'שם קץ לחייו': שתיקה, רגשות אשמה וחשבון נפש בקבוצת השרון

הכניסה לבית העלמין המשותף (צילום: עמירם אורן; עמירם במשעולי ישראל)

מאת מרים אהרוני 

יָגֹרְתִּי פֶּן יֵלֵךְ גַם הוּא מֵאִתָּנוּ

בְּלֹא בִּרְכַּת הַפְּרִידָה…

כֹּה נוּגוֹת הָעֵינַיִם:

בְּזָוִיוֹת הַפֶּה מְרִירוּת נִצְפָּנָה;

בְּשַׁעֲשׁוּעֵי תִּינוֹקוֹת יִסְתַּכֵּל רְצִינִי,

יִגְעַשׁ וּלְפֶתַע יִדֹּם, כְּאוֹמֵר: הַכֹּל אֶחָד… 

וְעֶרֶב יִהְיֶה וּבִמְסִבַּת חֲבֵרִים מְקוֹמוֹ יִפָּקֵד.

וְנָשְׁכָה הַבִּטְחָה כְּפֶתֶן.

וְחִוְּרִים נִתְרוֹמֵם כֻּלָּנוּ,

וְחָרַדְנוּ לְחַדְרוֹ וְהוּא אֵינֶנּוּ,

וְעַל גַּבֵּי הַשֻּׁלְחָן 

אַחֲרוֹן מִכְתָּבוֹ יַלְבִּין… 

רחל

בליל ו' בחשון תרצ"ב (17 באוקטובר 1931) שם יוסף גפן קץ לחייו ביריית אקדח. גפן, בן 32 במותו, היה חבר קבוצת השרון. ההתאבדות זעזעה את חבריו לקבוצה וליוותה אותם במשך עשרות שנים כסוד מעיק, בלתי פתור.

מי היה יוסף ומדוע מאס בחייו? מה הרגישו וחשבו חבריו ביחס להתאבדותו, וכיצד נהגו בקבוצות קרובות אחרות של חלוצים במקרים טרגיים דומים? 

א.   משהו על יוסף גפן

על פי מעט הפרטים הביוגרפיים הידועים, נולד גפן בשנת 1899 לרוזה ודב-בער (ברל) טבק במושבה החקלאית מַרְקוּלֶשְׁטִי (Mărculești) שבחבל בֵּסָרַבְּיָה, אז תחת שלטונה של האימפריה הרוסית (ב-1918 עברה מרקולשטי לרומניה והיום היא עיר במולדובה). מרקולשטי התפרסמה בעיקר בזכות שניים מבניה הרב יהודה לייב פישמן-מימון, מראשי 'המזרחי', שהיה שר הדתות הראשון של מדינת ישראל וזכה לחתום על הכרזת העצמאות, ואחותו עדה פישמן-מימון, חילונית-פמיניסטית, שהייתה דמות בולטת בהנהגת היישוב ולימים גם חברת כנסת מטעם מפא"י. 

בגיל 23 עלה יוסף לארץ בקבוצה העשירית של תנועת 'החלוץ' מרומניה. האונייה 'קונסטַנצה', שבה הגיעו החלוצים ארצה, עגנה בנמל חיפה ב-13 באפריל 1922. עם הגיעו לארץ הוא שינה את שם משפחתו מ'טבק' ל'גפן'. נראה שלא במקרה בחר יוסף בשם משפחה זה. הגפן היא אחד משבעת המינים שבהם התברכה ארץ ישראל ואילו הטבק הוא צמח רעיל וגלותי. החלפת השם הייתה מהלך סמלי של הקמת חיץ בין ארץ ההולדת בגולה לבין ארץ המולדת העברית.

סמוך למועד עלייתו הצטרף יוסף לקבוצת השרון ביבנאל. הגורל הוא לפעמים אירוני: עבודתו החקלאית הראשונה בארץ, יחד עם כל חברי הקבוצה, לא הייתה בציר רומנטי בכרמים, כי אם דווקא עבודה מתישה בשדות הטבק: קטיף העלים וייבּוּשם. יחד איתו הגיעו לקבוצת השרון שניים מחבריו לתנועה ולעלייה: בן-עירו צבי ציבושניק (לימים, מרגלית) וזאב דוֹנֵר (לימים, עברי), שנולד אומנם בשפיקוב (אז ברוסיה והיום באוקראינה), אבל הצטרף להכשרה החלוצית בגאלאץ שברומניה, ועלה עם חבריו משם. אחרי כשנתיים הצטרף לקבוצה עוד יוסף – יוסף אידלסברג. כדי להבדיל ביניהם כינו החברים את גפן הגבוה בשם 'יוסף הארוך' ואת אידלסברג נמוך הקומה כינו 'יוסף הקצר'.

יוסף גפן

פרטים מעטים אודות משפחתו של יוסף בבסרביה נודעו לי משיחת טלפון מפתיעה לפני שנים ספורות. המתקשר היה אריה טַבִּיק, אחיינו של יוסף, שאביו דויד היה צעיר האחים במשפחת טבק במרקולשטי. בין דויד לבין יוסף הבדילו 13 שנים. 

הבן הבכור של רוזה ודב-ברל, יליד 1895, נהרג במלחמת העולם הראשונה בגיל עשרים ושמו נותר בלתי ידוע. הבן השני, מרדכי, נולד ב-1897. הוא נשאר במרקולשטי והקים שם משפחה. בניו הבוגרים, פרל וישראל, עלו לארץ, אך הוא ורעייתו רודיה נספו בשואה עם שני הבנים הצעירים – זֶליג וחוָה. יוסף, יליד 1899, היה הבן השלישי. האחות והאחים שנולדו אחרי יוסף נשארו בחיים אחרי המלחמה: אֶנה טְריף (נולדה ב-1902) בבלגיה, ראובן טבק (נולד ב-1905) בארץ, שמואל טבק (נולד ב-1907) בארה"ב והצעיר דויד (נולד ב-1912). דויד הגיע במלחמת העולם למזרח אפריקה כחייל בצבא הבריטי. הוא שינה את שם המשפחה לטַבִּיק, ואחרי המלחמה התיישב בדרום אפריקה והקים שם משפחה ובית.

על בית משפחת טבק במרקולשטי כתב ישראל טבק (אחיינו של יוסף, בן אחיו מרדכי) בספר היזכור לקהילה (לייב קופרשטיין ומאיר קוטיק [עורכים], מארקולשטי: יד למושבה יהודית בביסאראביה, תל אביב תשל"ז). לפי זיכרונות ילדותו היו לסבו, אביו של יוסף, שנים-עשר ילדים ולא שבעה. ישראל עצמו נולד ב-1921 (לפי הכיתוב על מצבתו בבית העלמין של נוף הגליל). הוא לא הכיר את דודו יוסף ומה שסיפר עליו הוא עדות שמיעה בת עשרות שנים שלא ניתן לסמוך עליה. עם זאת, זיכרונותיו על השבתות המשפחתיות בבית סבו, המאכלים וההווי המשפחתי, נראים מהימנים.  

מארקולשטי: יד למושבה יהודית בביסאראביה, עמ' 340

ב. תעלומת הארוסה

המסמך האישי היחיד בעניינו של יוסף גפן בארכיון קיבוץ יפעת הוא מכתב תשובה קצר של מרכז העלייה של ההסתדרות מאוקטובר 1929 לפנייה של קבוצת השרון, וממנו עולה כי גפן ביקש שארוסתו תוכל לעלות לארץ על בסיס הסרטיפיקט שלו: 

במכתב לא נרשם שמה של אותה אישה שביקש יוסף להעלות ארצה, למעלה משבע שנים אחרי עלייתו שלו. 

מה היה הקשר שלו לאותה צעירה והאם הייתה באמת ארוסתו? היכן חייתה והאם נעשה ניסיון להעלותה במסגרת 'תלויים', כפי שהציע במכתב התשובה חיים הלפרין, ראש מרכז העלייה של ההסתדרות? האם עלתה לארץ בדרך אחרת או נשארה לגורלה במזרח אירופה? 

היום אין כבר את מי לשאול. אולי ביום מן הימים יתגלו פרטים נוספים. 

ג. תלם ראשון באדמת עמק יזרעאל

בקבוצת השרון נחשב יוסף לעובד חרוץ, מנוּסֶה ומסור, בעל יוזמה ותושייה. בשנת 1976, במלאת 45 שנים למותו, כתבו שניים מחבריו – רפאל פסחי ויצחק בן-ישראל (משורר וסופר שנודע בשם העט יצחק יצחק והתפרסם בשיר 'כל הדרכים מובילות לרומא') – רשימות קצרות לזכרו בעלון קבוצת השרון (הרשימות נדפסו, בעריכה קלה, גם בספר היזכור של מרקולשטי).

וכך כתב פסחי: 

יוסף בא לקבוצה עם עוד חברים מרומניה. הרבה זמן קראו להם 'החדשים'. עובד חרוץ היה, ראה את העבודה כערך מוסרי. זכורני, שלושה נשלחנו למושבת מַרַח (גבעת עדה) ללמוד חקלאות אצל האיכרים. האיכר שהוא [יוסף] עבד אצלו הילל אותו על מסירותו הרבה לעבודה. הוא היה הראשון שהיה מגיע לפני עלות השחר עם העגלה והחביות לבאר להביא מים.

כאשר עלינו על הקרקע [קבוצת השרון בעין בֵּידָה, היום עין סיפן] היה יוסף פלח עם זוג בהמות, ואחר כך עגלון – תואר שניתן רק ל'מיוחסים'. היה נוסע לחיפה להביא 'פרודוקטים' [מצרכי מזון]. היה לו חוש מסחרי והיה כעֵין אקונום [מנהל משק]. היה מוכן תמיד לעזור לזולת, בייחוד לחברוֹת – חבר טוב לכלל ולפרט.

