השיר הכי אהוב: ערב בגליל

שיעור חלילית בבית ספר עממי בתל אביב, 1945 (צילום: זולטן קלוגר; ויקיפדיה)

אמר העורך:

רשימה זו, שנכתבה על ידי אליהו הכהן לבקשתי, המתינה בסל המערכת עד הנה, שכן השבוע (22 במארס 1935; י"ז באדר ב' תרצ"ה) חל יום הולדתו ה-88 של אליהו, יקיר בלוג עונג שבת, שמפירות ידענותו וכישרונותיו אנו נהנים מזה שנים רבות. כולנו, קוראי הבלוג ואנוכי עורך רשימותיך, מאחלים לך אליהו, ועמך גם לבני משפחתך ובראשם רעייתך דליה, יום הולדת שמח. מי ייתן ותוכל להמשיך ולהשפיע עלינו עוד ועוד ממעיינות היידע וכישרון הסיפור שניחנת בהם. 

אנו מגישים לך כשי את רשימתך שלך על שיר הזמר העברי האהוב, 'ערב בגליל'. 

נוסף עליו גם הכינותי הפתעה: בפעם הראשונה יישמעו צלילי לחנו הנשכח של דוד זהבי ל'ערב בגליל', לחן שאומנם לא זכה להצלחה ולא הוקלט, אך ראוי להנצחה כחלק בלתי נפרד מן ההיסטוריה של הזמר הארץ-ישראלי. אני מבקש להודות לדפנה זהבי מקיבוץ נען, כלתו של דוד זהבי, שנעתרה ברצון לבקשתי והקליטה עבורנו את השיר. תודה שלוחה גם למנצח רון זרחי שסייע מאחורי הקלעים.

'עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ' 

אליהו הכהן ודוד אסף לאחר קונצרט הפרידה במכללת לוינסקי (28 ביוני 2021)

*

מאת אליהו הכהן 

איך אפשר לדעת היום מה היו שירי הזמר העבריים האהובים ביותר על ילדי הארץ בתקופת היישוב? 

מצעדי פזמונים ומשאלי דעת קהל לא היו אז. גם לא נולדו עדיין פסטיבלי הזמר, וכמובן שבאותם ימים לא הייתה קיימת שום אפשרות טכנית לקבוע את דרוג השירים על פי כמות ה'לייקים' שבה הם זוכים במרשתת. 

דרך אחת היא לבדוק את הרכב התוכניות 'כבקשתך' לשירים עבריים ששודרו החל מ-1944 ב'קול ירושלים', תחנת הרדיו של שירות השידור המנדטורי, ואחר כך ב'קול ישראל'. משם נוכל, למשל, לדעת שעם הקמת המדינה השירים המבוקשים ביותר היו דווקא שירי ילדים: 'במדינת הגמדים' של אלה אמיתן ויצחק לוי, 'הוּדי חמודי' של משה דפנא ונחום נרדי ו'דני גיבור' (אמא אמרה לי, דני) מאת מרים ילן-שטקליס ומקס לָמְפֶּל.

ומה לגבי תקופות קודמות יותר, לפני שהיו תוכניות 'כבקשתך' ברדיו? האם ניתן בכלל לדרג היום, ממרחק הזמן, את שירי הזמר בכל תקופה לפי הפופולריות שלהם? 

א. מצעד השירים האהובים ביותר

שיעור חלילית במשמר העמק, בערך 1945. מימין: המורה למוזיקה בנימין עומר (ארכיון משמר העמק)

בשבעים שנות היישוב, מייסוד 'אֵם המושבות' פתח תקווה (1878) ועד הקמת המדינה (1948), ידוע לי רק על משאל אחד לבחירת השירים העבריים היפים ביותר. הוא נערך בשנת 1943 ,במסגרת 'שבוע המוזיקה' שנערך במוסד החינוכי 'שומריה', שהוקם בקיבוץ משמר העמק. מי שיזם אותו היה בנימין עומר (1976-1902), שנודע בכינויו 'חתולי' (שם משפחתו המקורי היה קוֹטוֹביץ), אביו של המשורר ע. הלל.

בנימין ('חתולי') עומר (ויקיפדיה)

עומר, איש השומר הצעיר וממקימי משמר העמק, היה מלחין ומנצח מקהלות, ועם הקמת 'שומריה' בשנת 1931, שימש בו מורה למוזיקה עד פרישתו ב-1968. לחנו המפורסם ביותר היה 'שיר השומר', שמוכר במילות הפתיחה 'מעל המגדל סביב אשקיפה', שאותן כתב חברו למשק עמנואל לין.

במסגרת 'שבוע המוזיקה', שנערך במוסד בשנת 1943, חילק עומר לתלמידיו שאלונים שבהם נרשמו 86 שירי זמר עבריים שכל חניך במוסד הכיר, והטיל עליהם לבחור מתוכם את 12 השירים היפים ביותר שנכתבו בארץ עד לאותה שנה. 

