'היהודים חוזרים': סיפור קצר למביני עניין

צילום: איתמר לויתן

עם כינונה של ממשלת נתניהו השישית

אמר העורך:

את הסיפור הדיסטופי הזה כתבתי לפני כ-25 שנה, בשלהי שנת 1998, ומעולם לא פרסמתי אותו. הראיתי לכמה חברים טובים, והם אמרו לי משהו כמו 'בסדר, אבל לא מושלם. תעבוד על זה...', 'יותר מדי קורה בטקסט כל כך קצר', 'הדמויות חסרות עומק'. שלחתיו פעם לתחרות הסיפור הקצר של הארץ, וכמובן שלא זכיתי. הסיפור נכנס למגירה ומשם כבר לא יצא.

עברו ימים, עברו שנים והסיפור נשכח מלבי. לא מכבר הגיע אליי צילום של 'מניפסט' משונה שנזרק לפח. אין לי מושג מי עומד מאחוריו, אך ניכר שהושקעה בו מחשבה ולא מדובר בפרודיה. 

ואז נזכרתי בסיפור הישן ההוא, ואמרתי בלבי: למה בעצם שלא אפרסמו בבלוג? 

ובכל זאת, הרבה התלבטתי אם לפרסם את הסיפור, שמן הסתם ירגיז מקצת מן הקוראים. להם אומַר: זהו סיפור. רק סיפור, שכמותו לא היה ואני מקווה שגם לא יהיה, ורק בנו תלוי הדבר. אם יעורר מחשבות – יהיה זה שכרי.

כל קשר בין הדמויות והאירועים לבין המציאות והתהליכים שמתרחשים בארץ מול עינינו, הוא כמובן מקרי ולא קיים. אך גם למקריות יש חוקים. מביני עניין יוכלו אולי לזהות מבעד לבדיון את הדמות האמיתית, שההיכרות שלי איתה הביאה לכתיבת הסיפור.

ושאיש לא יתבלבל: הלך הרוח הנוכחי בחוגים מסוימים, שמדבר על 'אריזה', 'פספורטים' ו'רילוקיישן', מקומם אותי. אני שולל לחלוטין את הקריאות לעזיבת הארץ ולנטישת המאבק על דמותה ועל דמותנו. אנחנו כאן ונישאר כאן. צוּמוּד. וכפי שכתב אביגדור המאירי לפני כמאה שנה (1924) בשירו 'שני מכתבים':

לֹא אֶהְיֶה עוֹד נָע וָנָד / לֹא אָזוּז מִפֹּה לָעַד!

לֹא אָזוּזָה, לֹא אָזוּזָה

לֹא!

בלי קשר, ובעצם עם הרבה קשר, חברתי עדה יעלון העבירה לי את הסרטון הקצרצר הזה, שזעזע אותי בשילוב הקטלני של צרוּת אופקים וכְפיוּת טובה עם שנאה יוקדת, גסוּת רוח וערלוּת לב. 

זהו 'הרב' רונן שאולוב, מחזיר בתשובה ידוע, שפעיל מאוד ברשתות החברתיות ומקהיל קהילות ברבים, ולאחרונה נודע כי ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט תובע אותו על הוצאת דיבה (שאולוב טען כי בנט אינו יהודי, או משהו כזה). הסרטון מתוארך ל-6 באוקטובר 2022, ולדברי מפעילי דף הפייסבוק של כבוד הרב, אינו מיועד לבעלי לב חלש...

ועכשיו קִראו את הסיפור ותזכרו שנכתב ב-1998...

היהודים חוזרים

א

הראשון שעזב היה פרופסור פרנק. ביום שפרש לגמלאות כבר ידע שעזיבתו היא רק שאלה של זמן. הפולנית הייתה שפתו, יידיש הייתה תרבותו, ושבילי העפר של קרמליץ, עיירת הולדתו, היו מוכרים לו כרחובות ירושלים, שבה חי מאז ברח כנער מאימת הגרמנים. 

