6-4 שורות שבהן חתם שז"א את השנה שחלפה ואיחל גאולה, שמחה, רווחה והצלחה לקראת השנה הבאה לטובה.

שז"א פרסם ברכת שנה טובה מחורזת ראשונה בכ"ט באלול תרנ"ח. כותרתה היא 'לַיוֹצֵא וְלַבָּא' אך אחריתה – 'לשנה טובה תִּכָּתֵבוּ', מעידה על היותה ראשונה בסדרה שתבוא. השיר מתאפיין בנימה חיובית של 'באהבת אחים יחד, לִבּוֹת יִקָרֵבוּ', וגם 'זה לזה יריע, יצהל לקראת חָבֶר'.   

חבצלת, 15 בספטמבר 1898, עמ' 362

נעבור עתה לסדרת הברכות המלאה.

1. תרס"ב (1902-1901)

השיר הראשון בסדרה, שנדפס בכ"ה באלול תרס"א, לקראת ראש השנה תרס"ב, נפתח בשורות ברכה וציפייה לטוב שמתחלפות במהרה בדברי ביקורת כלפי 'אדונים קשים', ש'ימינם ימין שקר ובפיהם יכזבו (על פי תהלים, קמד 8). אפשר להניח שכוונתו היא לפקידי חברת יק"א, שעדיין מיררו את חייהם של מקצת מאיכרי המושבה. בקטע האחרון התייחס שז"א לפיטוריהם השרירותיים של שבעה מפועלי היקב בסוף שנת 1900 בטענה של קיצוץ בהוצאות. שז"א טען כי התמורה שמקבלים הכורמים על ענביהם אינה מספקת ('ופרנסה טובה מְרֻוָּחָה, לא מִיֵין קידוש וברכה', למרות שהיין נהנה מהכשר רבני) ונזף ב'מַגִּידֵי הָעֲלָטָה לציון ידובבו', דהיינו אותם פקידים ממונים ביק"א שמבטיחים טובות לציבור בלי להכיר במציאות הקשה.

חבצלת, 9 בספטמבר 1901, עמ' 309-308

דבריו של שז"א מוארים על רקע מאמר שנדפס בעיתון המליץ זמן מה קודם לכן, שתיאר את רוע מזלם של הכורמים שלא זכו לחסותם של פקידי הברון רוטשילד, בניגוד לחבריהם שנהנים מהמונופול ומצליחים למכור את היין במחיר טוב:

'מכתבים מאה"ק', המליץ, 15 ביולי 1901, עמ' 3

ארבעה ימים לאחר פרסום הפיוט הראשון, ערב ראש השנה, הופיע  בחבצלת כתב קינה מחורז וארוך פרי עטו של שז"א תחת הכותרת 'לראש השנה'.

חבצלת, 13 בספטמבר 1901, עמ' 325-324

שז"א כואב כאן את גורלו העגום של העם היהודי ומסכם בצורה שירית את תלאותיו במאה שעברה: 'עצוב רוח לבב עמי הנה הִנֶּךָ, ולשמחה מה זוּ כי תֶּרֶב יְגוֹנֶךָ". אפילו בראש השנה אין סיבה לשמחה אלא לחשש ודאגה מפני מה שצופן העתיד: 'ובעת עמים לטוב כי יקוו יְיַחֵלוּ, לקראת ראש השנה ישישו יגילו, תתמוגג בבכי אתה עַמִּי אתה, אף תסתיר פנים כי תפחד כי תֵּחָתָה'. אבל יש גם דברי נחמה: 'כי הנה יום בא שבו יֵאָמֵר דַּי, די לצרותֶיךָ עַמִּי וּלְבֶכְיֶךָ חֲדָל, והאיר אפלתך אף יוֹמְךָ עוד יגדל, אז יאיר לך נתיב על דַרְכֶּךָ בַּל תֵּתַע'.

