היום יום הולדת: בלוג עונג שבת בן אחת-עשרה

איור: נעם נדב

משנכנס אדר מרבין בשמחה.

עוד שבוע רגיל במשרד, והנה עוד שנה עברה על הבלוג. ביום השבת, מחר, 19 בפברואר, אציין יחד עם אנשי המערכת (כלומר, ביני לבין עצמי) את יום ההולדת ה-11 של הבלוג, והנה הוא התבגר, התמסד וכבר פלומת שיער צימח. או-טו-טו, בשנה הבאה יהיה בגיל בת-מצווה, ובעוד שנתיים – בר-מצווה. יום הולדתו הרשמי של הבלוג הוא 19 בפברואר 2011 (חמישה ימים לאחר יום הולדתי שלי, ב-14 בפברואר, שמוכר לרבים מכם כיום האהבה).

א. אז מה היה לנו השנה...

מיום ההולדת שעבר ועד יום הולדת זה, הבא עלינו לטובה, הופיעו בבלוג 117 פוסטים, ובסך הכל, מאז הולדת הבלוג ועד עתה – 1893 פוסטים (או רשימות או רשוּמוֹת). תוך שבועיים או שלושה נעבור את ה-1900, וביום ההולדת הבא נחצה את גבול האלפיים...

בשנה האחרונה ירד מספרם של הפוסטים, יחסית לשנים קודמות, והסיבה לכך היא שעברתי לפרסום של שני פוסטים בשבוע (במקום שלושה כפי שהיה נהוג בעבר). כדי 'לפצות' התחלתי להעלות בכל שבוע פוסט ישן מן הארכיון ('ארכיון עונג שבת', וכמובן שאין שום קשר ל'ארכיון עונג שבת' שיצר ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום בגטו ורשה). אלו הן רשימות, שלמרות שהתפרסמו לפני שנים רבות, טעמן לא נָמָר והוא עדיין עמן. אפשר להניח שרבים מן הקוראים הנוכחיים של הבלוג אף פעם לא נחשפו אליהן, ולקוראים הוותיקים – הרי גם לכם נעים לחזור לדברים נחמדים שכבר נשתכחו מן הלב.

כרגיל, חזרתי ועיינתי בכותרות הפוסטים שהתפרסמו במהלך השנה האחרונה ושוב התפעלתי – בבחינת יעיד הנחתום על עיסתו – מהגיוון, מהחידוש ובעיקר מהכֵּיפִיוּת של הדברים שהתפרסמו כאן. 

בדקתי מה היו הפוסטים הנצפים ביותר בשנה זו, והנה המצעד, על קישוריו:

• דוד אסף ואליהו הכהן, פרידה מיורם טהרלב

• דוד אסף, בעקבות ברל כצנלסון: ביקור ב'מעונו'

• דוד אסף, סיפורי רחובות: השלטים המזויפים ואני

• ירון לונדון, למה צחק היהודי? בעקבות הקריקטורות 'האנטישמיות' של ארתור שיק

• ניצה בן-דב, יומן קריאה: מרדכי שלו ונוכחותו הסמויה ברומן 'פליאה'

• עמוס רודנר, מסיפורי גבעת ברנר: שעון הקיר הגדול במדינה

• דנצ'ו ארנון, רק בירושלים: ההגדה לבית בנטוויץ'

• יואל שר, השורשים היהודיים של מכונית סיטרואן

• דוד אסף, אהבת הדסה: שיר לכת טורקי שהפך לשיר קודש יהודי

• דן לב ארי, 'כפרה עליך' ביידיש: הנוסטלגיה שבתוך הנוסטלגיה

• איל דודסון, קֶשֶׁר לָאֶחָד: בעקבות קשישה ירושלמית מסתורית

• הדי אור ודוד אסף, מן הגורן ומן היקב: ניסע לים

הצילום המקורי שלי, כפי שהופיע בבלוג

הצילום המזויף כפי שהופץ השנה ברשתות החברתיות

ולצד הרשימות הפופולריות, הנה כמה רשימות שהתפרסמו לאורך השנה והן אהובות עליי במיוחד, ואולי נשמטו מעיניכם:

• דוד אסף, גלגולו של ניגון: השיר 'מיי דרלינג קלמנטיין' ותרגומיו לעברית

• דוד אסף, סיורחוב: סיור ברחוב יהואש בתל אביב

• דוד אסף, 'וכשלו איש באחיו': האסון בקהילת מֶץ, 1715 

• אליהו הכהן, 'וְיָדַעְתָּ, הַבָּחוּר, הַמִּשְׁלָט הַזֶּה אָרוּר': השיר האחרון של צבי בן-יוסף

• עמי זהבי, לדבר על הקיר: אמנות עיטור הקירות בישראל

• אבנר הולצמן, וייקָרֵא שמו בישראל: מה ראתה הספרות?

• דוד אסף, ספיחי ביאליק: 'גדול המשוררים' או 'סתם משורר עברי'?

עורך הבלוג בן ארבע (מתוך הרשימה 'מן הגורן ומן היקב: חג פורים, חג גדול לילדים')

היו כמובן כל המדורים הרגילים: 'יומן קריאה' ו'סיפורי רחובות', 'סיבוב בתל אביב' ו'מעורב ירושלמי', 'מפה ומשם' ו'ארץ הקודש', 'פרנסות של יהודים' ו'בורא מיני מזונות'. 

במדור 'סיפורי מצבות' פתרנו חידות משונות, כמו למשל פענוח הסיפור מאחורי המצבה המסתורית הזו:

ואפילו הצלחנו לנבא שם את תוצאות הבחירות:

במדורו הקבוע של אליהו הכהן חקרנו השנה את גלגוליהם של שירים כמו 'יש לי כנרת', של צבי בן יוסף, ניטשו צללים' של שאול טשרניחובסקי, או 'שם במקום ארזים', שכמעט והיה להמנון הלאומי. פרסמנו סדרה ארוכה, פרי עטו של אליהו, על שירי הערש שהושרו בימי העלייה הראשונה, וסדרה קצרה על שירי האבל שנכתבו לאחר מות הרצל (הפרק השלישי בסדרה זו טרם פורסם). 

ביוני 2021 השתתפתי בקונצרט פרידה מרגש, שנערך במכללת לוינסקי לחינוך בתל אביב. במשך שנים ארוכות העביר שם אליהו הכהן סדרת קונצרטים בשם 'חלוצי הזמר העברי', שמשכה אלפי משתתפים ומעריצים. השנה אמר אליהו מספיק ודי, והחליט להתמסר מכאן ואילך רק לכתיבה, שאנו, קוראי הבלוג, נהנים ממנה ומפירותיה המתוקים. הנה כמה תמונות מקונצרט זה:

אליהו הכהן, המחנך והצייר יעקב גוטרמן (קיבוץ העוגן), דוד אסף (מכללת לוינסקי, 28 ביוני 2021)

בחודש הבא יציין אליהו את יום הולדתו ה-87 ואנו שולחים לו מכאן ברכת בריאות ויצירה פורה לאורך ימים ושנים. 

עוד כותב קבוע בבלוג הוא הצלם והאתנוגרף עוּל הימים דנצ'וּ ארנון, שמתעד עבורנו טקסים ייחודיים וגם פינות לא מוכרות בירושלים בפרט (במדורו 'רק בירושלים') ובארץ בכלל. דנ'צו גם הוא יליד 1935 – עוד ינובון בשיבה, דשנים ורעננים יהיו!

עורך הבלוג עם דנצ'וּ ארנון (מסעדת 'שמולה', ירושלים, 9 ביוני 2021)

זו, כרגיל, הזדמנות להודות לכל כותבי המאמרים בשנה זו, ותיקים כחדשים ׁ(לחיצה על שמם תקפיץ אתכם למאמרם האחרון):

הָדִי אור, אילן אזרחי, עמנואל אטקס, דנצ'וּ ארנון, אבי בלדי, ניצה בן-דב, חגית בנזימן, דובי גולדפלם, איל דודסון, אבנר הולצמן, אליהו הכהן, עדן הכהן, שלמה הרציג, יעקב וימן, עמי זהבי, דן לב-ארי, ירון לונדון, עודד מיוחס, יהודה פינצ'ובר, עמוס רודנר, עדנה שבתאי, דוד שי, יואל שֶׁר.

