 |
| ירושלים, 2019 (צילום: בני עורי) |
מאת עמי צורן
א. פתיחה
לפני מספר חודשים, בעודי ממתין בתחנת אוטובוס ברחוב רבי עקיבא בבני ברק, משכה את תשומת לבי מודעה בכתב יד שהודבקה על גבי שכבה עבה של מודעות ישנות: 'בס"ד, נמצאה שקית [לפני הרבה זמן] ובתוכה חבל. המאבד יפנה לטלפון'.
אין זו מודעה יוצאת דופן, ורבות כמותה, מופרכות ככל שתהיינה, מודבקות במקומות שונים במרחב האורבני, בעיקר בשכונות החרדיות. המודעה סקרנה אותי: כיצד התמודדו אנשי הדורות הקודמים, בעידן הטרום דיגיטלי, עם אבדות רכוש? באילו אמצעים השתמשו כדי להשיב חפצים לבעליהם?
כדי להשיב על השאלה בחנתי כ-250 מודעות 'השבת אבדה' שהופיעו בעיתונות העברית בין השנים 1930-1900. רובן ככולן התפרסמו בשלושת העיתונים המרכזיים הארץ, דבר ודואר היום, והשאר בעיתונות מוקדמת, כמו החירות, חבצלת, הצבי, הפועל הצעיר ומוריה.
לא תמיד ניתן להתחקות אחר הסיפור שמאחורי המודעה, אך כאשר בעלי האבדה היו אנשים ידועים מלאכת השחזור קלה יותר והסיפור מעניין יותר. נפרוש כאן את סיפור האבדות של ארבע דמויות מוכרות. פרק נפרד יוקדש בהמשך לאבדותיו של חיים נחמן ביאליק.
ב. השבת אבדה במסורת ובתרבות היהודית
 |
| ירושלים, 2019 (צילום: ארי הולצברג) |
במסורת היהודית מוקדשת תשומת לב רבה לסוגיית השבת אֲבֵדָה, ופרק שלם במסכת בבא מציעא בתלמוד ('אלו מציאות') דן בהיבטים שונים של מצווה זו. חז"ל מפרטים את סוגי האבדות השונים, את אופן הזיהוי באמצעות סימנים ואת ההליכים המשפטיים הכרוכים בהשבתה. כשבית המקדש עמד על תלו, נוצלו שלושת הרגלים (פסח, סוכות ושבועות) גם לתפקודים חברתיים בסיסיים כמו השבת אבדות. במסכת בבא מציעא (כח ע"ב) שנינו:
בראשונה כל מי שמצא אבדה היה מכריז עליה שלשה רגלים, ואחר רגל אחרון – שבעת ימים, כדי שילך שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום אחד. משחרב בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו, התקינו שיהו מכריזים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ומשרבו האנסים התקינו שיהו מודיעין לשכיניו ולמיודעיו, ודיו [...] אבן טוען היתה בירושלים. כל מי שאבדה לו אבדה נפנה לשם וכל מי שמוצא אבדה נפנה לשם. זה עומד ומכריז וזה עומד ונותן סימנין, ונוטלה.
בית המקדש כבר לא קיים, ואבן הטוען (או אבן הטועים) איננה מזוהה. לאחר החורבן, תיקנו חכמינו שמוצא האבדה יכריז עליה בבתי הכנסת או המדרש הסמוכים למקומו, יטפל במציאה כדי שלא תאבד את ערכה, ואף אפשרו לו להשתמש בה כדי שלא תתקלקל, ואפילו התירו למוכרה אם היא גורמת להוצאות יתרות.
לרשותו של מי שמאבד בימינו חפץ במרחב הציבורי – ולמי זה לא קרה? – עומדות דרכי דיווח מגוונות, החל בהודעה למשטרה, עבור בתליית מודעות בסביבת מקום האובדן, וכלה בפרסום ברשתות חברתיות או באפליקציות לאיתור חפצים. לעומת זאת, 'בימים ההם', נאלצו תושבי הארץ להסתמך על אמצעי תקשורת מוגבלים בהיקפם ובתפוצתם. העיתונים העבריים המעטים שימשו פלטפורמה עיקרית להעברת מידע בין חברי הקהילה: חדשות מהארץ ומהעולם, ברכות לרגל שמחות והשתתפות בצער במקרה של אסונות, וכמובן גם הודעות על אבדות ומציאות.
