יום שישי, 23 בדצמבר 2016

עוללות מכרם עגנון: 'כביום שראיתי תמונות של ברויגל'

הנשיא השני יצחק בן-צבי בפתח חנות הספרים 'במברגר את ואהרמן' ברחוב החבצלת (לשעבר רחוב הסולל)

לזכרו הטוב של חנוך ברטוב

מאת ארנון שמשוני

ב-10 בדצמבר מלאו חמישים שנה ליום בו הוענק פרס נובל לש"י עגנון. בלוג עונג שבת פרסם לאורך השנה החולפת כמה עוללות מכרמו השופע של הסופר. בראשונה מהן ('עוללות מכרם עגנון: החסידות של ס. יזהר והכנפיים של חנוך ברטוב', 17 בפברואר 2016), הובא קטע מתוך ספרו של חנוך ברטוב אני לא הצבר המיתולוגי (עם עובד, תשנ"ה, עמ' 264), ובו ציטט ברטוב את אשר כתב לו עגנון לאחר שקרא את ספרו פצעי בגרות:


ריגשת לבו של עגנון מתמונותיו של ברויגל מוכרת היטב לקוראי הרומן שירה (שוקן, תשל"א). בעמודים 440-425 של ספר גדול זה תואר ביקורו של גיבור הספר, דוקטור מנפרד הרבסט, בחנות ירושלמית לממכר ספרים עתיקים, שנמצאת ברחוב הסולל (היום רחוב החבצלת, היוצא מרחוב יפו). 

ברחוב הסולל היו בשנות השלושים והארבעים שתי חנויות ספרים ידועות: 'במברגר את ואהרמן' (במספר 5) ו'העתיד' (במספר 2)  שתיהן היו בתי ועד לחכמי ירושלים ושתיהן אינן קיימות עוד. לאיזו חנות הלך הרבסט?

גרשום שוקן, עורך עיתון 'הארץ' ובנו של שלמה זלמן שוקן, פטרונו הגדול של עגנון, הכיר היטב את עגנון. במאמר חשוב שפרסם על מוטיב הצרעת בסיפורי עגנון ('מוטיב הצרעת ב"שירה" וב"עד עולם"', גרשון שקד ורפאל וייזר [עורכים], ש"י עגנון: מחקרים ותעודות, מוסד ביאליק, תשל"ח, עמ' 240-227), שעוד נשוב אליו בהמשך, נטען על ידו (בעמ' 232) כי הרבסט הלך לחנות 'העתיד', ששמו של מנהלה היה זאלינגרה. דומני שטעה מר שוקן בפרט קטן זה, שכן בעמ' 427 כתוב בפירוש שהרבסט מתבונן בחלון חנות הספרים של 'במברגר את ואהרמן':

שירה, עמ' 427

<שוקן לא טעה אלא אני; כך עולה מבירורו של פרופ' דרור ורמן שהובא בתגובות למטה; וראו שם גם את תגובתי>

חנותם של השותפים הללו – האחד יקה (במברגר) והשני גאליציאנר (ואהרמן)  נפתחה  כפי שהראה ראובן גפני במאמרו 'חנות הספרים "במברגר את וואהרמן": ה"אנטיקוואריאט" הירושלמי הראשון– ב-1933, ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים. 

פרסומת של חנות הספרים כשהייתה עדיין ברחוב המלך ג'ורג'

לרחוב הסולל עברה החנות לאחר שנים אחדות (הרחוב עצמו היה חדש ונסלל רק בתחילת שנות השלושים). לאחר זמן הפך רחוב הסולל למרכז ספרותי של ממש, שעה שנפתחו בו חנויות ספרים נוספות, כמו 'העתיד' (במספר 2), וכשפעלו בו בית דפוס, מערכת 'פלסטיין פוסט' ומשרדי סוכנויות ידיעות בינלאומיות (במספר 9), עד פיצוץ הבניין בפעולת טרור ערבי ב-1 בפברואר 1948. חנות הספרים של שני השותפים נסגרה סופית ב-1963.

