העכברים מדברים בלשון בני אדם: הפוגרום בקייב, 1881

קייב ונהר דנייפר, מבט ממנזר הלוורה, 2019 (צילום: דוד אסף)

הלב יוצא לאוקראינה ולאוקראינים נוכח הפלישה הרוסית הבוטה והאכזרית, שמזכירה מראות שחשבנו שלא נראה יותר. 

מן הזיכרון הקולקטיבי נשלף מיד השיר 'פראג', שכתב והלחין שלום חנוך ב-1969 (הוא היה אז בן 23!), על רקע פלישתה של ברית המועצות הזכורה לרע אל צ'כוסלובקיה ואל פראג, העיר השבויה בחלום. השיר מרטיט לבבות, כאז כן היום. שומעים פראג, וחושבים על קייב...

רק שוטה יתנבא על העתיד להתרחש. ימים יגידו האם אנו בפני סדר עולמי חדש או שהעולם כמנהגו ינהג. ובינתיים חרדה...

גורלו הטרגי של חבל הארץ הזה, המכונה אוקראינה, של תושביו המכונים אוקראינים, ושל העמים האחרים (ובראשם היהודים), שמצאו מקלט קבוע וזמני שם – פשוט לא ישוער. היחסים בין האוקראינים ליהודים, שגדשו את אוקראינה מאז המאה ה-16 (אז הייתה חלק ממלכות פולין-ליטא) ועד לשואה (אז הייתה חלק מברית המועצות שנכבשה בידי הגרמנים), ידעו עליות ובעיקר מורדות. שלושים שנות עצמאותה של אוקראינה (לראשונה בתולדותיה), מאז התפרקה ברית המועצות ב-1991, היו 'תור זהב' ביחסים בין יהודים וישראלים לבין אוקראינה ואוקראינים. וולודומיר זָלֶנסקי, הנשיא הנוכחי, הוא כידוע יהודי, שאף ביקר בישראל ורואה בנו בת ברית נאמנה. כרגע הוא האיש שנמצא על כוונת הרובה של פוטין.

מאז שנת 2003 הייתי באוקראינה פעמים רבות (הפסקתי כבר לספור כמה) והדרכתי סיורים בעריה, ובעיקר בעיירותיה: מקייב ועד אודסה, מלבוב ועד צ'רנוביץ, ממז'יבוז' ועד מונקאץ', מאומן ועד ברדיצ'ב. 

חלק בלתי נפרד מקייב המודרנית, שוחרת השלום והדמוקרטיה, הוא גם אתר הרצח באבי יאר. ובכלל, המורשת הטרגית והאכזרית של אומה זו, למן המרידות התכופות של הקוזקים בפולנים וברוסים (היהודים בסופו של דבר היו רק שחקני משנה בימי מרד חמיילניצקי, המכונים בפינו 'פרעות ת"ח ות"ט'), עבור במלחמות האזרחים בראשית שנות העשרים ובהרעבה המזעזעת בשנות השלושים ('הולודומור'), וכלה, כמובן, באימי מלחמת העולם השנייה והשואה. כל אלה נוכחים בכל עיר ועיירה והם חלק בלתי נפרד מהווי חייה היומיומי של ארץ מלומדת בייסורים זו. ובתוך הקלחת הרותחת הזו התפתחה תרבות יהודית מסורתית ומודרנית שהפכה אותנו למה שאנו.

רבים מקוראי הבלוג היו אתי בסיורים הללו, ואת החוויות שנחרטו בנו במסעות אלה לא נשכח לעולם. נחזיק אפוא ידיים בתקווה שהשפיות תחזור, ותושבי אוקראינה, שכבר הוכיחו את אומץ לבם בהתערבויות קודמות של הרוסים, יזכו לחיי חופש ודרור, שמגיעים לכל בן אנוש.