בסיכום המשאל התברר כי לעשרת המקומות הראשונים נבחרו השירים הבאים:

במקום העשירי: 'אנו נושאים לפידים', מאת אהרן זאב ומרדכי זעירא; במקום התשיעי: 'מעל המגדל' (שיר השומר) מאת עמנואל לין ובנימין עומר; במקום השמיני: 'מכורתי' (הכוונה כנראה לשירו ברוסית של אלכסיי טולסטוי בלחנו של גרצ'נינוב, שתורגם על ידי יצחק יונה ציגל [לבני]); במקום השביעי: 'חלום יוסף הגלילי' מאת שמואל בס בלחנו של עמנואל פוגצ'וב [עמירן]; במקום השישי: 'אנחנו שרים לך' של יעקב אורלנד ודוד זהבי; במקום החמישי: השיר 'עֲלֵי גבעה' (עלי גבעה שם בגליל), מאת אברהם ברוידס בלחנו של נחום נרדי; במקום הרביעי: 'עולים' (בחשאי ספינה גוששת), מאת יצחק שנברג [שנהר] בלחנו של שלום פוסטולסקי; במקום השלישי: 'אל ארצי' (לא שרתי לך ארצי), מאת רחל בלחנו של יהודה שרת; במקום השני: 'שדות שבעמק', מאת לוי בן אמיתי בלחנו של אפרים בן חיים.

ולמקום הראשון נבחר השיר 'ערב בגליל' מאת 'רפאל' בלחנו של פּוּאָה גרינשפון.

לשיר זה וליוצריו תוקדש רשימתנו.

שמואל גולן ואחרים (עורכים), דור לדור: ספר המוסד החינוכי של השומר הצעיר במשמר העמק, 
ספרית פועלים, 1948, עמ' 478 (תודה להגר גולן)

ב. 'כבה השמש שיקד'

פואה גרינשפון, שירים, 1975

השיר 'ערב בגליל' מוכר יותר במילות הפתיחה שלו: 'כבה השמש שיקד'. שלושה בתים בסך הכול של חזיון לילי פסטורלי מול הרי גלעד החשוכים, שהוא נחלתו של רועה בודד. לכאורה נגדשו בו כל המוטיבים השחוקים של שירי הגליל (וזאת למרות שה'גליל' עצמו נזכר רק בכותרת השיר ולא בשיר עצמו): 'צליל' ו'חליל', 'רועה', 'עדרי צאן' ואפילו 'שועל גלמוד', אך יש בו גם קסם מוזר ורוגע, שנוצר גם בזכות החריזה של המילה האחרונה בכל בית: עָלָה – הֲמוּלָה – אֲפֵלָה.

גרינשפון, שהתלהב מהשיר, הפתיע כאשר הלחין אותו בלחן ייחודי, שלא דמה בסגנונו לשום שיר אחר שלו או של מלחינים אחרים בארץ. הוא בחר בסולם הפנטטוני שמקורו במוזיקה הסינית והיפנית.

הבה ניזכר בשיר 'ערב בגליל' על רקע שירתה של חבורת 'שירו שיר' בניצוחו של מאיר הרניק. שירת הסולו היא של הדסה סיגלוב (ההקלטה היא משנת 1960):

 

הלחנת השיר הייתה ספונטנית. בשנות השלושים לימד גרינשפון מוזיקה וזמרה בגימנסיה הרצליה בתל אביב, וכנהוג באותן שנים, בחופשות הקיץ יצא עם תלמידיו לטיולים בארץ. באחד הטיולים לעמק ולגליל, ככל הנראה בשנת 1937, חנה עם תלמידיו ליד מעיין הסחנה והקימו לידו מאהל ללינת לילה. כשפרש לאוהלו, רשם גרינשפון לאור העששית את תווי הלחן החדש למילות השיר שאותן מצא בעיתון הנוער העובד במעלה משנת 1934 בחתימתו של פלוני בשם 'רפאל' (ראו בהמשך). באותה שעה לא ידע גרינשפון את זהותו של המחבר. עוד לפני שיבשה הדיו על דף התווים בכתב ידו, אסף את תלמידיו ולימדם את השיר בשני קולות. בתוך זמן קצר השיר נפוץ בכל הארץ. 

הנה גרינשפון עצמו מספר על הולדת השיר:

 

לצד לחנו היפהפה של גרינשפון הולחן השיר 'ערב בגליל' – ככל הנראה בשנת 1939 – על ידי דוד זהבי מקיבוץ נען, ששירי חליל דיברו תמיד ללבו. תווי הלחן נשמרו, אך ככל הידוע לי השיר בלחן זה לא הוקלט אף פעם. פלא הוא, שפרי עשייתו של אחד מגדולי המלחינים שלנו לא מצא את דרכו לרפרטואר הזמר העברי, וייתכן שזהבי עצמו גנז אותו. עובדה היא שבשלוש החוברות שבהן כינס כ-150משיריו (הוצאת 'המרכז לתרבות') הוא לא מצא לנכון לכלול לחן זה.

