יומן קריאה: שישה סיפורים מימי הרדיו שלנו

הצילום שעל עטיפת הספר הוא מהקלטה פומבית של 'שלושה בסירה אחת', 1957
מימין לשמאל: דן אלמגור, אמנון אחי נעמי, שמואל אלמוג, שלום רוזנפלד, גבריאל צפרוני

לכבוד יום הרדיו העולמי, שמצוין בכל שנה ב-13 בפברואר

בימים אלה ראה אור הספר ימי הרדיו שלנו: 40 השנים הראשונות, 1972-1932, פרי עטו של ההיסטוריון, המחבר הבלתי נלאה וידיד הבלוג ד"ר מרדכי (מוטקה) נאור. מוטקה, עיתונאי ושדרן בזכות עצמו, שגם עמד בראש תחנת רדיו (היה מפקד גלי צה"ל בשנים 1978-1974), בא לא רק מִיֶּדַע אלא גם מאהבה, ואהבתו לרדיו ולימי הרדיו שלנו מורגשת בכל עמוד בספר.

הספר מגולל בהרחבה את תולדות שידורי הרדיו בארצנו, מאז שידוריה של תחנה שרק מעטים שמעו עליה – 'רדיו תל אביב: תחנה ארץ-ישראלית למשלוח' (זה היה המינוח הראשון ל'שידור') – שפעלה בשנת 1932, ועד לראשיתה של הטלוויזיה הישראלית, כשנדמה היה כי ימיו של הרדיו ספורים, והטלוויזיה תביא לסגירתו. 

פרקים בספר מוקדשים ל'קול ירושלים' המנדטורי, לתחנות השידור של ארגוני המחתרת, וכמובן שלקול ישראל ולגלי צה"ל בשנותיהם הראשונות. 

מתוך הספר, שראה אור בספריית יהודה דקל של המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, שלינו כמה סיפורים מעניינים, לא כולם מוכרים, שמדיפים ריח ניחוח של געגועים לימי התוֹם.

מרדכי נאור והמיקרופון

א. הלו, זה רדיו?

הראשון שהזכיר בארץ ישראל את הרדיו – אמנם לא בשם המפורש אלא בהגדרה 'תלגרף בלי חוטי ברזל' (wireless) – היה אליעזר בן-יהודה בעיתונו הצבי. הנה מה שכתב בגיליון העיתון מיום ט"ז בתמוז תרנ"ז (16 ביולי 1897; ההפניה בעמ' 9 אינה מדויקת):

'והנה, כל זמן שזה בא מאמריקה', ניסה בן-יהודה לבטל את מהימנות הידיעה שהגיעה מארה"ב, 'אפשר היה לפקפק בדבר ולחשוב כי זה אולי רק "אווז אמריקני", כמו שאומרים בלשונות אירופה, ולא יותר'. הנה לפנינו המקור לביטוי המאוחר יותר 'ברווז עיתונאי' (ובלשון ימינו 'פֵייק ניוז'). אבל גם בן-יהודה הספקן נאלץ להודות שייתכן שיש אמת בדברים. וכך כתב בהמשך: 'אך הנה הודיעו העיתונים הלונדונים, כי ראש חכמי החשמל שבמשרד הפוסטה הלונדונית ... יעשה בקרב הימים ניסיונות מעשיים לכונן טלגרף כזה בין האיים האנגליים ... על פי שיטת החכם האיטלקי מרקוני'. 

ואכן, המהנדס האיטלקי גוליילמו מרקוני (1937-1874) נחשב עד היום ראש וראשון לממציאי הרדיו (אף שהיו גם אחרים שפעלו במקביל לו), ובעבור המצאתו זו גם קיבל את פרס נובל בפיזיקה ב-1909.

מהנדסים ממשרד הדואר הבריטי בוחנים את המצאתו של מרקוני, 1897 (ויקיפדיה)

מתי באמת נזכרת המילה 'רדיו' לראשונה בעברית? נאור לא התייחס לכך בספרו, ולפיכך בדקתי בעצמי באתר 'עיתונות יהודית היסטורית'. ככל שבדקתי, כתר הבכורה מוענק לעיתון הצפירה, שראה אור בוורשה. ב-25 בפברואר 1920 (עמ' 2) ציטט העיתון ידיעה שהתפרסמה בעיתון הבריטי 'דיילי טלגרף', 'כי נשלחה רדיו-טלגרמה' ממוסקווה ללונדון.

אכן, לא מדובר כאן עדיין על שידורי רדיו כפי שאנו מכירים, אבל המילה נכנסה לראשונה לטרקלין השפה העברית. ברוך הבא רדיו!

ב. אַ"י-אַי-אַי...

מיד עם תחילת שידורי הרדיו של ממשלת המנדט, ב-30 במארס 1936, פרצה סערה. הקריינים ב'שעה העברית' (היו גם 'שעה ערבית' ו'שעה אנגלית') השתמשו, אבוי, בצירוף המפורש 'ארץ ישראל' והערבים כעסו. האחראים בממשל הבריטי נבהלו והוראה יצאה לאנשי השעה העברית, שלא לומר עוד את השם המלא אלא להשתמש רק בראשי התיבות א"י. להצדקתם טענו הבריטים כי שמה הרשמי של ארץ ישראל המנדטורית הוא פלשתינה (א"י).