קטלוג ספרים עתיקים של החנות במברגר את ואהרמן, 1944 (מקור: מורשת מכירות פומביות)

עם כניסתו לחנות הספרים 'העתיד' (ראו האמור לעיל) עלה הרבסט 'לדיוטה העליונה ונכנס לחדרים הפנימיים' (עמ' 433), עד שהגיע ל'חדר ספרי אומנות' ובו הדפסי ציורים, ושם פתח 'ילקוט של ציורים והפך בו בלא שום ענין מיוחד' (עמ' 438). לבסוף הגיע הרבסט אל תיק ובו אוסף רפרודוקציות של ציירים שונים, ובהם הביט 'מרעיד ומשתומם'. הנה הקטע המלא:

שירה, עמ' 439-438

הרבסט העמיק להתבונן בציור אך לא מצא מרגוע לנפשו. הביט בו פעם ופעמיים ושלוש, ושקע בפרטים הקטנים ביותר שלו. למרות שלא היה 'ממאספי דברי אומנות', בכל זאת הבין הרבסט מיד שאין מדובר בציוריו של ברויגל, ש'משמחים את הלב', אלא של מישהו מתלמידיו ('מבית ספרו של ברויגהל הם').

פיטר ברויגל (בערך 1569-1525), המכונה 'האב' (שכן אחד מבניו נקרא גם הוא פיטר, וידוע בשם פיטר ברויגל 'הבן'), היה מגדולי הציירים הפלמים במאה ה-16. הוא התמחה בציורי ענק שבהם צייר בחיוניות ובדייקנות את חיי הכפר והאיכרים בארצות השפלה. בניו ונכדיו, 'שושלת ברויגל', המשיכו בדרכו האמנותית ובכך יצרו 'כאבי ראש' לחוקרי האמנות הפלמית, שלא תמיד ידעו לקבוע מיהו הברויגל המדויק שצייר תמונה זו או אחרת...

'הצייר והקונה' – דיוקן עצמי של פיטר ברויגל האב, 1565 (מקור: ויקיפדיה)

שוקן, במאמרו הנזכר, טען בתוקף שתמונה כזאת לא הייתה ולא נבראה. לדעתו, היא נלקחה מעולם הדמיון של הסופר: 

 שוקן, מוטיב הצרעת, עמ' 234

אך שוקן טעה. הציור היה ונברא, ואין סיבה להניח שעגנון לא ראה רפרודוקציה שלו.

בציור שראה מנפרד הרבסט בחדר ספרי האומנות שבחנות, בולטים מספר מרכיבים: המצורע, עיניו, ידו המעוותת, הפעמון, עמידתו בשער העיר, וכן תיאור המתרחש בין חומות העיר: אנשים ונשים, באר מים ושוק, בית תפילה ובית מזיגה. ציור אחד הכולל את כל המרכיבים הללו לא עלה בידי לגלות; אבל כן מצאתי שלושה ציורים של ברויגל ובית מדרשו  בכל אחד מהם מופיעים מצורעים, וכל אחד משקף מקצת מן המרכיבים שנמנו לעיל. שלושתם יחד משלימים את התמונה שתיאר עגנון והם מוצעים כאן להנאת הקוראים ולחוות דעתם.  

נפתח בציורו של פיטר ברויגל 'האב' משנת 1559, 'המאבק בין הקרנבל והתענית' (הציור מוכר באנגלית בשם The Fight Between Carnival and Lent). בציור זה, שהוא מן המפורסמים בתולדות האמנות, מתוארת עיר פלמית ובה ניתן לראות, בנוסף למצורעים, גם באר, שוּק, בית תפילה ובית מרזח. אנשים ונשים נכנסים ויוצאים למבנים, מוכרים וקונים, רוקדים ועוסקים בעיסוקים שונים, וכלל אינם שתים לבם למצורעים.

הציור עוסק במעבר מימי הקרנבל לימי התענית. ימי התענית – שעיקרם התנזרות מבשר – באים מיד לאחר סיום הקרנבל ונמשכים ארבעים ימים, עד חג הפסחא. המעבר החד, מימי עליצות וזלילה אל ימי רצינות וסיגוף, מתואר בציור גם על ידי שתי דמויות הניצבות בחזיתו ומנהלות ביניהן דו-קרב. חלקו הימני של הציור, שבולט בו מבנה הכנסייה, מייצג את התענית; החלק השמאלי, שבו מצוייר בית מרזח, מייצג כמובן את הקרנבל. 