פרנק מאס בדרך שבה התנהלה שיגרת חייו. הוא שנא את הקרתנות ואת גסות הרוח הישראלית, תיעב את הפוליטיקה המכוערת, את הכפייה הדתית ואת המוזיקה הים-תיכונית. עמיתיו לאוניברסיטה, שאף פעם לא הצליחו לפענח את עולמו העדין והמורכב, ממילא לא היו חבריו. למען האמת, לא היו לו חברים בכלל, רק מעט תלמידים שהעריצו את למדנותו. ילדיו ונכדיו רחקו ממנו – בת אחת חיה בקליפורניה עם בעלה מפיק הסרטים, האחרת גרה בקיבוץ בערבה, והבן, שחזר בתשובה, גידל את ילדיו הרבים בעיר חרדית בשומרון ומזה שנים אין ביניהם שיג ושיח. 

כשצלצל הטלפון וסוכן הנדל"ן הפולני בישר כי מצא עבורו בדיוק את מה שחיפש, ידע פרנק שפרק בחייו הסתיים. הוא לא נזקק ליותר משבועיים כדי למכור את דירתו ולארוז את חפציו. יום קודם לנסיעתו, עלה לקברה של אשתו, ואף שהיה רציונליסט ואתאיסט גמור, מצא עצמו מדבר אל העצים והאבנים, אומר קדיש ומבקש סליחה מאשת נעוריו. 

ב

עזיבתו של פרנק לא עשתה רושם רב. רק מעט אנשים בכלל ידעו עליה, ואלה הרימו גבה ומלמלו דברים סתומים על אבדן שיקול דעת ועל טירוף קל המביא אדם בזקנתו לשוב אל נעוריו, 'ועוד בפולין'. לפרנק זה לא היה איכפת. 

קרמליץ המוריקה והשקטה הייתה התגשמות חלומותיו. בבית הכפרי המרווח, שאותו רכש בפרוטות, מצא את אושרו. השפה הפולנית התגלגלה על לשונו כמרגליות טובות. היומון הוורשאי, שהגיע כל בוקר לפתח ביתו, סיפק את סקרנותו הפוליטית, שגם כך הייתה מצומצמת. מזון ומשקה נמצאו בשפע, ספרייתו הגדולה כבר סודרה על כתלי הבית. כסף לא חסר לו – הגִּמְלה מהאוניברסיטה, התמלוגים מספריו והחסכונות ששייר לעצמו, הספיקו לכל צרכיו. הוא שקע בשגרה המתוקה של חיי העיירה. פעם בשבוע נסע לעיר הגדולה. הוא לימד בהתנדבות סמינר מחקרי באוניברסיטה, שעסק בתרומתם של היהודים לתרבות הפולנית, ורווה נחת מהשתתפותם הפעילה של כעשרים סטודנטים, שכמה מהם אף ביקשוהו להדריכם בכתיבת דוקטורט. בערב נהג ללכת עם ידידים להצגת תיאטרון או לאופרה, ואחר כך התענג על ישיבה באחד מבתי הקפה שאוכלסו בסופרים, בעיתונאים ובאנשי בוהמה. מאוחר בלילה שב ברכבת לביתו שבקרמליץ, עולץ כנער ומברך בשם ובמלכות את אומץ לבו ואת מזלו הטוב. 

ג

 בואה של האהבה היה כמעט צפוי. אנה, סטודנטית גבוהת קומה וזהובת שיער, שסייעה לו באיסוף חומר לספרו הבא, העזה ועשתה את הצעד הראשון. בבוקר שבא לאחר אותו ערב, הבין פרנק שחלומותיו התגשמו. כשלגם מכוס הקפה המהביל הודה, בינו לבין עצמו, כי משיכתו הפראית אל אנה, אינה קשורה רק בבדידותו שלו וביופייה שלה. בפעם הראשונה בחייו בָּעַל פולנייה, 'שיקסע' קתולית, וטעמו של הפרי האסור היה מענג ומתוק מדבש. הוא, בנם של יהודים פולנים, ששנאו את 'הגויים' בכל לבבם ובכל מאודם, ואף שילמו על כך בחייהם, מימש לבסוף את התשוקה הארוטית שקיננה בו והפעימה אותו. הוא נזכר בלוציאן, בנו המטורף של הסופר י"ל פרץ, ששנא את אביו והעריץ את יופיין של הנשים הפולניות, הגבוהות והבריאות. כל בוקר שחה לוציאן במי הוויסלה הקפואים ואחר כך הטיף, לכל מי שהיה מוכן לשמוע, על הכורח ההיסטורי שמחייב את בני הגזע היהודי החולני להתבולל בסביבתם. פרנק מישש את זיפי זקנו וחייך לעצמו. 

