משחקים בארגז החול

ילדים משחקים בארגז חול בגן ילדים בבת ים, 1970 (צילום: משה מילנר, אוסף תצלומים לאומי)

מאת יעקב שביט

הסופר והמחנך הגרמני יוהאן פאול פרידריך ריכטר, המוכר בשם העט שלו ז'אן פול (1825-1763), כתב במאמר משנת 1807: 'איני מכיר צעצוע המתאים לילדים בשנותיהם הראשונות יותר מאשר חול. לעיתים קרובות צפיתי במשך שעות בילדים שאינם נמשכים אחר משחקים, שמשתמשים בחול כאבני בנייה, מפל, קמח וכדומה'. ארגז חול הוא אפוא המקום המתאים לפעוֹטוֹת: הוא זול, קל להפעלה ועמיד, ומאפשר למשחקים בו להפעיל את דמיונם ולברוא מהחול עולם ומלואו. ולכן, 'פילוסופים! אל תזרו חול בעיני ילדיכם אלא לפניהם'...

דיוקן של ז'אן פול (ויקימדיה)

למקרא הדברים האלה עלה בדעתי שאולי ז'אן פול הוא אבי הרעיון של ארגז החול בגני הילדים והשעשועים, וכי המחנך הגרמני פרידריך וילהלם אוגוסט פְרֶבֶּל (Fröbel), שייסד את גן הילדים הראשון בשנת 1837 והיה הראשון שהזכיר בכתביו את המונח Sandkasten, קיבל את הרעיון ממנו. ואולם, פרבל הציע להכין לילדי הגן מערכת 'מתנות', כלומר צעצועים, כדורים, קוביות, ציור, פלסטלינה, וכיוצא באלה, אבל לא ארגז חול. ארגז חול צריך היה להביא לגן ממרחק וגם צריך להחליף את החול מדי פעם.

מתי שהוא באמצע המאה ה-19 הופיעו לראשונה 'גני חול' Sand gardens)) בפארקים ציבוריים, אבל עדיין לא בגני ילדים. לפי מקור אחד הם הגיעו לגני הילדים רק בשנות השישים של אותה מאה, כחלק מהמגמה להפוך את גני הילדים למרחב חופשי. אפשר אפוא לומר כי לארגז החול, כמו להרבה כלים וחפצים, אין 'ממציא', ובטח לא ממציא אחד.

ארגז חול בגן ילדים באייזנהוטנשטט שבגרמניה המזרחית, 1954 (ויקימדיה)

מהיכן הגיעו ארגזי חול לגני הילדים הציבוריים בתל אביב, ומשם לכל הארץ? 

ספק אם טובה חסקינה (1948-1893), מחלוצות מקצוע הגננוֹת בארץ ישראל, הכירה את ז'אן פול, אבל אין ספק שאימצה את הרעיון ממקור כלשהו. חסקינה (לימים נקראה בשם העברי חזקי נא) הקימה ב-1921 את גן הילדים העירוני הראשון בתל אביב ויזמה הקמת מגרשי משחק בעיר. 

טובה חסקינה, 1923 (ויקימדיה)

בקיץ 1926 היא הגישה לעירייה דו"ח מפורט על מצב מגרשי המשחקים לילדים בעיר, ותיארה את 'משחקי חול': 'הקטנים שחקו על פי רוב במכשירי חול שונים, צעצועי עץ וברזל קלים, מעדרי עץ, כפות וכו'. הגדולים בנו מהחול גם בניינים שונים'. בשנת 1947 כתבה בביטאון הד הגן מאמר בשם 'חול הים מכשיר טבעי רב-ערך', שבו שיבחה את ארגז החול ברוחו של ז'אן פול. היא תיארה את ארגז החול כ'מכשיר חצר' שמכניס חיים לעולמם של ילדי הגן. מדובר בחול ים נקי – כמותו היה בתל אביב בשפע – שמפוזר בתוך ארגז גדול ועמוק, שמשמש גם ספסל לילדים לשבת עליו וגם אצטבה לשים עליה את כלי המשחק שבתוכו. אפשר לבנות בתוכו אוניות, סוכות או בתים, וכשהחול רטוב אפשר ללוש ממנו עוגות ולבנות בנינים: 'ורבה וגדולה השמחה בו ביום שהעגלון מביא בעגלתו את החול ומורידו על יד השער מבחוץ או בפנים החצר'. החול, לדבריה, מציע אפשרויות רבות וההתעסקות בו מפתחת את גופו של הילד, את מחשבתו ואת דמיונו.