אמא מולדת. 'פסל החירות' האוקראיני בקייב (צילום: דוד אסף)

קייב והיהודים במאה ה-19

קייב, שעיני העולם נישאות אליה בימים אלה, ערש הולדתה של נסיכות רוּס האדומה, שפוטין רואה בה חלק בלתי נפרד מרוסיה של ימינו, לא תמיד הסבירה פניה ליהודים. למעשה, בתקופה הצארית ועד שלהי המאה ה-19 נאסר על יהודים לגור בתוכה ללא רישיון. המהגרים היהודים הרבים נאלצו להצטופף מחוץ לעיר, בעיקר בשכונת עוני בשם פּוֹדוֹל (היום היא חלק מהעיר), שנבנתה על גדות הדנייפר. בכל חורף עלה הנהר על גדותיו והציף את משכנות העוני שלהם, ובכל שעה הם פחדו מביקורת משטרתית אלימה, שתאתר את השוהים הבלתי חוקיים, תאסור אותם ותגרש אותם במצעד רגלי משפיל חזרה לעיירותיהם בתחום המושב.

ב-27 באפריל 1881, החל מסע אלים ומאורגן של פרעות  שכוונו כלפי יהודי העיר יֶלִיזַוֶטְגְרַד שבפלך חֶרסון. היה זה רק אירוע ראשון בגל עכור ששטף את קהילות ישראל בדרום-מערב רוסיה. המילה 'פוגרום', שמשמעה פרעות, חורבן, הרס, נשתרשה מאז בהקשר היהודי-הרוסי כמונח המתאר התנפלות בריונית מאורגנת על מיעוט חסר ישע. הפוגרומים – שנודעו בשיח היהודי הציבורי בכינוי 'הסופות בנגב' – היכו בהלם את יהודי רוסיה בפרט ואת יהודי העולם בכלל, והביאו לתמורות עצומות בתולדות עם ישראל בעת החדשה, בעיקר בשל גלי ההגירה העצומים שהבריחו יהודים מרוסיה לאמריקה.

עד סוף שנת 1881 התחוללו  מסעות שוד וביזה בקרוב למאתיים יישובים. בסך הכול נרצחו כארבעים יהודים – מספר שנחשב מזעזע, כי מי ידע אז מה ילד יום? – מספר הפצועים ומספר הנשים שנאנסו הגיע למאות רבות, וממדי ההרס הפיזי והנזקים הכלכליים אינם ניתנים כלל לאומדן. 

הפוגרום ביליזוטגרד פרץ חודש וחצי לאחר ההתנקשות בחיי הצאר אלכסנדר השני. רצח זה ערער באחת את האווירה האופטימית שבה חיו עד אז יהודי רוסיה והביא לשינוי רדיקלי של המדיניות הליברלית הקודמת. הפוגרום נמשך כשלושה ימים ובמהלכו נהרג יהודי אחד ונהרסו יותר מ-700 בתים וחנויות של יהודים. משם התפשטו המהומות, כמעט בלא הפרעה, לכפרים בסביבה, והם נבלמו רק לאחר כשבוע. ברור היה שזו רק הפסקה זמנית, והלבה הרותחת עשויה לפרוץ שוב בכל רגע.  

בצהרי יום ראשון, ט' באייר תרמ"א (8 במאי 1881), החל הפוגרום בקייב. הוא נמשך שלושה ימים ותוצאותיו היו שישה הרוגים (מהם שלושה יהודים), 187 פצועים (רובם כנראה יהודים) וכ-4,000 יהודים שנשארו חסרי בית או רכוש. באירועים השתתפו כ-4,000 פורעים, שרובם היו בּוֹסְיָאקֶס, כלומר יחפנים – איכרים רוסים עניים שעזבו את כפריהם ונדדו לערים כדי למצוא עבודה. הם התפרנסו בדוחק מעבודות עונתיות בנמלים, בבתי החרושת ובמסילות הברזל, צברו מרירות רבה והיו נוחים להסתה. הם מילאו תפקיד מרכזי בכל הפוגרומים.