המאבק בין הקרנבל והתענית (מקור: ויקיפדיה; הקלקה על התמונות תגדיל אותן)

בהגדלה של החלק העליון-השמאלי של הציור אפשר לראות קבוצה של מצורעים, גברים ונשים, עטופים בגלימות חומות ובכיסויי ראש שחורים. הם נכנסים אל תוך העיר, כנראה דרך השער הראשי, ובידיהם רעשנים על מנת להזהיר את האנשים האחרים מנוכחותם; מקצתם מחזיקים גם פעמונים קטנים. בראש המצורעים צועד נער שמנגן בחמת חלילים ואת הטור סוגרים מתופף וחלילן (או אולי מדובר בכלי פריטה). 

מצעד המצורעים (הגדלה)
פעמונים תלויים על מעילי מצורעים ובידיהם רעשנים (הגדלה)

משמאל למרכז הציור, בשוק, ממוקמת קבוצה בת שישה מצורעים-קבצנים. לרגלו (היחידה) של אחד מהם קשורה שרשרת פעמונים. על גבו של אחר – זנבות שועלים. אלה ואלה היו סימני היכר של מצורעים בארצות השפלה. 



הציור השני, אף הוא ממכחולו של פיטר ברויגל 'האב', קרוי 'הקבצנים' (The Beggars), או 'בעלי המום' (The Cripples). הוא צויר בשנת 1568 ומוצג במוזיאון הלובר בפריז. בציור מתוארת חבורה של חמישה בעלי מום מצורעים שיושבים מחוץ לשערי העיר. ארבעה מהם מסומנים בזנבות שועלים ועל רגלו הימנית של אחד קשורות שרשרות פעמונים. מבטו של בעל הפעמונים מביע כאב ופחד, אימה ועצב. עיניו שקועות.

הקבצנים (מקור: ויקיפדיה)

הציור השלישי, שמוצג ברייקסמוזיאום באמסטרדם, קרוי 'היריד של מרטין הקדוש' (St. Martin’s Day Kermis). הצייר הוא פיטר באלטן (Pieter Balten), שחי באנטוורפן בין השנים 1584-1527, והיה בן דורו של ברויגל 'האב' וחבר נכבד בגילדת הציירים הפלמית. גם הוא נודע בציורי הווי האיכרים. 

היריד של מרטין הקדוש (מקור: ויקיפדיה; הקלקה על התמונה תגדיל אותה)

בצידו הימני התחתון של הציור מופיעה קבוצת מצורעים קבצנים, ובולטת בה דמותו של מצורע קרח, שמחזיק בידו המעוותת פעמון, כזה התואם את התיאור המופיע בשירה (עמ' 439-438):
איומות ועצבות הן העינים שאכלה הצרעת את רוב בית רביצתן, ועדיין הן חיות ומבקשות לחיות. עצובה ואיומה מהן היא היד שאוחזת בפעמון, אכולה היא צרעת ממארת שאין לה תקנה. עצב ואיום ממנה הוא הפעמון שמקיש ומזהיר את הבריות להרחיק מן המצורע. אמן גדול היה אותו הצייר שראה בפעמון כאילו כל הנגעים באים ממנו.
המצורע שמחזיק פעמון (הגדלה)

איזו תמונה משלושת (תדפיסי) התמונות הללו ראה מנפרד הרבסט? הניחוש שלי הוא שראה את שלושתן, שכן רק צירופן יחד בונה את הסצנה רבת העוצמה שתיאר עגנון. 

ולסיום נשוב אל מה שפתחנו בו, מכתבו של ש"י עגנון לחנוך ברטוב. 

לְמה התכוון עגנון כאשר כתב שמצא בספרו של ברטוב: 'סצנות אחדות הרעישו את לבי כביום שראיתי תמונות של ברויגל'? בפצעי בגרות (שנדפס לראשונה בהוצאת עם עובד, בשנת 1965) מופיע קטע שעשוי להתאים:


פצעי בגרות, מעריב, תשמ"ח, עמ' 150-149

הציור של פיטר באלטן מתאים יפה לתיאור זה. המצורע בעל הפעמון מושיט בידו השנייה, השמאלית, קערה (מן הסתם הוא מקווה למתת שיכר ולא למרק), ואף שהוא יושב הוא נראה כקיפח.
  

