הלב החם והחכם: פרידה מחנוך ברטוב

חנוך ברטוב (2016-1926)

מאת אבנר הולצמן

ביום שלישי, 13 בדצמבר 2016, לעת ערב, נדם לבו של חנוך ברטוב, ועם קבורתו אתמול (15 בדצמבר) בקיבוצו לשעבר עין החורש, נחתמה פרשת חיים בת תשעים שנה, ובתוכה כמעט שבעים שנות יצירה. 

סיפורו הראשון, 'צל העבר', נדפס בהיותו בן תשע-עשרה, בשלהי מלחמת העולם השנייה, והוא אז חייל בבריגדה היהודית על אדמת אירופה. זו הייתה נקודת הפתיחה למהלך ארוך ופורה, שהניב כעשרים וחמישה כרכים. מצויים בהם קבצים של סיפורים ונובלות, רומנים, מחזות, מסות, תגובות פובליציסטיות, תיעוד ביוגרפי ואוטוביוגרפי ורשמי מסעות. תנופת יצירתו נמשכה גם מעבר לשנת הגבורות. ב-2006 פורסם ספרו מחוץ לאופק, מעבר לרחוב, וכעבור שנתיים ראה אור ספרו לגדול ולכתוב בארץ ישראל, המכיל מבחר מתוך אלפי המסות והרשימות העיתונאיות שחיבר במשך השנים. ספרו האחרון, קריאה עיוורת (2013), מכנס ממיטב סיפוריו בעריכה מחודשת של המחבר.

כיצד ניתן להקיף את המכלול הזה במבט אחד? 

לכאורה מצויים בידינו מפתחות אחדים לגשת בהם אל יצירתו של ברטוב, ודומני שהקל והזָמין מהם הוא המפתח הדוֹרי. כל מי שמצוי אפילו מעט בעולמה של הספרות העברית יודע, שחנוך ברטוב הוא מעמודי התווך של החבורה הידועה בכינויים הנרדפים 'דור תש"ח', 'דור הפלמ"ח', 'דור בארץ', 'דור המאבק לעצמאות', או 'הרֵעים'. שמו לא ייפקד אפילו מן הרשימות הייצוגיות המצומצמות ביותר של סופרי דור זה, יחד עם משה שמיר וס' יזהר ויגאל מוסינזון ואמיר גלבע ואהרן מגד זכרם לברכה, וייבדלו לחיים נתן שחם וחיים גורי. כל הסופרים האלה וחבריהם קשורים זה לזה בעבותות של חווית יסוד אישית וקולקטיבית אחת, המחלחלת ביצירתם לכל אורכה: חוויית הצמיחה בארץ ישראל המנדטורית בשנות השלושים והארבעים של המאה ה-20, תוך השתתפות פעילה ומעורבות נפשית עמוקה באירועי התקופה, ובמרכזם לידתה של מדינת ישראל בסערת המלחמה, שנים מעטות אחרי חורבנה של יהדות אירופה. משה שמיר היטיב לעמוד על הגרעין העמוק המשותף לבני הדור הזה, שבגרו אל תוך מלחמת העולם השנייה, כאשר תיאר אותם כ'דור שיצא אל חייו, והנה אין הם שלו. של המלחמה הם, של ההתיישבות, של המאבק, של ההתגייסות וההתנדבות, של ההגשמה, של התנועה, של העם'. לכן אין פלא שיצירתם הספרותית, בעיקר בשלביה הראשונים, טבועה בחותם התקופה ואירועיה שאותם הכירו היטב מבשרם. זוהי הווייתו של היישוב העברי בעיר, במושבה ובקיבוץ; שנות המאבק לעצמאות ומלחמת השחרור; הפגישה עם שרידי השואה באירופה ובארץ, חבלי הקמת המדינה וגיבוש דמותה בשנותיה הראשונות.

