יומן קריאה: שרלוק הולמס, ז'בוטינסקי וראשיתה של הספרות הבלשית בעברית

חדר העבודה ה'משוחזר' של שרלוק הולמס ב'דירתו' שברחוב בייקר 221B (צילום: דוד אסף)

מאת יעקב שביט 

המפגש הראשון שלי עם הספרות הבלשית היה כשקראתי את הרצח המסתורי בסטאייל (styles) של אגאתה כריסטי, שראה אור בהוצאת מ. מזרחי ב-1960. בספר זה הופיעה לראשונה דמותו של הבלש הבלגי הרקול פוארו. אהבתי לספרות זו נמשכה לא מעט שנים בהן גמעתי את כל ספרי הבלשים וה'מסתורין' שהופיעו בהוצאת מ. מזרחי. לשרלוק הולמס היה אז רק מעמד משני ברשימת הקריאה שלי (להוציא את כלבם של בני בסקרוויל). 

לימים נתקלתי בשם שרלוק הולמס כאשר עסקתי בעולמו הספרותי של זאב ז'בוטינסקי. ארתור קונאן דויל היה אחד הסופרים שהוא המליץ על תרגומם, כחלק מהשקפתו שספרות פופולרית אינה רק אמצעי בידור אלא גם כלי חשוב בהפצת הלשון העברית ולפיכך עליה להתאים את עצמה לצרכים התרבותיים של כל שכבות החברה. 

ב-1911 כתב ז'בוטינסקי במאמר 'ספרות':

כמובן יתכן  שהפועלת תעדיף תמונה מלאת רגש, המראה חתן עם הכלה ומלאך האהבה ביניהם. והשליח, אולי, יסתפק ברומן עם שפיכות דמים הנדפס בהמשכים בעיתון בפרוטה. אבל, זו תהיה אשמתם בלבד. הרי אין  אפשרות לכפות את התרבות על ההמונים בכוח. דיינו אם ייפתחו לפניהם השערים (תרגם מרוסית: משה אטר; פרויקט בן-יהודה).

כשכתב ז'בוטינסקי על 'הספריה הכללית' ברוסיה, שהוציאה לאור גם ספרות 'לא-קאנונית' בכריכה רכה, הוא ראה בה ביטוי לדמוקרטיזציה של התרבות. ב-1919, כשהציע תכנית לייסוד הוצאת ספרים לאומית, הוא כלל בה ספרות פופולרית לנוער, שבה יופיעו סיפורים של היינריך הופמן, תומאס מיין ריד, ז'ול וורן, הנרי ריידר הגרד, ארתור קונאן דויל, קיצורים מיצירותיהם של וולטר סקוט, צ'רלס דיקנס ועוד ועוד. מנקודת מבטו, הקריטריון היחידי הוא שהספר יהיה 'מעניין':

הספר צריך להיות מעניין. לא 'לאומי', כי אם מעניין; לא 'מפתח', כי אם מעניין; לא אמנותי, כי אם מעניין. כמובן, אפשר למצוא ספרים שיהיו גם 'לאומיים' וגם מפתחים וגם פרי-עט אמן ויחד עם זה מעניינים. אבל, קודם כל נחוץ לו לנער ספר מעניין; שאם לא כן – לא יקרא. ושנית, צריכים הספרים האלה להיות כתובים בשפה קלה ומובנה גם למתחיל. דרוש ספר מעניין אשר אפשר לתתו בידי ילד ארץ-ישראלי או גלותי מיד לאחר שרכש לו את אלף המילים הראשונות. באופן זה ובשפה כזאת צריכים אנו לתרגם ולהדפיס את כתבי ידידי הופמן, את מיין-ריד, ז’וּל וורן, ריידר הגארד, קונן דוֹיל, ז’אקליוּ, בוּסנאר, קצורים מוַלטר סקוֹט ודיקנס, דומא האב וכו' וכו' – כל אותם ספרים ש'בולע' אותם עלם גלותי מבן עשר עד חמש-עשרה. כמובן, הגיל הזה אינו חטיבה אחת. יש בו מדרגות שונות של התפתחות וידיעת הלשון. ולמדרגות האלה צריך להתאים גם את סגנון התרגומים. את דיקנס צריך לתרגם בשפה יותר עשירה מאשר את 'שרלוק הולמס'. אבל, בעיקר יש להביט על כל החוג הזה כעל ספר שימושי, ורק מנקודת מבט זו לקבוע צורתו ('ספרים'; פרויקט בן-יהודה).

