יום שישי, 11 בפברואר 2022

יומן קריאה: שישה סיפורים מימי הרדיו שלנו

הצילום שעל עטיפת הספר הוא מהקלטה פומבית של 'שלושה בסירה אחת', 1957
מימין לשמאל: דן אלמגור, אמנון אחי נעמי, שמואל אלמוג, שלום רוזנפלד, גבריאל צפרוני

לכבוד יום הרדיו העולמי, שמצוין בכל שנה ב-13 בפברואר

בימים אלה ראה אור הספר ימי הרדיו שלנו: 40 השנים הראשונות, 1972-1932, פרי עטו של ההיסטוריון, המחבר הבלתי נלאה וידיד הבלוג ד"ר מרדכי (מוטקה) נאור. מוטקה, עיתונאי ושדרן בזכות עצמו, שגם עמד בראש תחנת רדיו (היה מפקד גלי צה"ל בשנים 1978-1974), בא לא רק מִיֶּדַע אלא גם מאהבה, ואהבתו לרדיו ולימי הרדיו שלנו מורגשת בכל עמוד בספר.

הספר מגולל בהרחבה את תולדות שידורי הרדיו בארצנו, מאז שידוריה של תחנה שרק מעטים שמעו עליה  'רדיו תל אביב: תחנה ארץ-ישראלית למשלוח' (זה היה המינוח הראשון ל'שידור')  שפעלה בשנת 1932, ועד לראשיתה של הטלוויזיה הישראלית, כשנדמה היה כי ימיו של הרדיו ספורים, והטלוויזיה תביא לסגירתו. 

פרקים בספר מוקדשים ל'קול ירושלים' המנדטורי, לתחנות השידור של ארגוני המחתרת, וכמובן שלקול ישראל ולגלי צה"ל בשנותיהם הראשונות. 

מתוך הספר, שראה אור בספריית יהודה דקל של המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, שלינו כמה סיפורים מעניינים, לא כולם מוכרים, שמדיפים ריח ניחוח של געגועים לימי התוֹם.

מרדכי נאור והמיקרופון

א. הלו, זה רדיו?

הראשון שהזכיר בארץ ישראל את הרדיו  אמנם לא בשם המפורש אלא בהגדרה 'תלגרף בלי חוטי ברזל' (wireless)  היה אליעזר בן-יהודה בעיתונו הצבי. הנה מה שכתב בגיליון העיתון מיום ט"ז בתמוז תרנ"ז (16 ביולי 1897; ההפניה בעמ' 9 אינה מדויקת):

'והנה, כל זמן שזה בא מאמריקה', ניסה בן-יהודה לבטל את מהימנות הידיעה שהגיעה מארה"ב, 'אפשר היה לפקפק בדבר ולחשוב כי זה אולי רק "אווז אמריקני", כמו שאומרים בלשונות אירופה, ולא יותר'. הנה לפנינו המקור לביטוי המאוחר יותר 'ברווז עיתונאי' (ובלשון ימינו 'פֵייק ניוז'). אבל גם בן-יהודה הספקן נאלץ להודות שייתכן שיש אמת בדברים. וכך כתב בהמשך: 'אך הנה הודיעו העיתונים הלונדונים, כי ראש חכמי החשמל שבמשרד הפוסטה הלונדונית ... יעשה בקרב הימים ניסיונות מעשיים לכונן טלגרף כזה בין האיים האנגליים ... על פי שיטת החכם האיטלקי מרקוני'. 

ואכן, המהנדס האיטלקי גוליילמו מרקוני (1937-1874) נחשב עד היום ראש וראשון לממציאי הרדיו (אף שהיו גם אחרים שפעלו במקביל לו), ובעבור המצאתו זו גם קיבל את פרס נובל בפיזיקה ב-1909.

מהנדסים ממשרד הדואר הבריטי בוחנים את המצאתו של מרקוני, 1897 (ויקיפדיה)

מתי באמת נזכרת המילה 'רדיו' לראשונה בעברית? נאור לא התייחס לכך בספרו, ולפיכך בדקתי בעצמי באתר 'עיתונות יהודית היסטורית'. ככל שבדקתי, כתר הבכורה מוענק לעיתון הצפירה, שראה אור בוורשה. ב-25 בפברואר 1920 (עמ' 2) ציטט העיתון ידיעה שהתפרסמה בעיתון הבריטי 'דיילי טלגרף', 'כי נשלחה רדיו-טלגרמה' ממוסקווה ללונדון.