כל אלה נושאים אופייניים לכתיבתם של ברטוב וחבריו באותן שנים; אבל לא רק נושאי הכתיבה דומים, אלא גם העמדה הנפשית הבסיסית. זוהי עמדה של הזדהות טבעית עם הציונות, להלכה ולמעשה, כלומר עם עצם השאיפה לחידוש הריבונות היהודית בארץ ישראל על יסוד קיבוץ גלויות, ועם הגשמתה בפועל בעלילה הרואית של התיישבות, העפלה, מאבק ומלחמה. זו הייתה הזדהות אישית אותנטית עם השעה ההיסטורית, ומתוכה יצא כל סופר לחצוב לו נתיב משלו ולעצב את גרסתו הייחודית לעלילה הקולקטיבית שהוא היה חלק ממנה. כזהו, למשל, ספרו הראשון של ברטוב, הרומן החשבון והנפש (1953), שגיבורו, משה וולף, הוא לוחם ומפקד נערץ במלחמת העצמאות וגם סופר מוכשר. מחוסר יכולת להסתגל לשינוי הערכים בחברה הישראלית אחרי המלחמה, וכשנגלית לו פרשה של שחיתות שהממסד מחפה עליה, הוא מואס בכול ועוזב את הארץ לפריז. וולף מופיע לכאורה כקטגור נחרץ של החברה הישראלית, אך מתוך דבריו המרים נחשפת מעורבותו הנפשית העמוקה בכל הנעשה בארץ, שגם בקצווי מערב אין הוא מסוגל להינתק ממנה. לכן אין זה מפתיע שממש בסיום הסיפור הוא מגלה לעצמו מחדש את ייעודו: לשוב לישראל, לחדש את כתיבתו ולעשותה כלי להוקעת קלקלות חברתיות ומנוף לתיקונן.

אכן, אי אפשר להבין את יצירתו של חנוך ברטוב בלי להביא בחשבון את המצע הדורי והתקופתי שצמחה עליו. סממניו של המצע הזה טבועים בה עד היום, והם ניכרים למשל בנטייה הקבועה שלו ושל גיבוריו לחיות את ההיסטוריה בכל חום הלב כחוויה אישית לגמרי, עמוקה ומסעירה. דברים שכתב ברטוב במאמר הספד על מורו, ההיסטוריון בן-ציון דינור, כאילו כתב על עצמו: 

להיסטוריה עצמה הוא מתייחס באופן סובייקטיבי, מעורב רגשית, כמעט ייצרית, ב'מלחמות היהודים' של כל הדורות, ממשיך להשתתף בהן, אוהב, שונא, שופט, נוקם ונוטר, מוחל וסולח, לעולם לא מנותק, צונן, לא משקיף על ההיסטוריה מרחוק או מגבוה. לעולם הוא בפנים, מעורב עד צוואר.

ועם כל זאת, במפתח הדורי טמון קושי ואפילו שיבוש, משום שכמו מפתח ראשי הוא פותח דלתות רבות, אבל אינו מותאם באופן בלעדי לשום דלת מסוימת. מכאן סכנת ההכללה המערפלת, שרבים נכשלו בה. אחד החטאים או ההחטאות של ביקורת הספרות העברית הייתה ההיאחזות במצע המשותף לסופרי דור תש"ח כאילו היה חזות הכל, והצגתם כאילו היו כולם שיבוטים אחידים מתוך פס ייצור של ספרות ריאליסטית, סוציאליסטית, ציונית, צברית, קונפורמיסטית ומגויסת. ההנחה המובלעת הייתה שאין הבדלים של ממש בין משה שמיר לנתן שחם, בין חיים גורי לאהרן מגד, בין חנוך ברטוב ליגאל מוסינזון. מתוך כך טושטש דיוקנו האישי של כל סופר, ואולי רק בעשרים השנים האחרונות מתחיל השיבוש הזה לבוא במידת מה, ועדיין לא במידה מספקת, על תיקונו.

המושג 'דור תש"ח' לוכד היבטים מהותיים ביצירתו של ברטוב, אבל הוא מדגיש בעיקר את היסודות המשותפים, הקיימים בלא ספק, בינו לבין חבריו. הוא שם משפחה ואינו שם פרטי. במה, אם כן, ייחודו המובהק של ברטוב? כדי להמשיך ולתור אחר התשובה אפשר ליטול מפתח נוסף, שרבים כבר נזקקו לו בבואם לעיין ביצירתו, והוא מושג הזהות. 

