יום שישי, 17 ביוני 2022

יומן קריאה: שרלוק הולמס, ז'בוטינסקי וראשיתה של הספרות הבלשית בעברית

חדר העבודה ה'משוחזר' של שרלוק הולמס ב'דירתו' שברחוב בייקר 221B (צילום: דוד אסף)

מאת יעקב שביט
 

המפגש הראשון שלי עם הספרות הבלשית היה כשקראתי את הרצח המסתורי בסטאייל (styles) של אגאתה כריסטי, שראה אור בהוצאת מ. מזרחי ב-1960. בספר זה הופיעה לראשונה דמותו של הבלש הבלגי הרקול פוארו. אהבתי לספרות זו נמשכה לא מעט שנים בהן גמעתי את כל ספרי הבלשים וה'מסתורין' שהופיעו בהוצאת מ. מזרחי. לשרלוק הולמס היה אז רק מעמד משני ברשימת הקריאה שלי (להוציא את כלבם של בני בסקרוויל)

לימים נתקלתי בשם שרלוק הולמס כאשר עסקתי בעולמו הספרותי של זאב ז'בוטינסקי. ארתור קונאן דויל היה אחד הסופרים שהוא המליץ על תרגומם, כחלק מהשקפתו שספרות פופולרית אינה רק אמצעי בידור אלא גם כלי חשוב בהפצת הלשון העברית ולפיכך עליה להתאים את עצמה לצרכים התרבותיים של כל שכבות החברה. 

ב-1911 כתב ז'בוטינסקי במאמר 'ספרות':

כמובן יתכן  שהפועלת תעדיף תמונה מלאת רגש, המראה חתן עם הכלה ומלאך האהבה ביניהם. והשליח, אולי, יסתפק ברומן עם שפיכות דמים הנדפס בהמשכים בעיתון בפרוטה. אבל, זו תהיה אשמתם בלבד. הרי אין  אפשרות לכפות את התרבות על ההמונים בכוח. דיינו אם ייפתחו לפניהם השערים (תרגם מרוסית: משה אטר; פרויקט בן-יהודה).

כשכתב ז'בוטינסקי על 'הספריה הכללית' ברוסיה, שהוציאה לאור גם ספרות 'לא-קאנונית' בכריכה רכה, הוא ראה בה ביטוי לדמוקרטיזציה של התרבות. ב-1919, כשהציע תכנית לייסוד הוצאת ספרים לאומית, הוא כלל בה ספרות פופולרית לנוער, שבה יופיעו סיפורים של היינריך הופמן, תומאס מיין ריד, ז'ול וורן, הנרי ריידר הגרד, ארתור קונאן דויל, קיצורים מיצירותיהם של וולטר סקוט, צ'רלס דיקנס ועוד ועוד. מנקודת מבטו, הקריטריון היחידי הוא שהספר יהיה 'מעניין':

הספר צריך להיות מעניין. לא 'לאומי', כי אם מעניין; לא 'מפתח', כי אם מעניין; לא אמנותי, כי אם מעניין. כמובן, אפשר למצוא ספרים שיהיו גם 'לאומיים' וגם מפתחים וגם פרי-עט אמן ויחד עם זה מעניינים. אבל, קודם כל נחוץ לו לנער ספר מעניין; שאם לא כן  לא יקרא. ושנית, צריכים הספרים האלה להיות כתובים בשפה קלה ומובנה גם למתחיל. דרוש ספר מעניין אשר אפשר לתתו בידי ילד ארץ-ישראלי או גלותי מיד לאחר שרכש לו את אלף המילים הראשונות. באופן זה ובשפה כזאת צריכים אנו לתרגם ולהדפיס את כתבי ידידי הופמן, את מיין-ריד, ז’וּל וורן, ריידר הגארד, קונן דוֹיל, ז’אקליוּ, בוּסנאר, קצורים מוַלטר סקוֹט ודיקנס, דומא האב וכו' וכו' – כל אותם ספרים ש'בולע' אותם עלם גלותי מבן עשר עד חמש-עשרה. כמובן, הגיל הזה אינו חטיבה אחת. יש בו מדרגות שונות של התפתחות וידיעת הלשון. ולמדרגות האלה צריך להתאים גם את סגנון התרגומים. את דיקנס צריך לתרגם בשפה יותר עשירה מאשר את 'שרלוק הולמס'. אבל, בעיקר יש להביט על כל החוג הזה כעל ספר שימושי, ורק מנקודת מבט זו לקבוע צורתו ('ספרים'; פרויקט בן-יהודה).