אכן, לא מדובר כאן עדיין על שידורי רדיו כפי שאנו מכירים, אבל המילה נכנסה לראשונה לטרקלין השפה העברית. ברוך הבא רדיו!

ב. אַ"י-אַי-אַי...

מיד עם תחילת שידורי הרדיו של ממשלת המנדט, ב-30 במארס 1936, פרצה סערה. הקריינים ב'שעה העברית' (היו גם 'שעה ערבית' ו'שעה אנגלית') השתמשו, אבוי, בצירוף המפורש 'ארץ ישראל' והערבים כעסו. האחראים בממשל הבריטי נבהלו והוראה יצאה לאנשי השעה העברית, שלא לומר עוד את השם המלא אלא להשתמש רק בראשי התיבות א"י. להצדקתם טענו הבריטים כי שמה הרשמי של ארץ ישראל המנדטורית הוא פלשתינה (א"י).

עתה הגיע תור היהודים לכעוס, והעיתונים מלאו במחאות של יחידים ומוסדות. הושמעו אף הצעות ל'שביתת האזנה' כללית. בסופו של דבר המציאות ניצחה. 'ארץ ישראל' אסור היה לומר, אבל המילה 'הארץ' החליפה אותה. התחנה נקראה 'קול ירושלים' והרוחות נרגעו. הקריקטוריסט אריה נבון מחה על כך בעיתון דבר בדרך משלו...

קריקטורה של אריה נבון מ-1936 המוחה על האיסור לומר ברדיו 'ארץ ישראל' אלא רק א"י

כמובן שההקפדה הבריטית המשונה, לומר רק א"י ולא ארץ ישראל, הייתה חסרת משמעות ותוקף והוגבלה רק לפרסומים רשמיים (מטבעות, בולים, חוקים ותקנות). בשיח הציבורי ובעיתונות התקופה, כמו גם בשירי הזמר שהושרו בפי כל, לא הייתה שום מגבלה וכמובן שלא הייתה יכולה להתקיים שום צנזורה אפקטיבית. ובכל זאת, אזכור מחויך לאיסור המנדטורי המגוחך יש ב'אַיָּה', שיר האהבה החיילי שכתב נתן אלתרמן, כנראה ב-1940. 

איה היא בת מושב יפת-צמות וירוקת-עין, וחיילי הגדוד  מתנדבי היישוב לצבא הבריטי  הנמצאים בניכר, מתגעגעים לדמותה הקורנת, שמזכירה להם גם את א"י. כל מי ששר את 'איה', בלחנו המלהיב של מרדכי זעירא, ידע היטב כי א"י היא ארץ ישראל...

אַי, אַי, אַי, אַיָּה, אַי – 
כָּךְ זוֹכְרִים (כָּךְ זוֹכְרִים) שָׂדֶה וּבַיִת
וְקוֹרְאִים לָזֶה בִּשְׁמֵךְ.

הנה שושנה דמארי, שתזכיר לנו את השיר:

ג. שלושה בסירה אחת

לא תהא זאת טעות לקבוע כי התוכנית שלושה בסירה אחת, ששודרה בקול ישראל בשנים 1959-1956, הייתה הגדולה והפופולרית מבין כל תוכניות הרדיו בכל הזמנים. היא שודרה פעם בחודש, בשבת בצהריים וביום ד' בערב, והיו לה, בשני המועדים, מאה אחוז רייטינג.

התוכנית הייתה משעשעת, מרתקת, נשכנית ומרגיזה  לצד המחמאות היו גם נעלבים לא מעטים, שהרימו קולות זעקה עד לב השמיים. ב-1959 אף איימו חברי הכנסת של המפד"ל (המפלגה הדתית-לאומית) שיצביעו נגד תקציב משרד ראש הממשלה (שקול ישראל היה אז חלק ממנו) בגלל התוכנית הפוגענית ותבעו לסגרה לאלתר. 