כמה וכמה מספריו של ברטוב משמשים זירה לבחינת שאלות של זהות אישית וקיבוצית, ובמיוחד ניכרת בהם הנטייה להפריך את הדימוי המקובל של 'הצבר המיתולוגי', המנותק, כביכול, מעולמם של אבותיו. כזהו, למשל, הרומן הבדאי (1975), שגיבורו הוא דמות זיקית מתעתעת של אדם המלהטט בעת ובעונה אחת בין כמה זהויות וחי חיים כפולים ומשולשים. הוא נער יהודי מגרמניה, פליט השואה, המאמץ לו תחילה זהות צרפתית ולאחר מכן זהות ארץ-ישראלית שורשית, עד שהוא חוזר ונעשה מעין יהודי נודד בדרכי אירופה, וסופו שנהרג בתאונת דרכים בדרכו אל החזית במלחמת יום הכיפורים. מתחים של זהות יהודית-עברית מפרנסים גם את הרומן באמצע הרומן (1984), המתאר את נסיונותיו של היסטוריון צעיר לשחזר את חיי אביו הסופר המת, איש דור תש"ח, על ידי צירוף קטעי הרומן שהותיר אחריו. בתוך כך נפרשת היסטוריה רב-דורית של משפחה יהודית מסועפת ורבת מתחים פנימיים. אפילו הגיבור המספר ברומן זה אישל מדבר (1990), הבטוח שהוא בן למשפחה ארץ-ישראלית שורשית של חלוצים ובונים, מגלה בשלב מאוחר בחייו את הסוד שהוסתר ממנו. מתברר לו שאביו האמיתי היה כנראה יהודי גרמני שנרצח במחנה כפייה, והוא עצמו נולד מן הים פשוטו כמשמעו, שכן הגיח מרחם אמו ממש ברגעי עלייתה על חוף הארץ, לאחר שנמלטה מאירופה בספינת מעפילים.

מבין הסופרים בני דור תש"ח ביטא חנוך ברטוב את ההתנגדות המפורשת ביותר לדימוי הילידי השטוח שיוחס להם. בכמה מן המסות שכונסו בספריו אני לא הצבר המיתולוגי (1995) ולגדול ולכתוב בארץ ישראל (2008), התקומם כנגד הדרך שבה תואר הצבר הארץ-ישראלי כמי שנולד מן הים, צמח בניתוק מעולמם של אבותיו, ומנוכר אפילו לחורבנה של יהדות אירופה. את ההבחנה השגורה בין 'יהודים ישנים' ל'עברים חדשים' תיאר כאבסורד גמור, ומנגד הטעים את עוצמתו של רצף הדורות היהודי ואת משקלו הנכבד של המרכיב היהודי השורשי בזהותו שלו ובזהותם של בני דורו. 

דוגמה מובהקת לחוסר השחר שבהבחנה זו נמצאה לו בספרו דדו (1978; מהדורה מורחבת: 2002), שמגולל את פרשת חייו של דוד אלעזר: 'היתום הקטן מסרייבו – הילד שנשלח לבדו מיוגוסלביה ימים לפני שהנאצים כבשו אותה, ורק בזכות זה לא נמנה עם דור הילדים היהודים שנשמד כמעט כולו באירופה – הוא דור הפלמ"ח'. המחשה מיוחדת במינה של סוגיה מורכבת זו ניתנה גם בספרו מחוץ לאופק, מעבר לרחוב (2006), המתעד את קורותיה של משפחה יהודית-ציונית מקובנה. האב והאם התמהמהו בעלייתם ארצה עד שנלכדו בגטו ומילאו בו תפקידי הנהגה, ואילו שניים משלושת בניהם נחלצו ועלו ארצה מבעוד מועד. כעבור שנים מעטות השתתפו שלושת הבנים ואביהם במלחמת העצמאות. אחד מהם, 'רבי' (הוא בנימין רבינוביץ-אלחנן), שהיה חברו של ברטוב, נפל בקרבות הנגב, ואחיו הצעיר שמואל, הילד שניצל מן הגטו ומצעדות המוות, נשאר אחרון על הרכס וכמעט קיפח את חייו בקרב על מלכיה בה' באייר תש"ח.