אנה התעוררה ושטפה את פניה. על קפה של שחרית הציע לה פרנק בבדיחות דעת להינשא לו וכמעט שהתמוטט כששמע את תשובתה החיובית. טקס הנישואין היה אזרחי ונערך בבית המועצה המקומית ללא תכונה מיוחדת. המלחמות שפרצו בינתיים במזרח התיכון והתהפוכות השלטוניות בבית הישן שבישראל הדאיגו את פרנק אך מעט. טוב היה לו בעולמו. מעולם לא היה מאושר יותר. 

ד

יום לאחר הבחירות הבינו אזרחי ישראל כי מה שהיה לא יחזור עוד. הממשלה החדשה, שהורכבה כולה על טוהרת עסקנים חרדים, הורידה את הכפפות, שכן קצה נפשם של שריה בדיבורי סרק מתחסדים. 'מאה וחמישים שנות דיכוי חילוני הסתיימו', הכריז ראש הממשלה, שהגדיר עצמו כ'יהודי פשוט הסר למרותם של גדולי התורה'. 'מלכות היהודים' – זה היה שמה החדש של מה שכונה פעם מדינת ישראל – 'לא תוכל עוד שלא להיענות לרחשי לבם של תושביה, בעלי הבית האמיתיים'. אומנם האוניברסיטאות נסגרו כבר בקדנציה הקודמת, אך בכל זאת נותרו עדיין 'קִני כפירה' שיש לבערם ולטהרם. 

תקנות החירום החדשות צמצמו את מעט החירויות שעוד נותרו באוטונומיה החילונית שנוסדה כמה שנים קודם לכן בצפון הנגב. ועם זאת, במהלך מפתיע בנדיבותו, הודיע השר לעידוד הירידה, כי כל בן המיעוט החילוני שיבקש לעזוב את הארץ, יקבל מענק ממשלתי צנוע תמורת ביתו, ועל כל פנים יוכל להוציא את רכושו כמעט ללא מגבלות. 

'הוועדים להגירה', שפעלו עד אז בתנאים מחתרתיים, החלו לארגן בגלוי את שורותיהם. רוב האנשים התעניינו באמריקה, ומושבות ישראליות גדולות נוסדו בשטחים ריקים במרכז ארה"ב, בקנדה, בארגנטינה ובאורוגוואי. יוצאת דופן הייתה קבוצה של כחמישים משפחות, שגמרו אומר לחזור למה שכינו 'הביתה', לפולין. רבים מהם היו אקדמאים שעסקו קודם לכן בתולדות יהודי מזרח אירופה, בספרות, בלשון, בהיסטוריה ובתרבות. הם הכירו את פולין מסיורים לימודיים, לכולם היו שורשים שם – סבא-רבא או סבתא, שמקצתם עלו לישראל עוד קודם לשואה ורובם נשארו ונשרפו בכבשנים. 

ה

רק טבעי היה שפרנק הישיש יהפוך להיות כתובתם העיקרית של אותם אנשים, שכמה מהם היו תלמידיו בעבר. מעתה לא ידע עוד מנוחה. ראש מועצת קרמליץ, שהיה בין ידידיו הקרובים ואף העניק לו כמה חודשים קודם לכן את פרס יקיר העיירה, לא האמין למשמע אוזניו. פרנק ביקש ממנו שיאשר לחמישים משפחות ישראליות לבוא ולגור בקרמליץ. הוא שכנע אותו שבואם רק ייטיב עם תושבי המקום, שרובם אנשים פשוטים וקשי-יום. הישראלים המשכילים והחרוצים יפתחו את חיי המסחר והתרבות בעיירה. הם מסתפקים במועט, מנהלים אורח חיים מוסרי להפליא וגם יהוו דוגמה טובה לנוער, ובעיקר, הם יהיו אסירי תודה, מסורים ונאמנים. 

