יום חמישי, 5 באוגוסט 2021

מן הגורן ומן היקב: ניסע לים

מאת הָדִי אור ודוד אסף

אוגוסט הנורא כבר כאן והשרב מכה בנו במלוא עוזו ותוקפו. מה עושים? נשארים כמה שיותר זמן בבית הממוזג, שותים משקאות קרים, זוללים אבטיחים צוננים, מלקקים ארטיקים, ובעיקר הולכים לים (והירושלמים והקיבוצניקים – לבריכה).

הים התיכון הוא משאב הטבע האהוב, הזול והשימושי ביותר שהטבע העניק לנו. לא תמיד אנו מתייחסים אליו יפה, אבל הוא תמיד כאן לצדנו. שקט או סוער, רוגש או זועף, גלי או גְּבַהּ-גלי, תמיד יפה להתבונן בשקיעת השמש בתוך הים, תמיד מרגיע להסתכל על גליו של הים ולהקשיב למִשבריו, ולא פחות יפה להסתכל סביב. 

עד לפני כמה עשרות שנים היה הים פתוח ונגיש הרבה יותר ממה שהוא היום. איש לא העלה על דעתו להקים בתי מלון (טוב, חוץ מ'שרתון' ו'הילטון') או דירות יוקרה ב'קו הראשון'. לא חשבו אפילו על טיילת. 'שובר גלים' נחשב אז לשיא הקִדמה. שפת הים הייתה הרבה יותר רחבה, אבל היא גם הייתה מלוכלכת יותר. היו שפכים והיה סירחון, היה זפת בשפע, מדוזות וחרצפים. 

באותם ימים היו מצילים שריריים ושזופים שנודעו לתהילה, כמו אמיל אבינרי בחוף אלנבי ואהרונצ'יק בר-אל (אלקינד) בחוף גורדון. הם צרחו ברמקולים מפח: 'לזוז ימינה', 'לזוז שמאלה', 'כולם לצאת', הניפו דגלים כחול-לבן או שחור מעל סוכתם, לימדו בני נוער לשחות, ובעיקר הצילו אלפי אנשים מטביעה. ממלכתם של המצילים התנהלה מראש מגדל עץ לא גבוה שאליו טיפסת בסולם, וכמובן ובעיקר מעל גבי ה'חסקה' הלבנה ומשוטיה הארוכים – הפטנט הארץ-ישראלי שאיש עדיין לא קיבל עליו פרס נובל.

                 

אהרונ'ציק היה לא רק מציל, גם סופר ומשורר


היו כמובן מוכרי הארטיקים, שרכסו על החזה השעיר שלהם קופסאות קירור לבנות עם ציור של אסקמוסי. הם סבבו בחול בין הרגליים, פשוטו כמשמעו, צעקו 'שוקולד, בננה, אסקימו, לימון', ומכרו קרטיבים שנזלו מיד כשהנייר קולף מעליהם. ולא נשכח גם את בעלי הזרוע והחזקות, שהם ורק הם הורשו למכור במחיר מופקע את זכות הישיבה על כסאות נוח מתקפלים.

הילדים לא הלכו לים לבד אף פעם. 'ים הרי נוצר כדי שייטבעו בו', ציטט יאיר גרבוז את אמא שלו באחד מסיפוריו ה'פולניים'. הילדים הגיעו לים כחלק מבילוי משפחתי עם אבא-אמא וקרם שיזוף שנמרח בנדיבות על כל חלקי הגוף הלבנבנים, או במסגרת ה'קייטנה'. 

הקייטנות הללו, שבשנות החמישים והשישים היו ברירת המחדל הקייצית של כל ילדי ישראל, היו ממינים שונים ומסוגים שונים, אבל כולם הגיעו גם לים. הגננות או המדריכים של הקטנטנים היו מגדרים בחבל פינת שכשוך, ואלה היו גבולות הים המובטח, שרק בתוכם יכלו הילדים לטבול. הילדים הגדולים כבר היו חופשיים יותר, אבל גם הם היו נתונים לפיקוח אימתני של הורים או מדריכים. בים הרי טובעים...