________________________________________

* פרופסור ארנון שמשוני הוא רופא וטרינר, שבעבר שימש מנהל השירותים הווטרינריים בישראל.

תודה לדניאלה שחם, לראובן גפני ולעורך דוד אסף.

17 תגובות:

  1. עלי כהן , ירושלמי בעברו והיום - קופנהגן23 בדצמבר 2016 בשעה 9:36

    רחוב הסולל שנקרא גם "רחוב החבצלת" זכה לכינוי "ה"פליט סטריט" של ירושלים----פליט סטריט הוא רחוב לונדוני שרהיו בו מרוכזות מערכות עתונים וסוכנויות ידיעות חשובות, רחוב שהפך למושג בפני עצמו בעולם העתונות. בשבועון הנפוץ של שלהי המנדט- "הגלגל"(שקרא לעצמו "שבועון מצוייר" בהוצאת לשכת המודיעין המשלתית בהשתתפות רדיו ירושלים) הופיעה בגליון שהופיע ב-20 בפברואר 1947 - כרך ד', גליון 30 - רשימה מרשימה על רחוב הסולל תחת הכותרת "הפליט סטריט של ירושלים" - ברחוב הקטן הזה התרכזו מערכות עתונים , סוכנויות ידיעות ובתי דפוס. פרט ל"פלשתיין פוסט" (שהפך אח"כ ל"ג'רוזלם פוסט" בעריכת גרשון אגרונסקי-אגרון שנבחר מאוחר יותר להיות ראש עיריית ירושלים) היו ברחוב הזה במהלך השנים גם חנויות ספרים ("העתיד זלינגרה" ו"במברגר את וארמן") וכן סניף "הארץ". מערכות של הסניף הירושלמי של "ידיעות אחרונות" במהלך השנים שקדמו היתה גם מערכת "דואר היום" ו"החבצלת" של אימר בן אב"י.ב-2 לפברואר 1948,חדשיים לאחר החלטת ה"חלוקה", התפוצצה מכונית תופת ליד בניין ה"פלשתיין פוסט" אבל למרות הנזקים המשיך העתון להופיע. מרחו זה יצאו גם הילדים שהכריזו בקולי קולות את כותרות היום של העתונים שבידיהם.

    השבמחק
  2. פנינה. חווייה. תודה לפרופ' ארנון שמשוני.

    השבמחק
  3. תודה כפולה ומכופלת לפרופ' ארנון שושני שכרך יחדיו שני סופרים עבריים נפלאים וקרא לשבתנו עונג. חיים באר

    השבמחק
  4. הרשימה המופלאה על שלוש התמונות שעגנון אולי הכיר היטב ובגאונותו הפך לתמונה אחת ראויה להיות נלמדת בצמוד לכל עיון בכתבי עגנון ו/או בקורותיה של ירושלים במאה העשרים. עגנון היטיב לדעת כיצד אפשר לזקק רמזים דקים וייתכן אפילו שרעיון כזה של מעין "בלבול- מוכפל -בשלוש" , נוצר גם כדי לרמוז על הצד השלילי שטמון בקבלה בלתי- ביקורתית של עקרון אמוני כזה של "השילוש". ועל כך תודה מקרב לב לכותב ,לעוזריו וכמובן גם לאכסניה ולכל המסתופפים בה בתקוה להחיות את הנפש באור של עונג - שבת . ולנו כולנו שפעי אור ושלווה בחג האורים !

