שמחה גדולה בכפר כָּמָא

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון 

הצ'רקסים הם בני אומה עתיקה שמקורה בהרי הקווקז, אותו חבל ארץ החוצץ בין רוסיה האירופית לרוסיה האסיאתית. בשנות השישים של המאה ה-19 כבשה רוסיה את הקווקז וטבחה בצ'רקסים. שרידי החרב שנותרו בחיים, שהיו מוסלמים ולא חפצו לקבל על עצמם עול שלטון נוצרי, היגרו לארצות האימפריה העות'מנית. העות'מנים, שידעו שהצ'רקסים הם חיילים מעולים, הושיבו אותם באזורי גבול בעייתיים על מנת שיישמרו על הביטחון, וכך יושבו רוב הצ'רקסים בארצות הבלקן. 

בשלהי המאה ה-19, כשבולגריה זכתה בעצמאות, העבירו העות'מנים את הצ'רקסים לצפון ירדן ולגולן, חבלי ארץ שהיו נתונים לפשיטות של בדואים. מעטים מהם התיישבו בתחומי ארץ ישראל והתרכזו בשלושה כפרים: כפר כמא סמוך לכפר תבור, ריחאנייה ליד מושב עלמה שבגליל העליון, וחירבת צ'רקס ליד חדרה (יישוב שננטש בגלל המלריה). שני הכפרים שנותרו, ובהם גרים היום כ-5,000 צ'רקסים, משמרים את בנייני הרעפים הישנים שנבנו בסגנון קווקזי. 

הצ'רקסים הם אנשים יפים, על כך יעיד כל מי שפוגש אותם. הנשים, שלהן תווי פנים קווקזיים-סלאביים, נודעו ביופיין עוד בתקופות קדומות. למרות שהם מעטים בישראל, הם שומרים על תרבותם המיוחדת ועל לשונם (ששמה המדויק הוא אדיגית), שלנו, היהודים, קשה לבטא. הם משמרים תלבושות לאומיות, מאכלים לאומיים ותרבות ייחודית של ריקודים. הצ'רקסים, שאבות אבותיהם התקשרו עם היישוב היהודי בארץ עוד בימי העלייה הראשונה, ידועים בהכנסת האורחים שלהם, אותה חש כל מי שבא במחיצתם, ולא רק בימי שמחה ופסטיבל. כאמור, בישראל חיים רק אלפים ספורים מהם, ואיך נאמר זאת בלי להתנשא או להתחנף? חבל שלא יותר...

בסוף השבוע שעבר, בשישי-שבת, 22-21 ביולי, נערך בכפר כמא פסטיבל צ'רקסי נהדר. אלפי אנשים, צ'רקסים ואורחים מישראל, מילאו את המדרחוב שבגרעין הכפר. לאורכו של המדרחוב נפרשו עשרות דוכנים למכירת אוכל, מזכרות ועבודות יד, ובשני קצותיו, בכיכרות, נערכו מופעי ריקודים. מוזיקת ריקודים צ'רקסית, בה מככב האקורדיון, מילאה את האוויר.

בין המבלים הסתובבו צ'רקסים רבים, מבוגרים וגם ילדים, שלכבוד האירוע התלבשו בבגדיהם הלאומיים המפוארים. לנשים בגדים רקומים וכובע נאה שאליו צמוד צעיף. 

הגברים חובשים קולפקים, מזויינים בפגיונות כסופים ובתרמילי כדורים הצמודים לבגדיהם. 

מי שנזכר בתמונות ותיקי 'השומר', רוכבים על סוסיהם ברחבי העמק וחבושים בסוגי כובעים שונים, או בגאפירים, הנוטרים העבריים בשנות השלושים, יבין מיד מי לקח ממי...

נוטרים עבריים בכפר סבא בראשית שנות השלושים (ויקיפדיה)

בין הדוכנים השונים היו דוכני אוכל וטעימות שהציבו תושבי הכפר ובהם נמכרו מאכלים מסורתיים. היו שם הגבינות הצ'רקסיות המפורסמות, וגם מתאזה, חאלוז', עוואמה, חלז'ורואנה ושאר מטעמים שקשה לבטא את שמם אך נעים לאוכלם. 

לא רק אוכל, אלא גם חפצי נוי ומלאכת יד.

מסמר הפסטיבל היו מופעי הריקודים, גאוות העדה הצ'רקסית. לבושים בבגדים מסורתיים הופיעו בני העדה בריקודי קבוצות, שהיו רק חימום לריקוד החשוב ביותר, הששאן. זהו ריקוד מעין 'בן לוקח בת', שאותו רוקדים בעיקר בחתונות. 

וכך מתנהל הריקוד: בצד אחד עומדות הבנות (ככלל, רק הרווקות) ולהן מנהלת; בצד בשני עומדים הבנים (גם נשואים) ולהם מנהל. האקורדיון מנגן את מנגינות הריקוד הסוחפות.

מנהל הגברים שולח אחד מהם למעגל והוא סובב אותו בתנועות רגליים מסובכות ומהירות. מנהלת הבנות שולחת מולו את אחת הבנות ואז מתחיל עיקר הריקוד, מופע של צייד ואיילה או נץ ויונה. הבחור מתקדם בצעדי ריקוד אל הנערה ומנסה לדחוק אותה לפינה, בעוד היא מתחמקת ממנו בטיפוף רגליים. ישנם צעדים קבועים לריקוד, אבל יש גם אלתורים ולא מעט אקרובטיקה. מספרים לי שהרבה זוגות נוצרו בעקבות הריקוד – הגבר יכול לרמוז למנהלת הבנות מול מי הוא רוצה לרקוד. 

תחילה רוקדים מעין ריקודי 'חימום', שלושה גברים מול שלוש נשים:

עכשיו מתחיל ריקוד הזוגות המסובך יותר, ה'ששאן':

אל הרוקדים מצטרפים גם ילדים, שכבר מגיל צעיר לומדים את צעדי הריקוד המסובך. בעוד כמה שנים גם הם יצטרפו אל 'הגדולים'.

וכמובן, יש צ'רקסים מבני הכפר ובנותיו שלא נבחרו לריקוד הייצוגי ומנסים אף הם את כוחם בריקוד. הקהל מעודד אותם, אבל נאמר זאת כך: עם ג'ינס ונעלי ספורט, זה לא ממש אותו דבר...

נתראה בפסטיבל בשנה הבאה.

_______________________________________

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי ומורה דרך.

roshyarok@barak.net.il