יום שישי, 12 באוגוסט 2022

הבה נתקדש למחר: מגילת היסוד של קיבוץ יפעת, 1952

ההומוריסטן, הפזמונאי והקריין יצחק יצחק (חבר קבוצת השרון ולימים יפעת) קורא את פרק ל"א בירמיהו. 
מאחוריו מקהלת קבוצת השרון עם המנצח מיכאל עובד

מאת מרים אהרוני

א. הטקס

טקס הנחת אבן הפינה לקיבוץ יפעת, אז עדיין בשם הזמני 'איחוד השרון-גבת', נערך ביום שישי, ל' בניסן תשי"ב (25 באפריל 1952), על גבעת טרשים חשופה שעליה עתיד היה להיבנות הקיבוץ החדש. בחזית הבמה הגדולה התנוסס ציטוט מדברי הנביא חגי: 'גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן' (ב 9). ציור ענק של ארבע דמויות סמליות שימש תפאורה מרשימה, שאותה הכין אליהו אילון: משמאל הזורע, מימין הנוטע, ובמרכז – אשה וגבר חובקים את פרי העמל. בטקס המרגש היו ברכות, פרקי קריאה, שירי מקהלה, ריקודי ילדים וריקודי צעירים. השיא היה בקריאת מגילת היסוד רבת ההשראה, שבה ידובר להלן.

צעירי קבוצת השרון בריקוד בטקס הנחת אבן הפינה לקיבוץ יפעת, 1952

דברי הנביא חגי לא היו קישוט בעלמא ולא נבחרו במקרה. היה בהם מסר עמוק למייסדי יפעת, שכולם עמדו לעזוב בשברון לב את ביתם הקודם.

חגי, שניבא בראשית ימי שיבת ציון, ביקש לעודד את בוני בית המקדש השני. הוא פנה במיוחד אל הזקנים, אלה שעוד ראו את הבית הראשון שנחרב קרוב לשבעים שנה קודם לכן, והתגעגעו אל תפארתו:

מִי בָכֶם הַנִּשְׁאָר, אֲשֶׁר רָאָה אֶת הַבַּיִת הַזֶּה בִּכְבוֹדוֹ הָרִאשׁוֹן וּמָה אַתֶּם רֹאִים אֹתוֹ עַתָּה – הֲלוֹא כָמֹהוּ כְּאַיִן בְּעֵינֵיכֶם. וְעַתָּה, חֲזַק ... וַעֲשׂוּ, כִּי אֲנִי אִתְּכֶם ... וְרוּחִי עֹמֶדֶת בְּתוֹכְכֶם, אַל תִּירָאוּ! ... וּמִלֵּאתִי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה כָּבוֹד ... גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן, אָמַר ה' צְבָאוֹת, וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם (חגי, ב 9-3).

הימים, ראשית שנות החמישים, היו ימי הפילוג הגדול בקיבוץ המאוחד. פילוג זה לא פסח על קיבוץ גבת שנוסד ב-1926 ונקרא 'הקבוצה על שם קדושי פינסק'. חברי מפא"י בגבת, שמנו למעלה מארבעים אחוזים מחברי הקיבוץ, פרשו מקיבוצם בגלל ויכוח רעיוני עקרוני, ויחד עם חברי קבוצת השרון, שעקרו מקיבוץ רמת דוד בשל מצוקת הצפיפות הפיזית והחברתית-כלכלית, הקימו קיבוץ חדש שייקרא בתוך זמן לא רב בשם יפעת.

הפסוק בחזית הבמה נועד אפוא לחזק את הוותיקים בבחירתם להקים בית חדש, 25 שנים אחרי הקמת הבית הראשון והאהוב של ימי נעוריהם. מבחינתם של מייסדי גבת שעברו ליפעת, היה משבר הפילוג בבחינת חורבן הבית – פשוטו כמשמעו. גם לחברי קבוצת השרון היה כאב העקירה מרמת דוד קשה מנשוא. דברי הנביא שיקפו את ההבטחה, הנחמה והתקווה שהגבעה השוממת תהיה לגן פורח. רבים מבין החברים הבינו את המסר הסמוי והאקטואלי שבדברי הנביא: הבית השני יהיה לא רק יפה וחזק מקודמו, כי אם גם טוב ונכון יותר, אנושי ונעלה יותר. מקדש מעט. היו שזכרו גם את המשך דברי הנביא: 'וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם'. לאמור, כאן, בבית החדש, תיכון חברה שיסודה שלום וחזונה שלום.