ישיבת המועצה הייתה סוערת במיוחד. נימות אנטישמיות ניסרו בחלל האוויר והיו שהתנגדו נחרצות, אך לבסוף ניצח קולו של ההגיון. ועדה מצומצמת ניסחה את 'כתב הזכויות' של הקהילה החדשה. המסמך הרשמי הוענק ל'יהודִי המכובד פרנק', והובטח בו חופש הפעולה הכלכלי והתרבותי של הישראלים, שביקשו כי יוכר מעמדם הנבדל. המועצה אף ייחדה שטח חקלאי בלתי מנוצל לשם הקמת בתיהם והדגישה את חשיבות ההפרדה הפיזית שבין המתיישבים החדשים לבין הוותיקים.  

ו

חיל החלוץ, שהגיע לקרמליץ כדי להכשיר את בוא הקבוצה כולה, לא עורר תשומת לב רבה. בזריזות וביעילות הוקמו בתי המגורים – קרוואנים זולים מהדגם ששימש בימים רחוקים את המתנחלים ב'שטחים'. בד בבד הונחו היסודות לכמה מבני קבע מאבן שישמשו את מוסדות ציבור של הקהילה החדשה: בית ספר, ספרייה ומרכז תרבות, בית משפט. 

כשבאו הישראלים הראשונים לקרמליץ, הוכו תושבי המקום בתדהמה. 'היהודים חוזרים' אמרו זה לזה, מי בפליאה חשדנית ומי בזעם כבוש. היו שנזכרו כי בשעתו פרסם פרנק מחקר בכתב עת פולני חשוב וכותרתו הייתה: 'קַדְמוּת היישוב היהודי בקרמליץ'. פרנק תיאר שם בפירוט את תולדות היישוב היהודי התוסס שהיה במקום עד השואה, ואף זיהה, בנספח מיוחד, את כל המבנים והאתרים היהודיים שהשתמרו בעיירה עד היום. כולם ידעו כי בית הקברות הישן שבפאתי הכפר, שאיש לא טרח עד אז להתעניין בו, גדוש במצבות הכתובות בעברית. פה ושם אף נותרו בתים שחריצי מזוזות במשקופיהן – אות וסימן לבעלים יהודים מן העבר הרחוק. 

התושבים החדשים היו חרישיים והגונים. הם לא דרשו מאומה וסייעו בנפש חפצה לקידום ענייני העיירה. הניסיון הצליח מעל המשוער, וברבות הימים נוסדו קהילות דומות ברחבי פולין. הממשלה הפולנית קלטה ברצון את כל הישראלים שביקשו לשוב למולדתם הישנה. כל מי שיכול היה להוכיח כי מישהו מאבות-אבותיו התגורר אי פעם בפולין זכה לתהליך מהיר של התאזרחות. הכלכלה הפולנית שגשגה, חיי התרבות התעשרו והתגוונו. כולם היו מרוצים. 

ז

לא עבר זמן רב וגם בקרמליץ, הקהילה הישראלית הראשונה בפולין, התעוררו ויכוחים וסכסוכים. מנהיגי הקהילה מצאו עצמם מתמודדים עם בעיות שלא שיערו את קיומן. באופי החילוני המוצהר של המתיישבים הראשונים החלו להיווצר סדקים ובקיעים. קבוצה קטנה של בני הדור השני ביקשה רשות לייסד בית כנסת ו'תלמוד תורה'. ערעור – תחילה נסתר וחרישי ואחר כך גלוי וקולני – נשמע על סמכותו הרוחנית של פרנק הזקן, 'שהתחתן עם גויה'. 

בד בבד השתנתה האווירה גם בקרב האוכלוסייה הפולנית. 'אנחנו כבר מיעוט', טען הכומר הקתולי בדרשת יום ראשון. 'הנוער עוזב לעיר הגדולה, מתיישבים חדשים אינם מגיעים – והיהודים פרים ורבים'. 'אין פרנסה' – נאנק יושב ראש לשכת המסחר, שדרש לעצמו ולעמיתיו הנוצרים פטור גמור ממסי הארנונה – 'היהודים השתלטו על המסחר'. 'הם מזיינים את הבנות שלנו, ולנו מה נשאר?' – סחו אלה לאלה מובטלים במסבאה המקומית. 