העיתונות הלאומנית הרוסית, שבלט בה העיתון קייבליאנין, תיארה בדרך כלל את הפוגרומים כהתמרדות טבעית ומוצדקת של אוכלוסייה מקומית למודת סבל נגד ניצול אכזרי של יסודות זרים. הדרישה להענשת האחראים תוארה כעלבון לעם הרוסי וכניסיון לחרחר ריב. על רקע זה ניתן להבין את אדישותם של הממונים על אכיפת החוק והסדר. על התנהגותו בימי הפרעות של המושל הכללי של קייב, הגנרל אלכסנדר דרֶנטֶלן, סיפר בזיכרונותיו יריבו, הגנרל נוביצקי, ראש הז'נדרמריה בפלך קייב: 

על הפוגרום בקיוב, שנמשך שלושה ימים רצופים, ועל התפשטותו חייבים היהודים להודות בלי ספק לגנרל דרנטלן ... ששנא את היהודים תכלית שנאה ושנתן חופש גמור להמון הפראי של חוליגנים ו'בּוֹסיאקים' מן הדנייפר לבוז בגלוי את רכושם של היהודים, את בתיהם וחנויותיהם, אפילו לנגד עיניו. 

יחזקאל קוטיק (1921-1847), יליד העיירה הליטאית קאמניץ ליטבסק, הגיע לקייב בשנת 1877 והיה עֵד שמיעה וראיה לאירועים. לאחר הפוגרום התמלא בתחושת גועל מן העיר, עזב אותה ועבר לוורשה, מתוך הנחה תמימה ששם ימצא מעט שקט. חצי שנה לאחר מכן, בדצמבר 1881, כשהתחולל גם בוורשה פוגרום גדול, התבררה לו טעותו. 

קוטיק התפרסם לדורות בזכות ספרו ביידיש מיינע זכרונות (זיכרונותיי), שנדפס בשני כרכים בוורשה בשנים 1914-1913 וזכה לפופולריות רבה. זיכרונותיו הם מסמך תרבותי-היסטורי מן המעלה הראשונה וגם פנינת קסם ספרותית. לפני כעשרים שנה הוצאתי לאור מהדורה מתורגמת לעברית, ערוכה ומוערת של שני כרכי זיכרונותיו של יחזקאל קוטיק (מאז תורגמו הזיכרונות לאנגלית, רוסית ופולנית): מה שראיתי... זיכרונותיו של יחזקאל קוטיק, א, אוניברסיטת תל אביב ובית שלום עליכם, 1998; נע ונד, ב, 2005.

יחזקאל קוטיק (1921-1847)

הנה קטעים מן הפרק האחרון של הכרך השני, 'העכברים מדברים בלשון בני אדם' (עמ' 240-229) ובהם מתאר קוטיק את חוויית הפוגרום בקייב מנקודת מבטו של מי שבעיני עצמו נראה באותה שעה של אימה, לא כבן אדם אלא כעכבר. דומני שקוטיק היה הראשון שהתייחס ליהודי נרדף כאל עכבר, לימים ייקח ארט ספיגלמן את הדימוי הזה ויהפוך אותו לספרו המפורסם Maus: A Survivor's Tale (מאוס: סיפורו של ניצול).

הפוגרום בקייב, 1881

הפוגרום בקייב, 1881

יחזקאל קוטיק

מיד עם שובי [לקייב] קראתי ב'קייבליאנין' את הידיעה הקשה על הפוגרום שנעשה ביהודי יֶלִיזַוֶטְגְרַד. העיתון ה'ידידותי' מסר בכוונה תיאור ארוך ומפורט של הפוגרום. איך שדדו והיכו, איך קרעו מצעים וכרים ואיך פיזרו את הנוצות ברחוב. את הכוונה הנאצלת והידידותית של העיתון האפל הזה יכול גם ילד להבין. 

הכוונה היתה: הכו ביהודים! גיזלו אותם, קרעו אותם לגזרים! 

