השירון הירושלמי 'כנור ציון' ועורכו אברהם משה לונץ

שער המהדורה הראשונה של 'כנור ציון', ירושלים 1903 (אוסף אליהו הכהן)

מאת אליהו הכהן

א. כנורו של לונץ

השירון הארץ-ישראלי האחרון של תקופת העלייה הראשונה היה כנור ציון. הספר ראה אור בירושלים בשנת תרס"ג (1903), בעריכתו של חוקר ארץ ישראל אברהם משה לונץ (1918-1854). לונץ היה מדפיס ומו"ל רב פעלים, שיזם מפעלי כינוס חלוציים בתחום ספרות המחקר על ארץ ישראל והוציא לאור בבית הדפוס הפרטי שלו עשרות ספרים, קבצים וכתבי עת.

אברהם משה לונץ (1918-1854)

לא היה זה המפגש הראשון של לונץ עם שירי זמר. בשנים תרנ"ה-תרנ"ו (1896-1895) הוא הדפיס שתי חוברות של שירי עַם-ציון, שערך בראשון לציון הביל"ויי מנשה מאירוביץ (ראו מאמרי 'שירי עם-ציון: השירון הראשון של העלייה הראשונה', בלוג עונג שבת, 8 בדצמבר 2017); שנה וחצי לאחר מכן, בשנת תרנ"ז (1897) הדפיס את שירונו של שלמה ויינשטיין נגינות ציון (ראו מאמרי 'שירוני ארץ ישראל הראשונים: נגינות ציון', שם, 20 בינואר 2017). כעבור שש שנים החליט לכנס את זמרת העלייה הראשונה בשירון משלו ובעריכתו. הוא ריכז אפוא אסופה של 31 שירים ('כולל הרבה שירים לאומיים אשר ישוררו בערי ארץ הקודש ומושבותיהן'), והם ממיטב הרפרטואר של שירי חיבת ציון, 'אשר ירננו בני עמנו בחשק נמרץ ובהתלהבות עזה' – כך כתב בהקדמתו. 

הקדמתו של לונץ למהדורה הראשונה של כנור ציון, ירושלים 1903

הבחירה בשם 'כנור ציון' תמוהה, משום ששלוש שנים קודם לכן, בקיץ של שנת 1900, ראה אור בהוצאת 'תושיה' בוורשה שירון ציוני רב היקף שנשא אותו שם (ראו מאמרי 'כִּנּוֹר ציון: השירון הגדול הראשון של שירי ציון', שם, 19 באפריל 2018). האם ביקש לונץ להציג את שירונו כהמשך ארץ-ישראלי של השירון הקודם? הוא עצמו לא השיב על כך.

בין כך ובין כך, שירונו של לונץ היה לנפוץ בין שירוני אותה תקופה בארץ ישראל. פנקס שירים קטן-מידות זה היה אביזר שימושי ביותר בציקלונם של ותיקי היישוב, במיוחד אנשי העלייה השנייה. ממדיו הזעירים הקלו על רבים מהם לתחוב אותו לכיס מכנסיהם כדי שיהיה זמין כל עת שנתנו קולם בשיר. הם התייחסו אל השירון בחרדת קודש, כאילו היה סידור תפילה. טמירה וולקני (2014-1914), בתו של הסופר-החלוץ מאיר וילקנסקי, סיפרה לי כי אביה העתיק שירים מתוך השירון על גיליונות נייר גדולים בכתב ידו הקליגרפי, כגיבוי למקרה שהשירון יישמט מכיסו ויאבד...

הביקוש לשירון היה רב ולכן יצא בשבע מהדורות שאזלו זו אחר זו. מרובן לא נותרו עותקים אף לא בספריות ובארכיונים. לא זכור מקרה דומה במחצית הראשונה של המאה העשרים, שבו יצא בארץ שירון כלשהו במספר כה רב של מהדורות. עותק מששת המהדורות הראשונות של שירון זה נחשב עד היום לפריט ביבליופילי נדיר.