    השבמחק
  5. נראה לי שאתה צודק בהשערה שעגנון קיבץ יחד דמויות המופיעות במספר ציורים.
    מצאתי ברשת את הקובץ הזה: http://www.worldofinclusion.com/res/qca/Breughel.pdf
    ובו מופיעות שתי תמונות נוספות שיכולות להתאים לתיאורו של עגנון.
    האחת היא ציור דיו בשם "צדקה" (Charity) ובו רואים בתחתית הציור אדם בעל רגליים מעוותות, בדומה לציור הראשון למעלה.
    התמונה השניה היא "משל העיוורים" והיא אמנם לא מתארת מצורעים, אבל העיוורים המצוירים בה תואמים לתיאור של עגנון "איומות ועצובות הן העיניים שאכלה הצרעת את רוב בית רביצתן ועדיין הן חיות ומבקשות לחיות". ככל שאני מבין, הצרעת אמנם גורמת לעיוורון, אבל היא לא מאכלת את העיניים. העיוורים המופיעים בציור הזה התעוורו מסיבה אחרת - לפחות אחד מהם אולי כתוצאה מהוצאה אלימה של גלגל העין (דו קרב? עונש?). ייתכן שהעיוורים האלה הצטרפו אצל עגנון לדימוי הצרעת מהציורים האחרים.

    השבמחק
  6. ויש קשר בין ירושלים והצרעת - בתקופת הצלבנים היה בירושלים מסדר "סנט לזער" שחבריו היו מצורעים שהקימו בית חולים (באיזור העירייה דהיום) ואף השתתפו בקרבות מול המוסלמים כל עוד היו כשירים לכך. וכמובן שקדם לו "בית החופשית" שבו שהה המלך עוזיהו הנגוע

    השבמחק
    תשובות
    1. פרט לשם "צרעת" אין כמובן כל קשר בין הצרעת המקראית ["בית החפשית" וכו] לבים הצרעת של תקופת הצלבנים. אבל זה סיפור אחר לגמרי.

      מחק
  7. תודה לפרופ'ארנון שמשוני : והרי לא שכחנו את תובנותיו באשר לבלק הכלב יצירו של עגנון אף הוא. תענוג אמיתי.

    השבמחק
  8. ארנון תודה.כתבה נפלאהוהמשפט שדקלמתי בסיור בעקבות שירה:אין ציור כזה...הכל מדמיונו של הסופר,לא ישמע עוד.
    מחכה להרפתקה הבאה שלך בכתבי עגנון

    השבמחק
  9. מאמר מרתק. תמונותיו של ברויגל עשירות במאות פרטים קטנים שהתבוננות בהם יכולה לארוך שעות רבות. אלו תמונות שיש לראות בסבלנות מרובה ורצוי בליווי מקרא לתמונה (לפעמים יש במוזיאונים ובגלריות)

    השבמחק
  10. מה אומר ולא נאמר... עונג צרוף. תודה בכל לב!

    השבמחק
  11. תודה לפרופ' ארנון שמשוני ותודה לאכסניה על מאמרו המענין.
    שמשוני טוען שגרשום שוקן טעה כשכתב שתמונה כזאת [של ברויגל] לא היתה ולא נבראה והיא נלקחה מעולם הדמיון של עגנון.
    שמשוני טוען גם שאין סיבה להניח שעגנון לא ראה תמונה כזו, אולם בפסקה הבאה במאמרו שמשוני עצמו סותר את טענתו וכותב: "ציור אחד הכולל את כל המרכיבים הללו [שמתאר עגנון] לא עלה בידי לגלות, אבל כן מצאתי שלושה ציורים של ברויגל ובית מדרשו [...] שלושתם יחד משלימים את התמונה שתיאר עגנון".
    גם אם נאמר שהדוגמאות שמביא שמשוני יכולות להצדיק את טענתו (ולדעתי בדוחק) הרי שעגנון יצר מהן ציור חדש פרי דמיונו.
    אשר לאזכור התמונות (ברבים, וזה עשוי לסייע לטענתו של שמשוני) של ברויגל: המכתב לברטוב משנת 1965 או מעט לאחריה, נכתב כשעגנון עסק בשנים אלה בכתיבת פרקים של "שירה". מעניין לבדוק אם פרקים י"ד-ט"ו בספר השלישי של "שירה" לא נכתבו באותה תקופה. יתכן שעגנון רצה "לקבע" דרך מכתבו לברטוב את עובדת 'קיומו' של הציור שבדה מלבו. עגנון ידע שמכתבו לברטוב ישמר. אין להטיל ספק בעוצמת רגשתו כשקרא את התיאור המרגש בספרו של ברטוב והדבר צריך עוד עיון.
    רפאל ויזר