טובה חזקי נא: חייה ופועלה, תוספת ל'הד הגן', תשכ"ג

ארגזי חול אכן החלו להופיע בתל אביב, בקיבוצים ובמקומות אחרים ודומה שמאמר זה נתן השראה לגננות אחרות שהלכו בעקבותיה. לא רק בארץ, כמובן. הסופר האמריקאי רוברט פולגום  פרסם ב-1988 ספר שהיה לרב-מכר ושמו All I Really Need to Know I Learned in Kindergarten. הספר תורגם לעשרות שפות (גם לעברית) ובו כתב פולגום כי כל מה שצריך היה לדעת בחיים הוא למד בגן הילדים ובארגז החול... 

למרות חשיבותו של ארגז החול – כפי שיעידו כל ילד וילדה שגדלו בארץ – לא מצאתי אזכור לתפקידה של טובה חסקינה בהבאת הרעיון לארצנו. ובהזדמנות זו, העובדה שאין בתל אביב רחוב על שמה של חלוצה זו הוא מחדל היסטורי של ממש.  

ילדות משחקות בארגז חול בתל אביב, 1970 (צילום: משה מילנר, אוסף תצלומים לאומי)

ארגז החול, שהופיע לראשונה במאמר של סופר ומחנך גרמני, מצא מקום בגני ילדים בפיקוח משרד החינוך, שאף דואג לשלוח הנחיות לטיפול בארגזים אלה. במנשר 'תקן ארגז חול בגני ילדים' משנת 2024 נכתב, בין היתר, כי ארגז החול מלמד את ילדי הגן לחקור את העולם ולהשתמש בדמיון וביצירתיות. לא ז'אן פול ולא טובה חסקינה זכו לאזכור על חלקם ב'המצאת' ארגז החול, זה שמהתעסקות בו ובתוכו זכינו כולנו, וזוכים גם ילדינו ונכדינו, לתכונות מופלאות.

________________________________

פרופ' יעקב שביט הוא פרופסור (אמריטוס) בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב  shavit.yaacov44@gmail.com

יומן קריאה: שרלוק הולמס, ז'בוטינסקי וראשיתה של הספרות הבלשית בעברית

חדר העבודה ה'משוחזר' של שרלוק הולמס ב'דירתו' שברחוב בייקר 221B (צילום: דוד אסף)

מאת יעקב שביט 

המפגש הראשון שלי עם הספרות הבלשית היה כשקראתי את הרצח המסתורי בסטאייל (styles) של אגאתה כריסטי, שראה אור בהוצאת מ. מזרחי ב-1960. בספר זה הופיעה לראשונה דמותו של הבלש הבלגי הרקול פוארו. אהבתי לספרות זו נמשכה לא מעט שנים בהן גמעתי את כל ספרי הבלשים וה'מסתורין' שהופיעו בהוצאת מ. מזרחי. לשרלוק הולמס היה אז רק מעמד משני ברשימת הקריאה שלי (להוציא את כלבם של בני בסקרוויל). 

לימים נתקלתי בשם שרלוק הולמס כאשר עסקתי בעולמו הספרותי של זאב ז'בוטינסקי. ארתור קונאן דויל היה אחד הסופרים שהוא המליץ על תרגומם, כחלק מהשקפתו שספרות פופולרית אינה רק אמצעי בידור אלא גם כלי חשוב בהפצת הלשון העברית ולפיכך עליה להתאים את עצמה לצרכים התרבותיים של כל שכבות החברה. 