עגלות טעונות חביות יין בחצר היקב בראשון, ראשית המאה העשרים

2. תרס"ג (1903-1902)

חבצלת, 19 בספטמבר 1901, עמ' 254

את ברכתו המחורזת לשנת תרס"ג ('בַּסֵתֶר [תרס"ב] השנה סֻגֶרֶת [תרס"ג]') כתב שז"א בירושלים – כך עולה מחתימת השיר. לאחר שורות הברכה המסורתיות בבית הראשון, השתמש שז"א בביטויים קשים שבהם התייחס כנראה לעוינות ששררה עם פקידי יק"א. אפשר להניח שבני הזמן נרמזו לכינויים שליליים כמו 'נשיא מדין וכזבי בת צור'. כידוע כזבי בת צור הייתה בתו של אחד מנשיאי מדין, שזנתה בפומבי עם נשיא שבט שמעון (במדבר כה), או 'שָבַת נֹגֵשׂ וּמַדְהֵבָה' (על פי ישעיהו יד, 4). הכורמים מתוארים כפושטי יד ומקבלי נדבות למרות העבודה רבה ('פרי עמל') שהם משקיעים בגידול הענבים. מתנכלים להם גם פקידים המתחזים לבעלי כוונות טהורות, אך באמת הם בעלי 'נפש חֲשׂוֹכָה'.

יתכן כי בשורות 'שנה של ישועה וְהָרְוָחָה, לְשֶׂה פְּזוּרָה נִדָחָה, וַאֱלֵי גְּבוּלָם בנים ישובו' מרמז שז"א לשני בניו שעזבו את הארץ ותקוותו שישוב למכורתם.

3. תרס"ד (1904-1903)

חבצלת, 11 בספטמבר 1903, עמ' 295-294

גם בפיוט זה, איחולי הטוב והברכה בשורות הראשונות אינם מעידים על עוצמת הזעם והגנאי להם 'זכו' פקידי יק"א בהמשך. הוא מאחל לעצמו ולקוראים 'שנת ישע ופדות מכל הקמים וּמֵאֲגַגִים וַעֲמָלֵקִים' ומ'ראשי בריונים', שקמים על האיכרים לכלות פרנסתם. 'פקידים אכזרים' וכוחניים ש'כַכֶּלֶב-רוֹסְקִים', מתחזים כ'אוהבים שרצון מפיקים' אבל למעשה הם דוברי 'שקרים גלויים'. במילים 'מִכִי"חַ וָקִי"א' מרמז שז"א בבירור לחברות הפילנטרופיות כל ישראל חברים (כי"ח) ויק"א, ובמילים 'וּלְאוֹר "עוֹלָם" כְלֵיהֶם מְרִיקִים' הוא מרמז כנראה למאמרי ביקורת שפורסמו בביטאונה של ההסתדרות הציונית Die Welt.

ומהם ה'מכתבים החוזרים'? אולי הכוונה למכתבי התראה מפקידות יק"א לכורמים, או אולי מה שנקרא אז 'מכתבים סובבים', שבהם הודיעו על התחברות כורמים במושבה לחברת 'כרמל המזרחית' ויצירת הכינוי המסחרי 'כרמל מזרחי'.

תווית יין 'כרמל' מיובא מראשון לציון

4. תרס"ה (1905-1904)

חבצלת, 9 בספטמבר 1904, עמ' 251

בפרוס שנת תרס"ה ('הַתֹּר סָ"ה') זכה שירו של שז"א להידפס בעמוד הראשון של העיתון. תרס"ד הייתה בעיניו שנה מקוללת, שנת יגון ותלאה. ככל הנראה גם בשנה זו נמשך יחסם הנוקשה והעוין של פקידי יק"א אל עובדי האדמה במושבה שעדיין לא הצליחו להשתחרר מכבלי ההתחייבויות הכספיות לחברה. 

נראה אפוא כי 'קִלְלַת עָם', ה'יגון וּתְלָאָה' וגם אותן 'חבורות של רֶשַׁע', שאפיינו את תרס"ד, קשורות ל'חֶבֶר הַיָקָ"א', שהציפיה לעזרה ממנו משולה ל'מבקש סֵתֶר [מסתור] תחת המפולת'. שז"א קשר בין יק"א ללחץ ('כָּל עָקָא', כלומר צרה, 'וּמִיקָא') ולשעבוד של בני ישראל במצרים על ידי 'פַּרְעָתוֹן', וקיווה שכל הנדכאים בעם, שאינם רואים כמותו את הבעיה ('כל מוּכֵּי עִוָרוֹן'), יתפכחו בשנה הקרובה וישובו לראות 'אור נכון'. 