    השבמחק
  12. ארנון שמשוני27 בדצמבר 2016 בשעה 8:33

    שמחתי והתכבדתי בכל התגובות הרבות שקיבלתי, ובמיוחד כשהגיעו מרפי ויזר, מומחה לעגנון בעל מוניטין. הערותיו מאפשרות לי לחלוק עם הקוראים את תולדות כתיבת מאמרי זה.
    אל פעמונו של המצורע – שהוא, בתיאורו של עגנון, מוקד הפרשה (והציור) – הגעתי כאשר ניסיתי לפתור חידה מתוך 'תמול שלשום'. עגנון תיאר, בפרק 'אופיו של בלק ושלשלת ייחוסו', את תובל, אחד מאבותיו של בלק וכלב חוצות כמותו, שחי בירושלים (ותועד) בשנות השבעים של המאה ה-19. את התקופה הרלוונטית המחיש עגנון באמצעות הבאת מאורעות מתועדים שכולם, למעט אחד, אכן התרחשו באותן שנים. אירוע אחד נותר לפי שעה ללא הסבר: 'ביותר נתחבב (על הישמעאלים) תובל ביום שעלה לראש המגדל של הכנסייה הרוסית והקיש בפעמון הגדול שהביאו להם הרוסים ממוסקבה והיה צחוק גדול בירושלים'. הבאת הפעמון המוסקבאי לירושלים ידועה ומתועדת, אך הד לעלייתו של כלב אל ראש המגדל והקשתו בפעמון לא הצלחתי למצוא, וגם לא הסבר ענייני או ספרותי, בחינת 'לְמה התכוון המשורר?' (הקוראים מוזמנים לסייע בפתרון החידה). מפעמונו של תובל התגלגלו העניינים לפעמונים אחרים ביצירות עגנון, ובתוכם – לפני קרוב לשלוש שנים – לפעמון 'העצב והאיום' מכל שברומן 'שירה' – זה ש'מקיש ומזהיר את הבריות להרחיק מן המצורע'.
    פעמון זה עמד גם במוקד חיפושיו של שוקן, שכתב בפירוש: 'אמנם, מצאתי באחת המהדורות הישנות של הלקסיקון הצרפתי Larousse illustre בערך צרעת רישום של מצורע המחזיק פעמון, אך אין כל דמיון בין רישום דל זה לבין התמונה הרוטטת והמבהילה שעגנון מתאר אותה בצורה כה משכנעת על כל פרטיה. שאלות שהופנו למומחים ידועים לציור בארצות השפלה ובדיקה במחלקה לגראפיקה של מוזיאון גדול באירופה העלו שאין בנמצא תמונה שדומה לזאת שעגנון מתאר אותה'.
    הלכתי בנתיב שהתווה שוקן וחיפשתי את מה שהוא חיפש. בשלב ראשון היו אלה שני ציורי ברויגל 'האב' ובהם מצורעים. זה היה ממצא מעודד, אך היה חסר בו 'האקדח המעשן', כלומר הפעמון. לימים גיליתי את ציורו של בלדן שבו מופיע הפעמון המרשים בידו של המצורע. הפעמון, שהיה לאבן הראשה, נתמך בשני הציורים האחרים של ברויגל 'האב' )אגב, בין חוקרי האמנות יש הטוענים כי לתקופה מסוימת היה ברויגל מחניכיו של בלדן; ולימים התלמיד עלה על רבו). התייחסותו של עגנון לברויגל, במכתבו לחנוך ברטוב, הייתה נדבך נוסף בהשלמת התמונה.
    ולבסוף, הרב יוסף (ג'פרי) סאקס, עורך סידרת תרגומי עגנון לאנגלית, העביר אלינו את 'אחרית הדבר', שחיבר פרופ' רוברט (אורי) אלתר למהדורה האנגלית המעודכנת של 'שירה' (הוצאת טובי, 2013), שאותה לא הכרתי.
    אלתר, במסתו המעניינת, התייחס לדרכו של עגנון בשאלת 'תפקיד האמנות במציאות האנושית' (The role of art in human reality), לאור אזכורם ב'שירה' של שלושה ציירים (הנוספים הם רמברנדט ובקלין). הוא התייחס גם לשלושה מציורי ברויגל ('הקרנבל והתענית', 'שלושת הקבצנים' ו'העיוור המוליך את העיוורים'), ומסקנתו היא כי הציור הספרותי 'מבית מדרשו של ברויגל' אולי לא התקיים בפועל, אך עגנון התבסס בתיאורו על אלמנטים מתוך כמה מציוריו של ברויגל האב. אמנם אלתר לא הצליח להצביע על פעמון בציור כלשהו; אחד מהציורים שבהם דן ('העיוורים') כלל אינו עוסק במצורעים, וכל השלשה צוירו על ידי ברויגל ולא יוחסו לאחרים 'מבית מדרשו', אך מסקנתו אינה רחוקה משלי, ועל כך שמחתי מאוד.
    הרושם שהותירו ציורי ברויגל (וקרוב לוודאי, בלדן) על עגנון אינו פוגם בהערצה ליכולתו להשלים במכחולו הספרותי את התמונה האחת ובה הפעמון שבישר את אחריתו הטרגית של הרומן.