את כל אלה ראה ז'בוטינסקי כספרים המיועדים לבני הנעורים (בני 15-10), ובכך טשטש את הגבול בין אוליבר טוויסט של דיקנס לבין פרש בלי ראש של תומאס מיין ריד. לבד מכך שזו עדות לגבול המטושטש בין ספרות קאנונית לבין זו הלא-קאנונית, ראוי לציין שקונאן דויל היה רק אחד ברשימה ארוכה ולהזכיר שז'ול ורן ראה אור בתרגום ליידיש כבר בשנות השמונים של המאה ה-19 (דער לופֿטבאַלאָן, ז'יטומיר 1868) ובתרגום לעברית בוורשה 1894, ובשנים הבאות ראו שם אור עוד רבים מספריו. זאת ועוד, התכנית של ז'בוטינסקי נותרה על הנייר, והוא, והתנועה הרוויזיוניסטית בארץ ישראל, לא הצליחו לייסד בארץ ישראל הוצאת ספרים שתוציא לפועל את התכנית.

בספרו החדש של ד"ר ראובן גפני לעברת את שרלוק הולמס (יד יצחק בן-צבי, 2022), ז'בוטינסקי והתרגומים לעברית של עלילות שרלוק הולמס הם נקודת מוצא לדיון בהופעת הספרות המכונה 'פופולרית' או 'לא-קנונית' ובבעיית השתלבותה בספרות העברית החדשה, הקאנונית או 'הגבוהה'. גפני בחר לעסוק בשרלוק הולמס כ'פרשייה ספרותית-אידיאולוגית מתקופת המנדט' (כותרת המשנה של הספר), בשל יחסו החיובי של ז'בוטינסקי לספרות פופולרית בכלל, ובשל העובדה שבשנת 1924 יצא לאור ביוזמתו, בהוצאת 'הספר' שבפריז, תרגום ספרו של קונאן-דויל חקירה בשני (יחד עם ספרו של אנתוני הופ, השבוי מזנדה). 

חקירה בשני, תרגום: משה דור, מעריב, 1960

לכך יש להוסיף, שהסנגוריה על 'ספרות נחותה' באה מעטו של מנהיג ציוני חשוב, שהגותו, סיפוריו ותרגומיו נחשבים דווקא ל'אליטיסטיים'. ז'בוטינסקי לא חשש לכלול בעולמו הספרותי הרב-גוני, כקורא וכמתרגם, אהדה לספרות עלילתית (בלשונו, ספרות של 'פעולה' ולא ספרות של 'הסתכלות'). בעיניו ספריו של הנריק סנקביץ', כמו באש ובחרב, עדיפים על פני ספריו של דוסטוייבסקי.

גפני עשה עבודה בלשית חרוצה ונבר ואיתר כל פיסת מידע על הנוכחות של שרלוק הולמס בתרבות העברית הארץ-ישראלית, ועם זאת, לדעתי, הוא מפריז בהשפעה שהוא מייחס לז'בוטינסקי על הופעתה של ספרות פופולרית בעברית ועל ה'עִבְרוּת' של שרלוק הולמס. מי שאחראי לכך יותר מז'בוטינסקי הוא שרלוק הולמס עצמו והפופולריות הגדולה של עלילותיו, שתורגמו לרוב הספרויות האירופיות. אגב, הסיפור הראשון של קונאן דויל שתורגם לרוסית התפרסם בדצמבר 1893 בכתב העת זבזדה (הכוכב), כשלוש שנים אחרי שהתפרסם באנגלית, ולא ב-1905 כפי שכותב גפני. הסיפור הראשון של שרלוק הולמס שתורגם ליידיש (1907) וזכה לפופולריות רבה היה 'שערוריה בבוהמיה', שהיה גם הסיפור השרלוקי הראשון שכתב קונאן דויל, וגם הראשון שתורגם לרוסית.

שערוריה בבוהמיה, תרגום: יצחק לבנון, אל המעין, 1953

בפרק הראשון סקר גפני בקצרה את חייו של קונאן דויל, את תולדות הופעתם של הסיפורים והספרים על עלילות שרלוק הולמס ואת התרגומים לשפות אירופיות רבות, וכאמור, גם ליידיש (על כך ראו בהרחבה בפרק 'חדש על המדף: סיפורי פשע ובלשים' בספרו של נתן כהן, יידיש בסימן קריאה: מלשון דיבור לשפת תרבות, מרכז זלמן שזר, תש"ף, עמ'  288-264).