ראש הממשלה דוד בן-גוריון לא נהג להאזין לתוכנית, אבל לאור הביקורת האזין לאחת התוכניות ולדבריו לא מצא בה שום דבר שלילי. עם זאת, הוסיף: 'אם אמצא שמנהלי קול ישראל נכשלו פעם בנדון זה, אתן להם הוראות מתאימות על פעולתם להבא'. אך בפועל בן-גוריון הזמין אליו את צבי זינדר, שהיה אז מנהל קול ישראל, ותבע לסגור את התוכנית. כשזינדר הסביר לו שהדבר אינו אפשרי בגלל הפופולריות העצומה שלה, הגיב בן-גוריון במילים אלה: 'זינדר, מעתה אתה אחראי אישית לתוכנית זו. אם אשמע בה ניבולי פה, תצטרך להסיק מסקנות אישיות'. הנה כי כן, התקדמנו קצת...

בקיץ 1959 ירדה התוכנית מלוח השידורים. לעורכיה, יצחק (צחי) שמעוני, יהודה האזרחי ואלון שמוקלר (שהיה אחראי על הצד המוזיקלי, והתפרסם גם כעורך 'החידון המוזיקלי' יחד עם שמעוני), נמאס מההתקפות עליהם והם הודיעו ש'מיצו את הנושא'. מיטב ההומור של התכניות כונס בשלושה כרכים ('הפלגות') שנדפסו בשנים 1959-1957.

והנה פיסת נוסטלגיה, שיר הנושא של התכנית ששרה רֶמָה סמסונוב (הסרטון הקצרצר, ששודר בערוץ הראשון, הוכן על ידי בני עוּרי לכבוד שמונים שנות שידור בעברית; יש עוד 29 כמוהו):

ד. מחפשים את המטמון 

'מחפשים את המטמון' הייתה תוכנית רדיו פופולרית ביותר, ששודרה ברשת ב' (שבראשיתה נקראה 'הגל הקל'), בהפסקות, במשך כשלושים שנה. במקור זו הייתה תוכנית צרפתית, אך בישראל היא הצליחה הרבה יותר מאשר בארץ הולדתה. עורכיה הראשונים היו יצחק שמעוני, שהנחה באולפן, ונקדימון רוגל, שחיבר את כתבי החידה. 

באולפן הרדיו בירושלים ישבו המנחה והמתמודד, במקום כלשהו בארץ הוחבא 'מטמון' ולרשות המתמודד הועמד סכום עתק בימים ההם – אלף לירות! המתמודד אמור היה להגיע אל 'שומר המטמון' בדרך של פיצוח כתב החידה המפותל, שהיה גדוש ברמזים ובהתחכמויות, וזאת בסיוע המאזינים שביקשו בתמורה חלק מעוגת המטמון או ניאותו לספק את המידע בחינם. ביטויים כמו 'עשר לירות עבור ידע אישי', או 'סטודנט מסתמך על "מדריך ארץ ישראל" של וילנאי', היו שגורים בפי כל. לאחר המסע הארוך ופתרון החידה שהוגבל בזמן, התבקשו המאזינים להגיע אל השומר, שהמתין באתר היסטורי ברחבי המדינה  או אז התפתח מירוץ מותח נגד הזמן, האם יצליח מישהו להגיע בתוך הדקות הספורות שנותרו עד סיום התכנית אל המטמון. איכשהו זה תמיד הסתדר, ואז היה עוד מספיק זמן כדי לספר את הסיפור שמאחורי כתב החידה, שהיה קשור בתולדות ארץ ישראל בכל הזמנים. התוכנית – שנפתחה בצלילים מרוממים מתוך 'אאידה' של ורדי – שודרה לראשונה ב-1961 ונמשכה עד 1965.

התוכנית חזרה לסיבוב שני ב-1969 ואז ערכו והגישו אותה זאב ענר ומרדכי נאור. גם הפעם היא זכתה להצלחה גדולה ורק מלחמת יום הכיפורים ב-1973 קטעה אותה. בסיבוב זה שודרו 54 תוכניות (ב-1980 הובאו כתבי החידה שלהן והפתרונות בספר מיוחד).