ואם כך – שואל ברטוב – מה תוקפו של קו החיץ בין 'יהודים ישנים' ל'עברים חדשים'?

אף על פי כן, אפשר לטעון שסוגיית הזהות, למרות היותה רובד חשוב מאוד בעולמו של ברטוב, גם היא מפתח חלקי בלבד, וספק אם בה מצוי המוקד הייחודי המפעיל את יצירתו. שהרי די אם נזכור, כי בניגוד למוסכמה המקובלת, כמה וכמה מבני דור תש"ח הגיעו גם הגיעו ביצירותיהם, במוקדם או במאוחר, לעיסוק משמעותי ומחייב בשאלות של זהות אישית ומשפחתית, וחדרו עמוק מתחת לקליפה או למסֵכה של 'הצבר המיתולוגי'. הם ביררו לעצמם את משקלו ומשמעותו של המימד היהודי בעולמם, שאבו מלוא חופניים ממורשת המשפחה, הביטו אל הגולה, טעמו מן היידיש ונגעו, ולעתים אף יותר מנגעו, בנושא השואה. כך עשו חיים גורי, אהרן מגד, משה שמיר, יהודית הנדל, ובוודאי אמיר גלבֹּע, ואפילו בנימין תמוז, 'הכנעני' לכאורה, שאחרית יצירתו שונה מאוד מראשיתה.

אפשר להציע, אם כן, מפתח גישה שלישי אל עולמו של ברטוב, שניתן לכנותו בשם המפתח האוטוביוגרפי. בלבה של יצירתו ניצבים ארבעה רומנים, הבונים פרשת חיים רצופה, מילדות עד זִקנה, של גיבור אחד, שקורותיו חופפות במידה כלשהי לחיי המחבר. של מי אתה ילד (1970) הוקדש לתיאור שנות הילדות במושבה, בחיק המשפחה ובאווירה דתית מסורתית מובהקת. רגל אחת בחוץ (1994) התמקד בארבע שנות הנעורים (1943-1939), מגיל בר-מצווה עד הגיוס לצבא הבריטי בגיל שבע-עשרה, על רקע הדיה של מלחמת העולם השנייה. ספר זה כולל גם חשבון נפש נוקב על טיב תגובתו של היישוב הארץ-ישראלי כלפי השואה בעת התרחשותה. פצעי בגרות (1965) מספר על מסע הבריגדה מאיטליה דרך אוסטריה וגרמניה אל ארצות השפלה, ובמרכזו הפגישה המהממת עם ניצולי השואה על אדמת אירופה. הרומן האחרון, מתום עד תום (2003) עוקב אחר המשך קורותיו של הגיבור כחייל בריגדה משוחרר, ולאחר מכן כמשתתף מלחמת העצמאות, ומפליג עשרות שנים קדימה בנתיב חייו. בלבו של הספר תיאור מסכת יחסיו העזה והמפותלת עם בת זוגו לאורך יובל שנים, עד רגע מותה. ארבעת הרומנים האלה אמנם לא נכתבו מלכתחילה כחלקים של רצף אחד, אולם בדיעבד הם יוצרים אפוס אוטוביוגרפי קונקרטי מאוד, וגם ייצוגי מאוד, בן כ-1,500 עמודים, שאין דומה לו בסיפורת העברית. עליהם יש להוסיף עוד רבים מסיפוריו הקצרים של ברטוב, המעוגנים גם הם בתחנות חייו המגוונות, וכן את ספריו התיעודיים על שנות שהותו באנגליה ובארצות הברית ועל מסעו למוסקבה. 