אימה חשכה אפפה את יהודי קייב. באחת קרסו כל התקוות ונופצו החלומות. האומללוּת היהודית חזרה ונחשפה כמו שלד עירום בכל גודלו המאיים. הרגשנו שהאסון לא הסתיים עם הפוגרום ביֶלִיזַוֶטְגְרַד וכי גורל דומה מצפה לערים נוספות. הראשונה שבהן עלולה להיות קייב... 

לנוכח האימה הגדולה השתנה גוֹן פניהם של היהודים וגוום שַׁח. מה עושים? 

היו מי שלא הצטיינו באופטימיות יתרה. יהודים אלה סירבו לחכות עד שיבואו לשדוד אותם ולהכותם. הם הותירו מאחוריהם את כל רכושם ונסעו לאמריקה. כשנפרדתי מהם זלגו עיני דמעות רותחות ולבי נחמץ בקרבי. 

בתוך זמן קצר התברר לנו שבקייב אכן יהיה פוגרום, שקייב תהיה הראשונה... עדויות לכך נמצאו לא רק בגוי שברחוב ובמבטו, אלא גם באוויר המחניק, בכתלי הבניינים, באבני הרחוב... 

חיכינו... לא היתה ברֵרה אלא לחכות. לאן נברח? אלוהים שלי! 

אחר כך כבר נשמעו דיבורים מפורשים. היחפנים, שעבדו על שפת הדנייפר ומספרם בקייב הגיע לאלפים, כבר אמרו בגלוי שייגשו ל'עבודה'. הם דיברו על העבודה הזאת בגאווה, משום שכנראה הרגישו את הקרקע יציבה מתחת לרגליהם: "את העבודה הזאת נעשה טוב יותר ממה שעשו ביֶלִיזַוֶטְגְרַד." 

אחרים אפילו הרחיקו לכת: "אנחנו לא נשדוד, רק נהרוג! נשחט!" 

קשה מאוד לתאר את מצב רוחו של יהודי הממתין לפוגרום. זו מטוטלת איומה שנעה חרש בין מוות לחיי אימה: מוות – חיים, מוות – חיים. כך מן הסתם מרגישים בני צאן המובלים לשחיטה. 

גרוע מן הפוגרום הוא העלבון הכרוך בו: כוחם הגס של השיכורים, הגובר על חולשתם האצילית של חסרי הישע, כוחם של אלה המשתוקקים להיות הראשונים שירימו יד על יהודים, נהנים לראות את קומתם השחה, את צערם, את אסונם של היהודים שזעקתם אינה נשמעת. עכשיו הרחוב הוא שלהם. הלמות מצעדם מהדהדת על המרצפות, ואוזנו של היהודי, החומק ברחוב כמו צל, קולטת בכאב את צרחות הרחוב האפלות והמרושעות, שעדיין לא הגיעו לכלל מעשים: "נחתוך לכם את הבטן...!" 

אבל האימה דרכה לצמוח ולגדול, ובכל שעה שעברה הלכה והגבירה את לפיתתה בנו. לא רצינו לא לאכול, לא לשתות, לא לראות, לא לשמוע, לא לנוע. 

ישישים שכבו במיטותיהם ועצמותיהם הזקנות רָחֲפוּ ונתפּוֹקְקוּ כמו זרדים יבשים באש גדולה. 

ילדים חדלו ממשחקם ובעיניהם הקטנות קפאו האימה והשאלה שלא היה לה  מענה. לילדים הטובים והיקרים היתה רק שאלה, ואילו המבוגרים שתקו... 

אחר כך כבר ידענו את היום, אך עדיין לא את השעה: "זה יתחיל ביום ראשון..." 

באותו זמן גרתי בביתו של נוצרי צעיר כבן שלושים ושמו לַשְׁקֵרוֹב. מלבד  הבית היו בבעלותו גם עסקי טבק ומסחר בעצים. הוא ואשתו הצעירה והיפהפייה היו אנשים ליברלים וטובי לב, ובביתם רחב הידיים התגוררו ארבע משפחות יהודיות. היו להם יחסים טובים מאוד עם דייריהם היהודים. לא פעם הביעו את השתוממותם הכנה על שאין שכרות אצל יהודים, על השקט שמתנהלים בו חייהם ועל חיי המשפחה היציבים שלהם. 