ג. בוריס שץ מאבד את השלט של 'עגלת מונטיפיורי'
בוריס שץ (1932-1866) נחשב לאחד מאבות האומנות הישראלית המודרנית. הוא עלה ארצה ב-1906, התמקם בירושלים והקים בה את 'בצלאל', בית הספר הראשון לאומנות בארץ.
 |
| בוריס שץ (דף פייסבוק של בית שץ) |
במודעה חתומה שהתפרסמה ביומון הירושלמי האורתודוקסי מוריה, ב-14 במארס 1911, סיפר שץ על אובדן השלט של 'עגלת מונטיפיורי'. הכוונה היא כמובן למרכבתו של הנדבן המפורסם, שעשתה את דרכה מיפו לירושלים, אל המוזיאון שהוקם בחצר מבנה בצלאל, ובדרך נשמט כנראה השלט שהיה צמוד לדלתותיה.
 |
| מוריה, 14 במארס 1911 |
המודעה מופנית ל'מי שמצא'. סביר ששץ ניסחה בעצמו, שכן יש בה קורטוב של הומור עצמי ('כמו להכעיס') החורג ממודעות שגרתיות. אין מדובר באבדה פרטית אלא בחפץ בעל חשיבות היסטורית, ומעניין ששץ השתמש בטרמינולוגיה דתית ('מצוות השבת אבדה'). השלט ממוסגר כאבדה ייחודית שאין לה מחיר, וממילא גם לא הוצע תגמול כספי עבור השבתו. גם אזכור המצווה, שנועד אולי לעורר סנטימנט דתי בקרב הקוראים, סוגנן באופן מנוכר ומעט אדנותי: 'נא לקיים'. מצווה מקיימים מתוך הכרה דתית ותחושת חובה ולא בגלל שמישהו דורש זאת ממך.
ניכר בשץ שהוא כועס. על מי? לא ברור. עצם האבדה נתפסת כפגם במעשה הציוני, שאירע דווקא לקראת השלמת הפרויקט – הגעתה של המרכבה בשלמותה אל היעד הסופי. יש כאן אולי גם שמץ של התקרבנות על שהמוצג ההיסטורי החשוב, ששץ עמל על הבאתו למוזיאון בצלאל, נפגם דווקא בסוף הדרך. שץ לא מסר כתובת להשבת השלט, ונראה שלא היה בכך צורך. ביישוב החדש בירושלים, באותן שנים, כולם ידעו מיהו שץ ומה כתובת מגוריו, סמוך לבית הספר לאמנות בצלאל.
מה היה הקשר בין 'עגלת מונטיפיורי' לבוריס שץ ולבצלאל, ומדוע השלט שפיאר אותה היה חשוב כל כך? מדובר כמובן במרכבה ההיסטורית ששימשה את מונטיפיורי ורעייתו יהודית במסעותיהם ברחבי אירופה – בערי צרפת ואיטליה, ואחר כך גם בנסיעתם לפגישה עם הצאר בסנקט פטרבורג שברוסיה (בביקוריהם בארץ ישראל שכרו בני הזוג מרכבות מקומיות).
שנה קודם לכן, ב-15 באפריל 1910, סופר בעיתונו של אליעזר בן יהודה האור (השם הזמני שניתן לעיתון הצבי שנסגר) על מיזם הבאת המרכבה לירושלים:
 |
| האור, 15 באפריל 1910, עמ' 2 |
כמה ימים אחר כך, ב-18 באפריל 1910, פורסמה בהאור רשימה שכותרתה 'עגלת מונטיפיורי' ובה תורגמה לעברית כתבה מעיתון אנגלי, ששמו לא נרשם, שתיארה בפירוט את תולדות המרכבה, שנקנתה ב-1816.