זאב ענר (מימין) ומרדכי נאור באולפן 'מחפשים את המטמון', אולפני הרדיו בתל אביב 1970 (ישראל נגלית לעין)

והיה גם סיבוב שלישי: בשנים 1990-1979 שודרה התוכנית בתדירות שבועית בעריכתו ובהגשתו של זאב ענר. ב-11 שנים אלה שודרו כ-400 תוכניות (!), ובכל שלושת הסיבובים – כ-500. גילוי נאות: גם אני, עורך בלוג עונג שבת, הייתי 'מטמונאי' בימי האוניברסיטה שלי, אי-אז בראשית שנות השמונים. אני זוכר שרעדתי מפחד ומהתרגשות שמא אכשל. ה'מטמון' הוחבא בכפר הנוער בן-שמן, ליד בית החרושת 'עתיד' והיה מישהו שהגיע אליו בזמן. את כל השאר כבר שכחתי...

ואין זה עדיין הכול: בשנים 1977-1975 שודרה גרסה מצולמת של 'מחפשים את המטמון' בטלוויזיה הישראלית, בהנחייתו של המגיש הוותיק יצחק שמעוני, ובין כותבי כתב החידה היו מרדכי נאור, מאיר שלו ואריה יצחקי. והנה, דווקא התכנית בטלוויזיה לא הצליחה לשחזר את הקסם המיוחד שהיה בתכנית הרדיו, ולאחר שידור 21 תכניות פינתה את מקומה.

ה. משפחת שמחון

גלי צה"ל, האחות הקטנה של קול ישראל, החלה לפעול ב-1950 ועד שלהי שנות השישים שידרה רק כמה שעות ביום, בשעות הערב. רק כשקיבל את הפיקוד עליה יצחק לבני, לאחר מלחמת ששת הימים, היא החלה 'להמריא' ולראשונה נוצרה תחרות של ממש עם קול ישראל. 

אבל עוד קודם לכן היו בתחנה הצבאית הברקות שזכו לאהבת המאזינים. כזאת הייתה התוכנית 'משפחת שמחון', ששודרה בשנים 1964-1962 והייתה מעין 'אופרת סבון' ישראלית ראשונה. אלה היו פרקים קצרים (12-10 דקות) על חיי משפחה ישראלית בורגנית באותם ימים: נח שמחון, איש עסקים תל-אביבי שבעברו היה חלוץ, רעייתו צפירה שהיא עקרת בית, בנם גבי, קצין בצבא הקבע, ובתם נאוה, תלמידת תיכון. 

כל תוכנית נפתחה במשפטים הקצרים האלה של שמחון ורעייתו:      

אין אוכל? 

– יש אוכל. 

– בא דואר? 

– לא בא דואר 

– נאוה בבית? 

– נאוה בבית. 

– נו, אז לאכול. 

התסכיתים הקצרים, פרי עטו של משה בן-אפרים, שודרו שלוש פעמים בשבוע. ארבע הדמויות, שגולמו על ידי השחקנים שמואל רודנסקי (נח שמחון), רעייתו בחיים ניורה שיין (צפירה שמחון), עודד קוטלר (הבן הקצין) והבת הצעירה נאוה (יעל דרויאנוב ואחריה דפנה דן), היו מוכרות ואהובות בכל בית בישראל. המריבות המשפחתיות והעלאת נושאים אקטואליים תוך כדי הארוחות הביאו את התוכנית לשיאים רדיופוניים.

אוסף תסכיתי 'משפחת שמחון' נדפס בשנת 1963

הנה תזכורת קצרה. ההומור קצת עבש וכבר לא כל כך מצחיק כפי שהיה לפני שישים שנה, ובכל זאת נעים להיזכר:

ו. פול טמפל, נחמיה בן אברהם ושמוליק רוזן

והיו עוד להיטים כדוגמת 'פול טמפל תסכית (זו הייתה המילה לפני שנולד ה'הסכת') בן שלושים דקות על בלש אנגלי רב-מעללים, שביים ראובן מורגן ושודר ב-12 עונות בין השנים 1968-1963. אני עוד זוכר מילדותי את צלילי הפתיחה מורטי העצבים של התכנית, ואת המתח, שלא לומר הפחד, מצליל חריקת הדלת של איזה מחסן עזוב ('סטיב', צעק פול טמפל לאשתו, 'היזהרי!'). השחקן בצלאל לוי היה פול טמפל ונילי קינן הייתה רעייתו-שותפתו, והיו עוד שותפים רבים.