אמא וילדה, כסאות נוח, מטקות וחסקה, 1949

יש חופי ים לאורך כל גבולה המערבי של הארץ: מנהריה, עכו וחיפה בצפון, עבוֹר בדוֹר-נחשולים (שפעם קראו לו טַנְטוּרָה), מכמורת והבונים, ועד פלמחים, אשדוד ואשקלון בדרום (כמובן שהיו גם את חופי כנרת, אבל זהו סיפור אחר לגמרי שלא קשור לים התיכון). אבל לא ניתמם, כשאמרו 'ניסע לים' התכוונו בעיקר ל'חופי הכרך', ואין כרך אלא תל אביב. וכשאמרו 'ים' התכוונו לא רק למים הצוננים, העכורים והמלוחים, אלא גם לצעירים החסונים ששיחקו כדורגל או מטקות על הראש של כולם, וכמובן גם לבנות הנאוות, שהתפרקדו על החול החם והפקירו את גופן לשמש הקופחת ולמבטי הגברברים. חוף שרתון, חוף גורדון, וחוף פרישמן הובילו את מצעד הפופולריות. למיטיבי לכת וחובבי סיכונים היה גם את חוף תל ברוך המסתורי, ממלכת הסרסורים והיצאניות. 

והיו גם בריכות. מילדותנו בתל אביב של שנות השישים אנו זוכרים את בריכת גורדון, שנפתחה בשנת 1956 (שנת הולדתנו), את בריכת גלית ביד אליהו שנפתחה ב-1964, את הבריכה הלימודית ברמת אביב שנפתחה ב-1967 וכמובן את בריכת גלי-גיל ברמת גן שפעלה בין השנים 1994-1946. אבל בריכה זה לא ים. בבריכה אין חול ואין זפת ואין מקלחות בחוץ על רמפה של קרשים. היא נקייה מדי...

את מסענו הנוסטלגי לים נפתח בפסקול המתבקש: 'ניסע לים' – שיר נפלא ולא כל כך מוכר לצעירי דורנו. מאיר אריאל כתב ושלום חנוך הלחין בשנת 1964 או 1965, כאשר השניים עוד גרו בקיבוץ משמרות והיו חלק מלהקת הקיבוץ שנקראה 'משמרון'. השיר זכור, למי שזוכר, בעיקר בביצועה של שלישיית התאומים (1969), אבל הנה הקלטה מוקדמת, מדצמבר 1967, ובה שרים שלושה חברי להקת הנח"ל דאז, שלום חנוך, אלי מגן ומנחם זילברמן. 

המילים המשעשעות והעוקצניות של מאיר אריאל מובאות בסרטון. חבל שלא משמיעים יותר את השיר הנהדר הזה:

 

'ניסע לים, נראה שם חתיכות בהמונן'

הנה מבחר תמונות ים מאוספי הישראליאנה של הָדי אור. התמונות נלקחו מתוך אלבומים משפחתיים שהתגלגלו לשווקי פשפשים, ולפיכך קשה לתארך אותן ולזהות את המיקום המדויק שבו צולמו. נשמח לקבל עזרה מן הקוראים.

*

תחילה נשלם חוב של כבוד ל'קזינו', שלמרות שמו לא היה מועדון הימורים אלא בסך הכל בית קפה ואולם אירועים. 

קזינו גלי אביב, שנבנה ממש בתוך המים (באזור כיכר הרברט סמואל של היום), נפתח בשנת 1922 ומיד היה אטרקציה אדריכלית שמשכה את כל בלייני תל אביב הקטנה. המקום עבר תהפוכות רבות, עד שפסק לפעול ב-1936.

סדרת התמונות הבאה צולמה בשנת 1959, כאשר ילדי 'קיטנת-ים' מרמת גן באו לשחות בים של תל אביב. מארגני הקייטנה דאגו להביא עמם שלט גדול שמספר מניין באו ומי הם התורמים הנכבדים שסייעו להם. 