עתה הגיע תור היהודים לכעוס, והעיתונים מלאו במחאות של יחידים ומוסדות. הושמעו אף הצעות ל'שביתת האזנה' כללית. בסופו של דבר המציאות ניצחה. 'ארץ ישראל' אסור היה לומר, אבל המילה 'הארץ' החליפה אותה. התחנה נקראה 'קול ירושלים' והרוחות נרגעו. הקריקטוריסט אריה נבון מחה על כך בעיתון דבר בדרך משלו...

קריקטורה של אריה נבון מ-1936 המוחה על האיסור לומר ברדיו 'ארץ ישראל' אלא רק א"י

כמובן שההקפדה הבריטית המשונה, לומר רק א"י ולא ארץ ישראל, הייתה חסרת משמעות ותוקף והוגבלה רק לפרסומים רשמיים (מטבעות, בולים, חוקים ותקנות). בשיח הציבורי ובעיתונות התקופה, כמו גם בשירי הזמר שהושרו בפי כל, לא הייתה שום מגבלה וכמובן שלא הייתה יכולה להתקיים שום צנזורה אפקטיבית. ובכל זאת, אזכור מחויך לאיסור המנדטורי המגוחך יש ב'אַיָּה', שיר האהבה החיילי שכתב נתן אלתרמן, כנראה ב-1940. 

איה היא בת מושב יפת-צמות וירוקת-עין, וחיילי הגדוד – מתנדבי היישוב לצבא הבריטי – הנמצאים בניכר, מתגעגעים לדמותה הקורנת, שמזכירה להם גם את א"י. כל מי ששר את 'איה', בלחנו המלהיב של מרדכי זעירא, ידע היטב כי א"י היא ארץ ישראל...

אַי, אַי, אַי, אַיָּה, אַי – 

כָּךְ זוֹכְרִים (כָּךְ זוֹכְרִים) שָׂדֶה וּבַיִת

וְקוֹרְאִים לָזֶה בִּשְׁמֵךְ.

הנה שושנה דמארי, שתזכיר לנו את השיר:

ג. שלושה בסירה אחת

לא תהא זאת טעות לקבוע כי התוכנית שלושה בסירה אחת, ששודרה בקול ישראל בשנים 1959-1956, הייתה הגדולה והפופולרית מבין כל תוכניות הרדיו בכל הזמנים. היא שודרה פעם בחודש, בשבת בצהריים וביום ד' בערב, והיו לה, בשני המועדים, מאה אחוז רייטינג.

התוכנית הייתה משעשעת, מרתקת, נשכנית ומרגיזה – לצד המחמאות היו גם נעלבים לא מעטים, שהרימו קולות זעקה עד לב השמיים. ב-1959 אף איימו חברי הכנסת של המפד"ל (המפלגה הדתית-לאומית) שיצביעו נגד תקציב משרד ראש הממשלה (שקול ישראל היה אז חלק ממנו) בגלל התוכנית הפוגענית ותבעו לסגרה לאלתר. 

ראש הממשלה דוד בן-גוריון לא נהג להאזין לתוכנית, אבל לאור הביקורת האזין לאחת התוכניות ולדבריו לא מצא בה שום דבר שלילי. עם זאת, הוסיף: 'אם אמצא שמנהלי קול ישראל נכשלו פעם בנדון זה, אתן להם הוראות מתאימות על פעולתם להבא'. אך בפועל בן-גוריון הזמין אליו את צבי זינדר, שהיה אז מנהל קול ישראל, ותבע לסגור את התוכנית. כשזינדר הסביר לו שהדבר אינו אפשרי בגלל הפופולריות העצומה שלה, הגיב בן-גוריון במילים אלה: 'זינדר, מעתה אתה אחראי אישית לתוכנית זו. אם אשמע בה ניבולי פה, תצטרך להסיק מסקנות אישיות'. הנה כי כן, התקדמנו קצת...

בקיץ 1959 ירדה התוכנית מלוח השידורים. לעורכיה, יצחק (צחי) שמעוני, יהודה האזרחי ואלון שמוקלר (שהיה אחראי על הצד המוזיקלי, והתפרסם גם כעורך 'החידון המוזיקלי' יחד עם שמעוני), נמאס מההתקפות עליהם והם הודיעו ש'מיצו את הנושא'. מיטב ההומור של התכניות כונס בשלושה כרכים ('הפלגות') שנדפסו בשנים 1959-1957.

והנה פיסת נוסטלגיה, שיר הנושא של התכנית ששרה רֶמָה סמסונוב (הסרטון הקצרצר, ששודר בערוץ הראשון, הוכן על ידי בני עוּרי לכבוד שמונים שנות שידור בעברית; יש עוד 29 כמוהו):

ד. מחפשים את המטמון 

'מחפשים את המטמון' הייתה תוכנית רדיו פופולרית ביותר, ששודרה ברשת ב' (שבראשיתה נקראה 'הגל הקל'), בהפסקות, במשך כשלושים שנה. במקור זו הייתה תוכנית צרפתית, אך בישראל היא הצליחה הרבה יותר מאשר בארץ הולדתה. עורכיה הראשונים היו יצחק שמעוני, שהנחה באולפן, ונקדימון רוגל, שחיבר את כתבי החידה. 