לא אדע לומר מתי לראשונה קרא ז'בוטינסקי את סיפורי שרלוק הולמס, ובאיזו שפה, אך יד המקרה היא שהביאה עותק של קובץ סיפורים לכלא עכו, שם נאסרו, בחודשים אפריל-יולי 1920, ז'בוטינסקי וכמה מחבריו. לא נדע גם מה היה המניע להחלטתם לתרגם כמה סיפורי שרלוק לעברית. האם הרעיון נולד בגלל שז'בוטינסקי היה, כעדותו, 'להוט אחרי רומאנים בלשיים', או שהם תורגמו משום שמדובר בסיפורים קצרים שהתאימו לשגרת יומם של אסירים משועממים (ומוכר מקרה דומה, של ארבעה טייסי צה"ל, שנשבו במצרים בימי מלחמת ההתשה ותרגמו בבית הכלא לעברית את ספרו של גר"ר טולקין הוביט).

ז'בוטינסקי בתאו בכלא עכו, 1920 (פיקיוויקי)

למרות החשיבות שגפני מייחס למפעלו של ז'בוטינסקי, הנה גם מתיאורו שלו משתמע שהתרגומים הבאים של סיפורי שרלוק הולמס לא הושפעו מתרגומם של אסירי כלא עכו. לאמתו של דבר, השפעה כזאת כלל לא התבקשה – סיפורי הולמס התפרסמו בכל העולם, דיברו בעד עצמם ולא היה צורך ב'מליצי יושר' על מנת לשוב ולתרגמם.

הראשון שתרגם לעברית והוציא לאור קובץ של שישה מסיפורי הולמס היה המורה, הסופר והמתרגם ישראל אליהו הנדלזלץ (1942-1879; סבו של העיתונאי מיכאל הנדלזלץ, שאף הוא פרסם ספר העוסק בנושא שרלוק הולמס: תעלומת הבלש בן האלמוות, מפה, 2006). התרגום, שראה אור לראשונה בוורשה בשנים 1923-1921, היה מוצלח ונדפס בארץ עד שנות החמישים. במאמר שפרסם הנדלזלץ הסבא בשנת 1919 הוא כתב: 'הבה לנו ספרות בשביל הקטנים! הבה לנו תרגומים מיצירותיהם של ז'ול ורן, מין ריד וכו'. עת לעשות" ('לשאלת ספרי קריאה עברים לבני הנעורים'). קונאן דויל לא נזכר, גם לא קרלו קולודי, שאת הפרקים הראשונים של ספרו פינוקיו הספיק הנדלזלץ לתרגם לעברית ולפרסם בצפרירים, עיתון הילדים שערך. 

המתרגם ישראל אליהו הנדלזלץ (במרכז) בצילום משפחתי (בלוג הספרנים)

לחברה עברית מכובדת נכנס קונאן דויל בשנת 1929, כשספרו כלבם של בני בסקרוויל הופיע בהוצאת 'אמנות' בתרגומו של  אוריאל הלפרין, הלא הוא יונתן רטוש. בחברה זו נמצאו גם יצירותיהם המתורגמות של פנימור קופר, רודיארד קיפלינג, ז'ול ורן ורבים אחרים. הוצאת 'אמנות' הגשימה במידה רבה את תכניתו של ז'בוטינסקי, אבל שיקולי הבחירה בספרים של ההוצאה היו שונים משלו. לא הלפרין בחר לתרגם את הספר, ולפיכך לתרגומו אין קשר להזדהותו עם ז'בוטינסקי. דברי גפני, שזו הייתה כניסתו הראשונה של שרלוק הולמס לזרם המרכזי של הספרות הארץ-ישראלית, ולו בשל הכללתו ברשימת הפרסומים של הוצאת 'אמנות', הם לדעתי מרחיקי לכת.

הופעתם של תרגומים עבריים מהספרות הפופולרית האירופית עוררה את זעמם של מבקרים, שראו בה ספרות 'נחותה' וחששו שמא תבוא במקום הספרות העברית. הדעה הרווחת הייתה, שמה שמתאים ליידיש, שפת ההמון ושפת הגולה, אינו מתאים לעברית, שהיא שפת התחייה הלאומית. לכך יש להוסיף, שהמתרגמים באו ברובם מחוגי הימין והציבור 'האזרחי' ונדפסו על ידי מו"לים פרטיים. ביקורת זו הביאה מצדה לתגובות אפולוגטיות, למשל שספרות בלשית מחנכת לערנות לאומית, וגם – כפי שכתב אביגדור המאירי ב-1931 – עשויה לעודד את המעבר מעברית ספרותית לעברית קלה יותר, קרובה ללשון הדיבור, ותהיה גורם מדרבן לפיתוחו של יסוד העלילה בספרות העברית החדשה. 