שבוע לאחר מותו של פרנק פרץ הפוגרום הראשון. בית התרבות הישן, שהיה בנוי עץ, נשרף כליל. כמה נשים צעירות הוכו ונאנסו, כמעט לאור היום, חנויות נבזזו, מצבת קבורתו של פרנק, בבית הקברות היהודי המשופץ, נופצה וספריו נקרעו ונזרקו לרחוב. המשטרה המקומית הייתה חסרת אונים, והיו שאמרו כי לא רק שהייתה אדישה למתרחש אלא שכמה קצינים בכירים אף סייעו בחשאי לארגון ההשתוללות. 

לאחר שנרגעו הרוחות התכנסו בני הקהילה לאסיפת חירום. הדיון היה סוער. ברור היה לכולם שכך לא ניתן להמשיך ודרכם הגיעה למבוי סתום. הזקנים ניסו להרגיע, וביישוב דעת של מי שכבר שמעו וראו הכל הסבירו לצעירים כי הרוח הרעה תסור בקרוב והחיים יחזרו למסלולם. הם קראו למתינות ולאחריות, אבל בקרב הצעירים החלה תסיסה שלא ניתן היה לשלוט בה. 

היו שקראו לארגון הגנה עצמית ואף לנקמה. 'לא נסכים שנשינו, אחיותינו ובנותינו תהיינה טרף קל לשיכורים שפלים. לא נפקיר את רכושנו לבוזזים', נכתב בכרוז שהודבק באישון לילה על קירות בתי העיירה. היו שהתארגנו לקראת הגירה אל מעבר לים. שמועות רחוקות נפוצו על אפשרויות חדשות ועל הזדמנויות שנפתחו בעולם החדש. ארצות הברית למשל, שהתרוקנה מרוב תושביה והתרוששה מנכסיה לאחר משבר כלכלי וטכנולוגי נורא, עודדה עתה הגירת המונים לתחומיה. 

ח

החוג החשוב ביותר שפעל בקרב הנוער היהודי בקרמליץ כינה עצמו בשם 'הציונים החדשים'. צעירים אלה הכשירו עצמם לקראת עלייה לישראל, שבה מעולם לא ביקרו ועליה רק שמעו מהוריהם. הם ידעו שארץ אבותיהם הרוסה לחלוטין. הקריסה הפנימית של 'מלכות היהודים' הייתה בלתי נמנעת: כל תושביה, עד לאחרונה, נמנו על המעמד המיוחס של 'תלמידי חכמים' ואיש מהם לא עבד ולא פרע מסים. הצבא, שהתבסס על שכירי חרב זרים, פורק לאחר שהממשלה לא הצליחה לגייס כסף עבור משכורות החיילים. רבים מתושביה המתוסכלים של ה'מלכות' נטשוה וחזרו לארצותיהם הקודמות. מלך מרוקו, למשל, הזמין את יהודי ארצו לשעבר לשוב הביתה ('ובלבד שיחזרו לדרך המתינות שהצטיינו בה בעבר', כפי שהטעים בנאומו), וספינות פליטים החוזרות ללוב, תוניס ואלג'יריה היו מלאות מפה לפה. קרוב למיליון וחצי ישראלים הקימו את ביתם החדש בצפון אפריקה ובמצרים. 

המלחמה האחרונה על אדמת ה'מלכות' הייתה אכזרית במיוחד וחסרת תוחלת. מעט הניצולים ששרדו הסתתרו, מפוחדים וחסרי אונים, בנקיקים נטושים. גם הערבים הפלסטינים, שעד אז דיברו גבוהה על היצמדות לנחלתם בכל מחיר, מאסו במשטר הצבאי, בנישול הקרקעות ובדיכוי המתמיד. יותר ממאה שנות טרור נגד יהודים לא הצליחו לקדם אותם במאומה, ורבים מהם היגרו לארצות ערב העשירות והבוטחות, משאירים מאחור את בתיהם ורכושם. זו הייתה ארץ הרוסה ומצולקת, מכוערת ומטונפת. מקורות המים זוהמו, קרינה גרעינית אפפה כענן את מה שהיה פעם גוש דן. ירושלים, הבירה ההיסטורית, על שכיות החמדה שבה המקודשות לכל הדתות, הייתה לעיי חרבות. איש בעולם לא התעניין בחבל ארץ זה, פרט לחוגי 'הציונים החדשים', שפרחו כפטריות לאחר הגשם בעיירות הישראליות בפולין, באמריקה ובצפון אפריקה. 