לחנו של זהבי ראה אור פעם אחת ויחידה, בקובץ השישי של עֲנוֹת: פרקים לשירה במקהלה ובצבור, שערך יהודה שרת מקיבוץ יגור. אלה היו שמונה קָבְצֵי שירים על פי נושאים, שראו אור בהוצאת 'ועדת התרבות של הקיבוץ המאוחד'. שרת ליקט את השירים עבור המקהלה שעליה ניצח בקיבוצו – אך גם עבור מקהלות אחרות ולאירועי שירה בציבור – ורשם את השירים והתווים בכתב ידו הקליגרפי. 

השיר לפני האחרון שנכלל בחוברת ו' (שבט תרצ"ט), שכותרתה 'שירי רועים לקול אחד', הוא 'ערב בגליל'. שני הלחנים – של גרינשפון ושל זהבי – הובאו בזה אחר זה. ברשימה של שירי החוברת הוסיף שרת באשר לשני הלחנים: 'כאן לראשונה'. 

'ערב בגליל', איור: דוד אלקינד, בית השיטה (עֲנוֹת, ו, שבט תרצ"ט, עמ' לח-לט)

לכבוד פרסומו של מאמר זה פנינו לזמרת דפנה זהבי, כלתו של המלחין, והיא נעתרה לבקשתנו והקליטה את השיר, ככל הידוע לנו בפעם הראשונה:

ג. מי היה 'רפאל'?

השיר ראה אור לראשונה בעיתון במעלה, עיתון הנוער העובד בא"י. זמן רב ניסינו לאתר את מראה המקום המדויק ולא עלה בידינו. בכמה מקומות צוינה שנת 1937, אך התברר כי זהו רישום שגוי. לבסוף נמצאה האבדה על ידי ד"ר ישראל שֶׁק, בגיליון 20, שראה אור בג' בחשון תרצ"ה (12 באוקטובר 1934), עמ' 7 (תודתנו גם לד"ר חזי עמיאוּר, שיגע בחיפוש). זהו הפרסום המקורי, ועימוד השורות הנכון:

במעלה, 12 באוקטובר 1934, עמ' 7

אך מי כתב את השיר, מי הסתתר מאחורי החתימה 'רפאל'?

היו שייחסו את מילות השיר לרפאל אליעז (1974-1905), המשורר היחיד בארץ שנשא את השם הפרטי הזה. אך אליעז הכחיש נמרצות. במשך שנים נותרה זהותו של מחבר השיר חידה שאין לה פותר.

בראשית שנות השישים נפגשתי עם שחקן 'הבימה' הוותיק רפאל קלצ'קין (1987-1907). באתי לביתו שברחוב פרוג 33 בתל אביב (אגב, באותו בית גר גם שחקן התיאטרון אהרן מסקין), כדי לבקשו לקרוא טקסט שכתב ידידו אורי קיסרי בתכנית רדיו שערכתי על שירי אהבה. באותו מפגש הראה לי קלצ'קין עיתון בשם התחייה, שחיבר וערך בשנות נעוריו בעיר הולדתו וולקוביסק (היום בבלארוס), עוד קודם שעלה ארצה בשנת 1921. 

שאלתיו מדוע לא הזדהה בשמו כאשר כתב את פזמוניו הראשונים בארץ ('אני מקוואי', שחיבר בהיותו תלמיד בבית הספר החקלאי במקווה ישראל, ו'בתל אביב על החולות', שחיבר ב-1922). הוא השיב, כי לא ראה את עצמו פזמונאי או משורר, ולכן גם לא חתם בשמו המלא על 'ערב בגליל' והסתפק בשמו הפרטי. כך, בריאיון זה, התפענחה לי חידת השם 'רפאל', מחבר השיר 'ערב בגליל'. 

רפאל קלצ'קין הצעיר

את כל שנות חייו הקדיש קלצ'קין לאמנות הבמה. במשך עשרות שנים – מאז ימי 'התיאטרון העברי בא"י' של דוד דוידוב, עבור ב'הקומקום' בשנות העשרים, ועד תפקידיו הרבים ב'הבימה' – היה מבכירי השחקנים בארץ. ולצד זאת, מפעם לפעם, שלח ידו גם בכתיבת פזמונים, שאחדים מהם, כמו 'האמיני יום יבוא' או 'בערבות הנגב', אף היו להיטים שהושרו בפי כל.