המהדורה הראשונה של השירון הופיעה כאמור בשנת תרס"ג (1903), והשביעית והאחרונה בשנת תרפ"ב (1922). החל מהמהדורה הרביעית שנדפסה בתרע"ד (1914) הרחיב לונץ את היריעה, הוסיף מדור 'שירי עם' וכלל בשירון 51 שירים (אמנם על דף השער נדפס 'חמשים שירים', אך בפועל יש 51; ייתכן שברגע האחרון צורף שיר נוסף ולונץ לא רצה לשנות את עמוד השער שכבר נדפס), ובמהדורה השביעית – 58 שירים. לחמש המהדורות הראשונות לא צורפו תווים, ואילו לשתי המהדורות האחרונות, שכבר ראו אור אחרי מותו של לונץ, התווספו בסוף השירון תווים למקצת השירים. 

שער המהדורה השביעית והאחרונה של כנור ציון, ירושלים תרפ"ב (אוסף אליהו הכהן)

וזה תוכן העניינים של השירים שנכללו במהדורה האחרונה. אפשר לראות אותו כמצעד הפזמונים של היישוב היהודי בארץ ישראל של שנת 1922:

וכך נראה עמוד אופייני של חלק התווים (שכאמור, נדפסו מימין לשמאל):

האם היו בכנור ציון הירושלמי שירים שלא נדפסו קודם לכן? התשובה היא חיובית. כבר במהדורה הראשונה הדפיס לונץ את השיר החשוב 'מזרחה מזרחה' ('קומו הגולים, עולכם הסירו'), שחובר והולחן בידי חיים יעקב שוב (ד"ר דויד), בנו של מייסד ראש פינה, או את השיר 'נחמו נחמו' ('הִנָּחֵם בן נעים') של אהרון ליבושיצקי, שהיה נפוץ במושבות בשלהי ימי העלייה הראשונה. לונץ לא ידע כנראה את זהות המחברים ולפיכך לא ציין את שמותיהם.

ב. תווים תוצרת הארץ

הדפסת תווים בשירון ארץ-ישראלי לא הייתה דבר של מה בכך אלא בבחינת חידוש גמור. השירונים הראשונים שנדפסו בארץ לא כללו תווים בהעדר אפשרות טכנית להדפיסם. הראשון שצירף תווים לשיריו היה המלחין והמוזיקולוג אברהם צבי אידלסון, שהוציא בשנת 1907 שתי חוברות של שיריו בשם שירי ציון: זמירות למקהלה, אך תווים אלה לא סודרו בדפוס רגיל אלא כהדפסי אבן (ליטוגרפיות) שנדפסו כתמונות. גם לספר השירים לבתי הספר, שאותו ערך אידלסון בירושלים בשנת 1912, אי אפשר היה לצרף תווים, ועל כן הוא נאלץ להדפיסו בברלין (על שירונים אלה ראו במאמרי 'הלאה ירדן: שירי משמר הירדן של נ"ה אימבר (א)', בלוג עונג שבת, 8 בנובמבר 2019). 

שלב נוסף בהדפסת תווים בארץ היה לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר בשנת 1919 לוין קיפניס החל להוציא לאור, אחת לשבוע, את חוברות גיליונות לגננות.

גיליונות אלה כללו עשרות שירי זמר, ובהעדר אפשרות לסדר תווים בדפוס נאלץ קיפניס לצרף את התווים בשיכפול הקטוגרף. תהליך זה, שהיה מקובל בארץ לפני עידן הסטנסיל והמולטיליט, התבסס על שימוש במשטח ג'לטין שעליו הונחו במהודק דפים. על הדפים צייר קיפניס את המילים ואת התווים בכתב ידו, תוך שימוש בדיו שהשתמשו בה לחותמות. לאחר שנספגה הדיו בג'לטין הניח קיפניס על המשטח דפים לבנים בזה אחר זה והם קלטו את התווים מן הג'לטין. בשיטה זו ניתן היה לשכפל מספר מצומצם של עותקים, שכן הדפים המשוכפלים נשאו גוון סגול, והם כהו וניטשטשו עם כל שיכפול, מה שהצריך חזרה שוב ושוב על התהליך כולו. דפי התווים צורפו מדי שבוע לכל עותק של גיליונות לגננות שראו אור בשנים 1920-1919 ואת כל התהליך הזה עשה קיפניס במו ידיו.

