על קוצה של ציפורן: פרידה ממתקן העטים משה הכהן

משה הכהן (מאייר לא ידוע)

מאת עדן הכהן

באישון לילה, בליל כ"ח בתשרי תשפ"א (16 באוקטובר 2020), הלך לעולמו אבי, משה הכהן, יליד 1933 ומתקן העטים הנובעים האחרון של תל אביב, שממלכתו הייתה במשך עשרות שנים בחנות 'עט לכל עת' שברחוב שינקין 9.

הוא היה כנראה האדם האחרון בארץ, אולי בעולם כולו, שאחז בהבנה עמוקה על מנגנוני פעולתם של עטים נובעים למיניהם, על מעלותיהם ומגרעותיהם, את הידע הנחוץ כדי לרפאם מפגעיהם ואת תבונת הכפיים הרגישות, החשות את דרך התיקון הנאותה לכל אחד מהם. ספק אם נותר עוד אדם כיוצא בו.

'עט לכל עת', החנות ברחוב שינקין 9

החיבה לעטים נובעים ניכרה אצלו עוד מילדותו. כשהיה ילד כבן חמש-שש, בשכונת נוה צדק שבתל אביב הקטנה, הוא ליווה את הוריו לביקור אצל בערטשי, דודו הגדול, שהיה אדם אמיד. על שולחן הכתיבה של הדוד היו מונחים כמה עטים נובעים. באותן שנים, שנות השלושים של המאה הקודמת, העט הכדורי טרם בא לעולם, וכלי הכתיבה השכיח היה העט הנובע. אבא חמד את העטים וביקש מהדוד לקבל אחד מהם. הדוד היסס, חכך בדעתו ולבסוף בחר אחד מן העטים והגישו לילד. הפעוט פתח את מכסה העט, בחן בעיון את ציפורנו, כנראה באותו מבט חודר שבו יבחן ציפורני עטים נובעים בשמונים שנותיו הבאות, ואמר: 'אבל דוֹד, הציפורן של העט הזה שבורה'. הדוד, שחס תחילה על ממונו וחשב שלילד פעוט אין צורך בעט נובע תקין, הופתע. 'או-הו, הקטן הזה מבין', אמר. מכאן ואילך הועידה ההשגחה לאבא את מקצוע מתקן העטים הנובעים.

באותם ימים השתמשו רוב האנשים בעטים נובעים פשוטים ובדיו מאיכות ירודה. העטים 'נזלו' לעתים קרובות, וידי הכותבים ובגדיהם הוכתמו בדיו. ציפורני העטים גם הן היו עשויות אז מתכת פשוטה. לעיתים קרובות חרקו על הנייר ושׂרטו אותו, ושפיעת הדיו מהן לא הייתה אחידה. פלא מומחיותו של הילד משה נודע ברבים, וכבר בכיתות היסוד של בית הספר 'תחכמוני', שם למדו ילדי שכונת נווה צדק, הוא נתמנה לטפל בעטים הנובעים של מוריו. אחד מהם היה מרדכי אברהם רזיאל, אביו של דוד רזיאל, מפקד האצ"ל שעתיד היה להיהרג כעבור שנים ספורות בפעולה צבאית שיזמו הבריטים על אדמת עיראק. 

ברכות 'שנה טובה' ששלח מרדכי רזיאל למשה הכהן

המורה, כנראה רזיאל, שלח את אבא לחדר המורים עם עטו שנסתם וחדל לכתוב, כדי שיחזירו לתקינותו. מורה אחר ישב בודד בחדר המורים ונעץ באבא מבטים חשדניים. אבא פירק במיומנות את העט והחל לשטוף את סַפָּק הדיו תחת מי הברז. המורה הנרגן הרעים קולו ודרש לדעת מי התיר לו, לתלמיד, להיכנס לחדר המורים, והילד הסביר שהמורה שלחו כדי לתקן את עטו. מחמת ריבוי הדברים והמורא שניסה אותו מורה לטעת בו נשמט אטם הדיו מידיו ונשטף במי הכיור. 'הנה, אמרתי לך', אמר המורה בשביעות רצון. 'ילדים קטנים אינם צריכים לעסוק בעניינים שאין להם הבנה בהם'. אבא, שמורא בשר ודם לא החרידו מימיו, לא איבד את עשתונותיו. הוא פירק את הפקק שבתחתית צנרת הכיור, איתר בקרקעיתו את האטם האבוד, הרכיב את הפקק ושב למלאכתו. כעבור כמה דקות חזר לכיתה והעט המתוקן בידו.