רפאל קלצ'קין בחדר האיפור בתיאטרון 'הבימה', 1957 (אוסף התצלומים הלאומי)

ד. משהו על פּוּאָה גרינשפּוֹן 

פואה גרינשפון (1966-1900), מראשוני המלחינים בארץ וממורי הזמרה האהובים ביותר, היה גם מחלוצי ייצור כלי הנגינה בארץ. בשנת 1941 הוא הקים את 'חלילית', המפעל הראשון בארץ לייצור ושיווק חליליות וכלי פריטה, שפועל עד היום הזה כבר למעלה משמונים שנה. יש לו זכות יוצרים על המילה 'חלילית', שהיא חידוש לשוני שלו.

גרינשפון נולד באודסה ועלה ארצה עם משפחתו בשנת 1904. שמו הפרטי המקורי היה פייבל, אך בהגיעו לגיל תשע הציע לו דוד סמילנסקי, ממייסדי אחוזת בית, לשנות את שמו הפרטי לשם הנדיר פּוּאָה, כשם אביו של השופט השישי משבט יששכר, תּוֹלָע בֶּן פּוּאָה (שופטים, י 1).

פואה גרינשפון הצעיר

הוא למד ולימד בגימנסיה 'הרצליה' והיה מהבוגרים הראשונים של קונסרבטוריון שולמית, שם למד נגינה בכינור ממשה הופּנקו. בשנת 1917 גורש מתל אביב על ידי הטורקים ויחד עם משפחתו עבר לגור בחיפה. באותה שנה נחשב לבכיר הכנרים בארץ ויחד עם חברו ללימודים אורי קיסרי (לימים עיתונאי ידוע) הגיש קונצרטים של מוסיקה קאמרית בחוות מרחביה, בעמק ובחיפה, שם ניגנו השניים בפני קצינים גרמנים.

גרינשפון נמנה עם המורים הראשונים לזמרה בבית הספר הריאלי בחיפה, ובשנת 1919 הקים יחד עם גיטה דוּניֶה-ויצמן (אחותו של חיים ויצמן) בית ספר לנגינה, ניהל מקהלה ותזמורת כלי נשיפה. באותה עת הלחין את שיריו הראשונים, ביניהם שיר הלכת 'צָעוֹד, צָעוֹד', למילותיו של קדיש יהודה סילמן, שאותו הלחין בשנת 1916. מקצת השירים שהלחין הופיעו בקובץ שיריו הראשון שירת הדור (1929). 

שירת הדור, תל אביב, תרפ"ט

בשנים 1928-1923 השתלם גרינשפון בנגינה בכינור באיטליה ובשובו לימד זמרה בגימנסיה העברית 'הרצליה' עד שנת 1940. בעידודו של יצחק אלתרמן, מנהל מחלקת הגנים של עיריית תל אביב, הקים גרינשפון מכון להשכלה מוזיקלית עממית, כדי לאתר כישרונות צעירים ולשלחם להשתלמות אצל מורים פרטיים.

גרינשפון גם היה הראשון שערך בארץ קונצרטים סימפוניים עבור בני נוער והכין עבורם חוברות הסברה. 

בשלהי שנות השלושים ערך והוציא לאור, יחד עם המלחין מקס לַמְפֶּל, ספרון של חמישים קנונים שיצא במהדורות אחדות.

50 קנונים לשירה ולנגינה

שירו המפורסם ביותר היה 'ואף על פי כן', שאותו הלחין אחרי פרעות תרפ"ט למילותיו של דוד שמעוני. כן נפוץ בבתי הספר בארץ 'סוב, סביבון', שהלחין לחנוכה למילותיו של שמואל בס. 

בשנות השלושים נסע גרינשפון לגרמניה ולאנגליה כדי לקנות כלים לתזמורת הגימנסיה. הוא הופתע לגלות במזרח גרמניה עיירה בשם מרקנוי קירשן שכל תושביה עסקו בייצור כלי נגינה. כשפרצה מלחמת העולם השנייה והופסק ייבוא חלילים לארץ החליט גרינשפון להקים בתל אביב את 'חלילית', מפעל לייצור חליליות וכלי פריטה, שכאמור פועל עד היום.

ב-1966, והוא בן 66, הלך פואה גרינשפון לעולמו. בניו מיכאל ואשר המשיכו לנהל את מפעלו אחריו. 

ה. כבה השמש שיקד: מבחר ביצועים

הנה כמה ביצועים של השיר שזמינים במרשתת, כולם יפים ונאים.

מרים אביגל, הקלטה משנת 1960 (בתקליט 'חדש וגם ישן') 

אסנת פז (עיבוד מוזיקלי: שמעון כהן), הקלטה מ-1964

  

יהורם גאון, הקלטה מ-1980 (תקליטור 'שיר ערש לילדי הקטן')

רונית אופיר, הקלטה מ-1998 (תקליטור 'למולדתי')

וכאן רביעיית נגני חליליות מקונסרבטוריון 'שטריקר', בטקס הסרת הלוט על שלט ביתו של גרינשפון ברחוב חיסין בתל אביב, 2012.