טקס העלייה לקרקע בצל הפילוג מגבת (דבר, 27 באפריל 1952)

מי היה החבר (או החברה, אולי החברים) שבחר בפסוק מספר חגי לעיטור הבמה? את זאת אין אנו יודעים. אבל ידוע מי חיבר את מגילת היסוד של יפעת, ואפשר להניח שלאותו חבר היתה יד גם בבחירת הפסוק לבמה.

מחבר המגילה היה נחמן תְּרָדְיוֹן, יליד 1901, שעלה לארץ בימי העלייה השלישית (1924) ולימים הצטרף לקבוצת השרון. תרדיון, איש הספר והמעשה שעליו נרחיב בהמשך, ניחן לא רק בשאר רוח וברגישות אנושית וחברתית יוצאת דופן, אלא גם היה בעל ידיעה עשירה והבנה עמוקה של מקורות ישראל – למן התנ"ך ומפרשיו, המשנה והתלמוד, התפילה והפיוט הקדום ועד לשירה העכשווית וההגות בת זמננו. 

נחמן תרדיון (1979-1901)


ב. המגילה

מגילת היסוד הקצרה שחיבר תרדיון היא ביטוי מופתי של חילון ערכי היהדות והפיכת היין הישן לרלוונטי גם במציאות חדשה ושונה מאוד. הטקסט של המגילה רומז באופנים שונים ומגוונים לקדושת הבית שייבנה, בית קיבוצי, שיהיה משכן של כוונות טהורות ומעשים טובים, בית שישכנו בו הרמוניה ואיזון תחת המתחים והמחלוקות שאיפיינו את סוף תקופת 'הבית הראשון' בגבת וברמת דוד, בית שייבנה על הסכמות במקום על מריבות והאשמות. בית שישכון בו שלום.

העתק מגילת היסוד ליפעת, אז עדיין בשם הזמני 'איחוד השרון-גבת', שמור בארכיון יפעת בכתב ידו הנאה של תרדיון. המגילה עצמה נכתבה ככל הנראה על קלף והוטמנה בחגיגיות באדמת היישוב החדש. היכן נטמנה? למרבה הצער, איש ביפעת אינו זוכר עוד וגם בצילומים אין לכך עדות. 

מגילת היסוד

לאיחוד השרון – גבת

היום יום שישי בשבת, שלושים בניסן ה'תשי"ב (25.4.1952), היא השנה הרביעית למדינת ישראל, נועדו יחד על הגבעה הזאת אמוּנֵי מפלגת פועלי ארץ ישראל – אנשי גבת, אנשי שדה נחום עם קבוצת השרון ההולכת מאחֶיהָ ברמת דוד, כי קצר המצע מהשתרע – ואנו יורים בזה אבן פינה לביתנו המשותף, לבית הבחירה החדש, שדִגְלוֹ עלינו: ציונות אין-סייג וסוציאליזם של בני חורין, להיותם לנו מקורות השראה להוויה קבוצתית, שוֹקֶקֶת ערכי חברה ומשק גבוהים.

במזוזת ביתנו יוטבעו פרשיות רבגוניות; חלומות עֵדָה עם זינוקי מרחבים – ותפילתנו כי ייערה עליהן רוח המזיגה הטובה.

בנים אנו לאומה אשר זיקנה ונעורים משמשים בה בערבוביה, ומתוכה יש ויתמלטו ניצוצות והיו להתרחשויות מחוללות פלאים. מי יתן ואחד הניצוצות האלה יתלַבֶּה גם בגבעה הזאת.

הבה נתקדש למחר גדל-עצה ורב-עלילייה – ותהא זו תרומתנו להגשמת הציוויים שאנו מושבעים ועומדים להם ממעמד כנרת.


טקס הנחת אבן הפינה. נואם אליעזר שושני, לימינו זאב משי ולשמאלו חיים גבתי


ג. מדרש המגילה

המקורות שעליהם נשענים המשפטים המעטים של מגילת היסוד, כמו גם מונחים ספציפיים ששובצו בה, חושפים רמזים ורובדי משמעות נסתרים, שהיו גלויים למחבר המגילה ולקהל שומעיו, וספק אם היום הם מובנים די צרכם. ננסה לעמוד על כמה מהם. 

1. שיר של יום

בתפילת שחרית אומרים מדי בוקר את מזמור תהלים שעל פי המסורת היו הלויים אומרים בבית המקדש. נוסח התפילה הוא: 'היום יום ... בשבת, שבו היו הלויים אומרים', ואחריו מובא המזמור של אותו יום בשבוע. ניסוח התאריך בלשון התפילה ('היום יום שישי בשבת') מרמז, שהיום בו התקיים טקס הייסוד אינו סתם יום ו', אלא יש לו זיקה סמלית לתפילה המסורתית ולבית המקדש. 