סיפורו המעניין של בית היתומים הרמת-גני של אלימלך דבורקין, שבין יתר מפעליו ארגן גם את 'קיטנת-ים', סופר על ידי הדי אור כאן.   

המציל ובידו רמקול מפח
ה'חסקה' על תושבת העץ (שני 'חמורים') והמציל מעליה כורז ברמקול ומוקף במעריצים 

החַסַקֶה היא כידוע פיתוח ישראלי מקורי. מהערך 'חסקה' בוויקיפדיה למדנו שהמצאתה מיוחסת למציל החירש שלמה אלחסוף, שגם היה נגר. הוא המציא אותה באמצע שנות השלושים של המאה הקודמת ומאז ועד היום היא מלווה את מצילי ישראל לדורותיהם. 'בלי סיפון או מעקה'...

מצילים על החסקה (על שפת הים ולא בתוכו) ובין רגליהם מציצים זאטוטים

וזו כמובן הזדמנות לרענן את שירם של יורם טהרלב ומשה וילנסקי, 'חסקה', שהושר על ידי להקת חיל הים בתכניתה 'שירת הים' (1971). הנה קליפ שהוקלט בשנת 1972 (הסולן הוא עודד בן חור):

 

את ילדי הקייטנות או הגנים אפשר היה לזהות בקלות. הם הלכו בטור והחזיקו ידיים. בראש הטור ובסופו צעדו המדריכים והמדריכות.


מה עשו הילדים הגדולים על שפת הים בין טבילה לשחייה? ספורט כמובן, ובעיקר משחקי כדור.


קייטנת נערים דתיים ומדריכיהם פוסעים אל הים מוקדם בבוקר, על רקע מגדל המציל ושורת כסאות הנוח.


חוף הים היה מאז ומתמיד מקום מבוקש להצטלם בו בפוזה של דוגמניות. דרך התמונות אפשר לעקוב אחרי גלגוליה של אופנת בגדי הים.


ומי ישכח את האבובים השחורים, גלגלי השחייה של פעם, שאותם ניפחו במשאבות של צמיגי רכב. לא נוי היה להן ולא צבע חגיגי, אבל את העבודה הם עשו. ילדים ומבוגרים יכלו לשבת בתוך החור, להחזיק חזק באבוב, לצוף על פני המים ולהרגיש בשמיים.


לילדים הקטנים הביאו מהבית גלגלי ים קטנים מניילון שאפשר היה לנפח בפה. ראש הברווז שצמח מן הגלגל כבר היה בונוס. היפה שבדבר היה שלמן הרגע שבו סיימת לנפח וסתמת את פיית הניפוח כבר החל האוויר לצאת אט אט...


וכמובן שהיו גם מזרוני ים מתנפחים. הם היו פשוטים ולא ממותגים כמו היום, אבל בעצם לא הרבה השתנה.


מי ברגל, מי ברכב...


ליד חוף הים היו סוסי עץ על גלגלים שהרכיבה עליהם (תמורת תשלום כמובן) הייתה חלק מחווית הים של הזאטוטים. סוס מספר 3 היה כנראה האהוב מכולם...

גם מבוגרים הם סוג של ילדים

היו מגדלי מצילים שנוצלו לצורכי פרסומות מסחריות, בדרך כלל לסיגריות ('דובק 10', 'מטוסיאן').

סוכת מציל בנהריה עטופה בפרסומת לסיגריות 'מטוסיאן'

כמובן שהיו גם בריכות, בערים ובקיבוצים. שם לא היה חול ים, אבל היו מקפצות בגבהים שונים. 

הבריכות בקיבוצים שימשו את הקיבוצניקים 'המיליונרים', בתום יום העבודה המפרך; ואילו הבריכות בערים שימשו במשך כל ימות השבוע בעיקר את ילדי הקייטנות המאורגנות, ובשבתות את כל השאר...

'המקום הנכון': בריכת 'תל אביב' נפתחה ב-1956 ומאז ידועה כבריכת גורדון

אז סעו לים ושתו מים, הרבה מים. אוגוסט הנורא כבר כאן...