סיפורי מצבות: חִפַּשְׂתִּי פְרוּטַתְכֶם וַיֹּאבַד דִּינָרִי

כמה יאוש, כמה מרירות, ואיזו תחושת החמצה ותסכול יש בשתי השורות האחרונות של מצבה זו, שנמצאת בבית הקברות של קיבוץ משמר העמק.

צילום: הגר גולן

אברהם אברונין ב"ר יעקב ז"ל

בלשן וסופר

נפטר ח' אייר תשי"ז

בשנת ה-88 לחייו

תנצב"ה

חפשתי פרוטתכם

ויאבד דינרי

דבר, 12 במאי 1957

מי היה ר' אברהם אַבְרוּנִין, מה פשר השורות יוצאות הדופן, ומדוע נקבר בקיבוץ משמר העמק?

אברהם אברונין (1957-1869)

אברהם אברונין, יליד לוייב (Loyew) שבפלך מינסק, עלה לארץ בשנת 1910, התיישב בתל אביב והיה מראשוניה. הוא היה מורה לעברית, סופר ומתרגם, נקדן ובלשן קפדן וחמוּר סבר. 'מקפיד לגבי כל נקודה ודגש, אם קל ואם חזק', נכתב עליו באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו של דוד תדהר, 'מתריע על כל נתז-לשון ההולך לאיבוד. נוטר כרמה של העברית. לוחם על כל קוץ יבש של יוד ועל כל תג עסיסי של נוי'. 

המורה אברונין בבית הספר בלפור בתל אביב, 1929 (ישראל נגלית לעין, יד יצחק בן צבי)

אברונין לא היה אדם יבש לגמרי. בשנת 1917, לאחר שהוא ובני משפחתו גורשו מתל אביב על ידי הטורקים וגלו לצפת, הוא הוציא ספרון ושמו שירים לילדים, פרי עטו ותרגומיו. את הספרון הוציא אברונין ב'ספרייה' (סדרה) שייסד וקרא לה 'מזכרת מנחם', לזכר בנו הבכור מנחם, שמת בימי גירוש תל אביב. ככל הידוע לי לא היה המשך לסדרה זו.

שירים לילדים, צפת תרע"ח (אוסף אליהו הכהן)

אברונין גם תרגם לעברית שיר שבזכותו ייזכר שמו לדורות: פזמון לחנוכה ביידיש, שכתב מרדכי ריוֶוסמן (מבש"ר) בשנת 1912 על פי לחן מזרח-אירופי עממי. שיר זה מושר עד היום בפי כל ושמו 'ימי החנוכה' ('ימי החנוכה חנוכת מקדשנו'). 

אברונין גם היה חבר ב'ועד הלשון', ואחר כך באקדמיה ללשון העברית. הוא פרסם מאמרים רבים בעיתונות ('מפנקסו של מגיה', 'טעויות סופרים'), ובהם לא היסס לתקן שגיאות לגדולי המשוררים והסופרים, ובהם ח"נ ביאליק וש"י עגנון. רבים העריכו את למדנותו וקיבלו באהבה את תיקוניו. באתר האקדמיה ללשון עברית פורסמה לפני שלוש שנים הקדשה מחורזת שכתב לו המשורר יעקב כהן, ודומה שהיא מתארת את אברונין כערכו – 'עומד על המשמר' 'ולסופרים – מורא':

האקדמיה ללשון העברית

אך לא כולם קיבלו את תיקוניו של אברונין באהבה. עגנון, למשל, נפגע מאחד מתיקוניו ו'גמל' לו בסיפור ארסי ושמו 'חוש הריח', ובו לעג ל'דקדקן אחד', שנעץ בו קולמוסו וגרם לו צער, יסורים וטורח, מה גם שלבסוף התברר שהצדק היה דווקא עם עגנון ולא עם אברונין (אלו ואלו, עמ' רצו-שב; על פרשה זו ראו אהרן בר-אדון, ש"י עגנון ותחיית הלשון העברית, מוסד ביאליק, תשל"ח, עמ' 173-165). 

ספק אם עגנון, שסנט באברונין, ידע אז כמה קשים היו חייו הפרטיים של אותו דקדקן.