דוגמה לתווים שנדפסו ב'גליונות לגננות' בהדפסת הקטוגרף

קיפניס אחראי גם למפנה הבא שהתחולל בארץ בתחום הדפסת תווים בסְדָר-דפוס. בשנת 1920 החל בהכנות להוציא לאור את  15 הגיליונות של שירים לבית הספר, שנדפסו בעריכתו בשנת 1921, אך הפעם עמד על כך שהתווים יצאו בדפוס. כשריאיינתי אותו שישים שנה לאחר מכן, בשנת 1981, הוא סיפר לי כי הגיעה לאוזניו שמועה שבבית הדפוס של הפרנציסקנים, בעיר העתיקה בירושלים, עומדים להדפיס סידור תפילה נוצרי עם תווים. הוא מיד פנה אליהם וביקש את עזרתם, והם נאותו למכור לו במחיר סמלי את סימני התווים לסידור בדפוס. לדבריו, הוא גם היה זה שהכין את סְדָר התווים לשירון כנור ציון, על פי התווים בכתב יד שמסר לו אידלסון. סידור התווים לדפוס היה מורכב ומסובך. הוא קיבל מהפרנציסקנים שברי תווים, וסידור כל תו הצריך צירוף של חלקים אחדים. נוסף על כך, השיטה 'הציונית' של כתיבת התווים שהנהיג אידלסון (מימין לשמאל) לא הקלה על המלאכה. אף על פי כן, הוא ראה בכך מיזם תרבותי ומוזיקלי חלוצי: לראשונה מודפסים תווים בסדר-דפוס בשירון עברי בארץ.

ג. אוסף שירים לילדים

תרומתו של לונץ לתולדות הזמר העברי אינה מסתכמת רק בשירון כנור ציון. הוא היה המו"ל של הספר הראשון של שירי ילדים שיצא לאור בארץ: אוסף שירים לילדים, שראה אור בירושלים בשנת תרס"ה (1905). הספר סרוק במאגרי הספרייה הלאומית ונגיש לצפייה כאן.

אוסף אליהו הכהן

במקרה זה היוזמה לא הייתה של לונץ אלא של המורה והעסקן הירושלמי דוד יֶלין. ילין ורעיו ישעיהו פְּרֵס ואפרים כהן-רייס – שלושתם מורים בבית הספר לֶמֶל – ייסדו בשנת 1903 את גן הילדים העברי הראשון בירושלים. ילין, שחש בחסרונו של ספר שירי ילדים, צירף אליו את המורה חיים לייב (אריה) זוטא, שהוזמן גם הוא ללמד ב'למל', ושניהם ליקטו שירי ילדים מתוך גיליונות עיתון הילדים עולם קָטָן, בעריכת של"ג ובן אביגדור (ורשה 1904-1901) ומתוך הקובץ הזמיר, שערך נח פינס (אודסה 1903). את המבחר – 27 שירים ומשלים – הוציאו בדפוסו של לונץ.

הקדמת ילין וזוטא ל'אוסף שירי ילדים'

והנה תוכן העניינים של האוסף:

רק שבעה מתוך השירים הנדפסים היו שירי זמר שהושרו בארץ, ונזכיר חמישה משיריו של נח פינס: 'הבוקר' ('עורו,ישנים, עורו, / אתא בוקר בהיר'; יוחס בטעות לשאול טשרניחובסקי), 'לוּ הייתי ציפור כנף', 'אל הסוס' ('מַהֵרָה, דַּהֵרָה, סוסי הנעים'), 'שיר הֵלֶךְ' ('הילקוט על השכם / ומטה עבה ביד') ו'בבציר'. שיר זמר אחר שנדפס באוסף הוא 'יש ביערים' של אפרים דוב ליפשיץ, שעליו כתבנו זה לא מכבר. שמות המלחינים לא נזכרו וגם לא נדפסו תווים. 

ילין וזוטא היו בראש ובראשונה מחנכים, ועל כן לא התאפקו ולצד תרגומי יל"ג ממשלי קרילוב שילבו בסוף השירון גם שלושה עמודי פתגמים על אורחות חיים, התנהגות נאותה ונימוסים יפים, שתוקפם לא פג וליחם לא נס גם בימינו. 