חנוך ברטוב הוא, כמדומה, היחיד מן המספרים בני דורו, ואולי אף מעבר לדורו, שהפך את עלילת חייו לציר כה פורה ובעל משמעות ביצירתו. אבל הוא לא כתב סיפורת אוטוביוגרפית מופנמת או אגוצנטרית. רחוקה ממנו הנטייה להצהיר, כמו פנחס שדה בשעתו בספרו החיים כמשל (1958): 'הספר הזה הוא על אודות עצמי, על אודות אדם בודד ... בן האדם לבדו. תמיד לבדו, לבדו לגמרי, לבדו בתוך האינסוף'. הגיבור של ברטוב אינו אדם בודד ואינו שקוע בעצמו, משום שהוא משולב משחר ילדותו במעגלים אנושיים וחברתיים המרחיבים את עולמו ואת זהותו. שאלת היסוד שהעסיקה אותו אינה 'מי אתה'? אלא 'של מי אתה'? – של מי אתה ילד, נער, עלם, גבר? המוקד של מעגלי השייכות וההזדהות נעוץ בחוג האינטימי של בית ההורים, והם מתרחבים והולכים: המשפחה המורחבת, חברת הילדים והנערים במושבה, היישוב העברי בשנות מלחמת העולם השנייה, מעגל חיילי הבריגדה, הסטודנטים בירושלים ערב מלחמת העצמאות, לוחמי תש"ח, חברי הקיבוץ, הקולקטיב הישראלי, קהילות היהודים מעבר לים, עד להתכנסות המחודשת בתוך המשפחה, ובלבה הקשר הגורלי בינו לבין זו שהוא מכנה אותה 'יחידת חיי'. אין זה מקרה שבאחת ממסותיו המאוחרות תיאר את תודעת מקומו בעולם בנוסח שובבני מימי הילדוּת, המבוסס על מבנה של מעגלים מתרחבים ומתכנסים: 'חנוך הֶלְפְגוֹט, רחוב חפץ חיים 13, פתח תקוה, ארץ ישראל, אסיה, העולם'; ולאחר מכן בסדר הפוך ובמלוא הרצינות: 'העולם. הארץ. המקום. הבית. אני. הדור'.

האם די בשלושת המפתחות האלה – הדוֹרי, ה'זהותי', האוטוביוגרפי – כדי למצות את עיקר ייחודו של ברטוב? עדיין לא. העיקר עודנו חסר. דרוש עוד מפתח אחד, אחרון, שאותו אכנה 'מפתח הלב', ויעיד על כך אחד מספריו החשובים ביותר, הרומן שש כנפיים לאחד (1954). זה סיפורה של שכונה ירושלמית שהתרוקנה מתושביה הגרמנים-הטמפלרים והערבים לפני מלחמת העצמאות ובמהלכה, ובסמוך לכך התאכלסה בעולים חדשים יוצאי גלויות שונות, רובם ניצולי השואה, המתגבשים לקהילה חדשה. רומן זה הוא הניסיון החשוב ביותר של סופר צעיר בן הארץ, באותן השנים, לחדור אל עולמם של בני 'העלייה הגדולה', הרחוקים לכאורה מאוד ממעגלי חייו שלו, ולהציגם במלוא מורכבותם האנושית: קלינגר הסנדלר ורעייתו גיטל, שעשו את שנות מלחמת העולם השנייה בנדודים במרחקי רוסיה; צמד הסַפָּרים צירקין ומיטלמן; הרופא המעודן והמשכיל תיאודור שטרן, הפליט מפולין; אופה העוגות הקשיש גליק, השבור והרצוץ, שהוא ואשתו הצעירה מאניה איבדו את משפחותיהם הקודמות בשואה, ועוד רבים ושונים. מילת המפתח כאן היא אמפתיה. ללא ניכור, ובוודאי בלי שמץ של התנשאות צברית, ברגישות חמה ובהבנה אנושית בוגרת, שרטט ברטוב בן העשרים ושמונה גלריה רחבה של דמויות מגוונות; ואף כי מדובר ברומן המקבל ומאשר בלב שלם את חזון כור ההיתוך הציוני, אין המספר שוכח אף לרגע כי החזון הזה נישא על כתפיהם של יהודים שכל אחד מהם עומס על גבו שק של פצעים ומכאובים.