באולפן הרדיו בירושלים ישבו המנחה והמתמודד, במקום כלשהו בארץ הוחבא 'מטמון' ולרשות המתמודד הועמד סכום עתק בימים ההם – אלף לירות! המתמודד אמור היה להגיע אל 'שומר המטמון' בדרך של פיצוח כתב החידה המפותל, שהיה גדוש ברמזים ובהתחכמויות, וזאת בסיוע המאזינים שביקשו בתמורה חלק מעוגת המטמון או ניאותו לספק את המידע בחינם. ביטויים כמו 'עשר לירות עבור ידע אישי', או 'סטודנט מסתמך על "מדריך ארץ ישראל" של וילנאי', היו שגורים בפי כל. לאחר המסע הארוך ופתרון החידה שהוגבל בזמן, התבקשו המאזינים להגיע אל השומר, שהמתין באתר היסטורי ברחבי המדינה – או אז התפתח מירוץ מותח נגד הזמן, האם יצליח מישהו להגיע בתוך הדקות הספורות שנותרו עד סיום התכנית אל המטמון. איכשהו זה תמיד הסתדר, ואז היה עוד מספיק זמן כדי לספר את הסיפור שמאחורי כתב החידה, שהיה קשור בתולדות ארץ ישראל בכל הזמנים. התוכנית – שנפתחה בצלילים מרוממים מתוך 'אאידה' של ורדי – שודרה לראשונה ב-1961 ונמשכה עד 1965.

התוכנית חזרה לסיבוב שני ב-1969 ואז ערכו והגישו אותה זאב ענר ומרדכי נאור. גם הפעם היא זכתה להצלחה גדולה ורק מלחמת יום הכיפורים ב-1973 קטעה אותה. בסיבוב זה שודרו 54 תוכניות (ב-1980 הובאו כתבי החידה שלהן והפתרונות בספר מיוחד).

זאב ענר (מימין) ומרדכי נאור באולפן 'מחפשים את המטמון', אולפני הרדיו בתל אביב 1970 (ישראל נגלית לעין)

והיה גם סיבוב שלישי: בשנים 1990-1979 שודרה התוכנית בתדירות שבועית בעריכתו ובהגשתו של זאב ענר. ב-11 שנים אלה שודרו כ-400 תוכניות (!), ובכל שלושת הסיבובים – כ-500. גילוי נאות: גם אני, עורך בלוג עונג שבת, הייתי 'מטמונאי' בימי האוניברסיטה שלי, אי-אז בראשית שנות השמונים. אני זוכר שרעדתי מפחד ומהתרגשות שמא אכשל. ה'מטמון' הוחבא בכפר הנוער בן-שמן, ליד בית החרושת 'עתיד' והיה מישהו שהגיע אליו בזמן. את כל השאר כבר שכחתי...

ואין זה עדיין הכול: בשנים 1977-1975 שודרה גרסה מצולמת של 'מחפשים את המטמון' בטלוויזיה הישראלית, בהנחייתו של המגיש הוותיק יצחק שמעוני, ובין כותבי כתב החידה היו מרדכי נאור, מאיר שלו ואריה יצחקי. והנה, דווקא התכנית בטלוויזיה לא הצליחה לשחזר את הקסם המיוחד שהיה בתכנית הרדיו, ולאחר שידור 21 תכניות פינתה את מקומה.

ה. משפחת שמחון

גלי צה"ל, האחות הקטנה של קול ישראל, החלה לפעול ב-1950 ועד שלהי שנות השישים שידרה רק כמה שעות ביום, בשעות הערב. רק כשקיבל את הפיקוד עליה יצחק לבני, לאחר מלחמת ששת הימים, היא החלה 'להמריא' ולראשונה נוצרה תחרות של ממש עם קול ישראל. 

אבל עוד קודם לכן היו בתחנה הצבאית הברקות שזכו לאהבת המאזינים. כזאת הייתה התוכנית 'משפחת שמחון', ששודרה בשנים 1964-1962 והייתה מעין 'אופרת סבון' ישראלית ראשונה. אלה היו פרקים קצרים (12-10 דקות) על חיי משפחה ישראלית בורגנית באותם ימים: נח שמחון, איש עסקים תל-אביבי שבעברו היה חלוץ, רעייתו צפירה שהיא עקרת בית, בנם גבי, קצין בצבא הקבע, ובתם נאוה, תלמידת תיכון. 

כל תוכנית נפתחה במשפטים הקצרים האלה של שמחון ורעייתו:      

– אין אוכל? 

– יש אוכל. 

– בא דואר? 

– לא בא דואר 

– נאוה בבית? 

– נאוה בבית. 

– נו, אז לאכול. 

התסכיתים הקצרים, פרי עטו של משה בן-אפרים, שודרו שלוש פעמים בשבוע. ארבע הדמויות, שגולמו על ידי השחקנים שמואל רודנסקי (נח שמחון), רעייתו בחיים ניורה שיין (צפירה שמחון), עודד קוטלר (הבן הקצין) והבת הצעירה נאוה (יעל דרויאנוב ואחריה דפנה דן), היו מוכרות ואהובות בכל בית בישראל. המריבות המשפחתיות והעלאת נושאים אקטואליים תוך כדי הארוחות הביאו את התוכנית לשיאים רדיופוניים.