אפשר לשער שבשל טלטולי הדרך הרבים ורוב המהומה שהתעוררה במהלך המסע המורכב, ניתק השלט שהוצמד למרכבה ונשמט אי שם בדרך שבין יפו לירושלים.
האם נמצא השלט והוחזר? בתמונה שצולמה בחצר בצלאל בתאריך לא ידוע נראה שלט על הדופן. האם מדובר בשלט המקורי שאבד ואולי אין זה אלא ציור או שחזור? לא נדע.
 |
| עגלת מונטיפיורי בחצר בצלאל ועליה השלט |
בין כך ובין כך, מה שהותקן על מרכבת מונטיפיורי, המוצגת היום ליד טחנת הרוח המפורסמת בשכונת משכנות שאננים בירושלים, אינו אלא שחזור.
 |
| שלט המשפחה המשוחזר של מרכבת מונטיפיורי (צילום: תמרה; ויקימדיה) |
ד. ישראל טלר מאבד ספר תנ"ך
איש העלייה הראשונה, המורה והסופר ישראל טלר (1921-1835), היה דמות מפתח בתחיית השפה העברית בארץ ישראל. הוא נולד בזלוצ'וב שבגליציה ובשנת 1897 עלה לארץ ישראל עם שלוש מבנותיו. הוא קבע את מקומו במושבה רחובות וגם בה המשיך בפעילותו כמורה.
 |
| ישראל הלוי טלר, גלאץ לפני 1897 (אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית) |
ב-11 בספטמבר 1919 פרסם טלר בעיתון הארץ הודעה על אובדן כרך של ספר תהלים-משלי שהיה שייך לו. לדבריו, 'לפני שנים', השאיל את הספר לידידו המורה אברהם אברונין (1917-1869), אך במהומה שנוצרה עם גירוש יהודי תל אביב ויפו על ידי הטורקים ב-1917 ('ויהי בצאתו מיפו עם הגולה') אבד הספר:
 |
| הארץ, 11 בספטמבר 1919, עמ' 4 |
המודעה נוסחה בגוף ראשון ובלשון אישית. טלר משתמש בביטויים רגשיים, כמו 'האבדה הזאת, היקרה לי מאד' או 'תודת לבבי', כדי להדגיש שהספר יקר ללבו מעבר לערכו הכספי. מהו ספר זה?
מדובר בכרך אחד (מתוך שמונה) של מהדורת תרגום התנ"ך לגרמנית פרי עטו של הרב הרפורמי לודוויג פיליפסון (1899-1811). מפעלו של פיליפסון, Die Israelitische Bible (התנ"ך של בני ישראל), הושלם בשנת 1854, זכה לתפוצה רחבה וראה אור בשש מהדורות. זה היה תרגום פשוט, שלווה בפירוש מדעי ובמאות איורים. לו טלר חי בימינו הוא היה יכול בקלות לעיין בתנ"ך של פיליפסון (לייפציג 1858), שסרוק כולו בארכיון האינטרנט, כאן.
 |
| דף מתוך ספר תהלים במהדורת התרגום של פיליפסון (ארכיון האינטרנט) |
נוסף על קיום המצווה ורגשות התודה, טלר הציע למוצאי האבדה גם תגמול חומרי (החזר הוצאות ותוספת). הוא הפנה את המוצא הישר לחנות ספרים ביפו או בירושלים ולא לכתובתו האישית.