ב-1911 כתב ז'בוטינסקי במאמר 'ספרות':

כמובן יתכן  שהפועלת תעדיף תמונה מלאת רגש, המראה חתן עם הכלה ומלאך האהבה ביניהם. והשליח, אולי, יסתפק ברומן עם שפיכות דמים הנדפס בהמשכים בעיתון בפרוטה. אבל, זו תהיה אשמתם בלבד. הרי אין  אפשרות לכפות את התרבות על ההמונים בכוח. דיינו אם ייפתחו לפניהם השערים (תרגם מרוסית: משה אטר; פרויקט בן-יהודה).

כשכתב ז'בוטינסקי על 'הספריה הכללית' ברוסיה, שהוציאה לאור גם ספרות 'לא-קאנונית' בכריכה רכה, הוא ראה בה ביטוי לדמוקרטיזציה של התרבות. ב-1919, כשהציע תכנית לייסוד הוצאת ספרים לאומית, הוא כלל בה ספרות פופולרית לנוער, שבה יופיעו סיפורים של היינריך הופמן, תומאס מיין ריד, ז'ול וורן, הנרי ריידר הגרד, ארתור קונאן דויל, קיצורים מיצירותיהם של וולטר סקוט, צ'רלס דיקנס ועוד ועוד. מנקודת מבטו, הקריטריון היחידי הוא שהספר יהיה 'מעניין':

הספר צריך להיות מעניין. לא 'לאומי', כי אם מעניין; לא 'מפתח', כי אם מעניין; לא אמנותי, כי אם מעניין. כמובן, אפשר למצוא ספרים שיהיו גם 'לאומיים' וגם מפתחים וגם פרי-עט אמן ויחד עם זה מעניינים. אבל, קודם כל נחוץ לו לנער ספר מעניין; שאם לא כן – לא יקרא. ושנית, צריכים הספרים האלה להיות כתובים בשפה קלה ומובנה גם למתחיל. דרוש ספר מעניין אשר אפשר לתתו בידי ילד ארץ-ישראלי או גלותי מיד לאחר שרכש לו את אלף המילים הראשונות. באופן זה ובשפה כזאת צריכים אנו לתרגם ולהדפיס את כתבי ידידי הופמן, את מיין-ריד, ז’וּל וורן, ריידר הגארד, קונן דוֹיל, ז’אקליוּ, בוּסנאר, קצורים מוַלטר סקוֹט ודיקנס, דומא האב וכו' וכו' – כל אותם ספרים ש'בולע' אותם עלם גלותי מבן עשר עד חמש-עשרה. כמובן, הגיל הזה אינו חטיבה אחת. יש בו מדרגות שונות של התפתחות וידיעת הלשון. ולמדרגות האלה צריך להתאים גם את סגנון התרגומים. את דיקנס צריך לתרגם בשפה יותר עשירה מאשר את 'שרלוק הולמס'. אבל, בעיקר יש להביט על כל החוג הזה כעל ספר שימושי, ורק מנקודת מבט זו לקבוע צורתו ('ספרים'; פרויקט בן-יהודה).

את כל אלה ראה ז'בוטינסקי כספרים המיועדים לבני הנעורים (בני 15-10), ובכך טשטש את הגבול בין אוליבר טוויסט של דיקנס לבין פרש בלי ראש של תומאס מיין ריד. לבד מכך שזו עדות לגבול המטושטש בין ספרות קאנונית לבין זו הלא-קאנונית, ראוי לציין שקונאן דויל היה רק אחד ברשימה ארוכה ולהזכיר שז'ול ורן ראה אור בתרגום ליידיש כבר בשנות השמונים של המאה ה-19 (דער לופֿטבאַלאָן, ז'יטומיר 1868) ובתרגום לעברית בוורשה 1894, ובשנים הבאות ראו שם אור עוד רבים מספריו. זאת ועוד, התכנית של ז'בוטינסקי נותרה על הנייר, והוא, והתנועה הרוויזיוניסטית בארץ ישראל, לא הצליחו לייסד בארץ ישראל הוצאת ספרים שתוציא לפועל את התכנית.