כך כתב אבא בשנת 1987 על אותן שנים: 

כשהחילותי את לימודַי בבית הספר העממי 'תחכמוני' שבתל אביב הישנה, בסוף שנות השלושים, היו בכיתתי שולחנות לשניים, שבכל אחד מהם נקוב חור בקוטר 5-4 ס"מ. תלמידים רבים לא ידעו למה נועד החור הזה, הם לא זכו לראות את קסת הדיו העשויה זכוכית, עם פקק השעם המכסה אותה, קבועה בו.  

עשרות שנים נהגו תלמידים לכתוב כך, בעט הפשוט, שאותו טבלו מדי פעם בדיו שבקסת, לאחר שהיו חולצים ממנה את פקק השעם. מפעם לפעם היה השרת עובר בין השולחנות ויוצק דיו לקסתות מבקבוק גדול. לא אחת, במהלך השתוללות תלמידים, היה נהפך שולחן, הקסת היתה משתחררת ממקומה ומתנפצת על המרצפות, ואבוי – כתמי הדיו היו נותרים בהן כמזכרת לשנים רבות.  

בזמני כבר פסקו גם שיעורי הכתיבה התמה. תלמידים מבוגרים ממני סיפרו לי, כי המורים לכתיבה תמה לימדו בשיעורים כתיבה בעט פשוט, עט שיש לטבול את ציפורנו בדיו במידה הנכונה, אחת לכמה מילים. מי שקנה לו מיומנות בכתיבה בעט פשוט, לאחר תירגול ארוך ומייגע, והצליח לכתוב במשך זמן רב בלא להכתים את מחברתו בטיפות דיו, היה זוכה בפרס – קבלת רשות מן המורה לכתוב בעט נובע, עט שאפשר לכתוב בו בקלות רבה, ושגם אם לא תנהג בו בזהירות – לא יטיף דיו על הדף. עט המבחן היה דווקא העט הפשוט, כי מה הרבותה לכתוב יפה בעט נובע?

משה הכהן בחנותו

לאבא נודעה חיבה יתרה לציפורני עטים נובעים. ציפורני עטים איכותיים עשויות זהב, שהיא מתכת גמישה העשויה להיענות ללחיצת ידו של הכותב. לעומת זאת, קצה הציפורן, בנקודת המגע שלה עם הנייר, אינו יכול להיות עשוי מזהב. מתכת זו רכה מדי. לכן מולחמת לציפורן העט גּוּלת אירידיום (iridium) זעירה, שמבטיחה לכותב כתיבה חלקה ונעימה. האירידיום הוא מן היסודות המתכתיים הקשים ביותר' ולפיכך אפשר לכתוב בעזרת גולה זו עשרות שנים מבלי שהציפורן תישחק. עם זאת, נפילה של עט נובע על ציפורנו עלולה לגרום לפגיעה בגולה, ואחר כך הכתיבה כבר אינה נעימה. מומחיותו הגדולה של אבא הייתה תיקון ציפורנים שהתעקמו. בסבלנות אין קץ, תוך שהוא נעזר בזכוכית מגדלת, במשטח פלדה ובחרט מעוגל בקצהו היה מיישר אבא אט אט את הציפורן עד ששבה לתקנה, אם לא למעלה מזה. הסכנה הגדולה במלאכה זו היא שהציפורן העקומה, שכבר ספגה טלטלה רבתי, תישבר לחלוטין. אבא ידע להפעיל בדיוק את מידת הכוח הדרושה כדי ליישר את ציפורן העט מבלי שגולת האירידיום תיעקר ממקומה. בדרך כלל היה אבא רכון על מלאכתו זו בשעות הקטנות של הלילה, אחר עמל יומו. כל העולם כולו נם את שנתו, ואבא היה עמל על תיקון כלי כתיבתו, כדי שכשיאור הבוקר יהיו ברשות הבריות כלי כתיבה כדי לעשות בהם את מלאכתן.