אוסף תסכיתי 'משפחת שמחון' נדפס בשנת 1963

הנה תזכורת קצרה. ההומור קצת עבש וכבר לא כל כך מצחיק כפי שהיה לפני שישים שנה, ובכל זאת נעים להיזכר:

ו. פול טמפל, נחמיה בן אברהם ושמוליק רוזן

והיו עוד להיטים כדוגמת 'פול טמפל' – תסכית (זו הייתה המילה לפני שנולד ה'הסכת') בן שלושים דקות על בלש אנגלי רב-מעללים, שביים ראובן מורגן ושודר ב-12 עונות בין השנים 1968-1963. אני עוד זוכר מילדותי את צלילי הפתיחה מורטי העצבים של התכנית, ואת המתח, שלא לומר הפחד, מצליל חריקת הדלת של איזה מחסן עזוב ('סטיב', צעק פול טמפל לאשתו, 'היזהרי!'). השחקן בצלאל לוי היה פול טמפל ונילי קינן הייתה רעייתו-שותפתו, והיו עוד שותפים רבים.

הנה נעימת הפתיחה של פול טמפל, 'The Frightened City' של להקת הצלליות:

 

תחום הספורט נהנה אז מבלעדיות על שידורים ישירים ממגרשי הכדורגל. מה שסייע לפופולריות של שידורים אלה הייתה הגשתו הפנומנלית של נחמיה בן-אברהם, שהחל את הקריירה הרדיופונית שלו ב-1947, עוד ב'קול ירושלים' המנדטורי. 

שדר הספורט נחמיה בן אברהם, 1965 (ויקיפדיה)

וכמובן הייתה התעמלות הבוקר של מורה הספורט הירושלמי מיכאל בן-חנן (אביו של האלוף במילואים יוסי בן-חנן), שכבר בדצמבר 1945 החל לשדר את הוראותיו ('ואתם, המתעמלים בבית, היכון') בליווי פסנתר (מאיר הרניק, שהקים את מקהלת 'שירו שיר', היה הפסנתרן). 

התכנית שודרה לאחר מהדורת חדשות הבוקר, ולמי שמתגעגע הנה פיסת נוסטלגיה שתחמם את לבו:

והיו החידונים בשידור חי, שהנחו שמואל (שמוליק) רוזן ('קפד ראשו'), ומי שיהיה לימים יו"ר הכנסת שבח וייס. חידונים אלה שודרו ממקומות שונים בארץ בנוכחות קהל. 

במיוחד זכור לטוב החידון 'טובים השניים', ששודר בשנות השישים בהנחייתו של מרדכי פרימן, ובו נדרשו ארבעה מתמודדים להפגין את ידיעותיהם בנושאי עומק, כמו מיתולוגיה יוונית, מוזיקה קלאסית, מלחמת העולם השנייה או כתבי שלום עליכם. כל נושא שודר במשך שלושה שבועות ובכל תכנית נפלט מתמודד אחד, עד שנותרו השניים... 

ככל שחיפשתי, דווקא תכנית ייחודית זו, שהיו לה מעריצים רבים, לא נזכרה בספרו של נאור.

החידונאי שמואל (שמוליק) רוזן, 1959 (ויקיפדיה)

שלא כמו בטלוויזיה, שהמופיעים בה חשופים לעיני כל ודמותם מוכרת לכל הצופים, הכוכבים הגדולים של הרדיו היו מוכרים רק בשמותיהם ולא במראם. שמותיהם של קרייני החדשות משה חובב וראומה אלדר (אחותו) היו ידועים לכל אדם בישראל, אך ספק אם מישהו יכול היה לזהותם ברחוב...

אז כך נראה משה חובב:

משה חובב קורא את מהדורת החדשות, 1959 (צילום: משה פרידן, ויקיפדיה)

וכך נראתה ונשמעה ראומה אלדר, שגם נתנה את קולה ל'השעון הדובר' (היו ימים שבהם היינו מתקשרים בתשלום בטלפון למספר 15, ולימים 155, ובתמורה שומעים את השעה המדויקת):

וודי אלן תיאר את 'ימי הרדיו' שלו, בניו יורק של שנות הארבעים, בסרט שנשא שם זה. הגרסה המקומית, ימי הרדיו שלנו, מרתקת לא פחות. 

האם היה המנון לארגון 'ההגנה'?

מפקדי ההגנה עם ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון ורעייתו פולה ביום השבעת צה"ל, 27 ביוני 1948 (ארכיון צה"ל)

מאת אליהו הכהן 

א. באין המנון

'מה היה המנון "ההגנה"?' שאלה זו הצגתי בפני ותיקים רבים של הארגון שהיה הגדול והחשוב ביותר בארגוני המחתרת של המדינה שבדרך. הוותיקים בחשו בשיער השיבה, קימטו את מצחם ולא היו יכולים להיזכר... 

הסיבה לכך אינה קשורה בזקנתם או בזיכרונם שבגד בהם, היא פשוטה הרבה יותר: לארגון ההגנה פשוט לא היה המנון. 

אהוביה מלכין (2013-1917)

ואכן, פליאה היא כיצד במשך 28 השנים שבהם פעלה ההגנה (1948-1920) לא הצליחו אנשיה לאמץ שיר המנון, כפי שהיה נהוג באצ"ל, בלח"י, וכמובן גם בפלמ"ח. 