ילדי משפחת אברונין, 1913. מימין לשמאל: מנחם, ציפורה ונחמה (אוסף ביתמונה; הספרייה הלאומית)

שניים מארבעת ילדיהם של אברהם אברונין ורעייתו שמחה-פריידל מתו בחייהם. הבכור מנחם מת, כאמור, בימי גירוש תל אביב, ואילו נחמה (נחמק'ה), הבת השנייה, שנולדה ב-1898, התאבדה בשנת 1923. סיפורה של נחמה הרעיש את אנשי קיבוץ עין חרוד – בבת עינה של ההתיישבות היהודית החלוצית בעמק יזרעאל – ומטבע הדברים שבר את לבם של הוריה. היא הייתה בת 25, נשואה לשומר אריה אברמסון מיבנאל ואם לתינוקת. המשפחה הצטרפה לעין חרוד עם ייסודה ונחמה מצאה עצמה שוב בהריון, אך לא ידעה בביטחון מיהו האב. היא ירתה למוות במאהב שלה, אהרנצ'יק רוזין מעין חרוד, ואחר כך בעצמה. לימים נמצא יומנה בעיזבונה של בתה גליליה, והוא משקף את סערות רוחה ואת סערות הימים ההם (יומנה של נחמק'ה אברונין-אברמסון, מהדירות רחל סבוראי וגילת גופר, הוצאת תמוז, 2000; ראו גם בבלוג 'סיפורי ארץ ישראל: מצבות מדברות'; תמר קמינסקי, נשות עין חרוד כמעצבות חֶברה מחדשת ומשתנה, 1948-1921, עבודת דוקטורט, אוניברסיטת בר אילן, תשע"ב, עמ' 99-98, 371).

קברה של נחמה אברונין בעין חרוד. הכיתוב מוטעה וצריך להיות תרפ"ג (מצבות מדברות)

שני הילדים הנותרים – ציפורה עומר (1954-1906) ובנימין ארנון (1998-1912) – היו חברי קיבוץ משמר העמק, והאם שמחה-פרידה, שנפטרה ב-1947, ביקשה להיקבר שם.

מצבת קברה של שמחה-פרידה אברונין במשמר העמק (צילום: הגר גולן)

לאחר שמתה גם בתו צפורה, עבר אברונין הזקן, אז כבר בן 85, לגור בקיבוץ בו חי הבן האחרון שנותר לו, בנימין. שלוש שנים לאחר מכן מת אברונין ונטמן ליד רעייתו ובתו.

מצבת קברה של צפורה אברונין במשמר העמק (צילום: הגר גולן)

בנימין ארנון, משמר העמק 1948 (ארכיון משמר העמק)

ונשוב למצבה.

אפשר להניח שאת שתי שתי השורות, 'חפשתי פרוטתכם ויאבד דינרי', ביקש אברונין עצמו שיחקקו על מצבתו. זהו בעצם ציטוט מתוך שירו המדכדך של ביאליק 'עַרְבִית', שנכתב בשנת 1907 (אברונין כתב מחקרים רבים על לשונו של ביאליק והיה בקי בשירתו):

וְעוֹד אַחַת אֶרְאֶה: חִפַּשְׂתִּי פְרוּטַתְכֶם 

וַיֹּאבַד דִּינָרִי – 

וְאַשְׁמְדַי עוֹמֵד מֵאַחֲרַי וְשׂוֹחֵק 

הַשְּׂחוֹק הָאַכְזָרִי.

כך, כנראה, ביקש אברונין שיזכרוהו: אדם שהשקיע את חייו ואת כוחותיו בזוטות, בפרוטותיהם ובשגיאותיהם של אחרים, ושכח לדאוג לאוצרו-שלו... שתי השורות האחרונות של השיר, שמרמזות על חיים מלאי קדרות ובלהה, שעליהם מנצח אשמדאי מלך השדים, לא נחרטו על המצבה. הן נותרו ברקע עבור הבקיאים, מהדהדות חרש את גורלו העצוב של האיש שנטמן כאן.

ונסיים ב'שיר ערש' ('ממרומי שמי התכלת'), אחד משירי הזמר היפים שכתב אברונין בימי גלותו בצפת ונדפסו בספרונו שירים לילדים (תרע"ח). השיר הולחן זמן לא רב לאחר מכן על ידי חנינא קרצ'בסקי, המורה למוזיקה של גימנסיה 'הרצליה' (צלילי חנינא, 1927, עמ' נח), והנה הוא בביצוע היפה של חבורת שהם:

 

בעלי התוספות

בארכיונו הפרטי של אליהו הכהן שמור חומר מקורי רב ולא ידוע על אברונין, ועד שחומר זה יפורסם בשלמותו הנה כמה טעימות מעניינות ממנו, ותודה לאליהו על השיתוף.

התעודה הראשונה, משנת תר"ס (1900/1899), היא דרישת תשלום מהורי תלמידים בחדר 'העברי', שייסדו במינסק אברונין ושותפו מ' פרלוב. זה היה מן הסתם חדר 'מתוקן', שהלימודים בו היו על טהרת השפה העברית.

עם עלותו ארצה בשנת 1910 ביקש אברונין להתקבל למשרת מורה לעברית ולתנ"ך בגימנסיה העברית ביפו (טרם שעברה לבניין החדש באחוזת בית). המילה 'מועמדות' עוד לא הייתה קיימת אז בלשון העברית, ולכן השתמש אברונין במילה 'קנדידטורה'. 