את כל אלה ראה ז'בוטינסקי כספרים המיועדים לבני הנעורים (בני 15-10), ובכך טשטש את הגבול בין אוליבר טוויסט של דיקנס לבין פרש בלי ראש של תומאס מיין ריד. לבד מכך שזו עדות לגבול המטושטש בין ספרות קאנונית לבין זו הלא-קאנונית, ראוי לציין שקונאן דויל היה רק אחד ברשימה ארוכה ולהזכיר שז'ול ורן ראה אור בתרגום ליידיש כבר בשנות השמונים של המאה ה-19 (דער לוטבאַלאָן, ז'יטומיר 1868) ובתרגום לעברית בוורשה 1894, ובשנים הבאות ראו שם אור עוד רבים מספריו. זאת ועוד, התכנית של ז'בוטינסקי נותרה על הנייר, והוא, והתנועה הרוויזיוניסטית בארץ ישראל, לא הצליחו לייסד בארץ ישראל הוצאת ספרים שתוציא לפועל את התכנית.

בספרו החדש של ד"ר ראובן גפני לעברת את שרלוק הולמס (יד יצחק בן-צבי, 2022), ז'בוטינסקי והתרגומים לעברית של עלילות שרלוק הולמס הם נקודת מוצא לדיון בהופעת הספרות המכונה 'פופולרית' או 'לא-קנונית' ובבעיית השתלבותה בספרות העברית החדשה, הקאנונית או 'הגבוהה'. גפני בחר לעסוק בשרלוק הולמס כ'פרשייה ספרותית-אידיאולוגית מתקופת המנדט' (כותרת המשנה של הספר), בשל יחסו החיובי של ז'בוטינסקי לספרות פופולרית בכלל, ובשל העובדה שבשנת 1924 יצא לאור ביוזמתו, בהוצאת 'הספר' שבפריז, תרגום ספרו של קונאן-דויל חקירה בשני (יחד עם ספרו של אנתוני הופ, השבוי מזנדה). 

חקירה בשני, תרגום: משה דור, מעריב, 1960

לכך יש להוסיף, שהסנגוריה על 'ספרות נחותה' באה מעטו של מנהיג ציוני חשוב, שהגותו, סיפוריו ותרגומיו נחשבים דווקא ל'אליטיסטיים'. ז'בוטינסקי לא חשש לכלול בעולמו הספרותי הרב-גוני, כקורא וכמתרגם, אהדה לספרות עלילתית (בלשונו, ספרות של 'פעולה' ולא ספרות של 'הסתכלות'). בעיניו ספריו של הנריק סנקביץ', כמו באש ובחרב, עדיפים על פני ספריו של דוסטוייבסקי.

גפני עשה עבודה בלשית חרוצה ונבר ואיתר כל פיסת מידע על הנוכחות של שרלוק הולמס בתרבות העברית הארץ-ישראלית, ועם זאת, לדעתי, הוא מפריז בהשפעה שהוא מייחס לז'בוטינסקי על הופעתה של ספרות פופולרית בעברית ועל ה'עִבְרוּת' של שרלוק הולמס. מי שאחראי לכך יותר מז'בוטינסקי הוא שרלוק הולמס עצמו והפופולריות הגדולה של עלילותיו, שתורגמו לרוב הספרויות האירופיות. אגב, הסיפור הראשון של קונאן דויל שתורגם לרוסית התפרסם בדצמבר 1893 בכתב העת זבזדה (הכוכב), כשלוש שנים אחרי שהתפרסם באנגלית, ולא ב-1905 כפי שכותב גפני. הסיפור הראשון של שרלוק הולמס שתורגם ליידיש (1907) וזכה לפופולריות רבה היה 'שערוריה בבוהמיה', שהיה גם הסיפור השרלוקי הראשון שכתב קונאן דויל, וגם הראשון שתורגם לרוסית.

שערוריה בבוהמיה, תרגום: יצחק לבנון, אל המעין, 1953

בפרק הראשון סקר גפני בקצרה את חייו של קונאן דויל, את תולדות הופעתם של הסיפורים והספרים על עלילות שרלוק הולמס ואת התרגומים לשפות אירופיות רבות, וכאמור, גם ליידיש (על כך ראו בהרחבה בפרק 'חדש על המדף: סיפורי פשע ובלשים' בספרו של נתן כהן, יידיש בסימן קריאה: מלשון דיבור לשפת תרבות, מרכז זלמן שזר, תש"ף, עמ'  288-264).