בספרו החדש של ד"ר ראובן גפני לעברת את שרלוק הולמס (יד יצחק בן-צבי, 2022), ז'בוטינסקי והתרגומים לעברית של עלילות שרלוק הולמס הם נקודת מוצא לדיון בהופעת הספרות המכונה 'פופולרית' או 'לא-קנונית' ובבעיית השתלבותה בספרות העברית החדשה, הקאנונית או 'הגבוהה'. גפני בחר לעסוק בשרלוק הולמס כ'פרשייה ספרותית-אידיאולוגית מתקופת המנדט' (כותרת המשנה של הספר), בשל יחסו החיובי של ז'בוטינסקי לספרות פופולרית בכלל, ובשל העובדה שבשנת 1924 יצא לאור ביוזמתו, בהוצאת 'הספר' שבפריז, תרגום ספרו של קונאן-דויל חקירה בשני (יחד עם ספרו של אנתוני הופ, השבוי מזנדה). 

חקירה בשני, תרגום: משה דור, מעריב, 1960

לכך יש להוסיף, שהסנגוריה על 'ספרות נחותה' באה מעטו של מנהיג ציוני חשוב, שהגותו, סיפוריו ותרגומיו נחשבים דווקא ל'אליטיסטיים'. ז'בוטינסקי לא חשש לכלול בעולמו הספרותי הרב-גוני, כקורא וכמתרגם, אהדה לספרות עלילתית (בלשונו, ספרות של 'פעולה' ולא ספרות של 'הסתכלות'). בעיניו ספריו של הנריק סנקביץ', כמו באש ובחרב, עדיפים על פני ספריו של דוסטוייבסקי.

גפני עשה עבודה בלשית חרוצה ונבר ואיתר כל פיסת מידע על הנוכחות של שרלוק הולמס בתרבות העברית הארץ-ישראלית, ועם זאת, לדעתי, הוא מפריז בהשפעה שהוא מייחס לז'בוטינסקי על הופעתה של ספרות פופולרית בעברית ועל ה'עִבְרוּת' של שרלוק הולמס. מי שאחראי לכך יותר מז'בוטינסקי הוא שרלוק הולמס עצמו והפופולריות הגדולה של עלילותיו, שתורגמו לרוב הספרויות האירופיות. אגב, הסיפור הראשון של קונאן דויל שתורגם לרוסית התפרסם בדצמבר 1893 בכתב העת זבזדה (הכוכב), כשלוש שנים אחרי שהתפרסם באנגלית, ולא ב-1905 כפי שכותב גפני. הסיפור הראשון של שרלוק הולמס שתורגם ליידיש (1907) וזכה לפופולריות רבה היה 'שערוריה בבוהמיה', שהיה גם הסיפור השרלוקי הראשון שכתב קונאן דויל, וגם הראשון שתורגם לרוסית.

שערוריה בבוהמיה, תרגום: יצחק לבנון, אל המעין, 1953

בפרק הראשון סקר גפני בקצרה את חייו של קונאן דויל, את תולדות הופעתם של הסיפורים והספרים על עלילות שרלוק הולמס ואת התרגומים לשפות אירופיות רבות, וכאמור, גם ליידיש (על כך ראו בהרחבה בפרק 'חדש על המדף: סיפורי פשע ובלשים' בספרו של נתן כהן, יידיש בסימן קריאה: מלשון דיבור לשפת תרבות, מרכז זלמן שזר, תש"ף, עמ'  288-264).

לא אדע לומר מתי לראשונה קרא ז'בוטינסקי את סיפורי שרלוק הולמס, ובאיזו שפה, אך יד המקרה היא שהביאה עותק של קובץ סיפורים לכלא עכו, שם נאסרו, בחודשים אפריל-יולי 1920, ז'בוטינסקי וכמה מחבריו. לא נדע גם מה היה המניע להחלטתם לתרגם כמה סיפורי שרלוק לעברית. האם הרעיון נולד בגלל שז'בוטינסקי היה, כעדותו, 'להוט אחרי רומאנים בלשיים', או שהם תורגמו משום שמדובר בסיפורים קצרים שהתאימו לשגרת יומם של אסירים משועממים (ומוכר מקרה דומה, של ארבעה טייסי צה"ל, שנשבו במצרים בימי מלחמת ההתשה ותרגמו בבית הכלא לעברית את ספרו של גר"ר טולקין הוביט).