ד. משהו על אברהם משה לונץ

אברהם משה לונץ היה לאגדה עוד בימי חייו. איש אשכולות הראוי לתואר 'גיבור התרבות הראשון של היישוב': סופר, עיתונאי, מורה, עורך, מדפיס, מו"ל, חבר ועד הלשון, ומעל לכל חוקר ומתעד, שיזם וטיפח את חקירת הארץ ותולדותיה.

הוא נולד ב-1854 בקובנה שבליטא, ובשנת 1869, והוא בן 15, עלה לארץ עם הוריו, כעשור לפני שהתחילה העלייה הראשונה. הוא למד בישיבת עץ חיים בירושלים ורכש בכוחות עצמו השכלה בגאוגרפיה ובהיסטוריה של ארץ ישראל ושכנותיה. הוא החל לפרסם מאמרים בכתבי העת של התקופה, ובשנת תרל"ו (1876) פרסם את ספרו הראשון נתיבות ציון וירושלים, שהיה מדריך הטיולים העברי הראשון של העיר ירושלים. לונץ לא הסתפק בכתיבה, אלא גם הוביל אנשים בשבילי הארץ בכלל וירושלים בפרט, ומבחינה זו היה חלוץ מדריכי ידיעת הארץ. המפליא מכל הוא שנשא תואר זה אף שהיה סומא בשתי עיניו. גם בעיוורונו המשיך להוביל מבקרים וטיילים, ניצב על ראש גבעה הצופה אל העיר וסביבותיה, ובהשראת המראות שקלט בצעירותו הושיט את ידו והצביע לעבר האתרים שנשקפו בנוף.

בהיותו בן 23 הסתבר לו שעיניו הולכות ונחלשות. הוא נסע לבתי חולים בווינה ובפריז כדי להירפא, אך הרופאים לא הצליחו להציל את מאור עיניו. הוא שהה במחלקת העיניים של בית החולים 'רוטשילד' שבפריז בשנת 1880, ומששמע על כך אליעזר בן יהודה, שהיה אז סטודנט לרפואה בפריז, הוא מיהר לבקרו ולסעוד אותו. שבועיים ישב בן יהודה ליד מיטתו וממנו שמע תיאורים מפורטים על מצב היישוב החדש והישן בארץ בכלל ובירושלים בפרט, והכל בדיבור עברי בהטעמה ספרדית, כפי שנהג אז בארץ. בן יהודה, שהכיר רק את העברית המלעילית במבטאה האשכנזי, הופתע והחליט שזו תהיה ההטעמה שבה ידבר מכאן ואילך ובה יחדש את הדיבור העברי כשיגיע ארצה.

לונץ העיוור שב לארץ והמשיך במפעל חייו: כינוס הספרות הנוגעת לחקר הארץ ותולדותיה. יבול מפעליו היה ללא תקדים ונמנה כמה מהם: 

• הוא ערך והוציא לאור את השנתון ירושלים, שבו פורסמו מחקרים בהיסטוריה, בגאוגרפיה, בארכאולוגיה, בלשון ובפולקלור. הכרך הראשון, שהיה תלת-לשוני (עברית, אנגלית וגרמנית), נדפס בווינה בשנת 1882 בהשגחת פרץ סמולנסקין, שאף חיבר לו הקדמה. 13 כרכים של מאסף זה יצאו לאור.

• במשך עשרים שנה, מ-1895 ואילך (תרנ"ה-תרע"ה), ערך והדפיס שנתון נוסף ושמו לוח ארץ ישראל. בכל אחד מ-21 הכרכים שהוציא, הביא לצד החלק השימושי, גם שירים, סיפורים ותיאורי טיולים ברחבי הארץ ודיווח מרוכז על האירועים שהתרחשו בארץ באותה שנה בכל מושבה ומושבה, וכן מדור ושמו 'מזמרת הארץ' ובו פירט את שמות החוברות והספרים שנדפסו בארץ באותה שנה. 

• מיזם נוסף שלו היה הוצאת שלשה כרכים של המעמר, שבהם כינס את כל מה שנכתב בעברית על ארץ ישראל במאת השנים האחרונות. הכרך השלישי יצא בשנת תר"פ (1920), לאחר מותו של לונץ.