את העיקרון הזה אפשר לאתר ביצירת ברטוב על כל צעד ושעל. שוב ושוב נמצא את הגיבור או את המספר בא במגע עם הזולת, וברגע מסוים הוא מוצא עצמו מסיר, מרצון או מאונס, את כל ההגנות והמחסומים ונשאב אל תוך סיפורו של אותו זולת, שהוא בדרך כלל כואב וקשה. הדוגמה הידועה ביותר היא אותה פגישה מזעזעת ביוני 1945 בין החייל הצעיר, אלישע קרוק, לבין קבוצת ילדים ניצולי השואה, שהיא לבו הפועם של הרומן פצעי בגרות. הדוגמה האחרונה מבחינה כרונולוגית היא הספר מחוץ לאופק, מעבר לרחוב, שנולד מתוך פגישתו המפתיעה של ברטוב עם משפחת רבינוביץ-אלחנן מקובנה. שיחת הטלפון הפתאומית שקיבל מאבי המשפחה בשנת 1978 – כך כתב – 'הרעישה אותי כאילו באה מן העולם הבא', לכדה אותו כמו בקרס, וסיפורה של משפחה זו לא הניח לו עד שהעלה אותו במלואו על הכתב.

העיקרון הזה חוצה את יצירת ברטוב על חלקיה התיעודיים והבדיוניים גם יחד. אפשר להזכיר את הנובלה לב שפוך (2001), שבה משמש המספר, עמוס גפן, אוזן שומעת לסיפורו המיוסר של הסייד הסורי סמי ששון, שנוגע בו ובחייו הרבה יותר מכפי שנראה ממבט ראשון. דוגמה נוספת היא הסיפור 'הסנדק שלי', על פגישה מפתיעה עם קרוב משפחה נידח, שמגולל באוזני המספר את נפתולי חייו האחוזים בחיי שומעו. לפעמים הדמות שכנגד, המתדפקת על פתחו של המספר, מרתיעה ודוחה במיוחד, אבל גם אז גובר בו צד האנושיות החמה ואינו מניח לו להגיף את לבו בפני סיפור החיים המוטח בו. כך קורה, למשל, בסיפור בשם 'בְּאַרְנְהֵם, בפעם השנייה', שבו המספר מסרב תחילה לשמוע את סיפורו של עיתונאי גרמני צעיר, מתוך עיקרון שקבע לעצמו שלא להתרועע עם גרמנים. אולם עד מהרה הוא נכנע ומודה שכבודם של עקרונותיו במקומם מונח, אבל גובר עליהם צו האנושיות הפשוטה. בסיפור בשם 'דוברין האדם' מזדמנת למספר פגישה עם בן מושבתו שביצע לפני שנים רבות מעשה רצח; ואפילו בנסיבות קיצוניות אלה, המספר הוא שנתקף ייסורי מצפון על כך שהזכיר לרוצח את עוונו ולא גילה כלפיו את האמפתיה היסודית שכל אדם ראוי לה.

העמידה הנרגשת מול סיפורם של אנשים סובלים ונרדפים היא גם היסוד המניע את הספר יריד במוסקבה (1988), שבמרכזו סדרת פגישות מסעירות עם מסורבי העלייה דאז, ובראשם אידה נודל. אפשר להעז ולומר, שאפילו הביוגרפיה רבת ההיקף דדו (1978; 2002) נענית לאותו עיקרון. איננו יודעים מה הניע את רב-אלוף דוד אלעזר לפנות, זמן קצר לפני מותו הפתאומי, דווקא לברטוב – לא איש צבא ולא היסטוריון – כדי שיסייע לו בכתיבת סיפור חייו, או כתב ההגנה שלו, בעקבות הדחתו אחרי מלחמת יום הכיפורים; אבל הייתה זו בחירה מושלמת. הישגו של הספר נובע גם מכך שהוא הלם להפליא את רגישויותיו הבסיסיות של המחבר: ההתקוממות המוסרית כנגד עוול, ובעיקר היכולת להתחבר במלוא ההזדהות, האנושיות וחום הלב לסיפורו של האחר, במיוחד אם מדובר בסיפור חיים שבמרכזו פצע, שיבוש, אסון או טרגדיה. כך אכן הסביר ברטוב את היענותו האינסטינקטיבית לכתיבת הספר בחייו של דדו, ועוד יותר מכך אחרי מותו: 'משימה שהעמסתי עלי ברגע של תדהמה והתקוממות הלב כלפי מי שהפכו מצביא מנצח לשעיר המשתלח, ובאותה קלות דעת שציינה, לטוב ולרע, כל הכרעה חשובה בחיי'.