הוא צירף למועמדותו את תולדות חייו, אך אלה כנראה לא היו מספיק עשירים עבור מנהלי הגימנסיה... אברונין לא קיבל את המשרה.

וכך כתב: 

מתולדותי

בלוֹיֶב, עיר קטנה בפלך מינסק, נולדתי. עד שנת השתים עשרה לימי חיי גדלתי בבית הורי, אשר העתיקו מושבם לעיר פרילוקי פלך פולטבה. אבי, מלמד תינוקות, חנך לי על-פי דרכו: במלאת לי שבע שנים, בטרם אדע לתרגם פסוק כצורתו, מסרני למלמד גמרא. בלי סדרים ומבלי ראות כמובן ברכה רבה בלמודי עברתי מקִרעי-מסכתא אחת אל משנֶהָ: קפצתי מביצה אל בבא קמא ומפסחים אל גטין ואל חולין.  

במלאת לי שתים עשרה שנה, עזבתי על-פי עצת מלמדי את בית אבי, ואלך לנוע על הישיבות בערי ליטא הקטנות. ארבע שנים עשיתי בליטא ורכושי הרוחני שרכשתי לי בהן היה: הבנה הגונה בתלמוד ונושאי כליו ומעט השכלה – פרי קריאתי בספרים כתובים עברית, החל מ'אהבת ציון' וכלה ב'השחר'. 

כשובי לבית אבי, החלותי ללמ[ו]ד את השפה הרוסית ובמשך הימים עלה בידי לקנות בה שלמות ידועה. מלבד השפה הרוסית וספרותה רכשתי לי ידיעה קלה גם בשפה האשכנזית, הרומית, חשבון, גאוגרפי', היסטורי' וכ'. על השתלמותי בעברית אני שוקד תמיד. 

בהוראה אני עוסק זה כעשרים שנה.  

לפני שתים עשרה שנה באתי לרגל נשואַי מינסקה. במינסק עסקתי בהוראה לשעות גם בבתים פרטיים, גם בבתי-ספר.

מי, מתי והיכן? חידה מצולמת

מי הוא האיכר הצופה על פני השדות ומהי תרומתו לזמר העברי?

קשה? הנה רמז שיקשה עליכם עוד יותר...

הנער המחצרץ שבתמונה הוא אחיינו של האיכר-המשורר, ולימים גם היה לחבר כנסת. מיהו?



התשובה תינתן כאן מאוחר יותר.
--------------------------------------------------------------------------------
והנה התשובה:

עמוס נוי היה הראשון שהשיב נכונה.

אכן זהו עמנואל לין (לינקובסקי), חבר קיבוץ משמר העמק, ששירו הידוע ביותר הוא 'שיר השומר' ('מעל המגדל סביב אשקיפה'). שיר זה נכתב ב-1938 והולחן על ידי חברו, גם הוא איש משמר העמק, בנימין חתולי-עומר (אביו של המשורר ע. הלל). השיר נכתב לאחת מהצגות החנוכה של הקיבוץ, אך היה לאחד מסמלי ההתיישבות שכונתה 'חומה ומגדל'.

הנה עוזי מאירי:

מֵעַל הַמִּגְדָּל סָבִיב אַשְׁקִיפָה,
עֵינִי תִּגְמַע מֶרְחַקִּים,
אֶרֶץ רוֹגַעַת בִּדְמִי הַלֵּיל,
הוֹי, שׁוֹמֵר, מַה מִּלֵּיל?

חֲלִיל רוֹעִים יָרֹן
גּוֹלְשִׁים עֶדְרֵי הַצֹּאן,
מַה לִּי וּמִי לִי עוֹד, כְּנַעַן?
רוּחַ מִיָּם הָמָה,
בֵּין שִׁבֳּלֵי קָמָה,
מַה לִּי וּמִי לִי עוֹד, כְּנַעַן?

סַהַר עָלָה מִן הֶהָרִים
הָעֵמֶק עָטָה עֲרָפֶל
אֵי שָׁם נוּגוֹת הַתַּן מְיַלֵּל
הוֹ, שׁוֹמֵר, מַה מִּלֵּיל?

חֲלִיל רוֹעִים...

מעל המגדל סביב אשקיפה,
עיני תגמע מרחקים,
ארץ רוגעת בדמי הליל,
הוי, שומר, מה מליל?

חליל רועים ירון
גולשים עדרי הצאן,
מה לי ומי לי עוד, כנען?
רוח מים המה,
בין שיבולי קמה,
מה לי ומי לי עוד, כנען?

סהר עלה מן ההרים
העמק עוטה ערפל
אי שם רחוק התן מיילל
הו שומר מה מליל

חליל רועים...

שיר נוסף שתרם לין הוא תרגומו מרוסית של 'עלי דוֹן'. הנה חבורת שיר תנועות הנוער.