עובדה היא, שבשנת 1946, שנתיים לפני הקמת המדינה, בעת שחברי אצ"ל שרו בהתלהבות את 'עלי בריקדות' של מיכאל אשבל כשיר מייצג, וחברי לח"י שרו כהמנון את 'חיילים אלמונים' שחיבר מפקדם אברהם שטרן ('יאיר') כבר ב-1932, עדיין לארגון ההגנה לא היה המנון או שיר ייצוגי. אמנם לפלמ"ח היה, מאז שנת 1942, המנון משלו – שיר הפלמ"ח, המוכר בשורת הפתיחה שלו 'מסביב יהום הסער' – אך שיר זה, שחובר על ידי זרובבל גלעד והולחן על ידי דוד זהבי, היה המנונן הבלעדי של פלוגות המחץ ולא של ארגון ההגנה בכללו.

באין המנון פתחה תחנת השידור של ההגנה את שידוריה המחתרתיים בשריקה משולשת של לחן המשפט 'עוד לא אבדה תקוותנו' מתוך 'התקווה'. השורק היה אהוביה מלכין, הקריין הראשון של תחנה זו ולימים ראש ענף הסברה וממלא מקום קצין חינוך ראשי בראשית ימיו של צה"ל (ואחר כך, ממייסדי הוצאת עם עובד, מחנך, סופר ועורך). 

הבחירה בשורה מתוך ההמנון הלאומי ייתכן שנעשתה משום שראשי ההגנה, שייצגו את רובו של היישוב המאורגן, התאפיינו כבר אז בגישה ממלכתית. העיד על כך גם השם שבחרה לעצמה תחנת השידור של ההגנה עם הקמתה בשנת 1940: 'קול ישראל'.

ב. 'שְׂאִי לָךְ מוֹלֶדֶת'

דניאל סמבורסקי (1977-1909)

הניסיון הראשון לחבר המנון להגנה נעשה בשנת 1939. הצלחתו של השיר 'זמר הפלוגות', שחיבר נתן אלתרמן והלחין דניאל סמבורסקי שנה לפני כן (על שיר זה ראו בהמשך), הציפה את העובדה שהיחידה החדשה (פלוגות השדה), שנולדה חודשים ספורים בלבד לפני כן, כבר צועדת לצלילי המנון, בעוד שלארגון ההגנה הוותיק, הפועל מזה 18 שנים, אין עדיין המנון משלו.

סמבורסקי התבקש אפוא להלחין המנון גם עבור ההגנה. 'אמרו לי שאי אפשר להשאיר את ההגנה, כוח המגן המרכזי ביישוב, ללא שיר המנון שילהיב את המצטרפים לשורותיו', סיפר לי לימים. 

כדרכו, סמבורסקי לא היסס ולא התלבט וניגש ישר למלאכה. הוא בחר להלחין את שירו של יעקב ליכטמן, 'שְׂאִי לָךְ מוֹלֶדֶת', המוכר גם בשורת הפתיחה שלו 'ממרומי הר תבור וגלבוע', שכן מצא בו את מה שכינה 'תכונות המנוניות'. במיוחד משך את לבו הצירוף 'שבועת אמונים למולדת' המופיע בשיר. 'שבועת אמונים' היה מושג שאליו התוודע כל חבר מחתרת, וכמובן גם חברי ההגנה. כיום, כידוע, נוהגים לערוך את טקסי ההשבעה לחיילי צה"ל באתרי מורשת כמו רחבת הכותל או מצדה. לא כן בתקופה שלפני הקמת המדינה, שבה השביעו את חברי המחתרות במסתרים, במרתפים חשוכים ובטקס מטיל יראה.

שבועת ההגנה, 1943 (נושנות)

אך לצד השבועה במסתרים, רווחה גם שבועה פנימית, כזו שרחשה בלבבות והתקיימה ללא כל טקס: שבועת אמונים למולדת. שבועה זו באה לידי ביטוי כאשר לוחמי המדינה שבדרך, כמו גם חברי תנועות הנוער וההכשרות, יצאו למסעות בשבילי הארץ ולאימונים על הרים וגבעות. בעת שהעפילו אל פסגות הרי התבור והגלבוע והשקיפו בהתפעמות על המראה המרהיב של נופי העמק ושדותיו המוריקים, ליווה אותם שירם של ליכטמן וסמבורסקי: 'ממרומי הר תבור וגלבוע, שאי לך מולדת שבועת אמונים'. 

נוף עמק חרוד ממרומי הגלבוע (צילום: יגאל מורג)

שְׂאִי לָךְ מוֹלֶדֶת

מִמְּרוֹמֵי הַר תָּבוֹר וְגִלְבּוֹעַ 

שְׂאִי לָךְ מוֹלֶדֶת, שְׁבוּעַת אֱמוּנִים 

עַד עוֹלָם פֹּה לִחְיוֹת וְלִגְוֹעַ, 

בְּרִיתֵנוּ עָמָל וְדָמִים.

בַּשְּׂרִי הָרוּחַ, רוּחַ הַפֶּרֶא 

מִגַּיְא מֵהַר וְשִׁמְמוֹת מִדְבָּר:

רַק אַתְּ, מוֹלֶדֶת, אַתְּ לִי הַדֶּרֶךְ,

אַתְּ הַמָּחָר וּתְמוֹל וְגַם עָבָר.