תודה כרגיל לחברי ושכני נעם נדב, אביו-מולידו של סמליל הבלוג, שתורם בכל שנה איור יומולדת משעשע. תודה לכל הצלמים והצלמות, מלקטי הקוריוזים, הצלמים של שלטי הרחוב המשובשים והמצחיקים בעלגותם ולצדם שלטי החוצות השנונים והמוצלחים, שמוכיחים בכל פעם מחדש שלא חייבים להיות בּוּרים, פלצנים ופרובינציאלים. יש לנו עושר עצום בשפתנו העברייה ובמאמץ יצירתי קטן אפשר ליצור תרבות נעימה יותר ומקורית יותר שהיא לגמרי משלנו. 

תודה לאיתמר לויתן, לטובה הרצל, לגדעון פליישמן, לגדעון נח, לאבישי ליוביץ', למנחם רוזנברג, לרון מנדל, לשמוליק שדה, לאלון ריבק, לדוד שי, ולרבים נוספים, שמציפים את תיבת הדואר שלי ולא תמיד זוכים ממני למענה מסודר.

בזכות הבלוג, וליתר דיוק בזכות רשימתו היפה של יואל שֶׁר, לודוויג בלום: מבְּרְנוֹ לירושלים וחזרה, שעסקה בגלגולי הציור הפנורמי המדהים של לודויג בלום 'ירושלים מבט מהר הזיתים', התארחנו, יואל, רעייתו אביבה ואנוכי בבית הנשיא, ב-16 בדצמבר 2021. הנשיא יצחק הרצוג ורעייתו מיכל קיבלונו בחום רב. הציור הנשכח, שהעתק מוקטן שלו נמצא בבית הנשיא, מורק וחודש לכבוד ביקורנו, וכולנו התפעלנו ממנו במבט מקרוב:

מימין לשמאל: דוד אסף, מיכל ויצחק הרצוג, יואל ואביבה שר

ב. זיכרונם לברכה

כמדי שנה נזכיר בצער את קוראי הבלוג שהלכו לעולמם בשנה האחרונה ושמותיהם ידועים לי: פרופ' אהרן אופנהיימר, שהיה עמיתי בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב ומראשוני הקוראים בבלוג; דני בירן, מחבר הספר איש על דגלו (2017); השופט בדימוס אריאל בן-ארי; ד"ר אברהם וולפנזון, שהיה חוקר ואיש מודיעין; דוד וינשל, שהיה מראשי האוצר והמשק ונלווה אליי באחד הסיורים שהדרכתי באוקראינה; נחום חרמון; דנה כוגן, שהייתה פלמ"חניקית ואשת טלוויזיה; נגה מרון, שהייתה מורה וסופרת; ד"ר חנן רפפורט, פסיכולוג שהתמחה בחקר שמות משפחה עבריים; יוסף (יוסקה) רום, פלמ"חניק שעסק בחקר שורשי משפחתו החב"דניקית, ואף סייע לי למצוא כמה מסמכים חשובים ששימשו אותי במחקריי שלי; ציון שורר, לשעבר מנהל הקטלוג העברי בספרייה הלאומית; ד"ר נתן שחר, שהיה חוקר חשוב של הזמר העברי.

מתוך אלה שנפטרו השנה אציין במיוחד את ידידי דוד קוּלִיץ, שהיה ממעריצי הבלוג ומתומכיו הנדיבים. 

דוד קוליץ (צילום מסך)

הכרתיו היטב. הוא אף התלווה אליי באחד ממסעותיי לבלארוס (הוא השתוקק להכיר מקרוב את מכורת אביו, עיירה ליד קובנה), וקשה עליי פרידתו. יהי זכרו ברוך. 