יוסף נמנה איפוא על חבורת הראשונים הקטנה של חברי קבוצת השרון, 11 בלבד, שהגיעה לעין בֵּידָה בי"ז בכסלו תרפ"ז (23 בנובמבר 1926). לפי זיכרונות החברים, זכה יוסף לחרוש את התלם הראשון באדמת הקבוצה – אירוע בעל משמעות עמוקה לכולם.

ב-1937, במלאת עשור לעליית הקבוצה על הקרקע, כתבה אסתר ק. [קלבנר-כהן] בעלון קבוצת השרון את הרשימה 'התלם הראשון' וגם היא הזכירה את יוסף בין חורשיו:

זכורתני: רק יום הייתי בקוּמִי [גבעת קומי ליד עין חרוד. חלק מחברי קבוצת השרון עבדו שם בבניין] אחרי שוּבִי מחבורת 'השומרון' – ולמחרתו נסעתי לעין בֵּדָה, מקום התיישבותנו. באתי עד תחנת כפר יהושע, ירדתי ומסביבי שדות רחבים. אמרו לי שמקום הנקודה הוא בין הרבה צַבָּרים. העפתי מבטי מסביבי וסוף סוף הבחינו עיניי בקבוצת הצברים מרחוק. הלכתי ולנגד עיניי הצברים שהולכים וגדֵלים ומתבהרים ככל שאני מתקרבת אליהם.  

נכנסתי בין הצברים, והנה כל סימן של בן אדם אַין. חיפשתי הלאה ומצאתי מונחים חבילות, שולחנות וספסלים – זה שלנו, היכרתי תיכף, אבל איפה החברֶה שלנו?! והנה התבוננתי הלאה – בקצה הגבעה עומד צריף ועוד אחד ועוד אחד. רגע התפלאתי: האם במשך יומיים הוקמו כבר צריפים? אבל נזכרתי שכאן קבוצת 'הצפון' [לימים, מקימי רמת יוחנן]. עליתי שמהּ והנה בדרך פגשתי את יוסף שלנו, על פניו בת הצחוק הטובה, הישרה, ונוסף לזה הפעם משהו קורן מאוֹשר.  

– נו, כבר באת? איך הגעת, מה בקוּמי? – ועוד שאלות רבות ושונות. עוד לפני ששמע את תשובתי, תפס בידי ואמר: 

–  עכשיו בואי, קודם כל עלייך לראות את התלם הראשון שפתחנו באדמתנו! – הוא התחיל ללכת, ואני עם התרמיל על השֶכם הלכתי אחריו. מעֵבר לצבר מזרחה נמתח התלם השחור הישר שבלט באופן מיוחד באדמה היבשה, האפורה ומלאת הקוצים שמסביב.  

שנינו עמדנו דוּמם זמן-מה והתבוננו. מבלי להגיד דבר ידענו שזאת הייתה מחשבת שנינו: תקענו יתד באדמה!!

גם מלכה ארצי (לבית פֶלֶר), תלמידת המחזור הראשון של בית הספר החקלאי של חנה מייזל בנהלל, העלתה את זכרון התלם הראשון. היה זה בשיחת ותיקים שנערכה ביפעת במלאת ארבעים שנה להתיישבות בעמק (תשכ"ו, 1966): 

בחנוכה תרפ"ז, דצמבר 1926, נודע בבית הספר החקלאי בנהלל שבקבוצת השרון פתחו תלם ראשון ובערב עורכים מסיבה. יפה גלילי ואני החלטנו ללכת להשתתף בשמחה. הלכנו בלילה. היה חושך שקשה לתאר. בגישושים, צעד-צעד, חיפשנו את הדרך לעין בֵּדה בין סבכי הצבר, אבל בכל זאת הגענו.  

יוסף גפן ומשה דנאי סיפרו איזו חוויה מיוחדת הייתה להם היום: הבהמות התקשו מאוד לסחוב את המחרשה באדמת הבּוּר, אבל הם – החורשים – לא ויתרו, וכל היום עבר עליהם בהתרוממות הרוח. הם אמרו לעצמם כל הזמן: אנחנו ראשונים! אלפיים שנה לא פתחו תלם באדמה הזאת!  

משה ויוסף סיפרו וסיפרו, ובתוך כך נכנסו לאוהל גם אנשי שָׂרונה [קבוצת עיינות]. היו באוהל רק שתי מיטות צבאיות שנשארו ממלחמת העולם הראשונה, ועליהן מחצלות במקום מזרנים. לא היה באוהל כיסא, לא פח – שום דבר. מנורת נפט יחידה שהייתה תלויה על התורֶן האירה קצת את החשיכה. אבל איש לא התלונן שצר ולא נוח. כולנו ישבנו בעיניים נוצצות מהתרגשות: תלם ראשון באדמת עמק יזרעאל אחרי אלפיים שנה!

ד. עימות עם סוניה

'ספר הקבוצה' הוא אחת התעודות המרתקות שהשתמרו לנו מהתקופה החלוצית. זה היה יומן החיים המשותף של חברי קבוצת השרון בשנות נדודיהם ובשנים הראשונות להתיישבות הקבע בעמק יזרעאל (תרפ"ב-תרצ"ו; 1937-1922), ובו נתנו כשלושים חברות וחברים ביטוי ספרותי לדברים אשר על לבם. בשנת תשנ"ו ראתה אור בהוצאת יד יצחק בן-צבי מהדורה מודפסת של הספר, ספר הקבוצה: הגות, לבטים ומאוויי חלוצים, ולו הוסיפה אביבה אופז מבוא והערות.

יוסף היה שתקן וסגור. בשיחות של קבוצת השרון, המתועדות בפרוטוקולים של הקבוצה, כמעט שלא נשמע קולו בעניינים שעל סדר היום. ב'ספר הקבוצה' כתב פעם אחת בלבד. ברשימה נסערת, שבאה בעקבות שיחת הקבוצה באותו עניין, דרש יוסף שלא יסדרו אותו לעבודה עם סוניה (נתנזון, לימים מרגלית). דבריו הפוגעניים עוררו תרעומת קשה, שכן סגנון בוטה כזה היה בלתי מקובל בין חברי הקבוצה. וכך כתב בה' בחשוון תרצ"א: 

[זו] הפעם הראשונה שאני פונה לספר. אף פעם לא הרגשתי כל צורך [לכתוב] כאן בספר מה שיש לי להגיד לחברים, אבל הערב לא הייתה לי כל אפשרות להגיד הכול. פחדתי פן אעבור את הגבול. ברצוני לענות לך לאה [ישראלית] למילים הקצרות שהשמעת, שאני עוד מרגיש שהנני כזה שהייתי פעם, ואף לרגע לא התכוונתי את הכוונה שייחסת לי. המרחק אשר נוצר בינינו, אני מקווה שהוא זמני.  

אמרתי שעשיתי מעשה צודק עם עצמי, בתור פרט ובתור חבר נאמן לקבוצה. אף פעם לא אבין ולא אוּכַל לחשוב ולהרגיש אחת, ובמעשה לקיים אחרת. אני ניסיתי לעבוד בעזרה במטבח בהתאמצות הכי מקסימלית, חשבתי ורציתי שהיחס אשר קבעתי לסוניה לא ישפיע על העבודה, אבל אחרי זמן שעבדתי וראיתי שלא אוּכַל אף פעם להשתחרר מהרגשותיי הצודקות, ואחרי מחשבות רבות החלטתי לא להיפגש עם סוניה גם בעבודה, ואני פונה לחברים שאַל יסדרו אותי לעבוד יחד איתה עד אותו הזמן שאשתחרר מזה שצברתי בי ביחס אליה. 

דברי יוסף גפן בספר הקבוצה

כאמור, הקבוצה לא עברה על כך בשקט. ב-27 באוקטובר 1930 רשם יצחק ב"י [בן-ישראל] דברים קשים ב'ספר הקבוצה':  

קשה מאוד היה לי לקרוא את דברי יוסף ... ואם קרה כדבר הזה אצלנו, אם דברים כמו: 'אני פונה אל החברים שאַל יסדרו אותי' וכ"ה [וכן הלאה], אם הם נכתבו שחור על גבי לבן, בספר הקבוצה שלנו ... והדברים יישארו לעולם, הריני רואה בזה את אשמת הקבוצה ... אֵל אלוהים! איפה היא סוף סוף הקבוצה, לא האנונים [הפרט] הזה, אשר ברגעים שונים כל אחד מטיל עליו אשמות שונות, אלא איפה, אני שואל, הקבוצה בתור כוח מלוכד, מאוחד ובר-סמך אשר יגיד את המילה הנאותה לפרט זה או אחר ברגע שמתנקשים בנפש הקבוצה (כן, בנפש הקבוצה!) ... אני יודע יפה כמה קשה לעיתים הדיבור לחברים, אבל יש רגעים קשים ורבי אחריות בחיינו, שהקבוצה כולה, או לכל הפחות ברובה, מצוּוָה להגיד את דברה. ורגע מכריע כזה היה אתמול. 

ברגעים כאלו אני חושב את שתיקת הקבוצה לחולשה גדולה, ועוד יותר: אני רואה בשתיקתה חטא.

יוסף דיבר אמש על 'הרגשתו הצודקת' ולאחר כך הוא בא וכתב בספר הקבוצה על 'מעשה צודק אשר עשה מכל הבחינות עם עצמו בתור פרט, בתור חבר נאמן לקבוצה'. אשר ל'הרגשה צודקת' – אף אחד מאיתנו, גם אני בתוכם, לא אבוא לדון עם יוסף אם צודקת היא הרגשתו או לא. בכלל אין לדון עם מי שהוא על הרגשתו, אבל אני חושב את המעשה אשר יוסף עשה, בייחוד הצורה אשר נתן לו, היה אנטי-קבוצתי בהחלט, וזה אומר כבר הכול.

אין אצלנו, אצל כל אחד מאיתנו ולא אצל הקבוצה כולה, איזה מין צדק אובייקטיבי שלפיו נוכל לשבת אל כס המשפט ולדון את מי שהוא אם צודק או לא. יש אצל כל אחד מין צדק סובייקטיבי, שלפיו כל אחד ואחד מגיב ומתנהג במקרה זו או אחר. לפי הצדק הזה יוסף עזב את המטבח מפני שלא יכול היה להמשיך. ואם הדבר הזה לכשעצמו גם כן אומר הרבה, אבל כרגע לא אעמוד על זה. עזב, טוב.