עֲלֵי דּוֹן אֵלָה בּוֹדֶדֶת
שָׁחָה עִם הַלַּיִל
נַעֲרָה דּוּמָם נִפְרֶדֶת
מִקּוֹזָק בֶּן-חַיִל.
הוֹיְדָה הוֹיְדָה הוֹיְדָה...

אַל שִׁפְכִי דְּמָעוֹת בְּלִי הֶרֶף,
אַל בְּכִי וָצַעַר!
אַדְמָתֵנוּ אֵשׁ בּוֹעֶרֶת,
הָאוֹיֵב בַּשַּׁעַר.
הוֹיְדָה הוֹיְדָה הוֹיְדָה...

עלי דון אלה בודדת
שחה עם הליל
נערה דומם נפרדת
מקוזאק בן חיל.
הוידה הוידה הוידה...

אל שפכי דמעות בלי הרף
אל בכי וצער
אדמתנו אש בוערת
האויב בשער.
הוידה הוידה הוידה...

עמנואל לין (1985-1901) נולד בבסרביה ועלה עם משפחתו לארץ בשנת 1919. בשנת 1922 הצטרף למשמר העמק ועבד כיערן מטעם הקק"ל במשך כשלושים שנה. התמונה שלמעלה צולמה בשנת 1940 על ידי יואל (יולק) לוטן ממשמר העמק.

הנה עוד כמה תמונות שלו.

עמנואל לין במדי גַפִיר

במרומי עגלה עמוסת אלומות

עמנואל לין בערוב ימיו

אחיינו של עמנואל הוא אמנון לין (יליד 1924), שהיה חבר כנסת מטעם המערך, נדד לליכוד ולבסוף חזר למפלגת העבודה.

בתמונה, שצולמה ב-1938, מחצרץ אמנון לין במפגן 1 במאי שנערך ב'שומריה', היא המוסד החינוכי הידוע של השומר הצעיר, שהוקם במשמר העמק ב-1931.

אמנון לין (אתר הכנסת)

תודה לארכיון משמר העמק ולהגר גולן.

מי האיש ומי האשה? חידה מצולמת

של מי הצללית ואיפה זה צולם?



זיהיתם את האיש (זה קל), אך לא זיהיתם את המקום?

הנה עוד רמז.

הבחורה הבלונדינית (מימין) גרה שם, ולימים אף הייתה חברה בכנסת ישראל.

מי היא?

והנה היא בתמונה נוספת מנעוריה:

פתרון החידה

האנונימי ויעל רוף פתרו ראשונים את החידה.

צלליתו של האיש היא כמובן של חיים וייצמן – לא לנין!– נשיאה הראשון של מדינת ישראל, שבשבוע הבא ימלאו שישים שנה למותו (6 בנובמבר 1952).

בתמונה צופה וייצמן בקיבוץ משמר העמק, שעלה לקרקע בשנת 1929. וייצמן ביקר במשמר העמק כמה וכמה פעמים, ותמונה זו צולמה בין השנים 1937-1934.

הנה עוד כמה תמונות שהשתמרו בארכיון הקיבוץ ומתעדות את ביקור הזוג המלכותי, חיים ורעייתו ורה, במשמר העמק.

וייצמן ורעייתו בחדר האוכל של משמר העמק

וייצמן מסייר במשמר העמק מלווה בחברה יונה גולן

וכאן, שתי תמונות מביקרו של וייצמן ב-1945

דגל שק!

ומיהי הנערה הבלונדינית המחזיקה בנשק?

זוהי אמה תלמי (2004-1905), חלוצה וסופרת, ממייסדות קיבוץ משמר העמק, שהייתה חברה בכנסת מטעם מפ"ם והמערך, ואפילו כיהנה סגנית היושב ראש, בימים שבהם עוד זכרנו בעל-פה את השמות של יושבי ראש הכנסת וסגניהם.

הנה התמונה המלאה של בנות משמר העמק, מחזיקות ברובים ומתכוננות למערכה עם פלוגות 'צבא ההצלה' של קאוקג'י שהסתערו על גדרות המשק באפריל 1948. ראשונה משמאל היא יונה גולן, גם היא דמות ידועה בחוגי השומר הצעיר ומפ"ם, והשנייה היא כאמור אמה תלמי (אז לוין).

וכאן תמונה של הועידה הארצית השמינית של השומר הצעיר, שכונסה בוורשה בשנת 1931. במרכז התמונה יעקב חזן, ממנהיגיה הכריזמטיים של מפ"ם, גם הוא איש משמר העמק, ואמה תלמי – בצד שמאל. מימין יושב מאיר יודקס (תלמי), לימים בעלה של אמה. הנואם הוא משה זילברטל.

וכאן עוד ועידה, מימין לשמאל: יעקב חזן, מאיר יערי (מקיבוץ מרחביה, מנהיגה הבלתי מעורער של מפ"ם), ואמה תלמי (במשקפי שמש).

תודה להגר גולן ולארכיון קיבוץ משמר העמק