אכן, הלל שמעון קרוּגליאקוב, שעלה לארץ ב-1905, היה הבעלים של 'בית מסחר ספרים וכלי כתיבה' ביפו (החנות הייתה ברחוב בוסטרוס; היום רחוב רזיאל). זו הייתה החנות הראשונה ביפו שמכרה ספרים בעברית ובשפות אירופיות והיא שימשה גם מקום מפגש לאנשי העלייה הראשונה והשנייה, פועלים, מורים וסופרים. שותפו הירושלמי, ישעיהו דב קרלין (1955-1880), היה מורה בזכרון יעקב ובשנת 1914 עבר לירושלים ופתח חנות ספרים.
 |
| מחברת לתלמיד בהוצאת 'בית מסחר ספרים וכלי כתיבה' של קרוּגליאקוב (הארכיון הציוני) |
אברונין, שאיבד את הספר, היה מן הדמויות הידועות ביישוב וידיד אישי של טלר. טלר לא האשימו ולא דרש ממנו פיצוי; מן הסתם הבין כי אי אפשר לבוא בטענות למי שאיבד ספר תוך כדי בהלת הגירוש. אברונין ובני משפחתו גורשו מיפו ב-1917 ועברו לצפת. על אברונין מפעלותיו וגורלו, ראו במאמרו של דוד אסף, 'סיפורי מצבות: חִפַּשְׂתִּי פְרוּטַתְכֶם וַיֹּאבַד דִּינָרִי', בלוג עונג שבת, 15 בפברואר 2021.
 |
| אברהם אברונין (ויקימדיה) |
ה. דוד יודילוביץ מאבד ארנק
 |
| דוד יודילוביץ (מוזיאון ראשון לציון; האקדמיה ללשון העברית) |
 |
| הארץ, 9 במאי 1928, עמ' 4 |
 |
| תחנת תל אביב, 1924 (צילום: צבי ארושקס-אורון, תל.אביב.פדיה) |
ו. שאול טשרניחובסקי המאבד הסדרתי
 |
| שאול טשרניחובסקי, 1936 (איור: אריה נבון) |
המשורר שאול טשרניחובסקי (1943-1875) היה גם הוא מן הדמויות הידועות בארץ, עוד קודם עלייתו 'הראשונה' לארץ ב-1925 (אחרי ארבעה חודשים עזב ועלה סופית ב-1931). הוא חילק את זמנו בין תל אביב, בה גר ועבד, לבין ירושלים, שבה גרה מלאניה רעייתו.
בעיתון הארץ מ-21 במאי 1925 פרסם את המודעה הזאת:
 |
| הארץ, 21 במאי 1925, עמ' 4 |
ב-1925, זמן לא רב לאחר שעלה לארץ, חיפש טשרניחובסקי עבודה כרופא. הוא אכן שימש זמן מה בתפקיד זה בגימנסיה הרצליה ובקופת חולים, אך מאמציו לקבל עבודת קבע בבית החולים 'הדסה' בתל אביב לא צלחו. מתברר כי בצאתו לשפת הים לא לקח איתו ספר פנאי אלא ספר מדעי ברפואה, והוא שאבד. הוא לא ציין את שם הספר או שפתו, וסמך כנראה על כך שהמוצאים יבינו כי מדובר בספר 'מדיציני'. הוא ביקש שאת הספר ישיבו לו למקום עבודתו בקופת חולים, ולא לכתובתו האישית. היכן היה סניף זה של קופת חולים? הסניף הראשי של קופת חולים בתל אביב היה אז ברחוב גרוזנברג, אך אולי הכוונה לסניף החדש שנפתח בראשית 1925 ברחוב שְׁלוּש שבשכונת נוה צדק (הארץ, 18 בינואר 1925, עמ' 3).
התמורה שהציע טשרניחובסקי למוצא הישר אינה כספית, אלא 'אחד מספרי שירי'. קשה לדעת לאיזה ספר התכוון, משום שעד אותה עת כבר יצאו קרוב לתריסר מספריו. אפשר להניח שאם אכן הוחזרה האבדה, המוצא זכה גם להקדשה אישית.
 |
| 'שירים' מאת שאול טשרניחובסקי, מהדורה חמישית, הוצאת מוריה 1923 |
במודעה ציין טשרניחובסקי גם את המיקום המדויק של חוף הים: 'קצה רחוב גאולה', כלומר חוף גאולה של היום, במרכז הטיילת, בין הרחובות הירקון, יונה הנביא והרב קוק.