וכמו כן לא אמר מי שהוא ליוסף ש'עליו להרגיש אחת ולעשות אחרת'. כל חיינו מבוססים על ההיפך מזה. ופה המקום להעיר, שהחיים בכלל ואף חיינו בתוכם אינם מתנהגים בקו ישר לפי שולחן ערוך, אין חוקים והלכות. אך דבר אחד נדמה לי צריך להיות ברור לכולנו: יחס אנושי מן האחד למשנהו ... ואפילו איננו אהוב עליך, והסיבות הן בהחלט לא חשובות. מאוד לא צדק יוסף כשדיבר על טשטוש, וכמו כן לא צדק דוד בנסותו לחפש אחרי השורשים. כל זה, אם מעניין או לא מעניין, חשוב או לא חשוב, אל העניין שלפנינו זה לגמרי לא נוגע. לנו חשוב קודם כול יחס אנושי לשני באשר אדם הוא, באשר צלם אלוהים בפניו, באשר הוא חי, מרגיש וסובל. ואינני מדבר כאן על סליחה, בכלל אינני בא לדרוש הפעם דברים שאני עצמי עלול להיכשל בהם. דבר אחד ברור לי מאוד: שאין צדק כזה בתוכנו המאפשר להעליב חבר באופן קשה ובפומבי. הרגשה קשה מאוד, עד לידי כאב פיסי ממש, מלווה אותי ממוצאי שבת ועד היום הזה. 

גם סוניה הגיבה על כך ב'ספר הקבוצה', וגם לה הייתה זאת רשימה יחידה בספר. היא שיתפה את החברים במשבר האישי המייסר שאליו נקלעה:

כאב חדש נוסף למכאוביי הקשים. צריך ואין יכולת לבטא את הנעשה בקרבי לפני הקבוצה. מתרוצצות ההרגשות, מכות זו את זו, ומפזרות ומבלבלות את מחשבתי. איך אבוא בפני הקבוצה כולה וההיגיון הקר, המוסיף סדר ונימוס לדברים, אינו בין השולטים אצלי באנדרלמוסיה של רגשות ומחשבות ...

לא כתב אשמה כלפי הקבוצה הוא זה, חוזרת אני. למדתי לדעת, ומחיר רב שילמתי בעד התורה הזו בחיי הקשים, שני דברים עיקריים: א. שהקבוצה איננה חלק ממני, כי אם אני חלק ממנה, אשר להפריד בינינו אפשר רק ע"י ניתוח; ו-ב. אם איני יכולה להפריד בין הקבוצה והיחידים, אשר גילו במקרה זה את הצדדים האפלים ביותר ויש גם השחורים בנפשם תחת לחץ של גורמים שונים, הרי אינני יכולה להפריד גם בין הקבוצה ובין אלה, אשר בזכותם לא איבדתי עוד לגמרי את האמונה באדם ובחברה החדשה, אשר מאחריה – תהום...

ולא כלפי יוסף והבנתו את הדברים והגבתו עליהם מכוונים דבריי ... בכל כוחות הנפש אני נאחזת בגוף מורכב זה אשר שמו הקבוצה, ואליו אני פונה. 

צורת הבעת דבריו של יוסף בפני שולחן הקבוצה לא אפשרה לי יותר לשתוק. זו הטיפה אשר מילאה את הכוס ... אינני עומדת מאחרי הכול. הפרשה עוד לא נגמרה. מתי ואיך היא תיגמר, ואם יבוא בשבילי עוד דבר מה אחריה, יראה העתיד. וחלקה של הקבוצה לא קטן יהיה בזה.

דברי סוניה בספר הקבוצה

על מה ולמה ניטש הסכסוך בין יוסף גפן לבין סוניה? המקורות הכתובים שותקים, ואת התשובה ככל הנראה לא נדע לעולם.

ככל שיוסף הרגיש בדברים שנאמרו ונכתבו ייצוג נאמן למה שחושבים רוב החברים על נטישתו את העבודה ועל התבטאותו המעליבה, אולי גברה בדידותו וגברו הזרוּת והניכּור שחש בקרב חבריו. אולי החל להרגיש בהדרגה שבמצב הזה שוב אין לחייו ערך וטעם, וכי העולם סוגר עליו ומשאיר לו רק דרך אחת של שחרור. למרבה הצער, דרך זו לא הייתה עזיבת הקבוצה, כי אם עזיבת החיים.

ובאשר לסוניה, היא נולדה בשנת 1902 בפְּרוֹסְקוּרוֹב (היום חמֶלניצקי שבאוקראינה) – עיר שהתפרסמה בפוגרום הנורא שהתרחש בה בראשית 1919, בימי מלחמות האזרחים. בית המשפחה היה ציוני וכל ילדיו היו פעילים בתנועת 'צעירי ציון'. סוניה סיימה את לימודיה בגימנסיה רוסית ולמדה שנה נוספת משפטים באוניברסיטת קייב. בשנת 1923 עלתה לארץ ואחרי כמה חודשי נדודים הצטרפה לקבוצת השרון. כשבע שנים אחרי התאבדותו של גפן נישאה סוניה לצבי מרגלית (ציבושניק) ונולדו להם בן ובת. צבי היה חברו של יוסף, גם הוא יליד מרקולשטי שבבסרביה. שניהם עלו יחד לארץ ויחד הגיעו לקבוצת השרון. סוניה האריכה ימים והלכה לעולמה בשנת 1998, בגיל 96.

סוניה נתנזון-מרגלית

ה. ההתאבדות

על נסיבות מותו של יוסף כתב בזיכרונותיו יצחק אוִירא, שהיה אז חבר קבוצת השרון וכנראה האחרון שראה את גפן בחיים. רשימתו, שנכתבה כחמישים שנה אחרי האירועים, נשלחה על ידו לארכיון יפעת בשנת 1978:

באותו לילה שמרנו שנינו בחצר הקטנה של היישוב הקטן שלנו. התרכזנו בייחוד מסביב לסככת הרפת הקטנה ומסביב לאורווה. הגנבים המנוסים, שהגיעו מחירבת ליד אל-עוודין [היום מושב היוגב], רבצו בוואדי הסמוך ועקבו אחרי תנועותינו. היה ברור לשנינו, שאם עינינו לא תהיינה פקוחות ואוזנינו קשובות, הם יצליחו להוציא מתחת ידינו פרה או פרֵדה (מאוחר יותר התברר כי משנואשו, עלו בוואדי עד לרגלי המכבסה וגנבו משם שתי ערימות בגדים מלוכלכים אשר נועדו לכביסה). 

יוסף עישן מדי פעם סיגריה ואני צעדתי לידו, סמוך מאוד אליו. שוחחנו, וגם התווכחנו והתדיינו, בנושאים שהטרידו אותו על אורח חיינו – על מה שיש, ועל מה שצריך להיות ואין עדיין. בנקודה אחת היינו ממש חלוקים. יוסף טען כי קבוצתנו הקטנה לקתה בשחור משחור, התפשטה מכל העקרונות שבהם דגלה. אנו רק מפטפטים, מדברים במליצות גבוהות, ואילו בחיי יום יום אנחנו עושים את ההיפך הגמור. אין הצדקה לקיומנו – אם ככה אנחנו, אז כל כולנו לא כלום.

אני לא חפצתי לטהר את הסיגים אשר חדרו לתוך חיינו ואשר העכירו את טוהר מידותינו, אבל טענתי באחת: לא הכל שחור, גם עשינו הרבה, גם תיקנו רבות, ומתקדמים אנו לקראת שיפורים רבים נוספים. יש לנו גם תקוות להגשים עוד רבים מרעיונותינו ורצונותינו וחייבים אנו לחתור ללא הרף אל המיטב. 

לבסוף הגיעה האשמורת שלנו לפני סיומה. נהוג היה שבשעה הזאת אחד מהשניים מקדים ללכת לישון והשני נשאר להשלים את מה שהיה מוטל על השומרים בתפקידם. התווכחנו. אני רציתי שיוסף יקצר ואילו הוא הפציר בי שאלך אני, ממש כפה עלי להשאירו. נכנעתי והלכתי.

התעוררתי אל בוקר אפרורי ואפל. מייד חשתי כי קרה משהו קשה מאוד. חברים וחברות צעדו שחוחים ולא דיברו זה אל זה. דוממים, שותקים, צעדו בשביל אל סוכת הכרם – הולכים וחוזרים. כאשר עליתי בסולם הסוכה נגלה לעיניי האסון. הדם הקריש מתוך רקתך והפרבֶּלוּם הקטן היה שמוט לצידך.

הכאב היה צורב ומחריד. בכיתי. כל החברים בכו, כי כולם אהבו את יוסף גפן. כן, יוסף, כל חברי הקבוצה אהבו אותך אהבה עזה, העריכו אותך. היית אחד מעמודי התווך של חיי משפחתנו המשותפים. מאז הרגע המר שהאסון נתגלה לנגד עיניי עמדתי ושאלתי את עצמי: יוסף יקירנו, למה עשית זאת? איש לא כעס עליך. כולם ידעו שידעת שהפרבלום הקטן יוחרם ע"י המשטרה, וידעת מה רב ערכו במערכת הנשק הדלה והדלילה אשר עמדה לרשותנו, אבל איש מהקבוצה לא כעס עליך, כי כולם ידעו והבינו שליבך נשבר בקרבך לרסיסים טרם המעשה. היו לך לבטים רבים, כשם שהיו לכולנו, כי אנשים שרוצים ושואפים לתקן, חיים תמיד בלבטים רבים ובמועקות נפשיות – מי היה יכול לכעוס עליך...

כולם כבשו פניהם בקרקע ובכו. באמת בכו. ענן כבד ירד על המדרון בירכתי הגבעה הקטנה, שבה היה רק בית אחד, בית הילדים, וצריפי מגורים מסביב. היה אפור ועצוב וכואב.