לא אדע לומר מתי לראשונה קרא ז'בוטינסקי את סיפורי שרלוק הולמס, ובאיזו שפה, אך יד המקרה היא שהביאה עותק של קובץ סיפורים לכלא עכו, שם נאסרו, בחודשים אפריל-יולי 1920, ז'בוטינסקי וכמה מחבריו. לא נדע גם מה היה המניע להחלטתם לתרגם כמה סיפורי שרלוק לעברית. האם הרעיון נולד בגלל שז'בוטינסקי היה, כעדותו, 'להוט אחרי רומאנים בלשיים', או שהם תורגמו משום שמדובר בסיפורים קצרים שהתאימו לשגרת יומם של אסירים משועממים (ומוכר מקרה דומה, של ארבעה טייסי צה"ל, שנשבו במצרים בימי מלחמת ההתשה ותרגמו בבית הכלא לעברית את ספרו של גר"ר טולקין הוביט).

ז'בוטינסקי בתאו בכלא עכו, 1920 (פיקיוויקי)

למרות החשיבות שגפני מייחס למפעלו של ז'בוטינסקי, הנה גם מתיאורו שלו משתמע שהתרגומים הבאים של סיפורי שרלוק הולמס לא הושפעו מתרגומם של אסירי כלא עכו. לאמתו של דבר, השפעה כזאת כלל לא התבקשה  סיפורי הולמס התפרסמו בכל העולם, דיברו בעד עצמם ולא היה צורך ב'מליצי יושר' על מנת לשוב ולתרגמם.

הראשון שתרגם לעברית והוציא לאור קובץ של שישה מסיפורי הולמס היה המורה, הסופר והמתרגם ישראל אליהו הנדלזלץ (1942-1879; סבו של העיתונאי מיכאל הנדלזלץ, שאף הוא פרסם ספר העוסק בנושא שרלוק הולמס: תעלומת הבלש בן האלמוות, מפה, 2006). התרגום, שראה אור לראשונה בוורשה בשנים 1923-1921, היה מוצלח ונדפס בארץ עד שנות החמישים. במאמר שפרסם הנדלזלץ הסבא בשנת 1919 הוא כתב: 'הבה לנו ספרות בשביל הקטנים! הבה לנו תרגומים מיצירותיהם של ז'ול ורן, מין ריד וכו'. עת לעשות" ('לשאלת ספרי קריאה עברים לבני הנעורים'). קונאן דויל לא נזכר, גם לא קרלו קולודי, שאת הפרקים הראשונים של ספרו פינוקיו הספיק הנדלזלץ לתרגם לעברית ולפרסם בצפרירים, עיתון הילדים שערך. 

המתרגם ישראל אליהו הנדלזלץ (במרכז) בצילום משפחתי (בלוג הספרנים)

לחברה עברית מכובדת נכנס קונאן דויל בשנת 1929, כשספרו כלבם של בני בסקרוויל הופיע בהוצאת 'אמנות' בתרגומו של  אוריאל הלפרין, הלא הוא יונתן רטוש. בחברה זו נמצאו גם יצירותיהם המתורגמות של פנימור קופר, רודיארד קיפלינג, ז'ול ורן ורבים אחרים. הוצאת 'אמנות' הגשימה במידה רבה את תכניתו של ז'בוטינסקי, אבל שיקולי הבחירה בספרים של ההוצאה היו שונים משלו. לא הלפרין בחר לתרגם את הספר, ולפיכך לתרגומו אין קשר להזדהותו עם ז'בוטינסקי. דברי גפני, שזו הייתה כניסתו הראשונה של שרלוק הולמס לזרם המרכזי של הספרות הארץ-ישראלית, ולו בשל הכללתו ברשימת הפרסומים של הוצאת 'אמנות', הם לדעתי מרחיקי לכת.