כלי מלאכתו של האומן ליישור ציפורנים

עוד מומחיות גדולה הייתה לו לאבא. הוא ידע להתאים את זווית המגע של ציפורן העט לנטיית ידו של הכותב, כך שכתיבת עטו תהיה חלקה ומענגת. בעדינות אין קץ הקציע אבא את גולת האירידיום עד שהתאימה בדיוק מרבי לידו של הכותב. טביעת עינו ידעה היטב לזהות את ציפורני העטים שעברו תחת ידיו גם שנים ארוכות אחר שהחלימו ושבו לבריאותן הטובה.

מאוסף ציפורני העטים של משה הכהן

אחרי שהכרתי את רעייתי נעמי ואהבתה נקשרה בליבי, עוד בטרם הכירוה הוריי, החלטתי לחמוד לצון ולנסות להפיל את אבי בפח. לקחתי עט 'וואל-אברשרפ' כחול יפיפה שהעניק לי אבא בילדותי, מסרתי אותו לנעמי וביקשתי ממנה לסור לחנותו של אבא. הנחיתי אותה להציג את העט לפניו ולנסות למכור לו אותו. כתמורה יעצתי לה לבקש ממנו שני עטי פרקר כדוריים. מובן שעלותו האמיתית של 'אברשרפ' הייתה גבוהה לאין שיעור ממחירם של שני עטי פרקר זולים. האם יעמוד אבא בניסיון או שמא חלילה ילסטם את הבריות?

נעמי נכנסה לחנות, הציגה את העט לאבא ושאלה אם ירצה לרכשו ממנה. אבא נטל את העט, פתחו ועיין בציפורן באותו מבט חודר אופייני.

– 'את מכירה את עדן?', שאל בקפדנות.

– 'אני בכלל לא מכירה את הבן שלך', ענתה חברת חיי התמימה.

– 'אם כן מניין לך שעדן הוא בני', חתם אבא בקריאת ניצחון את עלילת המזימה עוד בטרם התממשה.

עט וואל-אברשרפ

אף שהיה קטן ממדים לא היה מורא בשר ודם מוטל עליו. פעם, בצעירותי, כששמרתי לבד על חנות העטים, הגיע אליה אחד הלקוחות, איש גדל מידות, שבעומדו בפתח החנות הטיל צל כבד על כל מרחבה. כשהבין שאבא אינו נוכח בחנות, הוא דילג בקלילות מפתיעה אל מעבר לדלפק, וביקש כביכול לבחון מקרוב את העטים שמעבר לו, ולאחר שעיין בהם היטב הסתלק במהירות. כשאבא שב לחנות הוא גילה שעט המונבלאן 144, של ידידו סוכן הביטוח עוזי טוּקָטְלִי, חסר. מטבע עיסוקו של בעל העט לא נגרם לאיש נזק גדול, אך לאבא חרה היטב והוא תחקר אותי מי מלקוחותיו ביקר באותו יום בחנות. עברו כמה חודשים, והגנב חזר לחנות כשעט המונבלאן בכיס הקדמי של מעילו. ללא חשש שלח אבא את ידו, שלף את העט מכיס המעיל, בחן את ציפורן העט וקבע בפסקנות: זה עט המונבלאן של עוזי טוקטלי! האיש הצטעק וטען שרכש לא מכבר את העט בחו"ל, אבל אבא הציע לו להזמין את המשטרה ולקיים בנוכחותה בירור מעמיק על הבעלות האמיתית של העט. הגנב נסוג מהחנות בבושת פנים, מה שלא מנע ממנו להמשיך ולהיות מלקוחותיו הקבועים של אבא במשך שנים ארוכות.