ז'בוטינסקי בתאו בכלא עכו, 1920 (פיקיוויקי)

למרות החשיבות שגפני מייחס למפעלו של ז'בוטינסקי, הנה גם מתיאורו שלו משתמע שהתרגומים הבאים של סיפורי שרלוק הולמס לא הושפעו מתרגומם של אסירי כלא עכו. לאמתו של דבר, השפעה כזאת כלל לא התבקשה – סיפורי הולמס התפרסמו בכל העולם, דיברו בעד עצמם ולא היה צורך ב'מליצי יושר' על מנת לשוב ולתרגמם.

הראשון שתרגם לעברית והוציא לאור קובץ של שישה מסיפורי הולמס היה המורה, הסופר והמתרגם ישראל אליהו הנדלזלץ (1942-1879; סבו של העיתונאי מיכאל הנדלזלץ, שאף הוא פרסם ספר העוסק בנושא שרלוק הולמס: תעלומת הבלש בן האלמוות, מפה, 2006). התרגום, שראה אור לראשונה בוורשה בשנים 1923-1921, היה מוצלח ונדפס בארץ עד שנות החמישים. במאמר שפרסם הנדלזלץ הסבא בשנת 1919 הוא כתב: 'הבה לנו ספרות בשביל הקטנים! הבה לנו תרגומים מיצירותיהם של ז'ול ורן, מין ריד וכו'. עת לעשות" ('לשאלת ספרי קריאה עברים לבני הנעורים'). קונאן דויל לא נזכר, גם לא קרלו קולודי, שאת הפרקים הראשונים של ספרו פינוקיו הספיק הנדלזלץ לתרגם לעברית ולפרסם בצפרירים, עיתון הילדים שערך. 

המתרגם ישראל אליהו הנדלזלץ (במרכז) בצילום משפחתי (בלוג הספרנים)

לחברה עברית מכובדת נכנס קונאן דויל בשנת 1929, כשספרו כלבם של בני בסקרוויל הופיע בהוצאת 'אמנות' בתרגומו של  אוריאל הלפרין, הלא הוא יונתן רטוש. בחברה זו נמצאו גם יצירותיהם המתורגמות של פנימור קופר, רודיארד קיפלינג, ז'ול ורן ורבים אחרים. הוצאת 'אמנות' הגשימה במידה רבה את תכניתו של ז'בוטינסקי, אבל שיקולי הבחירה בספרים של ההוצאה היו שונים משלו. לא הלפרין בחר לתרגם את הספר, ולפיכך לתרגומו אין קשר להזדהותו עם ז'בוטינסקי. דברי גפני, שזו הייתה כניסתו הראשונה של שרלוק הולמס לזרם המרכזי של הספרות הארץ-ישראלית, ולו בשל הכללתו ברשימת הפרסומים של הוצאת 'אמנות', הם לדעתי מרחיקי לכת.

הופעתם של תרגומים עבריים מהספרות הפופולרית האירופית עוררה את זעמם של מבקרים, שראו בה ספרות 'נחותה' וחששו שמא תבוא במקום הספרות העברית. הדעה הרווחת הייתה, שמה שמתאים ליידיש, שפת ההמון ושפת הגולה, אינו מתאים לעברית, שהיא שפת התחייה הלאומית. לכך יש להוסיף, שהמתרגמים באו ברובם מחוגי הימין והציבור 'האזרחי' ונדפסו על ידי מו"לים פרטיים. ביקורת זו הביאה מצדה לתגובות אפולוגטיות, למשל שספרות בלשית מחנכת לערנות לאומית, וגם – כפי שכתב אביגדור המאירי ב-1931 – עשויה לעודד את המעבר מעברית ספרותית לעברית קלה יותר, קרובה ללשון הדיבור, ותהיה גורם מדרבן לפיתוחו של יסוד העלילה בספרות העברית החדשה. 