רמזים לכל אלה ניתן למצוא בשיר נוסף של גינצבורג בשם: 'טעות גוי' שפורסם בחבצלת כמה חודשים קודם לכן ובו פירט שז"א את טעויות העם (כלומר האיכרים) היושב בציון, והאשים בהן, בין השאר, את השפעותיה המזיקות של 'תורת אשר', הוא אחד העם ('אַחַר אַחַד בַּתָּוֶךְ'), והסופרים ואנשי הרוח ('פליטת בית סופרינו') אשר מרפים את ידי המתיישבים:

חבצלת, 21 במארס 1904, עמ' 143

מכונת השקילה בחצר היקב בראשון (ראשון לציון אתם במרכז)

5. תרס"ו (1906-1905)

שנת תרס"ה ('הַסֵתֶר') חלפה ופעמיה של שנת תרס"ו ('סִתְרוֹ') קרבים.

חבצלת, 28 בספטמבר 1905, עמ' 308-307

שז"א הזועם מאחל כי בשנה הקרובה 'יפוצו הזאבים והרועים הנראים כאוהבים', כלומר שיתפזרו הפקידים הנדמים לעדת זאבים המשחרת לטרוף את ה'שֶׂה פזורה' (ירמיהו, נ 17), שהיא כמובן דימוי לאיכרי המושבה הנתונים למרוּת המנגנון הפקידותי. הוא כועס ומטיח דברי 'בוז לִגְאֵיוֹנִים' (תהלים, קכג 4) ובעלי 'נפש רְהָבָה' שיוצאים נשכרים ('יְמַלְאוּ הַקֵבָה') מחורבן האומה, שהוא אליבא דשז"א התפוררות החקלאות העברית. הוא צופה בחרדה כי המשך התנכלות הפקידים יגרום לנירים שנחרשו ועובדו להפוך ל'שְׂדֵה בוּר וַחֲרֵיבָה' ומייחל לרחמי האל, לגאולה וישועה קרובה.     

                                      

6. תרס"ז (1907-1906)

בשיר שפרסם שז"א בפרוס תרס"ז סטה שז"א ממנהגו ואת ארבעת שורות הברכה המקובלות העתיק לחלק השני של השיר. ששת השורות הפותחות נדרשות לקצב המהיר של חלוף הזמן ולמשחקי לשון עם השנים תרס"ו ותרס"ז.

חבצלת, 19 בספטמבר 1906, עמ' 344-343

השורות הבאות פותחות בהכרזה גאה 'ראשון לציון הִנֵה הִנָם' (ישעיהו, מא 27) וכוללות הבעת תקווה להתנערות האיכרים מכבלי השעבוד של פקידי יק"א, 'הַדֹאֲגִים לוֹ חִנָם' ולהפסקת 'גִּשְׁמֵי נְדָבָה' לאיכרים שנחלתם ממושכנת לטובת יק"א. בשש השורות האחרונות בירך שז"א את חבריו כי תוצרתם החקלאית תגדל ותעלה ותמורתה תהא הולמת: 'יקנו בכסף מלא' (בראשית, כג 9), ובעיקר 'כְּבוֹדֵךְ הראשון לָךְ יָשִׁיבוּ'.

צריך לזכור כי בשנת תרס"ו נוסדה אגודת הכורמים המשותפת במטרה לנהל את יקבי ראשון לציון וזכרון יעקב. האגודה חכרה מהברון ומיק"א את ניהול היקב וכך הפכו החקלאים למגדלי הענבים ומפיקי היין גם יחד. נראה כי בשנים הראשונות לקיומה של האגודה נטה משורר התוכחה שז"א חסד להתנהלותה ואין לה זכר בקובלנותיו. לעומת זאת, ב-1908, כפי שנראה בהמשך, היא כבר 'זכתה' לטעום מנחת לשונו. 

בית הפקידוּת הראשית בראשון לציון, 1966 (צילום: ניצה וולפזון, ויקיפדיה)

7. תרס"ח (1908-1907)

במאי 1907 צוין חצי יובלה הראשון של המושבה ובמאמר שנכתב לכבוד האירוע מנו ארבעה ממייסדי המושבה את הישגיה בחומר וברוח ולא נמנעו מלציין גם את השגיאות שנעשו בדרך. ההישג החשוב ביותר במהלך 25 השנים הראשונות לקיומה של ראשון לציון משיק גם לביקורתו הקבועה של גינצבורג על שלטון הפקידים: 'כי סדרי חיי הנהגת העדה בלי אפוטרופסות זרות עלו בידינו במדה טובה ע"י עצמנו' ('חג חצי היובל בראשון לציון', חבצלת, 15 במאי 1907, עמ' 227-226).