בשנת 1931 עודד אביגדור המאירי את יוזמתו של שלמה בן ישראל (1989-1908) – עיתונאי שפרסם סיפורים רבים בהמשכים בעיתון היידיש היינט, שראה אור בוורשה – להקים את 'ספריית הבלש'. זו הייתה סדרה של חוברות שגיבורן הוא בעל משרד החקירות (האמיתי) דוד תדהר, שנתן את שמו ותמונתו לאותו בלש ספרותי (מאוחר יותר, כשפרש תדהר מהסדרה, הועברו עלילותיו לעוזרו דוד אלמוג).

במכתב ששלח לי בן ישראל בשנת 1983, סיפר כי יום אחד ראה ברחוב לוינסקי קיוסק שמכר שבועונים וספרים זולים מן הסוג הסנסציוני שיובא מיוון. יום אחד נצנץ בו הרעיון לספק לנוער הארץ-ישראלי חומר קריאה דומה. 'את תום סוייר או ז'ול וורן השארתי למו"לים ולמחנכים', כתב. וכך, ישב לילה אחד וכתב סיפור בלשי בשם 'הרצח המסתורי'. הסדרה זכתה להצלחה ולתמיכה, ואף הקימה חקיינים, אך גם עוררה ביקורת נוקבת על שהיא 'מרעילה את נפש ילדינו'. אך רשימות הביקורת בעיתונות לא היה בכוחן למנוע את פריחתה ותפוצתה של הספרות הלא-קאנונית – מתורגמת ומקורית – לא בתקופת היישוב וכמובן גם לא אחריה, בימי המדינה. המבקש לעמוד על היקפה של ספרות זו יוכל לעיין ברשימת הסדרות הללו שהובאה בנספח למאמרה של זהר שביט, 'התפתחות הספרות הלא-קאנונית', תולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל מאז העלייה הראשונה: בנייתה של תרבות עברית, א, 1998, עמ'  491-484. סקירה מקיפה של ספרות זו לסוגיה ולתת-סוגיה יש בספרו של אלי אשד, מטרזן ועד זבנג: הסיפור של הספרות הפופולרית העברית, בבל, 2002.

כרזת פרסומת לספריית 'הבלש', תל אביב 1932 (קדם)

את המשך עלילותיו של שרלוק הולמס בעברית, ולא רק בספרות, אשאיר לקוראי ספרו המוצלח של גפני, רק אציין שבתקופה המנדטורית הופיעו גם סדרות של רומנים רומנטיים, שהיה להם קהל קוראים גדול, וגם ספרי בלשים כמו אמיל והבלשים של אריך קסטנר (שתורגם לעברית כבר ב-1935).

'הבלש הדגול': פסל ארד של שרלוק הולמס, ברחוב Marylebone בלונדון. הפסל הוצב ב-1999 (צילום: דוד אסף)

לא 'אידיאולוגיה' עודדה אפוא את הופעתה של הספרות הלא-קאנונית. זו הייתה התפתחות 'טבעית'. אמנם, ספרו של גפני עוסק רק בספרות הבלשית, אבל לא צריך זכוכית מגדלת של בלש כדי להבחין שהוא רלוונטי לנושאים חשובים ועקרוניים הנוגעים לסוגות אחרות של הספרות הלא-קאנונית: מי (או מה) קובע את 'גבולות הגזרה' של הקאנוניות, ומתי (ולמה) ספרים 'קלאסיים', שנכתבו למבוגרים, הופכים לספרים שמיועדים כביכול רק לבני הנעורים? 

בספרו הקריא והמרתק של גפני לא מוטלות גופות שנרצחו בדרך מסתורית ובסופו לא נמצא פושע נאלח, אך הוא מוסיף נדבך מקורי להיסטוריה של הספרות העברית בכלל ולתרבות העברית הפופולרית שהתהוותה בארץ ישראל המנדטורית בפרט. 

---

יעקב שביט הוא פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב. shavit.yaacov44@gmail.com

חנויות ספרים בירושלים: 'דוסטויבסקי בפיתה' ו'דרום'

א. דוסטויבסקי בפיתה

הספרות הרוסית עוד לא התאוששה מההלם שנגרם לה כשהתברר ששרת התרבות של ישראל לא ממש מעריכה את צ'כוב, וכבר עליה להתמודד עם טראומה חדשה.