 |
| טשרניחובסקי (מימין) והמציל אמיל אבינרי בשפת הים בתל אביב (תל.אביב.פדיה) |
השנים חלפו. טשרניחובסקי, שניסה את מזלו בארה"ב, חזר ארצה בשנת 1931 לישיבת קבע והתגורר בדירה קטנה ברחוב אחד העם 89. במארס 1937 התפרסמה בעיתון הארץ 'בקשה' אישית שלו – לא מודעה בתשלום – על אבדה נוספת שהייתה מנת חלקו: שיח צבר שהונח על אדן מרפסת ביתו. אפשר להניח שבמקרה זה מדובר בגניבה פשוטה.
 |
| הארץ, 31 במארס 1937, תוספת ערב, עמ' 11 |
טשרניחובסקי ידע היטב מהו צבר, שכן צמח זה מופיע בשיריו, ובראשם 'הוי ארצי! מולדתי!', שנכתב בתל אביב בשנת 1933: 'אֶרֶץ! אֶרֶץ־מוֹרָשָׁה! / דֶּקֶל רַב־כַּפָּיִם. / גֶּדֶר־קַו־צַבָּר רָשָׁע'. ספק אם במקרה של גניבת העציץ מדובר בצמח הצבר המוכר, שהוא צמח משוכות גדול שאינו מתאים לגידול במרפסת. נראה אפוא שהכוונה לעציץ קקטוס כלשהו דמוי צבר, ואולי עציץ צבר קטן שנגזם בהתמדה כדי שלא יגדל יתר על המידה. מכל מקום, ברור שהעציץ המסוים היה יקר ללבו – אולי קיבלו מאדם אהוב? – שכן הוא מוכן לתת למחזיר עציץ צבר אחר.
 |
| יואל גילינסקי, עציצי צבר, 2013 (ויקימדיה) |
היכן היה הפנסיון 'לתייר'? בעיתונות העברית אין לו זכר, אך הציון הנוסף, 'מול מגדל המים' ממקם אותו ברחוב מזא"ה. מגדל המים, שנחנך ב-1924 ברחוב מזא"ה 36, עומד במקומו עד היום. לא מצאנו את הכתובת המדויקת של הפנסיון, וגם לא ברור מדוע עבר המשורר לגור במלון לא הרחק מדירתו הקבועה ברחוב אחד העם.
 |
| מגדל המים ברחוב מזא"ה, 1934 (צילום: הנס לוירר, ויקימדיה) |
עוד לא תמו כל אבדותיו של טשרניחובסקי. בספטמבר 1941 התפרסמה ידיעה בעיתון דבר:
 |
| דבר, 7 בספטמבר 1941, עמ' 3 |
גם כאן אין מדובר במודעה שעליה שילם המשורר. הידיעה התפרסמה בעיתון ככרוניקה שוטפת מטעם מערכת העיתון. הבקשה להשיב את האבדה למערכת דבר דווקא, מעוררת את החשד שהאבדה קשורה אולי לביקורו של טשרניחובסקי במערכת העיתון, ששכנה באותה עת ברחוב אלנבי 113. שלא כמו האבדות הקודמות, שתמורת מציאתן הציע המשורר תגמול אישי, כאן לא נזכר מאומה. ההנחה היא שאף אדם (פרט לגנבים) לא ימצא שימוש בצרור מפתחות שאינם שלו.
ועוד אבדה מעניינת של טשרניחובסקי, שהמידע עליה נדפס משום מה דווקא בעיתון הדתי-לאומי הצופה:
 |
| הצופה, 14 בפברואר 1943, עמ' 4 |
שוב אין מדובר במודעה בתשלום, אלא בכרוניקה מערכתית שנדפסה במדור 'הודעות'. אות ההצטיינות הקטן, שקיבל טשרניחובסקי עבור שירותו כרופא צבאי בצבא הרוסי בימי מלחמת העולם הראשונה, היה בלי ספק בעל ערך רגשי גדול. לא ברור כיצד אבד האות, ואולי נשכח או נגנב? התיאור המפורט של האות האבוד מצביע אולי על כך שהמשורר פשוט לא מצא אותו בביתו, ועתה הוא חושש שמא הוא נמצא בידי אדם אחר. בהודעה התבקש המוצא הפוטנציאלי להחזיר את האבדה לכתובתו הפרטית של טשרניחובסקי, שמצדו הבטיח כי 'יבא על שכרו'. שמונה חודשים אחר כך, באוקטובר 1943, מת טשרניחובסקי בבית הפטריארך בשכונת סן סימון בירושלים (דוד אסף, 'האמנם מת שאול טשרניחובסקי בכנסייה רוסית?', בלוג עונג שבת, 20 בפברואר 2011).