2. ממתי סופרים?

שלושים בניסן ה'תשי"ב (25.4.1952), היא השנה הרביעית למדינת ישראל

בכל הלוחות שנת האפס נחשבת לאירוע מכונן, שיש בו ממד של קדושה ויראה. התאריך של ייסוד יפעת צוין במגילת היסוד  לפי שלושה סוגי מניין שונים: התאריך העברי, שמונה את הזמן מיום בריאת העולם על פי המסורת היהודית (שלושים בניסן ה' תשי"ב); התאריך הכללי (הלוח הגרגוריאני), שמונה את הזמן משנת הולדתו המשוערת של ישוע. כותב המגילה אינו מתעלם מלוח זה, שמקובל ברוב מדינות העולם ומוּכּר גם כלוח השנה הרשמי של מדינת ישראל, ובכל זאת הוא מכניס אותו לסוגריים, כנראה כדי להדגיש שמדובר בתאריך משני בחשיבותו; הקמת מדינת ישראל ('היא השנה הרביעית למדינת ישראל)  ארבע שנים בסך הכול חלפו מיום הקמת המדינה, ה' באייר תש"ח. אומנם זו ספירה חדשה, אבל משמעותית ביותר לציבור החברים. ציון שלושה תאריכים של היום הגדול, על פי ספירות שונות, מעגן את האירוע הן בזמן המסורתי הן בזמן היומיומי, ואגב כך מציע ספירת זמן חדשה: זמן יפעת, שראשיתו בעצם טקס הייסוד.

3. נועדו יחד על הגבעה הזאת

'הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ?', שאל רטורית הנביא עמוס (ג 3). רוצה לומר: דברים אינם קורים סתם בעולם, לא במקרה, אלא יש מאחוריהם היגיון או תוכנית שאינם גלויים לבני אנוש. המפגש על גבעת הטרשים, בין קבוצת השרון ופלג 'האיחוד' בגבת, אינו מקרי. זהו מפגש גורלי בין שתי קבוצות, שזיהו חלון הזדמנויות חד-פעמי והשכילו להיפגש ולהתאחד למשפחה אחת. 

פסוקים נוספים בתנ"ך משתמשים בשורש י.ע.ד כדי לרמז על התוועדות במחיצת האל, בין באוהל מועד ובין במקדש, למשל 'וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים' (שמות, כה 21), או 'וַיַּעֲלוּ אֶת אֲרוֹן ה' וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר בָּאֹהֶל. וַיַּעֲלוּ אֹתָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם. וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, וְכָל עֲדַת יִשְׂרָאֵל הַנּוֹעָדִים עָלָיו אִתּוֹ' (מלכים א, ח 4).  השימוש ב'נועדו יחד' במגילת היסוד מבקש לרמוז לסוג של קרבת אלוהים על 'הגבעה הזאת', שהיא אולי רמז סמוי אל 'ההר הזה', הוא הר סיני.

4. אמוני מפלגת פועלי ארץ ישראל

במקום לומר בפשטות נאמני מפא"י, בחר תרדיון במליצה לא שגרתית, שבה מהדהדים דברי האשה החכמה מאבל בית מעכה אל יואב, שר צבא דוד. יואב וצבאו צרו על העיר, שאליה נמלט שבע בן בכרי, המורד במלכות, ואיימו להחריבה. בניסיון להציל את העיר ואנשיה מכְּלָיָה טענה האשה: 'אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל' (שמואל ב, כ 19), לאמור: מן השלמים והנאמנים ביותר לדוד. הניסיון צלח והעיר ניצלה. ובהקשר האקטואלי: הניסיון של הקמת היישוב החדש חייב להצליח, כי אף הוא פרי תעוזה, חוכמה ותושייה ואף אותו מאחדת אמונה משותפת.

5. ההולכת מאחיה ... כי קצר המצע מהשתרע

בשלוש מילים מדברי הנביא ישעיהו 'כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ וְהַמַּסֵּכָה צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס' (כח 20) הסביר תרדיון מדוע עזבה קבוצת השרון את אחיה מרמת דוד, שהיה מקומם זה 25 שנה, בצד קבוצת עיינות: 'קצר המצע מהשתרע', לאמור: אין די מקום להתרווח ולגדול. וזוהי, אכן, הסיבה העיקרית למעבר של קבוצת השרון ליפעת: בשטח המצומצם בגבעת רמת דוד פשוט לא נותר מקום לתוספת בית למגורי חברים, להרחבת מבני ציבור או להקמת מתקן משק חדש.