במורד רחוב הלל בירושלים, ברחוב דָּרוֹם (סימטה קטנה שקיבלה על עצמה את התפקיד ההיסטורי לחבר ולגשר בין רחוב הלל לבין רחוב שמאי), אפשר גם לאכול את החטא וגם לקבל את עונשו.

במקום נפתחה שווארמייה צמחונית ושמה 'דוסטויבסקי בפיתה'.

עידו וינטר, כתב עונ"ש במרכז ירושלים, ניהל שיחה קצרה עם איל, בעל המקום, וממנה עולים הפרטים הבאים: במקום פעלה בעבר מסעדה שמכרה שווארמה צמחונית, שלא ממש ברור ממה היא עשויה ועד כמה היא טעימה. לאיל עצמו הייתה קודם חנות ספרים ברחוב עמק רפאים, אבל גם היא נסגרה. יש לו מלאי ספרים שהוא אוהב, ועתה הוא מתכנן לשלב בין מכירת השווארמה הצמחונית לבין מכירת ספרים. ממש זיווג משמיים. בקרוב: פלאפל טולסטוי, שניצל גורקי ובורגר צ'כוב.

בינתיים לא מצא איל שם הולם לחנות. הוא תלה על השלט כל מיני רעיונות, כמו 'צבא החופרים החופשיים', עד שאחד מן השמות יתפוס. 'דוסטויבסקי בפיתה' הוא אחד המאכלים שהוא מוכר שם. לדבריו, אנשים קנו את זה, אהבו את השם ולשמחתו זה לא הרס להם את התיאבון, לא לשווארמה ולא לספרות טובה.

צבא החופרים החופשיים ועוד (צילומים: עידו וינטר)

איל מאחורי הדלפק

התפריט

הלקוח המרוצה עידו וינטר

ב. 'הרוצה שיחכים – ידרים'

לא הרחק מהשווארמה הצמחונית שכנה עד לפני כשבעים שנה חנות הספרים 'דָּרוֹם', ששמה הונצח בסמטה הקטנה שבה נמצאים עתה הספרים בפיתה.

מֶיכְל (יצחק) רבינוביץ, מוכר הספרים הירושלמי הידוע שהיה בעל החנות, יכול אפוא, מטאפורית כמובן, לחכך במרומים את ידיו בסיפוק: יש מי שממשיך את השלשלת...

ולנו זו הזדמנות טובה לספר את סיפורו של בית ממכר ספרים, שכבר אינו קיים, ושל מוכר ספרים לא מצוי, שכבר הלך לעולמו. היום היו קוראים לחנות ולמוכר: 'מיתולוגיים'.

מֶיכְל (יצחק) רבינוביץ (1948-1879)

'דרום' הייתה חנות לספרים חדשים ועתיקים שנפתחה בשנת 1925 ברחוב בן יהודה שבמרכז ירושלים ולימים קבעה את משכנה בבית מספר 12. מראשיתה הייתה החנות בית ועד לחכמי ירושלים בתקופת המנדט הבריטי, אנשי רוח וסופרים כמו ש"י עגנון, כמו גם פרופסורים מן האוניברסיטה העברית, ביקרו תדיר בחנות ונהנו לשוחח עם רבינוביץ איש האשכולות. החנות תפקדה לא רק כבית ממכר ספרים אלא גם כהוצאה לאור ובמסגרתה ההדיר רבינוביץ לא מעט ספרים במקצועות שונים של מדעי היהדות.

מיכל (יצחק) רבינוביץ בחנות הספרים שלו 'דרום'

החנות נהרסה כליל בפיגוע הנורא שהיה ברחוב בן יהודה, ב-22 בפברואר 1948, ולא נפתחה עוד. נחת ושמחה גדולה כבר לא היו בחייו של מוכר הספרים. תשעה חודשים אחר כך, ב-17 בנובמבר 1948, הוא מת.

ההספד של זלמן רובשוב (ז"ר) התפרסם בעיתון 'דבר' יום לאחר מותו של רבינוביץ (19 בנובמבר 1948)

ג. 'למדן אני בין מוכרי ספרים ומוכר ספרים בין למדנים'

לפני שבע שנים פרסם ד"ר ראובן גפני רשימה מעניינת על מיכל רבינוביץ וחנותו (מקור ראשון, שבת, 12 בפברואר 2010), ואני מביאה כאן שוב ברשותו בתיקונים קלים:

ר' מיכל רבינוביץ עליו השלום למדן מופלג היה, ובקי בכל חדרי תורה היה. לא היה דבר של תורה שלא נתעסק בו. ספרים ישנים וספרים חדשים היו פתוחים לפניו תמיד בכל עת ובכל שעה. מאהבת התורה חיזר על כל מה שתלמיד ותיק חידש ואף הוא חידש חידושי תורה אבל לא העלה אותם על הכתב ... אמרתי לו כתוב דבריך בספר ופרסם אותם בדפוס. הושיט ידו כלפי כל הספרים שמילאו את האיטצבאות שבחנותו והראה לי עליהם, כאדם שאומר, מי אני שאבוא אחריהם (ש"י עגנון, 'על ר' מיכל רבינוביץ ז"ל', חול ומועד, ירושלים תשכ"ה, עמ' 9).