אות ההצטיינות שקיבל טשרניחובסקי על שירותו כקצין רפואה היה 'אביר מסדר סטניסלב ואנה', הדרגה השלישית והנמוכה בהיררכיית העיטורים הרוסית. מובן שבידיעה בעיתון הצופה התקשו להזכיר את השם המפורש 'סנטה אנה', והסתפקו בתיאור החיצוני של האות. גם בצוואתו של טשרניחובסקי יש התייחסות לאותות ההצטיינות שקיבל, שאותם הורה לחלק בין אשתו לבתו. אגב, ב-1935 קיבל טשרניחובסקי גם את עיטור 'השושנה הלבנה' מממשלת פינלנד על תרומתו לתרבות הפינית (תרגום האפוס 'קאלוואלה'), אך אותו ביקש להחזיר לפינים. העיטור לא הוחזר ונמצא היום בחדר טשרניחובסקי בבית הסופר בתל אביב (ראו עידו בסוק, ליופי ונשגב לבו ער: שאול טשרניחובסקי – חיים, כרמל, 2017, עמ' 489, 561, 651).
 |
| אות מסדר אנה הקדושה מהדרגה השלישית שכמותו קיבל טשרניחובסקי |
 |
| לוח הזיכרון ליד ביתו של טשרניחובסקי בתל אביב (צילום: אבישי טייכר, ויקימדיה) |
ז. סיום
מודעות השבת אבדה של ידועי השם, שאותן דָּגַמְנוּ כאן, מציגות פן אינטימי של אישים מפורסמים שנתפסים בדרך כלל כ'גדולים מהחיים'. המודעות והידיעות השוליות הללו חושפות עולם של דאגות יומיומיות טריוויאליות, של רגשות ומערכות יחסים, וככאלה הן מעשירות את הבנת התקופה והדמויות הפועלות בה.
המודעות הללו – ולא רק השבות אבדה (ראו למשל מאמרי 'סליחה שביקשתי סליחה': בקשות סליחה בעיתונות העברית', בלוג עונג שבת, 2 בספטמבר 2022) – הן סוג של ארכיון תרבותי ייחודי שבכוחו להצביע על הקשר בין התפתחות התקשורת העברית לבין חיי החברה והתרבות בתקופת היישוב. המחקר שלהן מראה כי גם למקורות מידע שוליים יש מקום בתמונה הכוללת של חקר התרבות.
נסיים את מסענו בשירם היפה של יורם טהרלב ומשה וילנסקי, 'אני מבקש את עזרת הציבור' (1969), ששר ליאור ייני. כאן הרבה יותר קשה להחזיר את האבדה, שכן מי שהלכה לאיבוד – מן הסתם מרצונה – היא נערתו של המשורר...
אני מבקש את עזרת הציבור
שקצת יעזרו לי, ולא בדיבור,
למצוא נערה שהלכה לאיבוד
עם לחי סמוקה ועם חוטם חמוד.
ומי שמוכן להושיט לי עזרה –
הרי לפניו תאורה:
עיניים חומות ומבט ממזרי,
שיער מקורזל ופרוע,
שפתיים שורקות בחיוך מסתורי,
פזמון מחוצף אל הרוח.
היא לאחרונה נראתה בחולצת
טריקו אדומה ומחוצפת
וזוג מכנסיים דהוי במקצת
וכובע של קש לתוספת.
_________________________________________