שאלה אחת לא חדלה לנסר במוחי ובלבבי, נברה בי כמו מקדח של פלדה שריסק את כולי עד רמ"ח עצמותיי: האם צדקת במסקנתך הקיצונית? האם לא טעית במשפט האכזרי שחרצת עלינו, שאין בנו אמת, ולוּ כחוט השערה, שאפס אנחנו?

מאז חלפו יובל שנים, קמו מקטרגים מבפנים ומבחוץ, נמקו מתייאשים רבים, והאורות והצללים המשיכו להבהב ולהתנדנד בחיי החברה השואפת ומתלבטת, החותרת ויוצרת ובונה. לא פסו פסקנים, מבפנים וגם מבחוץ, שהירבו לזלזל ולהקטין את אשר הושג. מדי פעם אני נזכר בך ובאותו יום שבת מר ונמהר, וחוזר ושואל את עצמי: האומנם אין, ולא היו, אורות קטנים שמהבהבים בפינות רבות בחיי הקבוצה? מבלי להתעלם מן הצללים, מהאכזבות ומהכישלונות, לא השלמתי אז ואין אני משלים עתה עם המשפט הקיצוני והאכזרי, המטשטש את שביבי הנגוהות הרכים והטהורים אשר הושגו ועוצבו בעמל ובאהבה. אין לי ספק שבזאת טעיתָ, יוסף יקירי. 

ו. שתיקת הקבוצה

שתיקת קבוצת השרון סביב התאבדותו של יוסף הייתה מוחלטת. דבר מותו לא פורסם בעיתון וגם ב'ספר הקבוצה' אין לו זכר. יצחק בן-ישראל ניסה, בעבור שנים רבות, להסביר את פשר השתיקה הזאת: 

בכותבי את השורות האלה, עברו למעלה מארבעים שנה מאז היום בו שם קץ לחייו יוסף גפן. בימים ההם לא נהגנו מנהגי אבֵלות כל שהם, לא עלייה לקבר ביום השבעה לא אסיפת זיכרון ליום השלושים, לא דפים לזכר המת, והדבר מעיק ומכאיב (הקדמה בכתב ידו לרשימה שנדפסה במארקולשטי: יד למושבה יהודית בביסאראביה, עמ' 340).

הדברים נכונים, אך לא לגמרי מדויקים.

כמעט שנתיים לפני התאבדותו של גפן, ביום י' בטבת תר"ץ (10 בינואר 1930), נפטרה בדמי ימיה – בת 26 בסך הכול – חברת הקבוצה רחל עובד (לבית בְּרוּ), רעייתו של מיכאל עובד, שבעה שבועות בלבד אחרי לידת הבת רוני, מסיבוך רפואי שנגרם בעקבות הלידה. קברהּ של רחל היה הראשון מבין קברי חברי הקבוצה בבית העלמין, קברו של יוסף היה השני...

רחל עובד

מותה הטרגי של רחל מצא את ביטויו ב'ספר הקבוצה' במלאת שנה למותה (יום השנה הראשון צוין בח' בשבט, חודש לאחר מותה; התאריך המדויק של מותה נחרט על מצבתה), בדברי חברים לזכרה ובהעתקת מכתביה לדפי הספר. בפתח דפי הזיכרון כתב מיכאל, אישהּ שהתאלמן, את הדברים הפיוטיים האלה:

יום השנה (להילקח רחל מאיתנו תר"ץ – ח' שבט – תרצ"א)  ראשון הוא לנו. אֵי הבבואה ההווייתית שלנו אשר תְּשַׁווה זיכרון יציב לשבר? סגר עלינו האֵלֶם. אֵלֶם בּוֹהוּ. ייחָרתו נא בספר הקבוצה ביום זה אחדים ממכתביה, מיקוֹד נפשה, מהמיית כיסופיה הנאצלים – – ובהתייחדנו עם הגיגים אלה – אולי יזדהרו רגע ניצוצֵי חלום נוטה להישָׁכֵחַ – להָהֵל על דרכנו –               והיה זה זֵרֵנו. דברי מיכאל עובד בספר הקבוצה

אחרי צרור המכתבים שהועתק ל'ספר הקבוצה' חלק החבר דוד חורן, גם הוא בלשון פיוטית, ממחשבותיו על משמעות המוות והישארות הנפש. את דבריו כתב בח' בשבט [תרצ"א]:

כך, ודאי, עמד האדם הקדמון לפני מֵתו הראשון וכך, נראה, יעמוד האחרון עלי אדמות, נטול ישע וחסר אונים, מרותק אלֵי גורל בלתי ידוע לו, נלווה אלֵי שפך אדם אשר את תִּכלָתו לא ישׁוּר, יום יום וזרמו, יום יום ושפכו, ומי ישים לב לראשית ואחרית? ורק בהתמוטט-מה על ידנו, ורק בהֵאָסף-מי לעינינו, ופערנו לפתע את תהום עינינו ונחפש, ונתהה: ואנו – אנה אנו באים?

יש וכשאתה מעמיק חקר ונדמה לך כי לא בילע המוות. כי זה הבלתי ידוע והלא ממומש – רוח האדם – אם דמות אין לו גם בחיינו, מי לידינו יתקע שעם חדול גוף האדם מלהתקיים גם הוא עובר ובטל מהעולם? והאם אין לעג לחידלון גם בזה שיכולים אנו, החיים, בכוח רצוננו והרגשתנו, למתוח קווים לייחוד עם נשמת המת מעֵבר לשנת ימים של פרידה ארוכה?

... והיום, עם דמדומי ערב, עת כברת האדמה הייתה לטרף לידי חברים מקישות והיגון ירד לקנן בלב, נשאתי עיניי, עיניים תוהות, למרחקים – ואפגוש אֵי-שם עיני חבר תוהות גם הן. והיכה גל חם על ליבי, ואדע את טעמו של צער בצוותא.

דברי דוד חורן בספר הקבוצה

עוד קודם לכן, בי"ט באדר תר"ץ, כחודשיים אחרי מותה של רחל, התבטא החבר שמחה ארצי בכאב רב על העדרם של ביטויי אבֵלוּת ועל השִׁיבה המהירה מדי אל שגרת הימים אחרי מות אחד או אחת מן החבורה, כאילו לא קרה דבר:

קרה בתוכנו אסון אשר לא היינו מוכנים [לו]. נלקח מאיתנו כחתָף אחד החברים הצנועים שחיו בדומיה את מנת חלקם עלי אדמות. רחל. יהי [זכרה] ברוך בתוכנו.

רגעים ראשונים היינו המומים ונדכאים, אבל בעבוֹר רגעים הכל שב לקדמותו. [לא קרענו] דש בגדנו, לא גידלנו פאת זקננו ולא קרועי לב הננו. הכול צולל בנשייה. אֵי קדושת היצירה המשותפת, העבר והחיים? אֵי נבטי המשפחתיות והמסיבה האינטימית שאת שתיליהם שתלנו ואנו מגדלים?

... זה מזמן אשר הרגשתי, כי הולך ונגוז מתוך חיינו היחס הרו[חני] הקדוש ליצירה, לאדם. הכול נעשה פשוט, חוּלין, והלב מתקשה כאבן. שנים רבות תהי תקופת הבניין בארץ ואיתה יחד היצירה החברתית מוּנעת ו[יונקת] מתוך מקורות הנפש והקדוּשה, ועל העדרם הננו מצוּוִים לתהות. הזו היא רק הרגשתי או [רבים] מרגישים כמוני?

לזכרו של יוסף לא נכתב דבר לאחר ההתאבדות, אף שמותו הטרגי העסיק ללא ספק את החברים זמן רב – צער ואֵבל כבד מעורב בהרגשת אַשמה שלא יכולה להיות לה התרה. 

במלאת שבע שנים להתאבדותו כתב רפאל פסחי (עלון קבוצת השרון, לט, 4 בנובמבר 1938):

בימים אלה, כשהמסגרת השחורה שכיחה אצלנו ואין יום אשר לא יוסיף למניין הנופלים במערכות הבניין וההגנה, קשה להזכיר ולהעריך חבר שהלך לעולמו לפני שבע שנים. מאידך גיסא, קשה להשלים עם העובדה שהיה חבר בתוכנו, חי איתנו שנים רבות וזכרו יימחה לעד. במיוחד, שקם דור אשר לא ידע את יוסף.

ב-ו' בחשוון מלאו שבע שנים למות יוסף גפן ז"ל. בא לקבוצה בראשיתה. היה חבר מסור לאדם ולקבוצה – מסירות אין קץ, שמעטים כמוהו בימינו. בכל מקום השתדל להיות הראשון והיה גם בין ה'מניין' הראשון שעלה לעין בֵּדה. לא אהב לדבר על עצמו, גם בהעיק מועקה על נפשו. לעומת זאת, היה מוכן לסעוד ולעזור לחבר התועה ומחפש דרך. אהב את הזולת אהבת אח ורֵעַ. היה זה אדם מישראל בצירופו הטוב ביותר. לא מת מיתה רגילה. ארב לנפשו וניצחה. הטרגדיה העמוקה בנפשו תישאר סתומה לעד. 

ב-1976, כארבעים שנה לאחר התאבדותו של גפן, רשם גם חברו יצחק בן-ישראל דברים דומים:

יוסף הלך לעולמו בדמי עלומיו, בריא וצעיר. בנסיבות טרגיות, מרצונו החופשי, בחר לשים קץ לחייו, והוא אך בן שלושים ושתיים שנה. עולה בדעתי כעת כי 32 הן אותיות 'לב', ואכן בעל לב טוב ורגיש היה יוסף. אני נזכר בפיליטון שלי בשם 'חברים מתעוררים' (סיפורו של שומר לילה). בפיליטון זה שרטטתי בכמה קווים אופייניים כיצד מתעוררים החברים שלנו. 'אימתי אתה יכול להכיר את החבר שלך? הווי אומר בשמירה, בזמן שאתה הולך להעיר אותו משנתו לעבודת הבורא', כלומר – לעבודת היום. וכך כתבתי על יוסף גפן כשהוא מתעורר:

'– – – בחור זה הרגֵל משונה לו. חורק הוא שיניים בשנתו... בלילות הראשונים לשמירה, כשהייתי בא להעיר אותו הייתה נופלת עלי אימה."אל אלוהים" – הייתי אומר בליבי – "ברנש זה כשאגע בו והוא יתעורר, גל עצמות יעשה ממני"... ואולם לא ולא! 