הופעתם של תרגומים עבריים מהספרות הפופולרית האירופית עוררה את זעמם של מבקרים, שראו בה ספרות 'נחותה' וחששו שמא תבוא במקום הספרות העברית. הדעה הרווחת הייתה, שמה שמתאים ליידיש, שפת ההמון ושפת הגולה, אינו מתאים לעברית, שהיא שפת התחייה הלאומית. לכך יש להוסיף, שהמתרגמים באו ברובם מחוגי הימין והציבור 'האזרחי' ונדפסו על ידי מו"לים פרטיים. ביקורת זו הביאה מצדה לתגובות אפולוגטיות, למשל שספרות בלשית מחנכת לערנות לאומית, וגם – כפי שכתב אביגדור המאירי ב-1931 – עשויה לעודד את המעבר מעברית ספרותית לעברית קלה יותר, קרובה ללשון הדיבור, ותהיה גורם מדרבן לפיתוחו של יסוד העלילה בספרות העברית החדשה. 

בשנת 1931 עודד אביגדור המאירי את יוזמתו של שלמה בן ישראל (1989-1908) – עיתונאי שפרסם סיפורים רבים בהמשכים בעיתון היידיש היינט, שראה אור בוורשה  להקים את 'ספריית הבלש'. זו הייתה סדרה של חוברות שגיבורן הוא בעל משרד החקירות (האמיתי) דוד תדהר, שנתן את שמו ותמונתו לאותו בלש ספרותי (מאוחר יותר, כשפרש תדהר מהסדרה, הועברו עלילותיו לעוזרו דוד אלמוג).

במכתב ששלח לי בן ישראל בשנת 1983, סיפר כי יום אחד ראה ברחוב לוינסקי קיוסק שמכר שבועונים וספרים זולים מן הסוג הסנסציוני שיובא מיוון. יום אחד נצנץ בו הרעיון לספק לנוער הארץ-ישראלי חומר קריאה דומה. 'את תום סוייר או ז'ול וורן השארתי למו"לים ולמחנכים', כתב. וכך, ישב לילה אחד וכתב סיפור בלשי בשם 'הרצח המסתורי'. הסדרה זכתה להצלחה ולתמיכה, ואף הקימה חקיינים, אך גם עוררה ביקורת נוקבת על שהיא 'מרעילה את נפש ילדינו'. אך רשימות הביקורת בעיתונות לא היה בכוחן למנוע את פריחתה ותפוצתה של הספרות הלא-קאנונית – מתורגמת ומקורית  לא בתקופת היישוב וכמובן גם לא אחריה, בימי המדינה. המבקש לעמוד על היקפה של ספרות זו יוכל לעיין ברשימת הסדרות הללו שהובאה בנספח למאמרה של זהר שביט, 'התפתחות הספרות הלא-קאנונית', תולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל מאז העלייה הראשונה: בנייתה של תרבות עברית, א, 1998, עמ'  491-484. סקירה מקיפה של ספרות זו לסוגיה ולתת-סוגיה יש בספרו של אלי אשד, מטרזן ועד זבנג: הסיפור של הספרות הפופולרית העברית, בבל, 2002.

כרזת פרסומת לספריית 'הבלש', תל אביב 1932 (קדם)

את המשך עלילותיו של שרלוק הולמס בעברית, ולא רק בספרות, אשאיר לקוראי ספרו המוצלח של גפני, רק אציין שבתקופה המנדטורית הופיעו גם סדרות של רומנים רומנטיים, שהיה להם קהל קוראים גדול, וגם ספרי בלשים כמו אמיל והבלשים של אריך קסטנר (שתורגם לעברית כבר ב-1935).

'הבלש הדגול': פסל ארד של שרלוק הולמס, ברחוב Marylebone בלונדון. הפסל הוצב ב-1999 (צילום: דוד אסף)

לא 'אידיאולוגיה' עודדה אפוא את הופעתה של הספרות הלא-קאנונית. זו הייתה התפתחות 'טבעית'. אמנם, ספרו של גפני עוסק רק בספרות הבלשית, אבל לא צריך זכוכית מגדלת של בלש כדי להבחין שהוא רלוונטי לנושאים חשובים ועקרוניים הנוגעים לסוגות אחרות של הספרות הלא-קאנונית: מי (או מה) קובע את 'גבולות הגזרה' של הקאנוניות, ומתי (ולמה) ספרים 'קלאסיים', שנכתבו למבוגרים, הופכים לספרים שמיועדים כביכול רק לבני הנעורים? 

בספרו הקריא והמרתק של גפני לא מוטלות גופות שנרצחו בדרך מסתורית ובסופו לא נמצא פושע נאלח, אך הוא מוסיף נדבך מקורי להיסטוריה של הספרות העברית בכלל ולתרבות העברית הפופולרית שהתהוותה בארץ ישראל המנדטורית בפרט. 