הנה נעימת הפתיחה של פול טמפל, 'The Frightened City' של להקת הצלליות:

 

תחום הספורט נהנה אז מבלעדיות על שידורים ישירים ממגרשי הכדורגל. מה שסייע לפופולריות של שידורים אלה הייתה הגשתו הפנומנלית של נחמיה בן-אברהם, שהחל את הקריירה הרדיופונית שלו ב-1947, עוד ב'קול ירושלים' המנדטורי. 

שדר הספורט נחמיה בן אברהם, 1965 (ויקיפדיה)

וכמובן הייתה התעמלות הבוקר של מורה הספורט הירושלמי מיכאל בן-חנן (אביו של האלוף במילואים יוסי בן-חנן), שכבר בדצמבר 1945 החל לשדר את הוראותיו ('ואתם, המתעמלים בבית, היכון') בליווי פסנתר (מאיר הרניק, שהקים את מקהלת 'שירו שיר', היה הפסנתרן). 

התכנית שודרה לאחר מהדורת חדשות הבוקר, ולמי שמתגעגע הנה פיסת נוסטלגיה שתחמם את לבו:

והיו החידונים בשידור חי, שהנחו שמואל (שמוליק) רוזן ('קפד ראשו'), ומי שיהיה לימים יו"ר הכנסת שבח וייס. חידונים אלה שודרו ממקומות שונים בארץ בנוכחות קהל. 

במיוחד זכור לטוב החידון 'טובים השניים', ששודר בשנות השישים בהנחייתו של מרדכי פרימן, ובו נדרשו ארבעה מתמודדים להפגין את ידיעותיהם בנושאי עומק, כמו מיתולוגיה יוונית, מוזיקה קלאסית, מלחמת העולם השנייה או כתבי שלום עליכם. כל נושא שודר במשך שלושה שבועות ובכל תכנית נפלט מתמודד אחד, עד שנותרו השניים... 

ככל שחיפשתי, דווקא תכנית ייחודית זו, שהיו לה מעריצים רבים, לא נזכרה בספרו של נאור.

החידונאי שמואל (שמוליק) רוזן, 1959 (ויקיפדיה)

שלא כמו בטלוויזיה, שהמופיעים בה חשופים לעיני כל ודמותם מוכרת לכל הצופים, הכוכבים הגדולים של הרדיו היו מוכרים רק בשמותיהם ולא במראם. שמותיהם של קרייני החדשות משה חובב וראומה אלדר (אחותו) היו ידועים לכל אדם בישראל, אך ספק אם מישהו יכול היה לזהותם ברחוב...

אז כך נראה משה חובב:

משה חובב קורא את מהדורת החדשות, 1959 (צילום: משה פרידן, ויקיפדיה)

וכך נראתה ונשמעה ראומה אלדר, שגם נתנה את קולה ל'השעון הדובר' (היו ימים שבהם היינו מתקשרים בתשלום בטלפון למספר 15, ולימים 155, ובתמורה שומעים את השעה המדויקת):

וודי אלן תיאר את 'ימי הרדיו' שלו, בניו יורק של שנות הארבעים, בסרט שנשא שם זה. הגרסה המקומית, ימי הרדיו שלנו, מרתקת לא פחות. 

17 תגובות:

  1. כמי שחווה באופן מלא את ימי הרדיו בישראל, כילד בשנות ה-50, נראה לי שאין תחליף לאינטימיות של התיחדות המאזין עם הרדיו להעצמת יכולות הדמיון והחשיבה המתמדת, וריכוז וקשב "להשלמת התמונה". זאת, בניגוד לטלויזיה בה הכל מעובד ומוכן כמו כפית גרבר לפה. יש להניח כי אחת ממקורות "מגפת הירידה בקשב וריכוז" בקרב ילדים ובני נוער נעוצה (גם) במעבר מרדיו לטלויזיה. ניתן להשוות זאת להבדל בין שימוש מוחלט בוייז לעומת ניווט עצמאי ברכב.

    השבמחק
  2. פול, פול!
    סטיב, סטיב!
    קריאות מצוקה באפלה מתוך פול טמפל עשו לי תמיד צמרמורת של פחד ועונג.
    תודה על התזכורת מימי הרדיו.
    אריאלה

    השבמחק

  3. בסיפור 'אש זרה' של עמוס עוז שבספר סיפוריו הראשון 'מארצות התן' הגיבור נשלף באל כורחו מהאזנה פעילה ל'מחפשים את המטמון' לטיול לילי בחוצות רחביה כדי שיתגלה לו סוד משפחתי אפל. כך הונצחה התוכנית בספרות היפה.
    הסיפור התפרסם לראשונה בדצמבר 1963 בכתב העת 'מאזנים' והוא זמין לקריאה במרשתת.