היכולת לחוש את הזולת מתוכו, לשמש לו תיבת תהודה וכאילו להיכנס מתחת לעורו קיבלה את הביטוי הצלול ביותר בשני הסיפורים שכתב ברטוב על הוריו אחרי מותם, ובכל אחד מהם חשבון נפש מלא אשמה מצדו של הבן. בסיפור יהודי קטן (1980) שִׁחְזר בלב כואב את שעותיו האחרונות של אביו, שעל פי צירוף מקרים גורלי נפטר והובא לקבורה בשעה שבנו שרוי במרחקים ואינו ניתן להשגה. כאב עמוק אף יותר מחלחל בסיפור על אמו, 'קריאה עיוורת'. האופן שבו הסיפור משרטט בעדינות עילאית, כמו מתוך נפשה של האם, את צמיחתו של הניכור הסמוי בינה לבין בנה שנעשה סופר מפורסם, הופך אותו בעיניי לפנינה המזוככת ביותר בכל המחרוזת הארוכה של יצירות ברטוב.

מניין נובעת תכונה בסיסית זו של יצירת ברטוב, הקרויה כאן 'מפתח הלב'? יש בוודאי תכונות אופי ואישיוּת המוטבעות באדם מבטן ומלידה, אבל אם יש משקל להשפעתה של סביבת הגידול על האישיות הבוגרת ניתן לשער ששבע-עשרה שנות החיים הראשונות בפתח תקווה קבעו הרבה מאוד בדיוקנו של הסופר לעתיד. 

פתח תקווה של אז הייתה מקום אידיאלי לצמיחתו של סופר, וכידוע צמחו בה כמה וכמה סופרים עברים בעלי משקל. המקום – לא גדול מדי ולא קטן מדי, ספק כפרי ספק עירוני, ספק דתי ספק חילוני, ספק יישוב ישן ספק יישוב חדש, משוסע מתחים וחיכוכים בין האצולה המקומית, ה'קולוניסטים' ובניהם, לבין עולי כל הגלויות, ובין העולים לבין עצמם; בין עשירים לעניים, בין בורגנים לפועלים ובין יהודים לערבים. בכללותה הייתה זו מעבדה אנושית ויהודית עשירה ומסובכת ביותר שילד רגיש, בוגר מכפי גילו, יכול היה לשאוב ממנה מלוא חופניים, כשם שעושה נחמן שפיגלר, גיבור הרומן של מי אתה ילד. 

על כל אלה יש להוסיף את החיים בבית הורים שידע מצוקות של אבטלה, עוני, פציעה, מחלה, אֵבל מתמשך על המשפחה שנספתה באירופה ומאבק יומיומי על עצם הקיום, כדי לשער ולו שמץ מן הנסיבות שהביאו לצמיחתו של חנוך ברטוב כסופר פקוח עיניים, חם לב ובעיקר קשוב ופתוח לזולת בצערו ובמצוקתו. אולי אין זה מקרה ששניים מספריו כוללים בכותרותיהם את המלה 'לב' – 'לב חכמים' ו'לב שפוך', בבחינת איתות על מקומו של הלב, בריבוי מובניו, כמפתח העמוק ביותר ליצירתו של חנוך ברטוב.

הלב החם והחכם הזה נדם, אבל היצירה לעולם תישאר.