עט מונבלאן 144 (Lot-Art)

אבא ידע היטב מה מקומו של העט הנובע בעידן הנוכחי ומה עתיד משלח ידו, אך כחובב ספרות וכסופר בעצמו, התרפק על ימי תהילתו של העט הנובע. כך כתב ב-1987:

העט הפשוט [ידית העץ שציפורן ברזל נעוצה בה – ע"ה] אינו מוכר היום והעט הנובע הוא נחלת מיעוט של איסטניסים. רק לפני חמישים וכמה שנים עוד כתב ביאליק בעט פשוט דוקא – הוא לא הסתגל לעט הנובע. עשירים יהודים מכל רחבי תבל העניקו לו במתנה עטים משובחים, אך הוא העדיף את העט הפשוט, שרק בו, כך אמר, הוא יכול לכתוב ולעצב את האותיות כרצונו, להמעיט בדיו או להרבות בדיו. רצה לכתוב באותיות מעובות יותר – היה טובל את הציפורן עמוק יותר בתוך הקסת. ונוסף לזאת – השהות שניתנה לו לעיצוב המשפט בפסק הזמן שבין הטבילה לכתיבה.

העט הפשוט: ידית עץ וציפורן מתכת

אבל סופרים אחרים כבר כתבו בעט הנובע שנים רבות לפני ביאליק. שלום עליכם, שהצטיין בכתב ידו הנאה, אהב עטים נובעים וכתב בהם כבר במאה שעברה. הוא קיבל עטים נובעים רבים במתנה, וקנה לעצמו עטים רבים עוד יותר. באחת ההזדמנויות סיפר איך נהג לכתוב כשהיה בהבראה בשווייץ. יושב היה ביער וכותב. לפני יציאתו בבוקר היה ממלא בדיו ארבעה עטים – אחד בדיו שחורה, אחד בכחולה, אחד בירוקה ואחד באדומה. כן היה נוטל עימו גם נייר כתיבה יפה בצבע תכלת, מתאים לכתיבה בעט נובע.

מנהיגי ישראל, דוד בן-גוריון ומשה שרת, כתבו בעט נובע עד סוף ימיהם. משה שרת, בעל כתב היד הנאה, אהב חפצים נאים, ובכלל זה עטים נובעים. אבל בן-גוריון... מסתבר שבן-גוריון ראה בעט הנובע את כלי הכתיבה המשוכלל ביותר שניתן לו לאדם. בן-גוריון נהג לשמור לעצמו העתק של כל כתב יד שהוציא מתחת ידו. מעטים יודעים שאת כתבי היד האלו כתב בן-גוריון בעט נובע, בעט נובע מיוחד בעל ציפורן קשה ליצירת העתקים. בן-גוריון גם העיר, לא אחת, שחבל שצעירים אינם כותבים בעט נובע, ושהדבר ניכר בכתב היד המרושל שלהם.

משה שרת חתם על הסכם השילומים עם גרמניה בעט נובע. בטקס החתימה לא החליף דברים עם הגרמנים, ובדקות ההמתנה שעד לחתימה עמד ליד החלון וצפה החוצה. בהגיע המועד לחתימת ההסכם הוציא שרת מכיס בטנת מעילו את העט וניסה לחתום פעם ופעמיים, אך העט בגד בו ולא כתב. לבסוף נאלץ לחתום על הסכם השילומים בעט שהציע לו אחד הנוכחים.

ספרו של משה הכהן 'מה אדם' ראה אור בשנת 1985

אוצרות הידע והמיומנויות הללו אבדו עם מותו. ככל הנראה אין עוד איש בעולם – בוודאי לא בישראל – שיידע לתקן עט פרקר 61 מן הדגם המקורי, שתוכנן באופן לקוי והיה מועד תדיר לסתימת שפיעת הדיו; עטי פרקר וקומאטיק משנות השלושים והארבעים, שגומיית משאבתם בלתה לא יזכו עוד להחלפת משאבה, כיוון שפירוק המשאבה בידיים שאינן מיומנות מביא בהכרח לסדקים בגוף העט; עטי פליקן נושנים, שבני העלייה החמישית הביאום מגרמניה, ינוחו מעתה על משכבם לעולמים כיוון שאין עוד מי שיידע לחלץ את תושבת הבוכנה מגוף העט ולהחליף את האטם שהתיישן. 

תורת תיקון העטים הנובעים ותבונת הכפיים העדינות עלו למרום ונגוזו עם כל חמודות עולם האתמול, זה שהיה ואיננו עוד.

עטי טבילה יוקרתיים

 ________________________________________

ד"ר עדן הכהן הוא דיקן הלומדים וראש החוג לספרות במכללה האקדמית הרצוג edenc@herzog.ac.il