יעקב שביט הוא פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב. shavit.yaacov44@gmail.com

17 תגובות:

  1. בשבוע שעבר שמעתי הרצאה על הספר "שם הורד" שבו מפענח כומר את תעלומת רצח כמה כמרים במנזר מבודד בצפון איטליה. המרצה העלתה רעיון נחמד שרעיון מקום ההתרחשות דומה לספוריה של אגאתה כריסטי שמתחוללים במקומות מבודדים ובהם אנשים שנתקעו במקום מבודד ללא יכולת לצאת משם ולהגיע לשם ואז מתחולל שם רצח/רציחות וברור שהרוצח נמצא ביניהם והבלש שמתארח שם פותר את התעלומה. היא גם הוסיפה שלכומר המפענח יש עוזר שהכומר מעדכן אותו בפרטים ומאתגר אותו ממש כמו בסיפורי שרלוק הולמס ועוזרו ווטסון.

    השבמחק
    תשובות
    1. ייאמר שמפענח הרציחות בספר "שם הורד" אינו כומר, אלא נזיר פרנציסקני (יש הבדל בין כמרים לבין נזירים). הנרצחים אינם כמרים, אלא נזירים בנדיקטיניים. מבחינת הסופר, הפילוסוף וההיסטוריון אומברטו אֶקוֹ, יש לנקודות אלה חשיבות בפיתוח הרעיונות בספר (וגם בסרט המענין בבימוי ז'אן-ז'אק אַנַאוד, ובכיכוב שון קונורי).
      אקו משחק מספר משחקים בספרו זה. שם הספר הוא פרפרזה על סגנון הרומן הימי-ביניימי "רומן הורד" (Le Roman de la Rose). כמו-כן שמו של הנזיר הבלש המפענח הוא וויליאם מבסקרוויל – הומאז' ליצירה "כלבם של בני בסקרוויל" של ארתור קונן דויל ולשרלוק הולמס. גם לוויליאם יש עוזר (בערך נוסח ווטסון), הנזיר הטירון (novice) אַדְסוֹ המתחנך במנזר הבנדיקטיני מֶלְק (Melk) שבאוסטריה התחתית. החיבור והשיתוף הקרוב בין מסדרי הנזירות השונים אינו מן הברורות. יש גורסים שאקו בנה את דמותו של וויליאם לפי הנזיר הפרנציסקני והמדען פורץ הדרך רוג'ר בייקון (Doctor Mirabilis Roger Bacon) בן המאה ה-13.
      הערה נוספת: ניתן לטעון שהגיבורה הראשית של "שם הורד" היא דוקא הספריה הנהדרת של המנזר בו מתרחשת העלילה, השוכן בחבל פיימונטה בצפון מערב איטליה, אזור הולדתו של אקו. הספריה המתוארת בספר היא הד לספריה הנפלאה של המנזר האוסטרי מלק.

      מחק
    2. אנונימי כאן הוא ישראל שק

      מחק
    3. תודה רבה. רק אתמול בערב ניזכרתי ששמו של הנזיר היה ויליאם מבסקרוויל, כמו שם סיפורו של קונן דויל. תודה על הארה.

      מחק
    4. תודה על הפוסט המרתק והבלשי.

      מאחר והוזכר בתגובות שם הורד, אעלה השערה משלי לשם. כזכור, הנזיר המתלמד, אדסו, התנסה לראשונה בחייו באהבת בשרים, עם כפריה צעירה שבאה ללקט מזון מהמזבלה של המנזר. לדעתי, שם הורד מרמז לשורה האלמותית של שייקספייר: "הורד, בכל שם שינתן לו, ריחו יהיה מתוק..." וזכרונה המתוק של אותה התנסות מינית, אף שהייתה בניחוח המזבלה, נותר חקוק בזכרונו של אדסו, כפי שמעיד בעצמו.

      מעניין שאומבטו אקו מתעסק עם הפרשנויות השונות לספרו ולכותרת ספרו בפרט. בספרו פרשנות ופרשנות יתר בהוצאת רסלינג, אקו מתייחס לפרשנויות מפליגות שכלל אינן עומדות ופוגעות בכוונתו. כמובן שאינו טורח לפרש בעצמו.