מבט ממזרח על קבוצת עיינות (מגדל סילו ורפת מימין) ועל קבוצת השרון (מגדל סילו ורפת משמאל), 1938
(צילום: זולטן קלוגר)

6. הנחה או ירייה? 

'אבן פינה' היא האבן הראשונה המונחת במקום שבו ייבנה הבית (או היישוב). בהשאלה, זהו היסוד שעליו ייכון בית חדש. לרוב מדובר על הנחת אבן פינה, וגם בהזמנה לטקס נכתב על השתתפות 'בהנחת אבן הפינה לישובנו המאוחד'. אבל לכותב המגילה 'הנחת האבן' לא הספיקה, משום שהוא אינו מכוון להקמת בית חדש סתם, כי אם להקמת בית מקודש. בבית כזה 'יורים' את אבן הפינה. ביטוי זה מקורו בספר איוב: אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי-אָרֶץ? הַגֵּד, אִם יָדַעְתָּ בִינָה. מִי שָׂם מְמַדֶּיהָ, כִּי תֵדָע, אוֹ מִי נָטָה עָלֶיהָ קָּו, עַל מָה  אֲדָנֶיהָ הָטְבָּעוּ, אוֹ מִי יָרָה אֶבֶן פִּנָּתָהּ' (לח 6), ורש"י מפרש זאת: 'באמצע הים. ומשם נשתת כל העולם'. אבן הפינה לבית המשותף שייקרא יפעת היא, אפוא, בהשאלה כמובן, אבן השתייה (התשתית, היסוד) לבית הבחירה.

7. בית הבחירה החדש

'בית הבחירה' במקורותינו הוא בית המקדש ('הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' ... לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם'; דברים, יב 5). המונח המפורש מופיע כבר במשנה (מעשר שני, ה, יב), ועל פיו גם קרא הרמב"ם, בספרו משנה תורה, להלכות העוסקות בבית המקדש בשם 'הלכות בית הבחירה'. את הביטוי 'בית הבחירה החדש' יש לקרוא כפשוטו: מקום שנבחר להקמת בית חדש. עם זאת, הביטוי החגיגי אינו מקרי, אלא מרמז לציפייה שהמקום הנבחר יהיה גם בית של השראה אנושית ורוחנית, משכן הרוח. אולי אפשר למצוא כאן גם רמז סמוי לבית הבחירה הקודם (גבת), ששורש חורבנו היה שנאת החינם בין יושביו.

8. דגלו עלינו

לא ייפלא שצירוף שמקורו במגילת שיר השירים ('וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה'; ב 4) מופיע במגילת היסוד. אומנם, הערכים המתנוססים על דגל היישוב החדש הם חדשים לגמרי ('ציונות אין-סייג וסוציאליזם של בני-חורין'), ועם זאת מהדהדים בו, באמצעות המילים העתיקות, גם האהבה והקירבה, השאיפה להתעלות רוחנית. ברקע אולי מהדהדת גם הפרשנות החסידית לפסוק 'וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם' (במדבר, א 52): אף על פי שהעם מחולק לשבטים רבים, איש על דגלו, בכל זאת הם חונים מול הר סיני באיחוד לבבות.

9. סוציאליזם של בני חורין

כמשתמע מן הפסוק העתיק בהגדה של פסח, 'הָשַׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין', בן חורין הוא אדם חופשי, ההיפך מעבד. הסוציאליזם שדבקים בו המייסדים הוא של 'בני חורין', ציבור שבחר באידאולוגיה זו באופן חופשי ומקיים אותה באחריות ומרצון, מבלי להיות משועבד לתכתיב של מנהיג או לגורם סמכות חיצוני אחר. אולי כאן מרומזת אחת הסיבות העיקריות לפילוג: התנגדותם של אנשי 'האיחוד' לסוציאליזם בנוסח הסובייטי, שהוכתב מברית המועצות דאז ובו דבקו אנשי 'המאוחד'.

ועוד פתגם חז"לי מהדהד כאן: 'לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה (אבות, ב, טז). בן חורין איננו זה שחופשי מכל עול, אלא זה שחופשי לקבל על עצמו אחריות. ה'מלאכה', שאין אדם רשאי להיבטל ממנה, היא תיקון עולם, ואחריותו של כל פרט היא להירתם למשימה זו, גם אם לא יראה את השלמתה בחייו.