בשנת 1931 עודד אביגדור המאירי את יוזמתו של שלמה בן ישראל (1989-1908) – עיתונאי שפרסם סיפורים רבים בהמשכים בעיתון היידיש היינט, שראה אור בוורשה – להקים את 'ספריית הבלש'. זו הייתה סדרה של חוברות שגיבורן הוא בעל משרד החקירות (האמיתי) דוד תדהר, שנתן את שמו ותמונתו לאותו בלש ספרותי (מאוחר יותר, כשפרש תדהר מהסדרה, הועברו עלילותיו לעוזרו דוד אלמוג).

במכתב ששלח לי בן ישראל בשנת 1983, סיפר כי יום אחד ראה ברחוב לוינסקי קיוסק שמכר שבועונים וספרים זולים מן הסוג הסנסציוני שיובא מיוון. יום אחד נצנץ בו הרעיון לספק לנוער הארץ-ישראלי חומר קריאה דומה. 'את תום סוייר או ז'ול וורן השארתי למו"לים ולמחנכים', כתב. וכך, ישב לילה אחד וכתב סיפור בלשי בשם 'הרצח המסתורי'. הסדרה זכתה להצלחה ולתמיכה, ואף הקימה חקיינים, אך גם עוררה ביקורת נוקבת על שהיא 'מרעילה את נפש ילדינו'. אך רשימות הביקורת בעיתונות לא היה בכוחן למנוע את פריחתה ותפוצתה של הספרות הלא-קאנונית – מתורגמת ומקורית – לא בתקופת היישוב וכמובן גם לא אחריה, בימי המדינה. המבקש לעמוד על היקפה של ספרות זו יוכל לעיין ברשימת הסדרות הללו שהובאה בנספח למאמרה של זהר שביט, 'התפתחות הספרות הלא-קאנונית', תולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל מאז העלייה הראשונה: בנייתה של תרבות עברית, א, 1998, עמ'  491-484. סקירה מקיפה של ספרות זו לסוגיה ולתת-סוגיה יש בספרו של אלי אשד, מטרזן ועד זבנג: הסיפור של הספרות הפופולרית העברית, בבל, 2002.

כרזת פרסומת לספריית 'הבלש', תל אביב 1932 (קדם)

את המשך עלילותיו של שרלוק הולמס בעברית, ולא רק בספרות, אשאיר לקוראי ספרו המוצלח של גפני, רק אציין שבתקופה המנדטורית הופיעו גם סדרות של רומנים רומנטיים, שהיה להם קהל קוראים גדול, וגם ספרי בלשים כמו אמיל והבלשים של אריך קסטנר (שתורגם לעברית כבר ב-1935).

'הבלש הדגול': פסל ארד של שרלוק הולמס, ברחוב Marylebone בלונדון. הפסל הוצב ב-1999 (צילום: דוד אסף)

לא 'אידיאולוגיה' עודדה אפוא את הופעתה של הספרות הלא-קאנונית. זו הייתה התפתחות 'טבעית'. אמנם, ספרו של גפני עוסק רק בספרות הבלשית, אבל לא צריך זכוכית מגדלת של בלש כדי להבחין שהוא רלוונטי לנושאים חשובים ועקרוניים הנוגעים לסוגות אחרות של הספרות הלא-קאנונית: מי (או מה) קובע את 'גבולות הגזרה' של הקאנוניות, ומתי (ולמה) ספרים 'קלאסיים', שנכתבו למבוגרים, הופכים לספרים שמיועדים כביכול רק לבני הנעורים? 

בספרו הקריא והמרתק של גפני לא מוטלות גופות שנרצחו בדרך מסתורית ובסופו לא נמצא פושע נאלח, אך הוא מוסיף נדבך מקורי להיסטוריה של הספרות העברית בכלל ולתרבות העברית הפופולרית שהתהוותה בארץ ישראל המנדטורית בפרט. 

---

יעקב שביט הוא פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב. shavit.yaacov44@gmail.com