כשנכנסה אלינו בעלת הבית בשבת שלפני הפוגרום, נעתקו לרגע המילים מפיה. היא הביטה סביבה אובדת עצות ואז פרצה בבכי. 

מדוע בכתה? וכי מדוע בעצם שלא תבכה? היא היתה צעירה יפה והגונה ובעלת נשמה טובה. אחר כך נודע לנו, שמלבד הדמעות גם העמידה לרשותנו 'מקום מחסה' – מקור לנחמה. כדי להגן עלינו ארגנה כוח קטן, שהורכב מפקידים שעבדו אצלה ומאחֵיה. תפקידם היה לשמור עלינו ולא להרשות לפגוע בנו. כן, פשוט לא לאפשר. 

התנהגותה הנלבבת והרחומה הביאה אותי לידי התרגשות. חשתי כאילו היא מטיפה אגלי טל חמימים על לוח לבי. אבל אם אודה על האמת, הרבה אמון לא היה לי ב'צבא' שלה. חושי הטבעיים הזהירו אותי, שכאשר יתחיל כל זה, ייתכן מאוד שגם הם יהיו שם... מי יכול לסמוך על ידיים של גוי ברגע כזה? 

אלה שהיו צמאים לדם יהודי, שחמדו את הרכוש היהודי, דייקו כמו שעון. ביום ראשון בצהריים זה התחיל... 

זהו זה! זהו זה! זהו זה! 

ואם עוד נותר יהודי אחד מתוך עשרת אלפים ולו ספקות, הרי עתה יכול היה לשמוע: צרחות פראיות, ניפוץ שמשות, ניתוץ רהיטים, פיצוץ מנעולים. כל זה התחיל לא הרחק מאיתנו... 

הצרחות גברו והתקרבו. קולות ניפוץ השמשות והרהיטים החרישו אוזניים. 

ייתכן שהייתי מבולבל ועיני טחו מראות, ואולי היתה זו המציאות, אך את השמירה שהבטיחה בעלת הבית היפה והטובה שלי לא ראיתי. שום שמירה לא היתה. האינסטינקט שלי היה מן הסתם נכון. 

כפי שנהגו כולם, גם אנו, בני ארבע המשפחות שהתגוררו בבית, רצנו כדי לתפוס מחסה. נמלטנו לתוך אָסָם תבואה שהיה בחצר, ועמנו הנשים והילדים. האסם היה גדול וחשוך ובולי עץ היו מונחים בו. נצמדנו בנשימה עצורה לעצים האילמים והקרים, ולפתע פתאום פרצו הילדים בבכי. ילדים הם יצורים תמימים: בוכים כשהלב מבקש לבכות. אבל אצלנו התחדדו העיניים, ובשפתיים חשוקות עד זוב דם איימנו עליהם: "לא לבכות! לשתוק! הפורעים באים! שיהיה שקט! אתם שומעים – ש-ש-ש-ק-ט!" 

הילדים קפאו במקומם, עיניהם קרועות לרווחה ופניהם הקטנות רטובות מדמעות.  

הילד שלי, שלא ידע מה פירוש 'פורעים', לא פסק מלבכות. בכיו הלך וגבר, והיות שלא יכולתי להרגיעו, סתמתי את פיו הקטנטן בידי, כדי שהפורעים לא ישמעוהו ולא יגלו את מקומנו. 

בתוך זמן קצר הבנו שהאסם איננו מקום מתאים. עליית הגג טובה הרבה יותר... יש בה משהו יהודי יותר. יהודי אוהב עליות גג, ועל כן נדדנו לשם. 

כאן צצה בעלת הבית שלנו, בעלת לב הזהב, וחסמה את דלת עליית הגג בעצים, כדי שיהיה בטוח יותר. רצינו לנשק את ידיה, אך לא מתוך הכרת טובה או אצילות נפש אלא מתוך שִׁפְלוּת רוח מבחילה של חיה מפוחדת, כמו עכברים שניצלו לרגע מציפורני חתול. 