      מחק
  2. לפני מספר שנים קראתי בהתנדבות שני ספורים ביידיש לדיירי בית אבות בתל אביב. בתום הערב ננזפתי מפי אחד משומעי על שהספורים אינם חנוכיים. כשהתאוששתי מההלם הוכחתי לו שהם חנוכיים. עמינדב דיקמן ע"ה, שנפטר לאחרונה, הגיב על אפיזודה זו בקביעה שספור צריך להיות מענין , ותו לא.

    השבמחק
  3. את ההוביט תרגמו אנשי צוות אוויר שישבו בכלא עבסייה במלחמת ההתשה ולא במלחמת יום כיפור. ביום כיפור "ישבנו" כחודש וחצי. לא היה זמן לשום תרגומים או קריאה בכלל. רק לחקירות, ניסיון החלמה מפציעות, וכד'.
    לגבי הרופא- הסופר ארתור קונן-דויל. אמליץ לאלה המתעניינים בסיפור חיו של ממציאו של שרלוק הומס (את ה "ל" לא שומעים באנגלית. כנ"ל צריך לומר " הומס פלייס"). את הספר Medical case book of Doctor Arthur Conan-Doyle, by A.E. Rudin& J.D. Key From practitioner to Sherlock Holms and beyond/ R E Krieger Pub Co., Florida, 1984
    מספר מאמרים בעברית שפכו אור נוסף על קונן-דויל:
    עופר אדרת כתב על " כך הציל שרלוק הולמס את דרייפוס הסקוטי" [ הארץ 30 בספטמבר 2018]
    נועה מנהיים: אתה מכיר את שיטותי, ווטסון. מוסף הארץ 28 בדצמבר 2018
    ו- עמית קלינג, " הולמס פלייס". עכבר העיר, 2 בפברואר 2012.
    אם מישהו יחפש במנוע החיפוש הרפואי הידוע והנפוץ PUBMED את המילים " SHERLOCK HOLMS ", ימצא 198 מאמרים שהשתמשו בצמד המילים הזה . ואם יחפש "Sir Arthur Conan-Doyle ימצא רק 77 אזכורים..
    ועוד על סיר ד"ר ארתור איגנשיוס קונן-דויל (1859–1930) כרופא , סופר והומניסט
    עופר אדרת הביא לידיעת הקוראים ( 30.9 , 2018 ) את הספר שהתפרסם זה עתה על פרשת הוכחת חפותו של היהודי הגרמני אוסקר יוסף סלייטר ( לשעבר לשזינר), מהגר לסקוטלנד, שנעשתה גם ע"י סיר ד"ר ארתור קונן-דויל. הסופר-רופא פרסם ב 1912 בעצמו ספר על הפרשה (The Case of Oscar Slater, בהוצאת Hodder & Stoughton. להוכחת חפותו של היהודי סלייטר, פעלו רבים ביניהם אפילו רמזי מקדונלד לימים ראש ממשלת אנגליה.
    מ- 1984 מצוי בידי ספרם של Alvin E.Rodin ו- JD Key : Medical Casebook of Doctor Arthur Conan Doyle (בהוצאת E Krieger). 473 עמודים, פלורידה). פרשת סלייטר מוזכרת ומתוארת שש פעמים.פרשת עו"ד ג'ורג' אדלג'י מוזכרת שבע פעמים.
    בספר קיים ניתוח מהיכן שאב קונן-דויל את שמות גיבוריו: דויל עצמו כתב שדמותו של הבלש התהוותה במוחו לאור השפעת מורו בכירורגיה ד"ר ג'וזף בל.או אולי הנציח את הרופא –סופר-משורר אמריקני הנערץ עליו, אוליבר וונדל הולמס. היו בזמנו של דויל מספר רופאים בשם ווטסון שיכולים היו לשמש השראה לגיבורו הספרותי.בספרי הולמס-ווטסון מופיעים הרבה רופאים, מחלות, ריאקציות כימיות והרבה ידע בפתולוגיה וברפואה משפטית .
    קונן-דויל פרסם ספרים רבים שלא בסדרת הולמס וד"ר ווטסון: באנתרופולוגיה-פיסית , על מוצא המינים, קרימינולוגיה וביולוגיה, בעד החיסונים , ובהיסטוריה . הוא תמך בעמדת אנגליה במלחמת הבורים . ב 1901 פרסם על שלושה מקרי רצח מוזרים: הוא שינה שמות וסיפר את תולדות מקרי הרצח. דויל לא רק נזעק לטהר מורשעים, אלא פעל בחוזקה למשל נגד תופעת הזנות . הוא נכשל לזכות את סיר רוג'ר קייסמנט ב 1916 מאשמת בגידה .הנאשם תמך בגרמנים שתמכו בעצמאות אירלנד . ייתכן שהעובדה שקייסמנט היה הומוסקסואל גם השפיעה על גזר הדין. במקרה סלייטר הוא אמנם הצליח למרות רוח רעה נגד זרים .
    מות יקיריו ואולי אירועים אחרים דחפו את דויל לחיק הספיריטאוליזם והנסתר.הוא האמין בכול ליבו בעולמות נסתרים מהעין. קשה להבין זאת, כיצד הרופא המדען שקע בהבלים אלו.