זֵר חַיִּים לְעֵדוּת לָךְ נִתֵּנָה 

חוֹמַת יִשּׁוּבִים שֶׁל עָמָל וּמָגֵן.

עַל שְׂדוֹתַיִךְ עַד נֶצַח נָגֵנָּה

פְּלֻגּוֹת כָּל בָּנַיִךְ – הָכֵן!

בַּשְּׂרִי הָרוּחַ, רוּחַ הַפֶּרֶא

מִגַּיְא מֵהַר וְשִׁמְמוֹת מִדְבָּר:

רַק אַתְּ, מוֹלֶדֶת, אַתְּ לִי הַדֶּרֶךְ,

אַתְּ הַמָּחָר וּתְמוֹל וְגַם עָבָר.
                                                 

נוף עמק יזרעאל ממרומי התבור (צילום: יגאל מורג)

שני יוצרי השיר קיוו שהשיר ייהפך להמנון ההגנה, אך גורלו לא שפר עליו. השיר אכן התפשט ביישוב אך לא זכה להתקבל כהמנון. היום השיר מוכר רק למתי מעט, והקלטותיו אינן רבות. הנה חבורת שהם, בניהולו המוזיקלי של מוטקה שלף, שבשנת 2010 כללה את השיר בתקליטורה 'חומה ומגדל':

במופע שערכתי בינואר 2019 והוקדש ללחניו של סמבורסקי ('במזרח זורח ורד'), שרה מקהלת הפקולטה לחינוך מוזיקלי של מכללת לוינסקי, בניצוחו של רון זרחי, גם את 'שאי לך מולדת'. מופע זה, כמו כל המופעים שערכתי בסמינר לוינסקי, הוקלט והוסרט והתקליטור שמור בספריית הסמינר.

ג. מ'אריה, אריה' ועד 'נבנה ארצנו'

לאורך שנות המאבק על הגנת היישוב וביטחון 'המדינה שבדרך' הושרו שירי זמר רבים שרוממו את פעילותם של החיילים והמתנדבים, אך לכלל המנונים לא הגיעו והם נחשבו לפזמוני הווי. כזה היה למשל השיר הנפוץ ביותר בקרב חיילי הגדוד העברי ששירתו במלחמת העולם הראשונה, 'אריה אריה, קום התנדב לגדוד העברי', שאותו שרו חיילי הגדודים בהתלהבות באימונים ובהתכנסויות.

כשנאסר זאב ז'בוטינסקי במאורעות 1920, עת שימש מפקד ההגנה בירושלים, חיברו הוא וחבריו בכלא עכו את 'שיר אסירי עכו', המוכר בשם 'מני דן עדי באר שבע'. זה היה השיר המקורי הראשון מבין עשרות השירים שנכתבו במרוצת השנים על נפילתם של יוסף טרומפלדור וחבריו, ובעיני רבים אף נחשב לשיר הייצוגי של אירועי תל חי. נראה כי המלחין יוסף מילֶט, ביקש לשוות ללחן שלו צביון המנוני, שיהלום את הטקסט בעל הגוון ההירואי, ועם זאת השיר השתבץ בזמרת הארץ כשיר זיכרון ולא כהמנון.

מעמד שונה לחלוטין היה ל'זמר הפלוגות', שנכתב ב-1938 על ידי אלתרמן והולחן בידי סמבורסקי. שיר זה היה לציון דרך בתולדות הזמר העברי: בפעם הראשונה נכתב בארץ המנון ליחידה לוחמת, הלא הם פלוגות השדה (הפו"שים).

כשהוקמה משטרת היישובים העבריים, ובכבישי הארץ ובשביליה החלו להיראות טנדרים שהסיעו נוטרים ('גפירים') חבושי כובעי 'קולפאק' מוגבהים, חיברו יעקב אורלנד ומשה וילנסקי שיר כובש לב, 'הטנדר נוסע'. השיר הועלה לראשונה על בימת התיאטרון הסאטירי 'המטאטא' מפיה של הזמרת אסתר גמליאלית, ועד מהרה היה ללהיט שנפוץ ממטולה ועד רוחמה ומעזה ועד חניתה. השיר יכול היה בקלות לשמש המנון לנוטרים, אך בפועל הוא השתלב בזמרת הארץ כפזמון אהבים קליל.

הטנדר נוסע, 1937 (ביתמונה)

פואה גרינשפון (1966-1900)

בעקבות פרעות תרפ"ט / 1929, חיבר המשורר דוד שמעוני (שמעונוביץ) את השיר 'ארץ ישראל', הפותח במילים 'ואף על פי כן ולמרות הכל – ארץ ישראל'. ארבעה מלחינים עטו על השיר להלחינו, כי ראו בו הד הולם לסערת אותם ימים: פואה גרינשפון, נחום נרדי, דניאל סמבורסקי ויריב אזרחי. מכולם בלט והתפשט בארץ לחנו של המלחין פואה גרינשפון, שבחר לכנותו 'המנון' וכך גם רשם בכותרת המשנה של תווי השיר. 

תחילה דוקלם השיר בכינוסים, בעצרות, בטקסים בבתי הספר ומעל כל במה ביישוב. לצד הדקלומים הושר השיר בלחנו של גרינשפון ובעיבודו למקהלה. עד מהרה נכלל השיר ברפרטואר של כמעט כל מקהלות הארץ, שהמשיכו לבצעו בכינוסי מקהלות לאורך כל התקופה שקדמה להקמת המדינה וגם לאחר מכן. ואף על פי כן ולמרות הכל, הוא לא הוכתר כהמנון ההגנה. 