10. במזוזת ביתנו יוטבעו פרשיות רבגוניות

בספר דברים נקבע המנהג העתיק של התקנת מזוזה בפתח בתיהם של יהודים: 'וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ ... וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ' (ו, 9-6). שילוב מטבע לשון זה במגילת היסוד משמעו כי מייסדיו מקווים ומאמינים כי היישוב החדש יהיה לא רק מקום מגורים כי אם בית יהודי יציב ואיתן. הפרשיות שתוטבענה במזוזה הסמלית של הבית לא יהיו רק קיומן של מצוות התורה, אלא פרשיות רבות צבעים וגוונים, שבהן גם חלום וחזון, דמיון ויוזמה.

11. ייערה עליהן רוח המזיגה הטובה

צירוף זה במגילת היסוד מתכתב עם חזון הנביא ישעיהו לכינונה של חברת מופת בהשראה אלוהית, חברה המושתתת על אדני צדק ומשפט, חסד ושלום: 'עַד יֵעָרֶה עָלֵינוּ רוּחַ מִמָּרוֹם ... וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם וַעֲבֹדַת הַצְּדָקָה הַשְׁקֵט וָבֶטַח עַד עוֹלָם' (ישעיהו, לב 17-15). עם זאת, מקור ההצלחה לחברה שתיכון ביישוב החדש אינו השראת אלוה ממעל, כי אם ערך ארצי יותר: מזיגה טובה בין שתי החברות המתאחדות עד היותן ליישות אחת, הפועלת בהרמוניה מלאה למען עשיית הטוב.

12. ומתוכה יש ויתמלטו ניצוצות

נראה כי את דימוי הניצוץ המתמלט ומלבה אש שאל תרדיון משירו של ביאליק 'לא זכיתי באור מן ההפקר':

נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר, / נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא, / לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו – / כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא. // וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת / כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר-עֻזִּי, / זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי, / וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי. // וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם.

הניצוץ אצל  ביאליק הוא ניצוץ היצירה, וכך גם במגילת היסוד: הניצוץ יתלבה בגבעת יפעת ויהיה להתרחשויות מחוללות פלאים. אפשר שיש כאן רמז גם לניצוצות הקדושה שנכלאו בין הקליפות, על פי תורת האר"י, וצריך לשחררם ולהחזירם למקורם. אולי יש כאן רמז גם לתפקיד הכלי שמניחים תחת נרות השבת כדי שהניצוצות יפלו לתוכו: 'נוֹתְנִין כְּלִי תַחַת הַנֵּר לְקַבֵּל נִיצוֹצוֹת' (שבת, ג, ו). התפקיד העיקרי של הכלי, הברור מאליו: התנהגות זהירה שתמנע שריפה; התפקיד המשני: איסוף החלקיקים הזעירים על מנת להעביר את האור הלאה, גם בתקופות חשוכות. הניצוצות יכולים להפוך לאור גדול לכשיווצרו התנאים המתאימים לכך.

13. הבה נתקדש למחר

השאיפה אל הקדושה, במובן של צדק ומוסר, חברות, חסד, אמת ושלום, מהדהדת במגילת היסוד לכל אורכה. כפי שכבר נאמר, אין מדובר בקדושה רוחנית ערטילאית, כי אם בתביעה מתמדת מן החברים להיות טובים, קשובים, נדיבים ומצפוניים. לקראת סוף המגילה חיזק תרדיון את הקריאה בלשון רבים: 'הבה נתקדש למחר', לאמור: נחתור יחד, כאיש אחד, לבניית חברת המופת. המשפט הזה מהדהד כמובן את ההכנות של עם ישראל לקראת מתן תורה: 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר, וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם וְהָיוּ נְכֹנִים' (שמות, יט 11-10). 

14. גדל-עצה ורב-עלילייה

ה'מחר', כלומר העתיד, מתואר במגילת היסוד כ'גדל-עצה ורב-עלילייה', כינוי לאלוהים שמקורו בדברי ירמיהו: 'הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר, ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ, גְּדֹל-הָעֵצָה וְרַב-הָעֲלִילִיָּה, אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם' (לב 19). זוהי ללא ספק יומרה גדולה, אך נראה שכוונתה טהורה: להגביה את יום המחר כלפי מעלה, כדי שייזכר לדורות כיום שבו החל הכול. הונח המסד לחברת מופת.