• ועוד הוציא לונץ, בשנת תרנ"א (1890), את המדריך העברי הראשון של כל הארץ מורה דרך בארץ ישראל וסוריה. עם מדריך זה ביד, שנערך על פי הדגם של מדריכי בֶּדֶקֶר הידועים, קל ונוח היה לטייל בארץ. יש בו פירוט מלא של כל מה שיהודי המגיע לארץ צריך לדעת. החל באוצר מילים בסיסי בערבית ועד שערי כל המטבעות שהיו הילך חוקי בארץ ישראל העות'מנית, שבה שרר משטר הקפיטולציות רב-המטבעות: בישליק, פרנק, שילינג, רובל, עבור בבתי הדואר שפעלו אז (רוסי, אוסטרי, טורקי, צרפתי), וכלה במידות ובמשקלות המגוונים – אמה ומטר, אוקיה ורוטל. בחלק השימושי של כל לוח פירט לונץ אפילו את סוגי הירקות והפירות הזמינים בארץ ומחיריהם.

לימינו של לונץ עמדה כל חייה אשתו דבורה, שהייתה לו לעיניים תרתי משמע. אחרי מותה, מילאה את מקומה בתם חנה (ילידת 1892), שעזרה לאביה עוד בימי נעוריה. אחרי שהלך לעולמו המשיכה חנה להוציא את כרכי ירושלים וכן שתי מהדורות של כנור ציון. לכרך יג של ירושלים (תרע"ט), שראה אור אחרי מותו של העורך והמייסד, הוסיפה חנה פרק עדות מרגש ומלא הערכה על אביה ('חיי אבי').

לונץ ורעייתו דבורה

ה. בגלל כנורי

סבל רב, עוגמת נפש ונזק כלכלי נפלו בחלקו של לונץ בעטיו של כנור ציון. על כך יש בידינו עדויות ממקור ראשון בזיכרונותיהן של בתו חנה לונץ-בולוטין ושל רחל ינאית בן צבי. פרשה זו תוארה כבר במאמר קודם שלי ('שובו, שובו ממרחקים: גלגוליו של השיר: שאו ציונה נס ודגל" [ב]', בלוג עונג שבת, 1 במאי 2020), וכאן נסכם אותה בקיצור.

המהדורה הרביעית של 'כנור ציון', ירושלים 1914.
זו המהדורה שהוחרמה על ידי השלטון הטורקי (אוסף אליהו הכהן)

בשנת 1915, עוד לפי שקרבות מלחמת העולם הראשונה הגיעו לשערי הארץ, הוזמן לונץ לחקירה על ידי נציגי השלטון העות'מני בארץ בעוון הסתה לאומית. הוא הואשם, בעקבות הלשנה, כי בשירון כנור ציון, שיצא בהוצאתו ובעריכתו, נדפסו שירים המטיפים למרד בשלטון.

תשע שעות רצופות נמשכה חקירתו, שבה נדרש להסביר את משמעותם של פסוקים וחרוזים שהופיעו בשירון. לפני החוקרים היה מונח הנוסח המתורגם לטורקית של השירים 'התקווה' ו'שאו ציונה נס ודגל'.

'מה יש לכם בלב פנימה?' – שאל החוקר את לונץ, ו'איזה דגל אתה קורא להניף ב"שאו ציונה נס ודגל"?'. לונץ השיב בסבלנות ורחל ינאית, המתורגמנית, ניסתה ללא הצלחה לרכך את לב החוקרים. שמונה חודשים נמשך משפטו ובסופו הוטל עליו קנס כספי, כל עותקי השירון הוחרמו, ובית דפוסו נסגר.

לונץ ובתו חנה, 1917-1916 (ישראל נגלית לעין)

לאחר שחרור ירושלים על ידי בנות הברית בפיקודו של אלנבי, סיפר לונץ לבתו על כוונתו לגולל את פרטי המשפט ברשימה שתיקרא 'בגלל כנורי'. הוא ייעד אותה לפרסום כמבוא למהדורה הבאה של כנור ציון, אך כעבור שבוע הלך לעולמו והוא בן 63 שנים.

מודעה על טקס אזכרה ללונץ במלאת שנה למותו, 1919 (הספרייה הלאומית)