דפרון 'ואף על פי כן' (אוסף אליהו הכהן) 

משה ביק (ארכיון נילי דיסקין)

המורה החיפני, המלחין הפורה ומנצח המקהלות הוותיק משה בִּיק (1979-1899) חיבר את המילים ואת הלחן של השיר 'נבנה ארצנו' בשלהי שנות השלושים, בימי מאורעות 'חומה ומגדל' (כנראה בשנת 1938) .ביק כתב את המילים המקוריות ביידיש, והשיר, שתורגם לראשונה לעברית על ידי אפרים דרור (טְרוֹכֶה), התפרסם במילותיו של אברהם לוינסון.

השיר נדפס בשנת 1943 (בחוברת שיר מזמור לחייל), והושמע לראשונה בפומבי בכנס המחולות הראשון שנערך בקיבוץ דליה בשנת 1944. הוא התקבל בהתלהבות על ידי כל משתתפי הכנס שאף הציעו לאמצו כהמנון לאומי. זאת גם הייתה משאלתו הנסתרת של ביק עצמו. 

ביק הציע ש'התקווה' תישאר המנון העם היהודי באשר הוא, המנונם של כל אלה שעינם צופיה לציון לפאתי מזרח, ואילו 'נבנה ארצנו' יהיה המנונם של בני היישוב בארץ. כך גם משתמע ממילות השיר: הוא דובר בשמם של היושבים על אדמת הארץ ומגינים עליה. ואכן, אין בשיר שום דבר מעורר מחלוקת וכל יהודי, ערבי, דרוזי או צ'רקסי יכול לשיר בלב שלם: 'כי לנו לנו ארץ זאת'...

חברי ההגנה הרבו לשיר את 'נבנה ארצנו' במסעות ובאימונים. זה היה שיר אהוב ומלהיב שהושר בדבקות ובמרץ, אך גם הוא לא הפך להיות המנון רשמי, לא של ההגנה בפרט ולא של בני הארץ בכלל.

הנה מקהלת האופרה של תל אביב בהקלטה מראשית שנות החמישים:

מרדכי זעירא (1968-1905)

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ליוו שיריו של יעקב אורלנד, שהולחנו
על ידי מרדכי זעירא, את המתנדבים הארץ-ישראלים לצבא הבריטי ולבריגדה היהודית, ובלטו בהם 'שיר הלגיונות' ('צבא, צבא, מה טובו אהליך') ו'הגדוּדנים' ('היו ימים של תכלת ברקיע'). היו אלה שירי לכת מובהקים, אך גם הם לא הפכו להמנון. 

ד. שיר השׁוּרָה

בשנות הארבעים נעשה ניסיון נוסף לאמץ המנון להגנה. זה היה 'שיר השורה', שחיבר נתן אלתרמן והלחין מרדכי זעירא. באותם ימים, ימי שלטון המנדט, 'השורה' היה שם נרדף לארגון ההגנה.

השיר נכתב בשנת 1942 והולחן ב-30 בנובמבר 1942, במחנה הצבאי סרפנד (צריפין) שם שירת זעירא כחייל בצבא הבריטי. שיתוף הפעולה בין שני היוצרים החשובים הללו הניב אז שירים אחדים, ובהם התפרסם במיוחד השיר 'איה', שם של נערה שטמן בתוכו רמז לשמה הרשמי של הארץ בימי המנדט 'פלשתינה-אַ"י'.

שִׁיר הַשּׁוּרָה (מרדכי זעירא, 111 שירים, מרכז לתרבות ולחינוך, תש"ך)

'שיר השורה' הוקלט בפי זמרים אחדים וגם שודר ברדיו. הוא הזדמר בפי חברי ההגנה אך גם הוא לא המריא בקרב הציבור ולא הגיע לדרגת המנון למרות המוניטין הרב של יוצריו.

הנה להקת 'האחים והאחיות':

וכך הגיעה ההגנה לימי מלחמת העצמאות ללא המנון רשמי משלה. מתברר אפוא שאפשר היה להילחם על הקמת המדינה, להקים קיבוצים ולהעלות מעפילים גם בלי המנון... 

המנון או לא, אנשי ההגנה שרו בכל הזדמנות: בעיר ובכפר, ביבשה, באוויר ובים, בעתות שלום ובימי קרב. הם שרו את שיריהם של נתן אלתרמן, חיים גורי וחיים חפר, את 'המנון הפלמ"ח' של זרובבל גלעד ואת 'האמיני יום יבוא' של רפאל קלצ'קין ומנשה בהרב. וכששרו אותם בהתלהבות ובמלוא גרונם האמינו בכל לבם כי אלה הם השירים שמייצגים אותם ואת רוחם. 

'האמיני יום יבוא', נגן, 1948 (אוסף אליהו הכהן)

ה. מ'כיתתנו בלילה צועדת' ועד 'צה"ל צועד'

היו בין אנשי ההגנה שקיוו כי 'כיתתנו בלילה צועדת' – שיר הלכת שכתב אברהם ברוידס והלחין מרק לַבְרִי ב-15 במאי 1948, למחרת הכרזת העצמאות ולפי דרישה מפורשת של בן גוריון – יהפוך להיות מעין המנונם של כוחות המגן ושל הלוחמים. גם תוחלתם זו נכזבה. צה"ל, שהוקם שבועיים אחר כך, לא אימץ לעצמו עד היום המנון רשמי. 