חנות הספרים 'דרום', מיסודו של מיכל רבינוביץ, נסגרה בירושלים כבר לפני למעלה משישים שנה, לאחר פיצוץ משאית התופת ברחוב בן יהודה, שלא הותיר ממנה דבר, ופיזר לכל עבר את דפי הספרים שמילאו בה כל פינה. מיכל רבינוביץ עצמו, כך מסתבר, לא יכול היה לשאת את הכאב שבחורבנה של חנותו, וחודשים אחדים לאחר הפיצוץ, בט"ז בחשוון תש"ט, נפטר לבית עולמו.

עשרות שנים מאוחר יותר, בהחלטה שהדיה כמעט ולא הגיעו לציבור הרחב, הנציחה עיריית ירושלים את זכרה של אותה חנות מיוחדת במינה, וקראה על שמה את 'פסאז' הקולנועים' הנודע, המחבר בין הרחובות הלל ושמאי. אלא שבעבור הירושלמי הממוצע, מתקשר אותו הפסאז' דווקא ל'אוריון', 'אורנע', 'אורגיל' וכל שאר בתי הסרטים המרהיבים שפעלו בו בעבר, בעוד שר' מיכל עצמו נדחק לשולי תודעתם של רודפי ספר ואוהבי חכמה.

מי, אם כן, היה אותו מוכר ספרים נשכח, שעגנון תיארו כ'חכם אחד יש, שאם הוא אינו יודע אין עוד מי שידע', ושח"נ ביאליק, גרשם שלום וחבריהם היו פוקדים את חנותו פחות בשביל ספריו ויותר על מנת ליהנות מתורתו?

ר' מיכל, כך מסתבר, החל את חייו כשהוא נטוע היטב בעולם התורה. 'העילוי משורווילישוק' (עיירה ליד קובנה' שם כיהן אביו כרב), כפי שכּוּנה בשנותיו הראשונות, נולד במיר בשנת 1879 ולמד שנים ארוכות בישיבות הנודעות בטלז, בסלובודקה ובפוניבז'. אלא שבאותן שנים מצא עצמו נמשך – במקביל, תמיד במקביל – גם לחכמות חיצוניות ולשאר מיני השכלה, וסופו שנתפס בראשית המאה העשרים אף לנורא שבמיני ההשכלה – הציונות – והפך ציוני בכל נימי נפשו ולבו. כך מצא עצמו נמשך יותר ויותר לעשייה הציונית לגווניה, וביתר מרץ לאחר מהפכת אוקטובר 1917, שהפכה על פניהם את עולמם של יהודים בכל רחבי האימפריה הרוסית.

אוסף האפמרה; הספרייה הלאומית

לצד תפקידים שמילא בהנהגת מוסדות ציוניים שונים ברוסיה הלבנה – בין השאר עריכת היומון דער יוד (היהודי), שראה אור בשנים 1921-1918 – המשיך רבינוביץ בלימודיו ובמחקריו העצמאיים והאינטנסיביים. בשנת 1921 הוא אף מונה מרצה ללשון ולספרות עברית באוניברסיטה הממלכתית של בילרוס שנפתחה במינסק באותה השנה. את התרגשותו הרבה ביטא בין השאר בכותרת רשימה זו, תוך שהוא כותב במכתב לחבר:

ומי כמוני יודע ומכיר כמה קטן ודל אני מעמוד בראש קתדרא זו. ידיעותי אינן מספיקות והכשרתי מצומצמת. למדן אני בין מוכרי ספרים ומוכר ספרים בין הלמדנים... אנוס אהיה, אם לא אחפוץ להפך את שולייתי על פני, להקדיש עצמי לתורה, לשעבד את כל חושי וכוחותי ללמוד תורה בשקידה ולמלא את החסר לי בהתמדה ויגיעה ועיון תמידי בספרים (חול ומועד, עמ' 19).