    השבמחק
  4. לו היה עלי לבחור צד בעימות שבין 'ספרים מחנכים' לבין 'ספרים מעניינים', הייתי מצדד בספרים המעניינים (אף כי אין זו גזירת הגורל שספר מעניין לא יוכל להיות גם 'מחנך', ולהיפך.)


    כילד וכנער קראתי שעות וימים ספרי הרפתקאות מסוגים שונים, וכך גם חברי וחברותי, וכך התודענו לעולמות שונים ומגוונים. וברור שלא היה צריך כלל לדחוף אותנו לקריאה, אלא על פי רוב, נדרשנו לכבות את האור ולהפסיק לקרוא.

    ומאחר שספרים היו יקרים - מתנה נאה ליום הולדת או לבר מצווה - מצאנו את מבוקשנו בעיקר בספריות.

    תזכורת נאה לכך מביא המחבר, יעקב שביט, או בעל הבלוג, פרופ' אסף, בצילום עמוד השער של הספר: 'כלבם של בני בסקרויל.

    אי אפשר שלא לראות שהספר שייך לספריית קיבוץ בית אורן, ממנה נשאל,ובודאי אליה הוחזר.

    במהלך חיי שהיתי שנה בקיבוץ, שנעזב על ידי חבריו, וספרייתו העשירה, נשארה ללא קוראים, שם מצאתי שעות רבות של עניין, ויתכן שחיפוש מדוקדק בספרייתי, יעלה ספר או שניים הנושאים חתימה דומה.

    השבמחק
    תשובות
    1. למרבה הצער, ספריות רבות בקיבוצים נסגרות, מחוסלות, או עוברות דילול מסיבי, והספרים נפוצים לכל עבר. מכאן שחותמת ספריה קיבוצית על ספר אינה מעידה מהכרח שנלקח שלא כדין. ואתה, טוב עשית שאימצת כמה ספרים מאותה ספריה קיבוצית, ובכך מן הסתם היצלת אותם

      מחק
  5. שנים בהן גמאתי את כל ספרי הבלשים - האם נכון לומר כך? ועוד הרהור - ראוי ששרלוק בן זמננו כלשהו יפענח את ההשחרה המסתורית על החוזה עם פייזר ואת חיסיון 30 השנים על פרוטוקולי קבינט הקורונה.

    השבמחק
    תשובות
    1. גומאים מרחקים. ספרים- אם כבר- גומעים. כמו מים. מוזר שהעורך לא תיקן

      מחק
    2. כדאי לשניכם - להתיעץ עם אבן-שושן.😉

      מחק
    3. אצל אבן שושן, גמא, גמע, גמיאה, גמיעה, אין הבדל.

      מחק
  6. ...ואני זוכרת לטובה-כנראה שמלבדי אין איש מכיר את זה-את הסידרה 'זכרונות מבית דוד' . זה אמנם לא קונאן דויל אבל לי היה בהחלט מעניין-וגם גרם לי להזדהות-ולהכרת ההסטוריה האמיתית, שכן הספר מספר על צאצאי בית דוד במרחק של שניים-שלושה דורות זה מזה תוך סיפור ההתרחשויות באותו זמן לפי הצאצא וגורלו. זה מתחילעוד בימי מלכות דוד ונפילת ארץ ישראל. מבחינתי זה פתח לי צוהר להתעניינות אמיתית לגורל עם ישראל לדורותיו. איפה זה?

    השבמחק
    תשובות
    1. אני דווקא זוכר את הספר הזה. בכיתה ז' או ח'.זה ספר ספריה שעבר בין התלמידים מדי שבוע. לי לא יצא לקרוא אותו כי הוא נמסר לפי שם המשפחה ושלי היה בין האחרונים...

      מחק
  7. רשימה מרתקת תודה לכותב

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.