יוּזֶף (כך היינו קוראים לו בחיבה), יוּזֶף קום! והוא מתעורר, פוקח את שתי עיניו השחורות, המחייכות תמיד מתוך טוב לב, ובעוד השינה נסוכה עליהן, הוא אומר לי: 'לקום, אתה אומר? באמת? ברצינות?' וכשהוא מתרומם מעט ונשען על המרפקים, הוא מחייך אליי ואומר: 'ואם לא אקום, מה תעשה לי, הא?'...

כמו חי אראֶנו לנגד עיניי עתה, בכותבי את השורות האלה: בעל מזג טוב, חרוץ בעבודתו, מסור בלב ונפש לקבוצה. היה חבר טוב, נראה במצב רוח טוב תמיד, מתבדח, ולאמיתו של דבר היה אדם עצוב ואכוּל ספקות, בעל ייסורים (מתוך כתב יד; מארקולשטי: יד למושבה יהודית בביסאראביה, עמ' 340).

ז. קברים ראשונים בבית העלמין: שניים משלושה

הקבר הראשון שנכרה בגבעת בית העלמין (המשותף כיום לקיבוצים גבת, רמת דוד ויפעת) קדם בחצי שנה למותה של רחל עובד. היה זה קברו של חבר גבת חיים ליפא מרליס בן ה-27 ששם קץ לחייו ביריית אקדח. המקום שנבחר לקברו היה גבעת טרשים חשופה, בסמוך למקום שבו שלח יד בנפשו ביום י"ח בסיון תרפ"ט (26 ביוני 1929). בכיתוב על מצבתו לא נזכרת סיבת מותו ולא נרשמה הסיומת המסורתית תנצב"ה.

חיים ליפא מרליס חבר קבוצת גבת עלה ארצה תרפ"ד
מת בן כ"ז י"ח סיון תרפ"ט (צילום: מרים אהרוני)

כאשר מתה רחל עובד, כחצי שנה לאחר מכן, נכרה קברה בצידה הדרומי של אותה גבעה. אבן הראש במצבתה מוּרמת מעט מן הבטון האופקי של המצבה וגם היא עשויה בטון. הכיתוב על לוח השיש נעדר סימני פיסוק. עם השנים טפטף על המצבה שרף אורנים ובשוליה התפשטו חזזיות שחורות, השיש מוכתם מאוד.

פ"נ רחל עובד מקבוצת השרון בת כו נגדעה מקרבנו
עלתה לארץ מברסטיצקו פולין בשנת תרפ"ה
נפטרה י' טבת תר"ץ תנצב"ה (צילום: מרים אהרוני)

אבן הראש במצבה של יוסף גפן עשויה בזלת, מוצבת אנכית למשטח הבטון האופקי. האותיות מוטבעות בלוח שיש, בלי צבע. גם כאן אין שום סימן פיסוק. כתוב עליה מפורשות 'שָׂם קץ לחייו' וגם כאן חסרות אותיות תנצב"ה שהן ביטוי לזיכרון ולהישארות הנפש – כנראה שלא במקרה. קברו של יוסף רחוק מקברה של רחל. נראה שניסו להרחיק את קבר המתאבד, אולי אל 'מחוץ לגדר'.  כיום, מכל מקום, אין לכך משמעות: שני הקברים כלולים בתחומי השטח של יפעת בבית העלמין.

פ"נ יוסף גפן מקבוצת השרון ביום ו' חשון שנת תרצ"ב
היא התשיעית לעלייתו ולחייו בקבוצה
שם קץ לחייו בן לב (צילום: מרים אהרוני)

דווקא בקיבוץ הסמוך גבת לא עברה התאבדותו של מרליס בשתיקה. דבר ההתאבדות התפרסם בעיתון דבר ובהמשך התפרסמה שם גם רשימה לזכרו. 

חיים ליפא מרליס

מלבד זאת מצא האירוע הקשה ביטוי נרחב וכאוּב בדברי חברים ביומן הקבוצה. המדרון הנשקף מגבעת בית העלמין מזרחה נקרא עד היום 'מדרון חיים ליפא' (בראשי תיבות: מח"ל).

בספר גבת: מקורות וקורות, שראה אור בשנת תרצ"ז (1937), במלאת עשור לייסוד גבת, כתבה חנה פסטרנק (שריג) רשימה ספוגת יגון לזכרו של מרליס :

שלושת הקברים הראשונים בבית העלמין הם קבריהם של אנשים צעירים, שעלו לארץ כחלוצים בשנות העשרים. שניים מהם נטלו חייהם במו ידיהם. 

ח. שלושה מארבעה

בספר 'יזכור' למרקולשטי נדפסה רשימתו המטלטלת של יוסף גורישניק על סניף 'החלוץ' במרקולשטי: 

מארקולשטי: יד למושבה יהודית בביסאראביה, עמ' 305

מתברר כי שלושה מארבעת החלוצים הראשונים ממרקולשטי מתו בנסיבות טרגיות. מי היו? האם ייתכן שהיה קשר בין מקרי המוות האלה?

ללא ספק גורישניק טעה בשמו הפרטי של יוסף גפן כשהזכיר את 'יהודה טבק'. השני, חיים פלקסר, קבור בבית העלמין הישן של עין חרוד, ליד מעיין חרוד. לפי הכיתוב על מצבתו הוא עלה לארץ בשנת תרפ"ב (1922) ושם קץ לחייו בי"ד בתמוז תרפ"ו (1926), בגיל 25. לא עלה בידי לגלות פרטים נוספים אודותיו – בארכיונים של עין חרוד מאוחד ואיחוד לא נמצאו תמונתו, שמות הוריו, נסיבות המעשה ואופן ההתאבדות. מצבתו חריגה בצורתה בבית העלמין וכוללת מעֵין כיפה' עשויה טֶרַצוֹ (מלט עם שברי אבן). בכיתוב אין זכר לנסיבות מותו של פלקסר בגיל כה צעיר.

חיים פלקסר יליד בסרביה עלה ארצה בשנת תרפ"ב
נפטר י"ד תמוז התרפ"ו בן עשרים וחמש 
חבר משק עין חרוד (צילום: שירה צרפתי; CemoMemo)

מיהו מישקה גמורמאן?

על פי שנת הלידה ופרטים נוספים, נראה שמדובר במנחם גמורמן. אומנם, למרבית הזעזוע, גם נתנאל, אחיו הצעיר של מנחם, התאבד, אבל הוא היה עדיין נער צעיר כאשר עלה לארץ עם אֶחיו הבוגרים, מנחם ושושנה. זו הייתה עלייה מיוחדת במינה, בה נטלו חלק חלוצים נוספים ממרקולשטי, שהצליחו להשיג סרטיפיקטים של 'בעלי הון', כביכול היו נציגים של חברות מסחריות שעוסקות ביצוא. ברגע שהגיעו לארץ התנדף הונם כלא היה והם שבו להיות דלפונים כפי שבאמת היו – חיים פלקסר היה אחד מהם (על עלייה זו סיפר יוסף פקלמן בספר 'יזכור' למרקולשטי). אחות נוספת, רבקה, נספתה בשואה עם משפחתה.

נתנאל גמורמן התאבד ביריית אקדח בגיל 22 בקיץ 1932. מי יודע, אולי התאבדותו של בן עירו יוסף גפן ביריית אקדח פחות משנה קודם לכן, השפיעה עליו. מנחם, האח הבוגר, הצטרף כחבר לקיבוץ אשדות יעקב, הקים שם משפחה ומילא בקיבוצו תפקידים מרכזיים. מנחם היה בין המתנדבים לבריגדה היהודית ובתום המלחמה נשאר באירופה כדי לאסוף ילדים ובני נוער יהודים ולהכינם לעלייה לארץ. הוא טבע בים 'בנסיבות טרגיות' בתשעה באב תשי"ד (1954), בהיותו בן 53. התאבדותו שונה אפוא מזו של אָחיו ושל שניים מבני עירו, שהעדיפו מוות על פני החיים. 

מצבתו המקורית של מנחם גמורמן בבית העלמין באשדות יעקב הוחלפה כנראה בשנים האחרונות במצבה חדשה ובכיתוב עליה נפלו כמה טעויות מצערות: בסרביה במקום בבסרביה, תשס"א במקום תרס"א. 

אתר קיבוץ אשדות יעקב איחוד

*

איש מן המתאבדים לא השאיר הסבר למעשיו. חבריו של יוסף גפן בקבוצת השרון, שלרבים מהם היה יחס עמוק למסורת ישראל, לא מצאו דרך להתמודד עם הצער ועם משא האשמה הכבד והתבצרו בשתיקה. בגבת הסמוכה, אולי משום שהייתה פחות קרובה למסורת, התאבלו על החבר ששלח יד בנפשו חיים ליפא מרליס, ולא הרחיקו אותו אל מחוץ לזיכרון המשותף. אי אפשר גם להתעלם מן העובדה שיוסף גפן, חיים פלקסר, נתנאל ומנחם גמורמן היו כולם בני אותה עיירה בבסרביה. האם היה קשר בין ההתאבדויות שלהם – נפש האדם מי יידע? חידה היא ותהי לחידה.