לזכרו, הנה ריאיון קצר עמו, שבו סיפר על ילדותו, שעברה עליו ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים, מול בניין הכנסת הישנה ('בית פרומין'): 

  . 

דוד, לימים איש עסקים רב עלילות, פעיל ציבורי ונדבן, היה בין הנערים ש'ארבו' לחברי הכנסת בבואם ובצאתם והחתימו אותם על גבי נייר או בתוך פנקס אוטוגרפים מיוחד. פעם, כשביקרתי אותו בביתו שבהרצליה, הראה לי בגאווה את הפנקס שבו החתים את (כמעט) כל חברי הכנסת השלישית (למעט, משום מה, שושנה פרסיץ ויזהר הררי). 

הנה סרטון משעשע נוסף בו הוא מספר על המרדף אחרי החתימות...

ג. משמיעים על השקלים

גילוי נאות: סעיף זה מועתק כלשונו מרשימות יומולדת קודמות – שום דבר לא השתנה...😉

ולעת סיום הדו"ח השנתי הגיעה השעה לקשקש בקופת הצדקה. שמירות וישועות אַ-לָה-קנייבסקי ו'קוּפַּת העיר' לא תקבלו כאן, אבל תודה היוצאת מן הלב – בהחלט כן. כל השתתפות שלכם מרגשת אותי מחדש. אני ממשיל אותה בלבי לאורח שמגיע לסעוד בבית חברו ומביא עמו שי צנוע: ספר, בקבוק יין, בונבוניירה או פרחים.

הפולניה

אז תודה לכל תומכי הבלוג, הקבועים והחד-פעמיים, שהם בעיניי שותפים מלאים למפעל הפרטי, ועוזרים לי להבין כמה חשוב להם הבלוג וכמה הם נהנים ושמחים במעשה ידיי. 

הקוראים יכולים רק לשער בדמיונם איזו השקעה כרוכה בהופעתו המתמדת והנחושה של הבלוג: בכתיבה, בעריכה, בהתחדשות המתמדת, באיתור איורים, בהיבטים הטכניים ובתקשורת השוטפת עם קוראים ועם מתלוננים. לבלוג אין מערכת או מזכירוּת, אין מחלקה טכנית או משפטית ואין מחלקת מינויים, אין אחראי לגרפיקה ואין מי שיטפל בזכויות יוצרים. אני לבדי מטפל בכל אלה, וכל תלונותיכם (ויש כאלה) – עליי.

את רוב הפוסטים אני כותב בעצמי, וגם אלה שנכתבים על ידי אחרים עוברים התקנה ועריכה קפדנית שלי, ככל יכולתי. ענייני הבלוג מעסיקים אותי לא מעט שעות, בכל יום ובכל לילה, בכל שבוע ולאורך כל ימות השנה. אני עושה זאת באהבה ובשמחה, ומקווה שאוכל להמשיך בכך עוד שנים רבות. לבלוג אין 'חומת תשלום' או דמי מנוי והוא פתוח חינם אין כסף לכל מי שרוצה לקרוא בו. אין בו פרסומות או חסויות, ולצערי גם אין מי שיממן אותו ויאפשר לי להקדיש זמן נוסף לשיפורו. 

אם אתם אוהבים את הבלוג ונהנים מקריאתו, כשם שאני נהנה מכתיבתו ומעריכתו, ואם אתם סבורים שיש מקום לגְמוּל ראוי על המאמץ ועל התוצאה, אפשר להשתתף בבלוג במגוון דרכים שמצוינות בתחתיתו של כל מייל שאתם מקבלים ממני בימי שישי.

התרומות שלכם מרגשות ומשמחות אותי, מחזקות ומעודדות להמשיך הלאה. תודה לכל התומכים, שמבינים שגם זמן שווה כסף, ומוצר מקורי, מענג ומוקפד, גם אם הוא מוגש חינם, ראוי לתגמול.

נתראה 'בשנה הבאה', כלומר ביום שישי הבא...