בשיר ראש השנה שנכתב לקראת שנת תרס"ח מנה שז"א רשימה ארוכה של פורענויות ואיחל לעם בציון להינצל מ'שֹׁד וְכָלָה, קטטה וקללה, ופגע רע ובהלה, וכל מחלה וכל תקלה', ובעיקר מ'חית טרף בעור שה תמימה'. מי הם אנשי הרשע הללו? אפשר לשער שגם כאן מתייחס שז"א לפקידי יק"א.

6 בספטמבר 1907, עמ' 365

8. תרס"ט (1909-1908)

חבצלת, 25 בספטמבר 1908, עמ' תקנב

בשיר שנכתב לקראת פרוס תרס"ט תקף שז"א בחריפות את אווירת ה'מורא ופחד חֲתַת ואימה' שהשליט מנגנון פקידי יק"א, שלהם הוא קורא 'חבורת דֹּאֲגִים וְאַפָּטְרוּפְּסָאוֹת עם פקידיהם הרבים'. גם מנהלי ועד המושבה ומקימי אגודת הכורמים המשותפת (הסינדיקט) לא יצאו נקיים ('ומנהלי אֲגֻדוֹת וְסַנְדִיקָאוֹת"). את כולם 'בירך' שז"א ותיארם כחצופים, חורשי מזימות ומרמה ואורבים למפלה: 'עזי פנים שבדור, אנשי אָוֶן ומזימה המגדילים עָלַי עָקֵב [על פי תהלים, מא 10] בְּתוֹך ומרמה'. המאבק בין הפקידות לאיכרים הביא גם לכך שבכוח הכסף אפשר לגייס סופרים 'שאין בהם בושה וכלימה', כדי להלל את פעילות הברון בארץ. שז"א מבקש להסיר את הלוט מעל פניהם ומזהיר כי אם תמשך פעילותם הם יחובו 'חובת גלות'.

9. תר"ע (1910-1909)

חבצלת, 15 בספטמבר 1909, עמ' תרלז

בשיר האיחולים לשנת תר"ע מיתן שז"א את הטון המתריס ונשמע מפויס יותר מבעבר. הוא מקווה כי בשנה הקרובה תתגבר העלייה לארץ ישראל מתפוצות הגולה ('נִדָחִים לְקַבֵּץ יוֹאֵל') ואילו קולם של המקטרגים ושוללי הציונות לא יישמע (עוּץ בּוז וּקְמוּאֵל (על פי בראשית, כב 21], המקשקשים  כזוּג [יונים] יום וליל'). הוא מבקש שכל בית ישראל – 'חסידים אנשי מעשה','חובבים [חובבי ציון] הדֹאֲגִים', מנהיגי קהילות ונדיבים – ייצמדו למציאות ולא יתמסרו לחלומות ('לִבְלִי חלומות עוד תחלומו'). 

10. תרע"א (1911-1910)

גם משיר ראש השנה שפרסם שז"א לקראת שנת תרע"א, עולה תמונה של רגיעה ביחסים בינו לבין פקידי יק"א. ככל הנראה השתחררו בעת ההיא רוב איכרי ראשון לציון משלטונם והתנהלות הוועד המקומי של המושבה כבר לא הייתה לצנינים בעיניו. האיחולים לשנה טובה 'וחיי אושר ביד נדיבה' גברו הפעם על יצר הפולמוס של השנים הקודמות, 'אהבה ואחוה וריעות וחיבה' היו עתה משאת הנפש.

חבצלת, 2 באוקטובר 1910, עמ' שצג

זה היה שיר ה'שנה טובה' האחרון של שז"א. מדוע הניח את עטו בשנים הבאות? התשובה פשוטה, עיתון חבצלת נסגר במארס 1911, ואפשר להניח שעיתונים אחרים לא מיהרו לקנות את סחורתו השירית של שז"א.  

_____________________________________   

ד"ר עמי צורן הוא כימאי מחקר (בפנסיה) וחובב תולדות ארץ ישראל והעיתונות העברית 

amizoran@gmail.com