אלא שכמעט מעשה שטן, בכל פעם שקיווה ר' מיכל לישב בשלוה על מחקריו ולימודו, משכה אותו העסקנות בחזרה אל עולם המעשה והפעילות הציבורית, וכך לא יכול היה להחשות אל מול גורלם של יהודים ברוסיה ובאוקראינה, וסופו ששוכנע – לאחר פעמים אחדות שבהן נאסר לזמן קצר בעוון פעילות ציונית – לעזוב לצמיתות את מקומו ולעלות לארץ ישראל.

באוגוסט 1925, חודשים אחדים לאחר שנפטרה אשתו ממחלה ממושכת, עלה ר' מיכל לירושלים עם שלוש בנותיו ופתח בה את בית ממכר הספרים הראשון שעסק בספרים ישנים וחדשים כאחד, והציע למכירה 'ספרי קודש' לצד ספרי קריאה, ואת עולמות ההשכלה וההלכה אלה לצד אלה. שמה של החנות, 'דרום', הוענק לה בהתאם לקביעת חז"ל כי 'הרוצה להחכים – ידרים', ולמרות שהחנות החליפה את מקומה לאחר שנים אחדות, היא פעלה עד סגירתה במרכז ירושלים, לצד רחוב בן יהודה, ההולך וכובש את מקומו כמרכז ההווייה התרבותית הירושלמית של אותם הימים.     

פתיחת החנות, כך מסתבר, הייתה דבר בעתו. עד מהרה החלו לעלות לרגל אל החלל הצפוף רבנים ותלמידים, עיתונאים וסופרים, שידעו היטב כי במקום יימצא להם הספר שאותו הם מבקשים, ואם לא הוא אזי לפחות תכנו, השמור היטב בזיכרונו האינסופי של ר' מיכל. החנות  – כך סיפר לי העיתונאי הירושלמי הוותיק דב גניחובסקי – הייתה חצויה לארכה במדרגה ארוכה, שעליה נהגו החכמים לשבת ולדון בענייניהם. ו'עניינים' אלו השתרעו מגירסאות שונות במסכתות התלמוד הירושלמי ועד ניסיון לפענח את מסתרי הדמויות המופיעות בשירה של עגנון ולנחש מי מביניהם הוזכר – גם אם לא בשמו המפורש –בספר, שפרקים ממנו החלו להתפרסם באותן שנים.

בארון בעל דלתות זכוכית שמר ר' מיכל את הספרים היקרים ביותר בחנות, שמהם – כמנהגם של סוחרי ספרים, האוהבים אהבת נפש את מרכולתם – לא אבה להיפרד בעד כל סכום שבעולם. בין אותם הספרים, כך מספרת האגדה, שמור היה 'סטנסיל' ייחודי ובו מפתח הדמויות המלא של שירה, כמו גם עותק יחיד של ספר הקונדס, שבו, על פי קטלוג חנות הספרים השכנה, 'במברגר את וואהרמן', 'יסופר מעשה הקונדס (נער שובב) וכל מעלליו ומשובותיו מראשית השנה ועד אחרית השנה'. על הספר, שראה אור בווילנה בשנת 1824, כתב האנטיקוואר הייקה השכן, כי 'לא מצאתי זכרו אצל רושמי הספרים, ואני חיפשתיו זה ימים רבים. ואיש לא ראהו אף לא שמע ממנו, מלבד איש אחד באדעססא אשר סיפר לי כי ראהו בכתב יד'. מסתבר, אם כן, כי תוכנו של ארון הזכוכית הנעול ב'דרום' לא היה ידוע אף לגדולים שבביבליוגרפים היהודים של זמנו, בכללם אלו שפעלו במרחק מטרים ספורים מחנותו של ר' מיכל...   

מלבד עגנון ואישי רוח ירושלמים, נקלעו אל החנות גם חכמים מתל אביב וממקומות אחרים. אחד מהם, זכר עגנון, היה חיים נחמן ביאליק, שהעריך עד מאד את מוכר הספרים המזדקן: 

מעשה פעם אחת ישבתי לפני ביאליק זכרונו לברכה, שישב ודרש מילים ששגורות בפי רבים ואין פירושן ברור. בתוך הדברים הזכיר ספרי רומ"ל, שיש דורשים מילה זו נוטריקון, ראשי תיבות ספרי רבנים ומלמדים, ואין הפירוש מתקבל על הדעת. ואמר ביאליק, דבר זה כבר שאלתי את מיכל רבינוביץ ואף הוא לא היה בידו לפרשו. באותה שעה למדתי שחכם אחד יש, שאם הוא אינו יודע אין מי שידע.