_______________________________________

הצילומים ללא קרדיט נלקחו מארכיון יפעת

ד"ר מרים אהרוני היא חברת קיבוץ יפעת ומנהלת הארכיון yifatnet@gmail.com

הבה נתקדש למחר: מגילת היסוד של קיבוץ יפעת, 1952

ההומוריסטן, הפזמונאי והקריין יצחק יצחק (חבר קבוצת השרון ולימים יפעת) קורא את פרק ל"א בירמיהו. 
מאחוריו מקהלת קבוצת השרון עם המנצח מיכאל עובד

מאת מרים אהרוני

א. הטקס

טקס הנחת אבן הפינה לקיבוץ יפעת, אז עדיין בשם הזמני 'איחוד השרון-גבת', נערך ביום שישי, ל' בניסן תשי"ב (25 באפריל 1952), על גבעת טרשים חשופה שעליה עתיד היה להיבנות הקיבוץ החדש. בחזית הבמה הגדולה התנוסס ציטוט מדברי הנביא חגי: 'גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן' (ב 9). ציור ענק של ארבע דמויות סמליות שימש תפאורה מרשימה, שאותה הכין אליהו אילון: משמאל הזורע, מימין הנוטע, ובמרכז – אשה וגבר חובקים את פרי העמל. בטקס המרגש היו ברכות, פרקי קריאה, שירי מקהלה, ריקודי ילדים וריקודי צעירים. השיא היה בקריאת מגילת היסוד רבת ההשראה, שבה ידובר להלן.

צעירי קבוצת השרון בריקוד בטקס הנחת אבן הפינה לקיבוץ יפעת, 1952

דברי הנביא חגי לא היו קישוט בעלמא ולא נבחרו במקרה. היה בהם מסר עמוק למייסדי יפעת, שכולם עמדו לעזוב בשברון לב את ביתם הקודם.

חגי, שניבא בראשית ימי שיבת ציון, ביקש לעודד את בוני בית המקדש השני. הוא פנה במיוחד אל הזקנים, אלה שעוד ראו את הבית הראשון שנחרב קרוב לשבעים שנה קודם לכן, והתגעגעו אל תפארתו:

מִי בָכֶם הַנִּשְׁאָר, אֲשֶׁר רָאָה אֶת הַבַּיִת הַזֶּה בִּכְבוֹדוֹ הָרִאשׁוֹן וּמָה אַתֶּם רֹאִים אֹתוֹ עַתָּה – הֲלוֹא כָמֹהוּ כְּאַיִן בְּעֵינֵיכֶם. וְעַתָּה, חֲזַק ... וַעֲשׂוּ, כִּי אֲנִי אִתְּכֶם ... וְרוּחִי עֹמֶדֶת בְּתוֹכְכֶם, אַל תִּירָאוּ! ... וּמִלֵּאתִי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה כָּבוֹד ... גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן, אָמַר ה' צְבָאוֹת, וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם (חגי, ב 9-3).

הימים, ראשית שנות החמישים, היו ימי הפילוג הגדול בקיבוץ המאוחד. פילוג זה לא פסח על קיבוץ גבת שנוסד ב-1926 ונקרא 'הקבוצה על שם קדושי פינסק'. חברי מפא"י בגבת, שמנו למעלה מארבעים אחוזים מחברי הקיבוץ, פרשו מקיבוצם בגלל ויכוח רעיוני עקרוני, ויחד עם חברי קבוצת השרון, שעקרו מקיבוץ רמת דוד בשל מצוקת הצפיפות הפיזית והחברתית-כלכלית, הקימו קיבוץ חדש שייקרא בתוך זמן לא רב בשם יפעת.

הפסוק בחזית הבמה נועד אפוא לחזק את הוותיקים בבחירתם להקים בית חדש, 25 שנים אחרי הקמת הבית הראשון והאהוב של ימי נעוריהם. מבחינתם של מייסדי גבת שעברו ליפעת, היה משבר הפילוג בבחינת חורבן הבית – פשוטו כמשמעו. גם לחברי קבוצת השרון היה כאב העקירה מרמת דוד קשה מנשוא. דברי הנביא שיקפו את ההבטחה, הנחמה והתקווה שהגבעה השוממת תהיה לגן פורח. רבים מבין החברים הבינו את המסר הסמוי והאקטואלי שבדברי הנביא: הבית השני יהיה לא רק יפה וחזק מקודמו, כי אם גם טוב ונכון יותר, אנושי ונעלה יותר. מקדש מעט. היו שזכרו גם את המשך דברי הנביא: 'וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם'. לאמור, כאן, בבית החדש, תיכון חברה שיסודה שלום וחזונה שלום.

טקס העלייה לקרקע בצל הפילוג מגבת (דבר, 27 באפריל 1952)

מי היה החבר (או החברה, אולי החברים) שבחר בפסוק מספר חגי לעיטור הבמה? את זאת אין אנו יודעים. אבל ידוע מי חיבר את מגילת היסוד של יפעת, ואפשר להניח שלאותו חבר היתה יד גם בבחירת הפסוק לבמה.

מחבר המגילה היה נחמן תְּרָדְיוֹן, יליד 1901, שעלה לארץ בימי העלייה השלישית (1924) ולימים הצטרף לקבוצת השרון. תרדיון, איש הספר והמעשה שעליו נרחיב בהמשך, ניחן לא רק בשאר רוח וברגישות אנושית וחברתית יוצאת דופן, אלא גם היה בעל ידיעה עשירה והבנה עמוקה של מקורות ישראל – למן התנ"ך ומפרשיו, המשנה והתלמוד, התפילה והפיוט הקדום ועד לשירה העכשווית וההגות בת זמננו. 

נחמן תרדיון (1979-1901)

ב. המגילה

מגילת היסוד הקצרה שחיבר תרדיון היא ביטוי מופתי של חילון ערכי היהדות והפיכת היין הישן לרלוונטי גם במציאות חדשה ושונה מאוד. הטקסט של המגילה רומז באופנים שונים ומגוונים לקדושת הבית שייבנה, בית קיבוצי, שיהיה משכן של כוונות טהורות ומעשים טובים, בית שישכנו בו הרמוניה ואיזון תחת המתחים והמחלוקות שאיפיינו את סוף תקופת 'הבית הראשון' בגבת וברמת דוד, בית שייבנה על הסכמות במקום על מריבות והאשמות. בית שישכון בו שלום.

העתק מגילת היסוד ליפעת, אז עדיין בשם הזמני 'איחוד השרון-גבת', שמור בארכיון יפעת בכתב ידו הנאה של תרדיון. המגילה עצמה נכתבה ככל הנראה על קלף והוטמנה בחגיגיות באדמת היישוב החדש. היכן נטמנה? למרבה הצער, איש ביפעת אינו זוכר עוד וגם בצילומים אין לכך עדות. 

מגילת היסוד

לאיחוד השרון – גבת

היום יום שישי בשבת, שלושים בניסן ה'תשי"ב (25.4.1952), היא השנה הרביעית למדינת ישראל, נועדו יחד על הגבעה הזאת אמוּנֵי מפלגת פועלי ארץ ישראל – אנשי גבת, אנשי שדה נחום עם קבוצת השרון ההולכת מאחֶיהָ ברמת דוד, כי קצר המצע מהשתרע – ואנו יורים בזה אבן פינה לביתנו המשותף, לבית הבחירה החדש, שדִגְלוֹ עלינו: ציונות אין-סייג וסוציאליזם של בני חורין, להיותם לנו מקורות השראה להוויה קבוצתית, שוֹקֶקֶת ערכי חברה ומשק גבוהים.

במזוזת ביתנו יוטבעו פרשיות רבגוניות; חלומות עֵדָה עם זינוקי מרחבים – ותפילתנו כי ייערה עליהן רוח המזיגה הטובה.

בנים אנו לאומה אשר זיקנה ונעורים משמשים בה בערבוביה, ומתוכה יש ויתמלטו ניצוצות והיו להתרחשויות מחוללות פלאים. מי יתן ואחד הניצוצות האלה יתלַבֶּה גם בגבעה הזאת.

הבה נתקדש למחר גדל-עצה ורב-עלילייה – ותהא זו תרומתנו להגשמת הציוויים שאנו מושבעים ועומדים להם ממעמד כנרת.

טקס הנחת אבן הפינה. נואם אליעזר שושני, לימינו זאב משי ולשמאלו חיים גבתי

ג. מדרש המגילה

המקורות שעליהם נשענים המשפטים המעטים של מגילת היסוד, כמו גם מונחים ספציפיים ששובצו בה, חושפים רמזים ורובדי משמעות נסתרים, שהיו גלויים למחבר המגילה ולקהל שומעיו, וספק אם היום הם מובנים די צרכם. ננסה לעמוד על כמה מהם. 

1. שיר של יום

בתפילת שחרית אומרים מדי בוקר את מזמור תהלים שעל פי המסורת היו הלויים אומרים בבית המקדש. נוסח התפילה הוא: 'היום יום ... בשבת, שבו היו הלויים אומרים', ואחריו מובא המזמור של אותו יום בשבוע. ניסוח התאריך בלשון התפילה ('היום יום שישי בשבת') מרמז, שהיום בו התקיים טקס הייסוד אינו סתם יום ו', אלא יש לו זיקה סמלית לתפילה המסורתית ולבית המקדש. 

2. ממתי סופרים?

שלושים בניסן ה'תשי"ב (25.4.1952), היא השנה הרביעית למדינת ישראל

בכל הלוחות שנת האפס נחשבת לאירוע מכונן, שיש בו ממד של קדושה ויראה. התאריך של ייסוד יפעת צוין במגילת היסוד  לפי שלושה סוגי מניין שונים: התאריך העברי, שמונה את הזמן מיום בריאת העולם על פי המסורת היהודית (שלושים בניסן ה' תשי"ב); התאריך הכללי (הלוח הגרגוריאני), שמונה את הזמן משנת הולדתו המשוערת של ישוע. כותב המגילה אינו מתעלם מלוח זה, שמקובל ברוב מדינות העולם ומוּכּר גם כלוח השנה הרשמי של מדינת ישראל, ובכל זאת הוא מכניס אותו לסוגריים, כנראה כדי להדגיש שמדובר בתאריך משני בחשיבותו; הקמת מדינת ישראל ('היא השנה הרביעית למדינת ישראל) – ארבע שנים בסך הכול חלפו מיום הקמת המדינה, ה' באייר תש"ח. אומנם זו ספירה חדשה, אבל משמעותית ביותר לציבור החברים. ציון שלושה תאריכים של היום הגדול, על פי ספירות שונות, מעגן את האירוע הן בזמן המסורתי הן בזמן היומיומי, ואגב כך מציע ספירת זמן חדשה: זמן יפעת, שראשיתו בעצם טקס הייסוד.