סביב-סביב צעקות ויללות, שוד ושבר, מכות והרג. דומה היה שאנו שומעים את חרחוריהם החנוקים של יהודים גוססים הנאבקים במוות. 

כך עבר עלינו לילה קודר, ליל עליית הגג... מדוע נעלה אותנו בעלת הבית מאחורי קרשים? וכי לא מוטב שיהרגו גם אותנו? במקום להסתתר ולהאזין מרחוק ליללותיהם של יהודים מוכים, היה טוב ויאה יותר למות. 

אבל אנחנו לא היינו כלל בני-אדם, היינו עכברים. 

לילה כבד כעופרת עבר עלינו בעליית הגג, וכשחדרו קרני אור היום מבעד לחריצים הבטנו סביבנו: פנים חיוורות כמת, עיניים יוצאות מחוריהן, פיות מעוותים. שתקנו. התביישנו להסתכל זה בעיני זה, התביישנו לשוחח זה עם זה. 

הילדים הקטנים החזיקו מעמד טוב מאיתנו. הם שכבו חלשים וזנוחים, אך בעיניהם הקטנות והפקוחות לרווחה היתה מעין שלווה פילוסופית. 

כאשר התחזק אור היום העזנו להציץ החוצה בעד חרכי עליית הגג. רצינו לדעת מה קורה ברחוב שלנו. 

אינני יודע מי 'עבד' באותו הרגע ברחובות אחרים, אבל בסימטה שלנו היו רוב המשתוללים נערים יחפים כבני שתים-עשרה, שאחזו בידיהם מוטות ברזל, דְּקָרִים וגרזנים. מתוסכל וכועס התבוננתי מבעד לחרכים במלאכי החבלה הללו: אבות טיפשים שכמותנו. מסתגרים בעליית גג ויושבים באפס מעשה. לכו לרחוב! צאו החוצה ולכו אל הרחוב! מצווה לצאת מכאן. 

אבל היינו פחדנים נוראים, ויומיים התבודדנו בייסורים ובאימה באותה עליית גג. 

שתי יממות, זה הזמן שנמשך הפוגרום. 

מדי פעם חשנו רצון לקחת סכין ולהרוג את עצמנו. תשוקה כזאת תוקפת ברגעי 'הארה', כשמשתוקקים לדבר-מה והפחד עוזב אותך לרגע קט, כמו שקורה לא אחת לאחר כאב שִניים חזק... 

ברגעים כאלה נחמץ הלב על הילדים התמימים שלא חטאו. הם בוודאי רוצים לאכול ולשתות – הרעב והצמא מציקים להם – אבל מה נותנים להם? 

אך הנה נישאות באוויר צרחותיהם הפראיות של הפורעים, ושוב שוכחים את הכול, ושוב נופלת עלינו אימה חייתית ואנו מאבדים לגמרי את השליטה. 

בלילה השני כבר היינו על סף עילפון. שכבנו שם חסרי נשימה. הילדים אף הם לא השמיעו קול. לא היה אפשר לדעת אם חיים הם או מתים. ה'אפרוחים' הנבונים והמופלאים הללו הבינו שאין בכוחנו לעזור להם כעת, ושתקו. מדי פעם נשמע רק מלמולם השקט של העוללים יונקי השדיים: נשמתם פרפרה בקרבם, אבל איש לא נתן עליהם את דעתו. 

כשעלה השחר אחרי הלילה השני נדמו בהדרגה הצווחות הפראיות של הפוגרום. אט-אט ירדה דממה, שקט. החתול עזב, ככל הנראה, ואנו, העכברים, הרמנו את הראש. וכשהרימו העכברים את ראשם, מיד החלו לדבר בלשון בני-אדם: 

"נראה כאילו שזה נפסק?" 

"לא שומעים..." 

"שקט..."

"הגיע הסוף..." 

"אולי כדאי לרדת?" 