זו הייתה רק שאלה של זמן עד שיקום המנהיג שיאחד את הקבוצות השונות תחת כנפיו של חזון גדול. האיש היה מרדכי (מרקוס), נכדו של פרנק מקרמליץ, מוזיקאי מוכשר שלא התעניין קודם לכן בעברו ובשורשיו, ואפילו עברית לא ידע. הוא התפטר ממקום עבודתו באקדמיה הפולנית לאמנויות והקדיש את כל מרצו לנסיעות ברחבי התפוצה הישראלית, לארגון תאי 'הציונות החדשה' ולפגישות עם מדינאים ומנהיגים בעולם. הוא כתב, דיבר והתראיין. הוא היה יפה תואר, מקסים ושובה לב – הוא היה סמלה של המהפכה הציונית החדשה.  

ט

ביום שבו הגיעה שיירת העולים הראשונה לחופי הארץ, רשם מרדכי פרנק ביומנו: 'היום התחלנו מבראשית'. אבל הריגוש הגדול והמתח הכמעט משיחי שפיעם בו קיצרו את ימיו. חצי שנה לאחר מכן לקה בדום לב ומת. גופתו הובאה מפולין ונקברה בטקס מזעזע בבית הקברות העתיק שעל גדות הכנרת. בצוואתו, שהוקראה על בור הקבר, כתב: 'היום שבו יתכנסו במדינתנו כל פליטי החרב שנמלטו בשנות הרעה יהיה היום שבו יתגשמו חלומותיי. ממערב וממזרח ישובו אחינו לארצם ובה יחדשו ימיהם כקדם, יחיו וייצרו יחדיו באהבה ובאחווה, בחופש ובשוויון'. הממשלה הזמנית התכנסה והודיעה על מחויבותה הבלתי מעורערת לרעיון קיבוץ הגלויות, וכי עיקר משאביה יופנו להשבת הבנים הגולים אל מולדתם העתיקה ולשיקום הערים ההרוסות. 'אנו בטוחים' – נאמר בהודעה הרשמית שהתפרסמה בירושלים החדשה – 'שהלקח נלמד. לא נחזור על הטעויות שהביאו לקריסתה של מדינת ישראל הישנה'. 

י

ואכן היהודים, ממערב וממזרח, חזרו ברצון ובשמחה לארץ שממנה נמלטו הוריהם וסביהם. איש לא העלה על דעתו להתלונן על החיטוי שעברו הבאים בשערי הארץ. כולם הבינו שהדבר נעשה לשם הגנה מפני שאריות קרינה רדיו-אקטיבית שעדיין ריחפו באוויר. כולם היו אסירי תודה לתושבים הוותיקים, שנאחזו בכל כוחם בארץ החרבה ועתה חילקו בנפש חפצה את מקורות הפרנסה הדלים עם המוני העולים החדשים. אין פלא שבבחירות הראשונות זכתה מפלגת 'המייסדים' ברוב קולות העם. מפלגת 'מורשת ישראל' הקטנה לא עוררה תשומת לב מיוחדת. נציגיה ביטאו תחושות של נרדפוּת ושל קיפוח, ודברי הבלע שהשמיעו נגד מרדכי פרנק, שהוא 'מזרע עמלק', נתפסו פתטיים וביטוי לכפיות טובה. הם היו אנשי האתמול. איש לא הופתע שרק שלושה מהם נבחרו לכנסת החדשה. זרעי השנאה והמרמור נטמנו במעמקים והחלו בתסיסתם החרישית והזעפנית.

השמים היו תכולים וטהורים וקרני השמש חיממו את חולות הזהב. הארץ המובטחת שבה ונבנתה מן האפר ולבשה פנים שוחקות. הבריות פסעו בנחת, עולצים ומחייכים. העתיד – כך האמינו כולם – נושא בכנפיו הבטחה לחיים חדשים.