3. נועדו יחד על הגבעה הזאת

'הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ?', שאל רטורית הנביא עמוס (ג 3). רוצה לומר: דברים אינם קורים סתם בעולם, לא במקרה, אלא יש מאחוריהם היגיון או תוכנית שאינם גלויים לבני אנוש. המפגש על גבעת הטרשים, בין קבוצת השרון ופלג 'האיחוד' בגבת, אינו מקרי. זהו מפגש גורלי בין שתי קבוצות, שזיהו חלון הזדמנויות חד-פעמי והשכילו להיפגש ולהתאחד למשפחה אחת. 

פסוקים נוספים בתנ"ך משתמשים בשורש י.ע.ד כדי לרמז על התוועדות במחיצת האל, בין באוהל מועד ובין במקדש, למשל 'וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים' (שמות, כה 21), או 'וַיַּעֲלוּ אֶת אֲרוֹן ה' וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר בָּאֹהֶל. וַיַּעֲלוּ אֹתָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם. וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, וְכָל עֲדַת יִשְׂרָאֵל הַנּוֹעָדִים עָלָיו אִתּוֹ' (מלכים א, ח 4).  השימוש ב'נועדו יחד' במגילת היסוד מבקש לרמוז לסוג של קרבת אלוהים על 'הגבעה הזאת', שהיא אולי רמז סמוי אל 'ההר הזה', הוא הר סיני.

4. אמוני מפלגת פועלי ארץ ישראל

במקום לומר בפשטות נאמני מפא"י, בחר תרדיון במליצה לא שגרתית, שבה מהדהדים דברי האשה החכמה מאבל בית מעכה אל יואב, שר צבא דוד. יואב וצבאו צרו על העיר, שאליה נמלט שבע בן בכרי, המורד במלכות, ואיימו להחריבה. בניסיון להציל את העיר ואנשיה מכְּלָיָה טענה האשה: 'אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל' (שמואל ב, כ 19), לאמור: מן השלמים והנאמנים ביותר לדוד. הניסיון צלח והעיר ניצלה. ובהקשר האקטואלי: הניסיון של הקמת היישוב החדש חייב להצליח, כי אף הוא פרי תעוזה, חוכמה ותושייה ואף אותו מאחדת אמונה משותפת.

5. ההולכת מאחיה ... כי קצר המצע מהשתרע

בשלוש מילים מדברי הנביא ישעיהו 'כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ וְהַמַּסֵּכָה צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס' (כח 20) הסביר תרדיון מדוע עזבה קבוצת השרון את אחיה מרמת דוד, שהיה מקומם זה 25 שנה, בצד קבוצת עיינות: 'קצר המצע מהשתרע', לאמור: אין די מקום להתרווח ולגדול. וזוהי, אכן, הסיבה העיקרית למעבר של קבוצת השרון ליפעת: בשטח המצומצם בגבעת רמת דוד פשוט לא נותר מקום לתוספת בית למגורי חברים, להרחבת מבני ציבור או להקמת מתקן משק חדש.

מבט ממזרח על קבוצת עיינות (מגדל סילו ורפת מימין) ועל קבוצת השרון (מגדל סילו ורפת משמאל), 1938
(צילום: זולטן קלוגר)

6. הנחה או ירייה? 

'אבן פינה' היא האבן הראשונה המונחת במקום שבו ייבנה הבית (או היישוב). בהשאלה, זהו היסוד שעליו ייכון בית חדש. לרוב מדובר על הנחת אבן פינה, וגם בהזמנה לטקס נכתב על השתתפות 'בהנחת אבן הפינה לישובנו המאוחד'. אבל לכותב המגילה 'הנחת האבן' לא הספיקה, משום שהוא אינו מכוון להקמת בית חדש סתם, כי אם להקמת בית מקודש. בבית כזה 'יורים' את אבן הפינה. ביטוי זה מקורו בספר איוב: אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי-אָרֶץ? הַגֵּד, אִם יָדַעְתָּ בִינָה. מִי שָׂם מְמַדֶּיהָ, כִּי תֵדָע, אוֹ מִי נָטָה עָלֶיהָ קָּו, עַל מָה  אֲדָנֶיהָ הָטְבָּעוּ, אוֹ מִי יָרָה אֶבֶן פִּנָּתָהּ' (לח 6), ורש"י מפרש זאת: 'באמצע הים. ומשם נשתת כל העולם'. אבן הפינה לבית המשותף שייקרא יפעת היא, אפוא, בהשאלה כמובן, אבן השתייה (התשתית, היסוד) לבית הבחירה.

7. בית הבחירה החדש

'בית הבחירה' במקורותינו הוא בית המקדש ('הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' ... לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם'; דברים, יב 5). המונח המפורש מופיע כבר במשנה (מעשר שני, ה, יב), ועל פיו גם קרא הרמב"ם, בספרו משנה תורה, להלכות העוסקות בבית המקדש בשם 'הלכות בית הבחירה'. את הביטוי 'בית הבחירה החדש' יש לקרוא כפשוטו: מקום שנבחר להקמת בית חדש. עם זאת, הביטוי החגיגי אינו מקרי, אלא מרמז לציפייה שהמקום הנבחר יהיה גם בית של השראה אנושית ורוחנית, משכן הרוח. אולי אפשר למצוא כאן גם רמז סמוי לבית הבחירה הקודם (גבת), ששורש חורבנו היה שנאת החינם בין יושביו.

8. דגלו עלינו

לא ייפלא שצירוף שמקורו במגילת שיר השירים ('וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה'; ב 4) מופיע במגילת היסוד. אומנם, הערכים המתנוססים על דגל היישוב החדש הם חדשים לגמרי ('ציונות אין-סייג וסוציאליזם של בני-חורין'), ועם זאת מהדהדים בו, באמצעות המילים העתיקות, גם האהבה והקירבה, השאיפה להתעלות רוחנית. ברקע אולי מהדהדת גם הפרשנות החסידית לפסוק 'וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם' (במדבר, א 52): אף על פי שהעם מחולק לשבטים רבים, איש על דגלו, בכל זאת הם חונים מול הר סיני באיחוד לבבות.

9. סוציאליזם של בני חורין

כמשתמע מן הפסוק העתיק בהגדה של פסח, 'הָשַׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין', בן חורין הוא אדם חופשי, ההיפך מעבד. הסוציאליזם שדבקים בו המייסדים הוא של 'בני חורין', ציבור שבחר באידאולוגיה זו באופן חופשי ומקיים אותה באחריות ומרצון, מבלי להיות משועבד לתכתיב של מנהיג או לגורם סמכות חיצוני אחר. אולי כאן מרומזת אחת הסיבות העיקריות לפילוג: התנגדותם של אנשי 'האיחוד' לסוציאליזם בנוסח הסובייטי, שהוכתב מברית המועצות דאז ובו דבקו אנשי 'המאוחד'.

ועוד פתגם חז"לי מהדהד כאן: 'לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה (אבות, ב, טז). בן חורין איננו זה שחופשי מכל עול, אלא זה שחופשי לקבל על עצמו אחריות. ה'מלאכה', שאין אדם רשאי להיבטל ממנה, היא תיקון עולם, ואחריותו של כל פרט היא להירתם למשימה זו, גם אם לא יראה את השלמתה בחייו.

10. במזוזת ביתנו יוטבעו פרשיות רבגוניות

בספר דברים נקבע המנהג העתיק של התקנת מזוזה בפתח בתיהם של יהודים: 'וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ ... וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ' (ו, 9-6). שילוב מטבע לשון זה במגילת היסוד משמעו כי מייסדיו מקווים ומאמינים כי היישוב החדש יהיה לא רק מקום מגורים כי אם בית יהודי יציב ואיתן. הפרשיות שתוטבענה במזוזה הסמלית של הבית לא יהיו רק קיומן של מצוות התורה, אלא פרשיות רבות צבעים וגוונים, שבהן גם חלום וחזון, דמיון ויוזמה.

11. ייערה עליהן רוח המזיגה הטובה

צירוף זה במגילת היסוד מתכתב עם חזון הנביא ישעיהו לכינונה של חברת מופת בהשראה אלוהית, חברה המושתתת על אדני צדק ומשפט, חסד ושלום: 'עַד יֵעָרֶה עָלֵינוּ רוּחַ מִמָּרוֹם ... וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם וַעֲבֹדַת הַצְּדָקָה הַשְׁקֵט וָבֶטַח עַד עוֹלָם' (ישעיהו, לב 17-15). עם זאת, מקור ההצלחה לחברה שתיכון ביישוב החדש אינו השראת אלוה ממעל, כי אם ערך ארצי יותר: מזיגה טובה בין שתי החברות המתאחדות עד היותן ליישות אחת, הפועלת בהרמוניה מלאה למען עשיית הטוב.

12. ומתוכה יש ויתמלטו ניצוצות

נראה כי את דימוי הניצוץ המתמלט ומלבה אש שאל תרדיון משירו של ביאליק 'לא זכיתי באור מן ההפקר':

נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר, / נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא, / לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו – / כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא. // וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת / כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר-עֻזִּי, / זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי, / וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי. // וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם.