15. שאנו מושבעים ועומדים להם 

הביטוי 'מושבע ועומד מהר סיני' מופיע פעמים רבות בתלמוד ובספרות הרבנית. למשל:

מנין שנשבעין לקיים את המצווה? שנאמר: 'נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה לִשְׁמֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ' (תהלים, קיט 106). והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא?! אלא הא קא משמע לן, דשרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה (נדרים, ח ע"א).

ובמילים אחרות: מדוע צריך להישבע על קיום המצוות, והלא כל אדם מישראל מושבע עוד ממעמד הר סיני לקיימן. אלא שמותר לאדם לזרז את עצמו לקיים את המצווה על ידי שבועה מחדש. על פי מסורת ישראל היה מעמד הר סיני אירוע שלא היה כמותו לפניו ולא יהיה אחריו, ותוקפו הוחל לא רק על הנוכחים בו אלא על כלל ישראל בכל הזמנים: וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת, כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם. (דברים, כט 14-13). רש"י, ובעקבותיו פרשנים רבים נוספים, פירש: 'ואף עם דורות העתידים להיות'. השבועה, כלומר קבלת התורה במעמד סיני, לא היתה שבועת יחידים אלא שבועה קולקטיבית שעומדת לעד.

16. מעמד כנרת

השימוש ב'מושבעים ועומדים' מהדהד, כאמור, את מעמד סיני, אבל מציע מקור סמכות אחר, מפתיע. מהו אותו 'מעמד כנרת', שבו קיבלנו על עצמנו את המצוות החדשות? ומה הן מצוות אלה?

בכ"א-כ"ג בתשרי תשי"ב (23-21 באוקטובר 1951), כחצי שנה קודם לייסוד יפעת, כונסה בכנרת ועידת היסוד של איחוד הקבוצות והקיבוציםמתוך תחושה עזה של 'גודל השעה', שמעו משתתפי הוועידה את הצהרת הסיום כשהם עומדים על רגליהם. למחרת, בעמוד הראשון של עיתון דבר, צוטטה ההצהרה החגיגית הזאת, שבה נאמר בין היתר: 'במעמד כנרת, על חוף ים כנרת ובין הרי כנרת, כרתנו ברית נאמנים מחודשת בין המחנה החלוצי לבין מדינת ישראל. בכוחות משותפים של עובדי ישראל והעם כולו נשמור על הברית הזאת ונקיימנה'. השם 'מעמד כנרת' ניתן אפוא על ידי מנסחי ההצהרה על הקמת איחוד הקבוצות והקיבוצים, שהרגישו באותה עת שמעמד חגיגי זה ייזכר לדורות על ידי העם כולו.

דבר, 24 באוקטובר 1951

*

אפשר למצוא במגילה עוד רמזים ורמזי-רמזים, אך נסתפק באלה. כפי שהראינו, מגילת היסוד כולה, למן הפתיחה בציון התאריך ועד לשורת הסיום, מכוונת להקמת בית קיבוצי, ששאיפותיו ותקוותיו הן ביסוס חברת מופת ברוח נביאי ישראל. הרמזים הרבים להקמת מקדש – לא לשם פולחן דתי, כי אם לשם עשיית טוב, חסד ושלום – פזורים ושזורים במגילת היסוד לכל אורכה.

מה נותר מכל זה? דומה שהזמן שחק עד דק את החזון ואת החלום. היום, שבעים שנה אחרי חיבור מגילת היסוד, יפעת היא בית חי ופורח לחברה רב-דורית. אין ספק, טוב ונעים לחיות בבית האהוב הזה, שיש בו גם ערבות הדדית ותמיכה בכל אדם. האם יש בו עדיין חברים שמחפשים בנוסף לחיים הטובים גם את האפשרות של 'תיקון עולם'?

'הקיבוצניק' פסל מאבן גיר מקומית של אחיעם שושני בלב קיבוץ יפעת (צילום: מרים אהרוני)

ד. משהו על נחמן תרדיון


נחמן תרדיון כחלוץ צעיר

נחמן תרדיון, בן מלכה ואריה כהן, נולד בכ"ד בכסלו תרס"ב (שלהי שנת 1901) בעיירה יָמְפּוֹל שבאוקראינה. כבני דורו קיבל גם הוא חינוך מסורתי ואחר כך למד בגימנסיה רוסית. בראשית שנות העשרים, תקופת הפרעות ומלחמת האזרחים באוקראינה, עבר לבסרביה, הצטרף לתנועת 'החלוץ' ועם הזמן התבלט והיה לחבר המרכז של תנועה זו. הוא עלה לארץ בשנת 1924 והצטרף לקבוצת השרון, שעבדה אז בשדות הטבק ביבנאל. בשנת 1926 עלתה הקבוצה להתיישבות בעמק יזרעאל (רמת דוד). נחמן נשא לאשה את דבורה לבית מרכוס ונולדה להם בת – עמליה. נחמן גידל כבתו גם את רותי, בתה של דבורה מנישואיה הקודמים לאליהו בן-חורין

מדוע שינה נחמן כהן את שם משפחתו והיה לתרדיון? 