שירים לחיילנו, מחלקת התרבות של צה"ל, 1948 (אוסף אליהו הכהן)

יואב תלמי (ויקיפדיה)

ובכל זאת, המנגינה המלהיבה של 'כיתתנו בלילה צועדת' הפכה, ולמשך שנים ארוכות, לאות שעמו נפתחו שידורי הבוקר של גלי צה"ל. 

בשנת 1963 נערכה תחרות לחיבור שיר לכת רשמי לצה"ל (מנגינה ללא מילים). בתחרות זכה יואב תלמי – אז חייל בן 19 ששירת בתזמורת צה"ל והיום מנצח ומלחין נודע – שהלחין את 'צה"ל צועד', שהפך להיות 'מארש צה"ל'. לחנו של תלמי קיבל מעמד של שיר הלכת הרשמי של צה"ל, ומאז ועד שהחלו גלי צה"ל לשדר 24 שעות ביממה נפתחו שידורי התחנה הצבאית לצליליו. עד היום מלווה מארש זה את כל הטקסים הרשמיים, המצעדים והמסדרים החגיגיים בצבא.

ולצליליו המוכרים נסיים גם את רשימתנו זו.

רדיו חזק: רפול בגלי צה"ל

את ההיסטוריון והסופר ד"ר מרדכי (מוטקה) נאור דומני שאין צורך להציג. גם בּוֹר סוּד שאינו מאבד טיפה בכל הקשור לתולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל, גם מחבר פורה ורב זכויות (נדמה לי שגם מוטקה עצמו כבר איבד את המספר המדויק של הספרים שכתב וערך), וגם  – ואולי בעיקר – אדם נחמד, נדיב ולבבי. איש כלבבי.

מוטקה הוציא לפני כמה שבועות ספר חדש ושמו 'רדיו חזק: הסוד והקסם של גלי צה"ל – מבט אישי' (הוצאת אבן חושן). הספר הוא שילוב של זיכרונות מימי היותו מפקד גלי צה"ל (1978-1974), אנקדוטות משעשעות וסיפור היסטורי קולח על תולדותיה של תחנת הרדיו הצבאית שלנו, במיוחד בשנות השבעים, על בעיותיה המובְנות (האקסימורון של גוף תקשורת צבאי הרוצה להיות עצמאי), על המשברים וההישגים ועל האנשים והנשים שהפכו אותה למה שהיא. הספר יעניין בעיקר את העוסקים בתקשורת ובתולדות העיתונות בישראל, וכמובן את כל מי שגלי צה"ל יקרה ללבו.

מוטקה נאור

מתוך הספר הזה בחרתי להביא שתי אנקדוטות משעשעות במיוחד, על רפאל איתן (רפול), לוחם עשוי ללא חת ולימים הרמטכ"ל האחד-עשר של צה"ל ופוליטיקאי שנוי במחלוקת, שהיה – איך נאמר זאת בעדינות? – טיפוס צבעוני ומיוחד במינו.

רפול (2004-1929)

א. רפול מציע לעדנה שביט להתאבד

המפגש בין רפול לבין עדנה שביט – במאית, מתרגמת ולימים גם פרופסור לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב – היה 'קטלני' במיוחד. אין צריך לומר ששביט דחתה את הצעתו של רפול...

רדיו חזק, עמ' 91-90

עדנה שביט בחרה בחיים (מקור: פייסבוק)

הכל אמת. יוסי ורדי מצא עבורי את הריאיון הזה ביו-טיוב:



ב. רפול והשירים הרוסיים

במפגש נוסף, טעון לא פחות, תבע רפול מגלי צה"ל לנגן אך ורק שירים רוסיים. כשנאמר לו כי בעברית יש לא יותר מחמישים שירים כאלה והם מספיקים לארבע או חמש שעות שידור לכל היותר, הייתה לרפול תשובה ניצחת: אז תתחילו לשדר את השירים האלה מחדש...

רדיו חזק, עמ' 201-199

ג. רפול והגלים

ולסיום, משהו על רפול 'המאוחר', שלא קשור לגלי צה"ל או למוטקה נאור.

בגלגולו האזרחי היה רפול לא-פחות מחוספס, אך כבר מודע יותר למוזרויותיו וידע גם לצחוק על עצמו.

בתפקידו האחרון היה אחראי על בניית שובר הגלים ב'נמל היובל', שהוקם לחופי אשדוד, ושם גם מת בתאונה איומה, כאשר נחשול גלים פגע בו בעת סערה, העיפו לים והטביעו (23 בנובמבר 2004).

כמה חודשים קודם לכן הוא שיתף פעולה עם הקומיקאית יעל לבנטל, שגילמה את העיתונאית 'יעל יגנדורף' בתוכניתו הסאטירית של יאיר ניצני 'אחורי החדשות', ששודרה בערוץ 10. לבנטל ריאיינה את רפול בנמל אשדוד – ממש במקום שבו ימצא את מותו הטרגי – והתוצאה מצחיקה מאוד. רפול לא התאפק והציע גם לה סוף לא אלגנטי במיוחד...