"חכה, נדמה לי שאני שומע צעקות..." 

"מה אתה מדבר?" 

"אני שומע משהו..." 

"לא, זה רק נדמה לך..." 

"אהה..." 

"שקט עכשיו..." 

"אולי אתה צודק..." 

"לא..." 

"תקשיב טוב יותר..." 

"בכל זאת יש שקט..." 

"ששש..." 

"ולי בכל זאת נדמה..." 

"ולי נראה..." 

"אני מפחד..." 

"אהה..." 

"שקט..." 

"באמת שקט..." 

"שקט..." 

"אתה בטוח?..." 

"שקט, שקט..." 

ברגע זה שמעו העכברים מישהו זוחל על עליית הגג. מיד עצרו העכברים את נשימתם וזיעה קרה אחרונה כיסתה אותם. אבל זאת היתה המשרתת של בעלת הבית. היא באה לבשר לנו שכבר אפשר לרדת. 

אתם שומעים? אפשר לרדת! חזרו על כך שוב ושוב: אפשר לרדת, אפשר לרדת, אפשר לרדת! 

העכברים קמו והלכו, אבל אבוי להליכתם. רק בקושי רב ובמאמץ גדול הצליחו לעמוד על רגליהם ולרדת מעליית הגג. 

כולם התאספו בדירתי. בעלת הבית נכנסה פנימה ואיתה בעלה ואחִיה. הם היו המומים בראותם אותנו, ובעלת הבית התחלחלה... העכברים נראו נפלא. 

הזעזוע הזה שנגרם לה הוציא מאיתנו את מעט הכוח שעוד נשאר בנו. לבנו נכמר מרחמים עצמיים ומרחמים על הילדים. פרצנו כולנו בבכי תמרורים, בקול רם, כפי שבוכים יתומים מפוחדים הנרדפים בידי אם חורגת ואכזרית. 

אינני זוכר איך ומתי נפסק הבכי. כנראה, בעלת הבית היתה אחראית לכך. היא  התעשתה מיד והצליחה להרגיע אותנו. בסופו של דבר, לא היא היתה מוטלת בעליית הגג. 

התחלנו לטפל ב'אפרוחים', אחד קיבל חלב, השני – תה מן הסמובר של בעלת הבית, שהביאה המשרתת. אנחנו, המבוגרים, לא היינו מסוגלים לטעום מאומה. הראש הסתחרר כמו אחרי אלף שנות רעב. 

אחר כך הגיע שוטר המקוף. הוא הודיע לנו שכבר אפשר לצאת לרחוב, עכשיו כבר שקט ורגוע, ואפשר אפילו לפתוח את החנויות. 

חן-חן לך על הבשורה. שוטר נהדר... עכשיו, הוא אומר, כבר אפשר ללכת ברחוב. אכן, שוטר נפלא. 

אף על פי שזה היה קשה, בכל זאת יצאתי החוצה לרחוב של אותה אם חורגת. שקט היה שם, כמו אחרי מלחמה. מכרַי וידידַי, כפי שהתברר לי, ידעו אף הם חוויות דומות לשלי. היה זה פחד 'ותו לא', והרי פחד אינו גורם שום נזק... 

קהילת יהודי קייב חרבה כליל. זה היה היעד של הפורעים והוא הושג בשלמות, שכן גם היהודים העשירים שלא נשדדו פשטו את הרגל. העיר נראתה כמו אחרי רעידת אדמה. יהודים הזדקנו בתוך ימים ספורים, ולבד מאנחה עמוקה לא היו מסוגלים להוציא הגה מפיהם. ברחובות רבים, בייחוד ברובע פּוֹדוֹל, היתה האדמה מכוסה נוצות, חולצות קרועות, כלים שבורים ורהיטים מנופצים. 