מעשה שהיה כך היה: בשנת 1935, שעה שביקש נחמן לשאת לאשה את דבורה, הלכו השניים לביתו של הרב זכריה הכהן בנהלל על מנת שירשום אותם כזוג. אמר לו הרב: נחמן יקירי, אני אוהב אותך מאוד אבל אני לא יכול להשיא כהן וגרושה! שאל נחמן: מה לעשות? אמר הרב: סע מהר לעפולה, החלף את שם המשפחה וסע באותו יום להתחתן בחיפה. הרב לא יידע שאתה כהן, יהיה בסדר. וכך היה.

ומדוע בחר דווקא בשם תרדיון? אפשר רק להניח כי חש קרבה לתנא רבי חנניה בן תרדיון, מעשרת הרוגי מלכות בימי דיכוי מרד בר-כוכבא, שציטוט מדבריו הובא בפרקי אבות (פרק ג, ב): 'שניים שיושבין ואין ביניהן דברי תורה, הרי זה מושב לצים ... אבל שניים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה, שכינה שרויה ביניהם'.

נחמן תרדיון עם בתו עמליה, 1938

בקבוצת השרון נמנה נחמן על עובדי הפלחה, אך הקבוצה נענתה לבקשות מצד התנועה ומטעם ארגונים שונים ומדי פעם שחררה את נחמן לעבודות כתיבה ועריכה. בשנות השלושים ערך נחמן את קיצור כתבי א.ד. גורדון (תרצ"ו) ובהמשך – פרקים מחיי א"ד גורדון (תרצ"ז). 

במשך שנים רבות היה חבר במערכת כתב העת לחקלאות השדה, ויזם וערך את השדה לנוער, שהנגיש מחקרים בנושאי טבע וחקלאות לבני הנעורים. בהמשך שינה כתב עת זה את צורתו והפך לכתב העת טבע וארץ, שתרדיון המשיך לערוך עד הגיעו לגיל שבעים. 

בנוסף ובמקביל ערך ספרים ומחקרים בנושאים מגוונים בתחום החקלאות – מתורת הקרקע ועד מחלות ומזיקים, מגידולי השדה ועד גידולי המטע וצמחי הנוי. הוא כתב גם רשימות, מאמרים וסיפורים שראו אור בעלונים של קבוצת השרון ויפעת וכן בעיתונים ובכתבי עת לספרות. בשנת 1967, במלאת ארבעים שנה להתיישבות בעמק יזרעאל, ראה אור בעריכתו הספר מארץ קישון, ובו מסות ומחקרים על העמק לצד דברי הגות וספרות של אנשי רוח ומבחר יצירות ציור ופיסול. נחמן תרדיון נפטר ביפעת בכ"א באדר תשל"ט (20 במארס 1979).

נחמן תרדיון חורש בשדות העמק, 1940

___________________________________________

ד"ר מרים אהרוני היא חברת קיבוץ יפעת ומנהלת הארכיון yifatnet@gmail.com

התמונות שהובאו ברשימה זו נלקחו מארכיון קיבוץ יפעת

17 תגובות:

  1. תודה רבה על רשימה מעוררת השראה וגעגוע לדור ראשונים, שידע לשלב תורה, מאבקים, מחלוקות ודרך ארץ.

    השבמחק
  2. בחו"ל היו מספר בתי כנסת ישנים מעץ שניבנו על יסודות בית כנסת קודם. בבית הכנסת החדש נהוג היה לאייר סביב ראש כיפת התקרה הפנימית את הפסוק:"גדול יהיה כבוד בית זה האחרון מן הראשון". ניסיתי לחפש תמונה אך לא מצאתי. אולי מישהו?