    השבמחק
  4. תשובות
    1. 'באל כורחו' הוא דווקא חידוש הגיוני ומרענן:)

      מחק
    2. בשנת 1950 (ןןאו - לפני למעלה מ-60 שנים) הזמינה אותי מרים הרמן להיות ממשתתפי אולפן הילדים של אלף ארי וולף והספקתי להשתתף המספר תכניות יוחד עם יורם רולניק(רונן),משה פיינסוד ודני שלם בטרם ארזתי תרמיל גם ויצאתי להגשים בקיבוץ. משך שנים כתבתי ל"עתון לפני המיקרופון" וא"כ הייתי בין הפותרים של של "מחפשים את המטמון" עם זאב ענר ומושיק טימור. הקריירה שלי הייתה גם קשורה ל"שלושה בסירה אחת" בבית הלל הזכןר לטוב בתקופה שהיה הבית הזה מול ביתה של שרת החוץ. בשנים האחרונות הייתי בין מייסדי הרדיו העברי בקופנהגן המשדר עד עצם היום הזה (פרשתי מפעילות רדיופונית לאחרונה-הרגשתי שמיציתי את המדיה הזו).

      מחק
    3. תמר שלום מכירים את ספרייך ואוהבים אותם (בסמנטיקה מושגית - כמובן) כפי שכתבו 'טעותך' מעניינת, כמו למשל על זמני או אל זמני(?).... בברכות 🖋

      מחק
  5. לתוכנית קראו מר שמחון ובנו. משפחת שמחון היה שם הסרט שהופק בעקבותיה..
    עוד תוכניות בגל הקל מאותה תקופה: פעמיים אספרסו, זהירות מיקרופון, בית המשפט עם יעקב בן הרצל (כל דמיון לשם מציאותי, אינו אלא מקרי בלבד), קומה ג' משמאל, כבקשתך עם רבקה מיכאלי, עולם המדע עם יוסף טרגין, מי זה מה זה? ועוד ועוד..

    השבמחק
  6. כתבה מרתקת. נוסטלגיה במיטבה.

    השבמחק
  7. בקשר לתוכנית "מחפשים את המטמון" זכור לי כי היה טקס של ניפוץ הכד שבו הסתתר פתק ובו הרמז...

    השבמחק
  8. בסביבות 1970, קצת פחות או קצת יותר, השתתפתי בתוכנית "מחפשים את המטמון". המטמון התגלה אז באזור הנגב המערבי, נדמה לי ליד בית כנסת עתיק.לא נותרה לי שום מזכרת מן החוויה החד פעמית הזאת.
    האם מישהו יודע אם נותרה עדיין הקלטה מן השידור ההוא? ואם כן -- איך מגיעים אליה?
    נסיה שפרן(סקי)

    השבמחק
  9. בשעתו אהבתי להשתתף בתכניות של "מחפשים את המטמון" ופעם, כשידעתי איפה המטמון (באותה תכנית זה היה בתחנת הרכבת של עפולה), התקשרתי בטלפון וקבלתי מתנה, בדואר, קופסה של סיגריות מכמה סוגים.

    השבמחק
  10. ומי זוכר את פתיחת השידורים ב”מה טובו” ממש לפני התעמלות הבוקר?

    השבמחק
  11. איך שכחתם את 'פינת הילד'? והשיא שלה - תכנית 'כבקשתך' והמגישה לאה פורת. כל שבת בצהריים הייתי יושב מתוח לשמוע אולי משהו שלח לי או לילד אחר מחברי שיר ליום ההולדת.

    השבמחק
  12. ב11 בלילה נשמעה שירת התקווה.
    הייתי עוברת בתוך המיטה לדום מתוח.הייתי בטוחה שיקרה משהו נורא אם לא אעמוד דום. אפילו במיטה עם השמעת ההמנון.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.
מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.
תגובות לפוסטים ישנים מועברות לאישור ולפיכך ייתכן שיהוי בפרסומן.
תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.