    השבמחק
  13. שמחתי מאד לקרוא את מאמרו המרתק של ארנון שמשוני על חנוך ברטוב, עגנון והחנות במברגר את ואהרמן, שהיתה שייכת לסבי, שמואל ואהרמן. זו הזדמנות לתקן כמה טעויות שנפלו ולהציע מדוע משפחתנו סבורה שטועה שמשוני וצודק גרשום שוקן לגבי זיהוי האנטיקווריאט שבו ראה הרבסט את הרפרודוקציות של ברויגל.
    החנות במבגר את ואהרמן נפתחה בירושלים ב-1933, שנת עלייתה של משפחת וואהרמן לארץ (מייד לאחר עליית הנאצים לשלטון). החנות נפתחה בשנה זו ברחוב קינג ג'ורג'. מבדיקת הקטלוגים של במברגר את ואהרמן עולה שקטלוג מס' 9 יצא ב-1936 ברחוב קינג ג'ורג', אולם קטלוג מס' 10 – גם הוא מ-1936 – כבר מודפס מרחוב הסולל (לימים רחוב החבצלת); ולכן אנו מניחים שמעבר הכתובת התרחש ב-1936 (במאמר הובא צילום של קטלוג מס' 31, שהוא מאוחר יותר.)
    ולעניין העיקרי: לאחר התייעצות עם דודתי נעמי ורמן, המוכרת לרבים מקוראי עונ"ש מעבודתה בספרייה הלאומית, והזוכרת את החנות היטב, נראה שלא ייתכן שהמפגש של הרבסט עם הרפרודוקציה של ברויגל התרחש בחנות של סבי, וזאת מן הטעם הפשוט שלא היה בחנותם חדר אמנות או מדור אמנות. 'במברגר את ואהרמן' היה אנטיקווריאט שהתמחה ביודאיקה ובנושאים נלווים, אולם הנושאים של התרבות הכללית היו תחום מומחיותה של חנות 'העתיד'. זאת ועוד: ש"י עגנון היה מיודד עם שמואל ואהרמן והכיר את החנות היטב, ולא סביר שטעה בפרט זה. שני תיאורי האנטיקווריאטים, כפי שציין שמשוני במאמרו, מופיעים במקומות שונים ברומן, ונראה שכל אחד מהם מתאר חנות ספרים אחרת.
    ולסיום, מכיון שפתחנו בחנוך ברטוב, ייתכן שכדאי לציין קשר נוסף בין משפחות ברטוב וואהרמן, אם כי קשר שנוצר בשנים מאוחרות יותר. חנוך ברטוב בשנותיו האחרונות חי עם פרופ' מיכל אורון לבית קושניר. אחיה, טוביה קושניר, הבוטנאי המבטיח, היה ידידו הקרוב של אבי, פרופ' יעקב ורמן, ובן בית בצעירותו בביתם של שמואל וגינה ואהרמן בקרית שמואל. טוביה קושניר נהרג כידוע עם הל"ה.