    השבמחק
  3. תודה למרים המעמיקה תמיד.
    ערב פילוגה של גבת הציגו כל חבריה מחזה המבוסס על שירה של פניה ברגשטין המשוררת פרחי השדה . אלפים באו לראות את המחזה . הציגו בו כל חברי הקיבוץ. זה היה זיכרון למשוררת שליוותה את הקיבוץ בצמיחתו כשהמשיכה את המסורת העצובה של רחל המשוררת חלוצה- חולה. אחרי ההצגה התברר כי זו היתה הצגת פרידה של חברי הקיבוץ המתפלגים. גרסאות שונות לשאלה האם ידעו חברי מפא'י לפני ההצגה כי זוהי הצגת פרידה. פרק עצוב.
    אליהו בן חורין המוזכר בכתבה היה בין מנהיגי המחתרת שפעלה בקבוצת השרון ושלימים עמדה במרכז פילוגה של ההגנה בירושלים- גרעין ראשון לאצ'ל.

    השבמחק
    תשובות
    1. שבעים שנים עברו מאז וגבת ויפעת שוב באותו "זרם" (התק"צ = התנועה הקיבוצית המאוחדת), אבל הזרם אינו אותו זרם כאז...
      המופע "עם פרחי השדה", הוגדר "בלט", למוזיקה שהולחנה עבור מופע זה ע"י א.(ארתור?) גלבורן. שהיום אפילו הגוגל לא יודע עליו פרטים...
      הייתי צעיר מדי להשתתף, אבל זכר בלוק הבטון, עליו ישבתי (כמרבית הצופים במופע) טבוע בי עד היום, ממש כמו תמונת הסיום, שבה הנער חיים שוהם (שלזכרו הוקמה לימים "חבורת שוהם") הניף לאוויר את הדס הדרי, שהייתה הפרימה בלרינה.
      פניה כבר הייתה אז על ערש דווי, ואנחנו הילדים היינו הולכים לבקרה, כדי לעודד את רוחה.

      עוד ארבע שנים גבת תחגוג 100. אני קורא מפה לרוח הגבתית להראות שעדיין יש בה את זה...

      מחק
    2. ארטור או ארתור גלברון מופיע בגיגול פעמים הרבה.

      מחק
  4. כנער בקיבוץ השכן שריד היינו קוראים ליפעת גווטמאלה - גבת למעלה מעל גבת. כנערים ועד היום לא הבנו על מה היתה המחלוקת שחצתה קיבוצים ומשפחות.

    השבמחק
  5. רשימה מרשימה! ובמיוחד הניתוח המדוקדק 'מדרש המגילה'❗

    השבמחק
  6. ארץ ישראל היפה והתמימה.. כמה אהבת הארץ במגילה זו, כמה תמימות ואמונה! כתמיד, השכלתי ונהניתי לקרוא את הכתבה.

    השבמחק
  7. סוציאליזם של בני חורין לפי סירקין א.ד. גורדון ואחרים. הוא מנוגד למרכסיסטי. וזה היה בליבת הויכוח ההוא.

    השבמחק
  8. אז מסתבר שבכל דור דור, הפיצול והפילוג הפנימי הוא בגלל "שמש עמים" כזה או אחר.
    סדנא דארעא חד הוא.

    השבמחק
  9. יואל שר
    בקיץ 1952 הצטרפו ליפעת גם חברי מפא"י של קיבוץ מחניים שליד ראש פינה, וביניהם נחמיה פרומקין. מחבר השירים "היה האביב" ו-"סתיו" (מסע עבים), שהולחנו שניהם ע"י אפרים בן-חיים.
    את הראשון שרה נתניה דברת, ואת השני עליזה עזיקרי.
    גילוי נאות: נחמיה פרומקין מסר לידי, חבר גרעין נח"ל של תנועת המחנות העולים, שעדיין השתייכה למפ"מ, את בריכות הדגים של מחנים שהיו ליד מעיין עינן (מלאחה). בשיחות סוערות שהיו לנו על רקע הפילוג בקיבוץ המאוחד, הוא כינה אותנו, חברי המחנות העולים, "המתיוונים שלנו".

    השבמחק
  10. הנ"ל לא אנונימי

    השבמחק
  11. תודה על הכתבה המעניינת. ראוי להעלות את ההשערה שהשם יפעת לקוח משם הכפר הערבי יפיע (ודאי מישהו יוכל לבסס אותה).

    השבמחק
  12. "דומה שהזמן שחק עד דק את החזון ואת החלום " .
    שחק , אבל לא עד דק.

    עוד נותר הרבה מן התום ומרוח ההתנדבות.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.
מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.
תגובות לפוסטים ישנים מועברות לאישור ולפיכך ייתכן שיהוי בפרסומן.
תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.