בין המבקרים בחנות היו, מטבע הדברים, גם תלמידי ישיבה וסטודנטים צעירים, שלא זו בלבד שלא היה בידם את הממון לרכישת הספרים שאליהם התאוו, כי אם גם השתמשו לא פעם בר' מיכל כ'בנק' פרטי ואף כמו"ל לעת מצוא. על פי רשימותיו של א"מ הברמן, ביבליוגרף ירושלמי אגדי נוסף, הוציא ר' מיכל לאור לאורך השנים, תחת השם 'דרום', כשלושים וחמישה כותרים, חלקם כאלו שלולא סיועו הכספי לא היו זוכים לצורת אות דפוס מעולם. כחלק מפעילותו הספרותית היה אף מראשי חברת 'מקיצי נרדמים', שעוסקת עד היום בהוצאתם לאור של כתבי יד נשכחים שמעולם לא הודפסו.

סופה של החנות לא היה מלבב. ב-22 בפברואר 1948 הושארה ברחוב בן יהודה משאית תופת בידי מספר חיילים בריטים, והפיצוץ, שהרעיד את כל מרכז העיר, לא פסח על חנותו של רבינוביץ, שתכולתה ודפיה נתפזרו בכל האזור. דב גניחובסקי סיפר לי כי למחרת הפיצוץ נראה ר' מיכל מלקט דפים מבין גלי החורבות של חנותו, ואולם הדבר היה חסר תוחלת. חודשים אחדים לאחר מכן נפטר ר' מיכל לבית עולמו.  

הסופר והעסקן הירושלמי דב נתן ברינקר הספיד את רבינוביץ בלוח ירושלים שלו לשנת תש"י במילים אלו:

ספריה מהלכת. בקי בשיטין של אלפי ספרים, חדר ל'קמטים' שבין השיטין, ולא היה בדיבורו אבק ספרים, אלא היה חי וזורם כמעין חי ... ידיו היו עוסקות אף בעניינים ממשיים, יומיומיים, וכולו נושם באווירה של ספרות ישראלית. דמות שהפכה מעין מוסד. דמות ירושלמית גדולה ('אלה אזכרה', עמ' שא).

לאחר פטירתו התברר כי את ספריו היקרים ביותר שמר רבינוביץ בביתו, ברחוב קרן קימת שבשכונת רחביה. בנותיו החליטו לתרום את הספרים הללו לספרייה הלאומית. כאמור, ר' מיכל עצמו לא הרבה לפרסם מתורתו-הוא, ורק שבע-עשרה שנים לאחר פטירתו, וזמן קצר לפני ששמו עתיד היה להיעלם לבלי שוב מן התודעה הספרותית והתורנית, כינסו תלמידיו ומוקירי זכרו כמה עשרות מאמרים שפרסם לאורך השנים ודנים בפנים שונות בלוח השנה היהודי, והוציאום בספר חול ומועד: אורח חייו של אדם מישראל (ההסתדרות הציונית, המחלקה לענייני הנוער והחלוץ, ירושלים תשכ"ה). הספר נפתח בסקירה ביוגרפית על חייו של ר' מיכל מאת ההיסטוריון פרופסור ישראל היילפרין, וגם ש"י עגנון, שהיה מחבריו הקרובים של רבינוביץ, תרם לספר מעין הספד עדין ומלא געגועים לסוחר הספרים החכם. נסיים אפוא בפסקה האחרונה מדבריו של עגנון:

הזכרתי את החנות אומר בו דבר. מספרים עליו על הצדיק הנסתר ר' ליב בן שרה שהיה נוסע לכל יריד ופותח לו חנות לכל ימי היריד והיה יושב בחנותו. בא לקוח לבקש לו סחורה היה אותו צדיק מפליגו בדברים ומסיעו מן הקניינים המדומים ומסיח עמו בסחורה אחרת שהנשמה מבקשת. כך ר' מיכל, נכנסנו לחנותו ליקח סחורה היה מסיענו לעסקי תורה עד ששכחנו את היריד. 

לסוף הניח ר' מיכל עצמו את היריד. ולואי כל זמן שאנו נמצאים כאן ביריד ניתן דעתנו על הסחורה שהנשמה מבקשת, אמן כן יהי רצון. 

לקריאה נוספת: אב"א אחימאיר, 'מיכל רבינוביץ: החנות בבן יהודה', עין הקורא: סופרים וספרים, עיתונאים ועיתונים, תל אביב תשס"ג, עמ' 284-275.