    השבמחק
    תשובות
    1. ארנון שמשוני5 בינואר 2017 בשעה 12:16

      תודה לפרופ' דרור ורמן, דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית, על התיקון. עדותו, ממקור ראשון, אינה מותירה מקום לספק באשר למהימנות קביעתו של שוקן. כלומר: הרבסט לא מצא את הרפרודוקציה המתוארת על ידי עגנון ב"שירה", שבה עסקינן, אצל "במברגר את ואהרמן", חנות ספרים יוקרתית ברחוב הסולל 5 שהתמחתה ב"יודאיקה והבראיקה" אשר מופיעה בשמה בפרק המדובר ב"שירה", אלא ב"דיוטה העליונה" של חנות הספרים "העתיד" שברחוב הסולל 2 (פינת יפו 42) ואשר שמה אינו נזכר ב"שירה". חנות זו, עסקה באותה תקופה במיגוון נושאים ובמיוחד במכירת ספרים מאוספיהם של עולי גרמניה, אנשי העלייה החמישית.

      בעקבות בדיקה חוזרת ניתן להוסיף את הפרטים הבאים מתוך "שירה", התומכים בזיהוי הנ"ל.
      הפרשייה משתרעת על פני 17 עמודים (ספר שלישי, י"ג – ט"ו) ונמשכה כשעה – שעתיים (הרבסט פונה לעבר רחוב "הסולל" במקום לעלות על האוטובוס האמור להביאו לארוחת צהריים בביתו, ויוצא מ"העתיד" כשהחנות נסגרת להפסקת הצהריים). נאמר שהרבסט "כיוון רגליו לבית מסחר ספרים לועזיים". זאת הוא עושה לאחר ששמע כי מוצע למכירה אוסף מעזבונו של פרדסן מפתח-תקוה, "קלסיקונים גרמנים מהוצאות מהודרות ומכורכים בעור". הרבסט "חישב להחליף פשוטים שלו בנאים של הפרדסן בתוספת כך וכך ספרים שחישב עליהם להוציאם מביתו". הוא יורד מראש רחוב הסולל לכיוון רחוב יפו, ורואה "בחלון הספרים של במברגר את ואהרמן את ספרו של שמואל קרויס לתולדות היהודים בביזנטיון": ספר אמיתי שנכתב על ידי חוקר היהדות פרופ' שמואל קראוס, שנדפס בלייפציג בהוצאת ג. פוק בשנת 1914
      Krauss, Samuel. Studien zur byzantinisch-jüdischen Geschichte.‎
      הרבסט "לא נתעכב עליו לפי שהיה בהול אחר הקלסיקונים עד שלא יקדמנו אחר". כעבור חמישה עמודים גדושי פרטים ובמרחק כמה עשרות מטרים, הוא מגיע לראש פרק ט"ו ו"למקומו", ושם - בחלון של חנות ספרים נוספת, הוא רואה את ספרו הפתוח של ארנסט וולטפרמד, שם דמיוני לפרופסור ירושלמי נלעג "שמידותיו כמידות פרוסיות". "בר מזל", חושב עליו הרבסט, "בצוק העתים הללו שספריהם של יהודים נשרפים בגרמניא בפומביות יתירה מצא זה הוצאה שוויצרית מכובדת שהוציאה את ספרו בתכלית הנוי". יהיו אולי קוראים שימצאו ענין בהשוואת שתי החנויות גם על פי הספרים (שניהם בגרמנית) שהוצגו בחלונותיהן ועל פי מחבריהם. החנות השנייה, כפי שגילה שוקן, הייתה "העתיד". כחלוף כשני עמודים נוספים יעלה הרבסט לדיוטתה העליונה. לפי הנמסר בספרו של יהושע בן-אריה, "ירושלים היהודית החדשה בתקופת המנדט", אמנם פעל בקומתה השנייה של "העתיד" אנטיקווריאט (בניהול אולריך זלינגר). שם, כעבור ששה עמודים נוספים, שיטוט בחדרים הפנימיים, עישון ציגרטה עם הפקיד ועוד ועוד, יגיע הרבסט לחדר האומנות ובו הרפרודוקציות שבהן עסקינן.

      יש לקוות שהעיסוק השולי בזהות החנות לא יסיח את דעת הקורא מן העיקר: זיהוי מקורו של הציור הכמו-ברויגליאני של המצורע ופעמונו.

      מחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.