רובע פודול בסוף המאה ה-19, ברקע נהר דנייפר (ויקיפדיה)

אחר כך נראו פעמים תכופות יותר קבוצות של פורעים המובלים ברחוב בדרכם לתחנת המשטרה, והיתה בכך נחמת מה לרגשותיהם הפגועים של היהודים. בכל זאת עדיין יש זכר לחוק וסדר, עדיין יש גבול לרצחנות ולחייתיות. אבל עד מהרה התברר כי אין זה כך. הפורעים שוחררו מהמשטרה בתוך זמן קצר ואחר כך הסתובבו ברחובות וחיוך לגלגני על פניהם. 

כעת היה ברור שאין לנו על מי לסמוך (היו כאלה שעדיין קיוו). 

דבר זה התחוור ביתר שאת בשעה שברחובות נתלו כרוזי התראה מטעם המושל, שבהם נכתב שאם יתחדשו 'הפרות הסדר', הוא יורה להפעיל כלי נשק ולירות בפורעים. כלומר, קודם לכן לא יכלו לנהוג כך... 

הפוגרום התנהל לכל פרטיו ודקדוקיו: אונס נשים, הכאת חולים, ניפוץ רהיטים, שוד חנויות והעברת הביזה לכפרים. 

בין בתי המסחר היהודיים הגדולים שנפגעו במיוחד היו עסקי המכולת של רוזנברג, שניזוקו בסכום של כמיליון רובל, בית מגוריו של ברודסקי, שנבזז כל כך עד שלא היה אפשר לאמוד את הנזק ועוד אחדים. 

במבנה צבאי גדול אחד כונסו כל היהודים שנשארו ללא קורת גג. לשם הובאו גם כל החולים והנשים הכורעות ללדת. הם היו מדוכאים לגמרי מרוב פחד, בייחוד הנשים. נורא היה להביט בהן – מצאו להן זמן ללדת... צירי הלידה עברו עליהן באותו מבנה צבאי, מוקפות יהודים זרים שלא היה להם לאן ללכת, אנחות חולים ובכיות אימה של בריאים. התמונה הזאת נצרבה כאש תמיד בזיכרונו של כל מי שהיה עֵד לה. 

אבל אחר כך נודע לנו שהפוגרום בקייב עבר ב'חסד'. בבַּלְטָה ובנְיֵיז'ין היה גרוע פי אלף. האכזריות שם היתה גרועה מזו של הנוראות בחיות הפרא צמאות הדם. 

כחמשת אלפים יהודים נסעו לאמריקה מיד אחרי הפוגרום. 

המוני יהודים, נשיהם וילדיהם חזרו לתוך 'התחום' – אולי ימצאו שם מקום כלשהו שיוכלו לנוח בו בשלווה. 

פרנסה, מסחר, חיים – על כך לא חשבו כלל. חיפשו רק פינה שקטה שלא ישרור בה הפחד, מקום שלא יתנפלו בו עליך אוחזי גרזנים ומוטות ברזל, שלא יאנסו בו את בנותיך, שילדיך לא יאלצו להתגלגל במשך יומיים בפחד מוות בעליית גג, מקום שלא תיהפך בו לעכבר. 

גם אני, כמובן, לא רציתי להישאר עוד בקייב. שהעיר הזאת תסתדר בלעדי. הרחובות הגעילו אותי, הגויים עוררו בי בחילה. לא יכולתי עוד לנשום את האוויר של קייב. 

ידידים טובים ניסו לשכנע אותי להישאר: "הרי בכל זאת אתה יהודי, לאן תרוץ?" אבל לא שמעתי לעצתם. אינני רוצה עוד לעבוד לפרנסתי בקייב, שתיקח הרוח את כל הפרנסות שלי. החלטתי לנסוע לפולין, לוורשה. 

הפולנים – כך חשבתי אז (היום אני חושב קצת אחרת) – לא יעשו פוגרומים ביהודים. הפולנים הם אומה תרבותית, שטעמה ייסורים ופחד די והותר. הם עצמם מבינים היטב מה פירושה של טרגדיה לאומית, מה פירוש להיות מושפל, מעונה, חנוק. 

עזבתי את קייב תשוש ושבור. 

(עמ' 238-231)