הניצוץ אצל  ביאליק הוא ניצוץ היצירה, וכך גם במגילת היסוד: הניצוץ יתלבה בגבעת יפעת ויהיה להתרחשויות מחוללות פלאים. אפשר שיש כאן רמז גם לניצוצות הקדושה שנכלאו בין הקליפות, על פי תורת האר"י, וצריך לשחררם ולהחזירם למקורם. אולי יש כאן רמז גם לתפקיד הכלי שמניחים תחת נרות השבת כדי שהניצוצות יפלו לתוכו: 'נוֹתְנִין כְּלִי תַחַת הַנֵּר לְקַבֵּל נִיצוֹצוֹת' (שבת, ג, ו). התפקיד העיקרי של הכלי, הברור מאליו: התנהגות זהירה שתמנע שריפה; התפקיד המשני: איסוף החלקיקים הזעירים על מנת להעביר את האור הלאה, גם בתקופות חשוכות. הניצוצות יכולים להפוך לאור גדול לכשיווצרו התנאים המתאימים לכך.

13. הבה נתקדש למחר

השאיפה אל הקדושה, במובן של צדק ומוסר, חברות, חסד, אמת ושלום, מהדהדת במגילת היסוד לכל אורכה. כפי שכבר נאמר, אין מדובר בקדושה רוחנית ערטילאית, כי אם בתביעה מתמדת מן החברים להיות טובים, קשובים, נדיבים ומצפוניים. לקראת סוף המגילה חיזק תרדיון את הקריאה בלשון רבים: 'הבה נתקדש למחר', לאמור: נחתור יחד, כאיש אחד, לבניית חברת המופת. המשפט הזה מהדהד כמובן את ההכנות של עם ישראל לקראת מתן תורה: 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר, וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם וְהָיוּ נְכֹנִים' (שמות, יט 11-10). 

14. גדל-עצה ורב-עלילייה

ה'מחר', כלומר העתיד, מתואר במגילת היסוד כ'גדל-עצה ורב-עלילייה', כינוי לאלוהים שמקורו בדברי ירמיהו: 'הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר, ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ, גְּדֹל-הָעֵצָה וְרַב-הָעֲלִילִיָּה, אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם' (לב 19). זוהי ללא ספק יומרה גדולה, אך נראה שכוונתה טהורה: להגביה את יום המחר כלפי מעלה, כדי שייזכר לדורות כיום שבו החל הכול. הונח המסד לחברת מופת.

15. שאנו מושבעים ועומדים להם 

הביטוי 'מושבע ועומד מהר סיני' מופיע פעמים רבות בתלמוד ובספרות הרבנית. למשל:

מנין שנשבעין לקיים את המצווה? שנאמר: 'נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה לִשְׁמֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ' (תהלים, קיט 106). והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא?! אלא הא קא משמע לן, דשרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה (נדרים, ח ע"א).

ובמילים אחרות: מדוע צריך להישבע על קיום המצוות, והלא כל אדם מישראל מושבע עוד ממעמד הר סיני לקיימן. אלא שמותר לאדם לזרז את עצמו לקיים את המצווה על ידי שבועה מחדש. על פי מסורת ישראל היה מעמד הר סיני אירוע שלא היה כמותו לפניו ולא יהיה אחריו, ותוקפו הוחל לא רק על הנוכחים בו אלא על כלל ישראל בכל הזמנים: וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת, כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם. (דברים, כט 14-13). רש"י, ובעקבותיו פרשנים רבים נוספים, פירש: 'ואף עם דורות העתידים להיות'. השבועה, כלומר קבלת התורה במעמד סיני, לא היתה שבועת יחידים אלא שבועה קולקטיבית שעומדת לעד.

16. מעמד כנרת

השימוש ב'מושבעים ועומדים' מהדהד, כאמור, את מעמד סיני, אבל מציע מקור סמכות אחר, מפתיע. מהו אותו 'מעמד כנרת', שבו קיבלנו על עצמנו את המצוות החדשות? ומה הן מצוות אלה?

בכ"א-כ"ג בתשרי תשי"ב (23-21 באוקטובר 1951), כחצי שנה קודם לייסוד יפעת, כונסה בכנרת ועידת היסוד של איחוד הקבוצות והקיבוצים. מתוך תחושה עזה של 'גודל השעה', שמעו משתתפי הוועידה את הצהרת הסיום כשהם עומדים על רגליהם. למחרת, בעמוד הראשון של עיתון דבר, צוטטה ההצהרה החגיגית הזאת, שבה נאמר בין היתר: 'במעמד כנרת, על חוף ים כנרת ובין הרי כנרת, כרתנו ברית נאמנים מחודשת בין המחנה החלוצי לבין מדינת ישראל. בכוחות משותפים של עובדי ישראל והעם כולו נשמור על הברית הזאת ונקיימנה'. השם 'מעמד כנרת' ניתן אפוא על ידי מנסחי ההצהרה על הקמת איחוד הקבוצות והקיבוצים, שהרגישו באותה עת שמעמד חגיגי זה ייזכר לדורות על ידי העם כולו.

דבר, 24 באוקטובר 1951

*

אפשר למצוא במגילה עוד רמזים ורמזי-רמזים, אך נסתפק באלה. כפי שהראינו, מגילת היסוד כולה, למן הפתיחה בציון התאריך ועד לשורת הסיום, מכוונת להקמת בית קיבוצי, ששאיפותיו ותקוותיו הן ביסוס חברת מופת ברוח נביאי ישראל. הרמזים הרבים להקמת מקדש – לא לשם פולחן דתי, כי אם לשם עשיית טוב, חסד ושלום – פזורים ושזורים במגילת היסוד לכל אורכה.

מה נותר מכל זה? דומה שהזמן שחק עד דק את החזון ואת החלום. היום, שבעים שנה אחרי חיבור מגילת היסוד, יפעת היא בית חי ופורח לחברה רב-דורית. אין ספק, טוב ונעים לחיות בבית האהוב הזה, שיש בו גם ערבות הדדית ותמיכה בכל אדם. האם יש בו עדיין חברים שמחפשים בנוסף לחיים הטובים גם את האפשרות של 'תיקון עולם'?

'הקיבוצניק' פסל מאבן גיר מקומית של אחיעם שושני בלב קיבוץ יפעת (צילום: מרים אהרוני)

ד. משהו על נחמן תרדיון

נחמן תרדיון כחלוץ צעיר

נחמן תרדיון, בן מלכה ואריה כהן, נולד בכ"ד בכסלו תרס"ב (שלהי שנת 1901) בעיירה יָמְפּוֹל שבאוקראינה. כבני דורו קיבל גם הוא חינוך מסורתי ואחר כך למד בגימנסיה רוסית. בראשית שנות העשרים, תקופת הפרעות ומלחמת האזרחים באוקראינה, עבר לבסרביה, הצטרף לתנועת 'החלוץ' ועם הזמן התבלט והיה לחבר המרכז של תנועה זו. הוא עלה לארץ בשנת 1924 והצטרף לקבוצת השרון, שעבדה אז בשדות הטבק ביבנאל. בשנת 1926 עלתה הקבוצה להתיישבות בעמק יזרעאל (רמת דוד). נחמן נשא לאשה את דבורה לבית מרכוס ונולדה להם בת – עמליה. נחמן גידל כבתו גם את רותי, בתה של דבורה מנישואיה הקודמים לאליהו בן-חורין. 

מדוע שינה נחמן כהן את שם משפחתו והיה לתרדיון? 

מעשה שהיה כך היה: בשנת 1935, שעה שביקש נחמן לשאת לאשה את דבורה, הלכו השניים לביתו של הרב זכריה הכהן בנהלל על מנת שירשום אותם כזוג. אמר לו הרב: נחמן יקירי, אני אוהב אותך מאוד אבל אני לא יכול להשיא כהן וגרושה! שאל נחמן: מה לעשות? אמר הרב: סע מהר לעפולה, החלף את שם המשפחה וסע באותו יום להתחתן בחיפה. הרב לא יידע שאתה כהן, יהיה בסדר. וכך היה.

ומדוע בחר דווקא בשם תרדיון? אפשר רק להניח כי חש קרבה לתנא רבי חנניה בן תרדיון, מעשרת הרוגי מלכות בימי דיכוי מרד בר-כוכבא, שציטוט מדבריו הובא בפרקי אבות (פרק ג, ב): 'שניים שיושבין ואין ביניהן דברי תורה, הרי זה מושב לצים ... אבל שניים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה, שכינה שרויה ביניהם'.

נחמן תרדיון עם בתו עמליה, 1938

בקבוצת השרון נמנה נחמן על עובדי הפלחה, אך הקבוצה נענתה לבקשות מצד התנועה ומטעם ארגונים שונים ומדי פעם שחררה את נחמן לעבודות כתיבה ועריכה. בשנות השלושים ערך נחמן את קיצור כתבי א.ד. גורדון (תרצ"ו) ובהמשך – פרקים מחיי א"ד גורדון (תרצ"ז). 

במשך שנים רבות היה חבר במערכת כתב העת לחקלאות השדה, ויזם וערך את השדה לנוער, שהנגיש מחקרים בנושאי טבע וחקלאות לבני הנעורים. בהמשך שינה כתב עת זה את צורתו והפך לכתב העת טבע וארץ, שתרדיון המשיך לערוך עד הגיעו לגיל שבעים. 

בנוסף ובמקביל ערך ספרים ומחקרים בנושאים מגוונים בתחום החקלאות – מתורת הקרקע ועד מחלות ומזיקים, מגידולי השדה ועד גידולי המטע וצמחי הנוי. הוא כתב גם רשימות, מאמרים וסיפורים שראו אור בעלונים של קבוצת השרון ויפעת וכן בעיתונים ובכתבי עת לספרות. בשנת 1967, במלאת ארבעים שנה להתיישבות בעמק יזרעאל, ראה אור בעריכתו הספר מארץ קישון, ובו מסות ומחקרים על העמק לצד דברי הגות וספרות של אנשי רוח ומבחר יצירות ציור ופיסול. נחמן תרדיון נפטר ביפעת בכ"א באדר תשל"ט (20 במארס 1979).

נחמן תרדיון חורש בשדות העמק, 1940

___________________________________________

ד"ר מרים אהרוני היא חברת קיבוץ יפעת ומנהלת הארכיון yifatnet@gmail.com

התמונות שהובאו ברשימה זו נלקחו מארכיון קיבוץ יפעת