איור: דודו גבע

27 תגובות:

  1. ראשית, יש להזכיר שעד תקופה מסוימת, בגדי הים היו מצמר, על כל אי הנוחות שקשורה בכך. כדי לא להרטיב את מושבי האוטובוס שבדרך בחזרה, היה טקס שלם של החלפת בגד הים הספוג במים בבגדים רגילים וכל זאת מאחורי מגבת ששימשה כמסתור. יש גם להזכיר שקרם השיזוף המקובל היה קרם "וולווטה" שכמובן לא הכיל כל חומר מגן קרינה.

    השבמחק
    תשובות
    1. אאוץ' וואוו באמת צריכים להצדיע לכם המייסדים��

      מחק
  2. הדי, יופי של פוסט. אתה מביא לנו קטעים קיציים ומרעננים. ומצליח להפיח רוח חיים בתמונות שאתה מלקט.

    השבמחק
  3. זכרונות נעימים
    רק שחוף טנטורה אינו מכמורת, אלא חוף דור-נחשולים

    השבמחק
    תשובות
    1. וגם יש למנות את חוף דור לפני מכמורת כשהמהלך הוא מחופי הצפון כלפי דרום. דור היא בסביבות זכרון יעקב, לשם התמצאות מהירה, ומכמורת יושבת מדרום לחדרה ומצפון לנתניה.
      ר.

      מחק
  4. רווחת הדיעה שרחוב אלנבי "כופף ברך" מערבה בככר ב' נובמבר (אשר לימים נקרא בפי העם 'ככר מוגרבי') כדי שיגיע אל הקזינו.
    מה שיצר קוריוז: רחובות תל אביב ממוספרים בסדר עולה מן הים מזרחה, ומדרום צפונה. רחוב אלנבי הוא שעטנז. נקבע כי יתחיל מספורו מן הים, ולכן, לרוב ארכו, שהוא צפון-דרום, הוא ממוספר בסדר עולה דרומה, ולא כשאר רחובות צפון-דרום בעיר.

    השבמחק
    תשובות
    1. עד כמה שאני יודע (לא זוכר איפה קראתי) - כיפוף הברך של אלנבי נובע מאי הסכמה של בעל מגרש מסויים אשר הרחוב אמור היה "לחתוך" אותו.
      דוגמא דומה אפשר למצא ב"כיפוף הברך" של כביש 2 באזור עתלית, ואני בטוח שבעוד מקומות.

      מחק
  5. גרנו בכפר על ראש הכרמל. לאף משפחה לא היה ״פרייבט״, אז היינו נרשמים במשרד להסעה בימי שישי אחרי הצהריים- במשאית של הכפר. מי שזכה במקום הביא את המשפחה. כולם ידעו שאם כתוב קדמון יגיעו ארבעה ילדים ואבא. ואם אמרו נהרי יגיעו שלושה. לפעמים לא נשאר מקום והמאוכזבים מיד פתחו רשימה חדשה ליום שישי הבא, ורשמו את עצמם ראשונים להסעה.
    למשפחות היותר אתלטיות היה גלגל שחור. לנו היה גלגל ברבור, לאחותי הקטנה בדרך כלל. הגדולים, שלא היה להם גלגל שחור, לא ירדו לרמה של גלגל צבעוני. השובר גלים היה רחוק, אולי כמעט באמריקה בעינינו. רק הגדולים ממש והאמיצים שחו עד השובר גלים. ככה אמרו, לא אמרו שובר הגלים.
    מכרו בים ארטיקים וקסאטות. לפעמים תירס. אבל הבאנו מהבית שזיפים שחורים ארוכים, ואפרסקים, ואבטיח, ועוגות שמרים שבלול חמות עם שוקולד. שיחקו מטקות. שיחקו כדורגל. שיחקו הקדרים באים. צללנו לעומק. קפצנו על הגלים. אספנו מיליון צדפים. החול היה חם ורטוב וכשבאנו הביתה שטפנו את הרגליים ואת הציוד בחוץ, עם צינור. ואמא שלי תמיד כעסה כי היא בדיוק סיימה לשטוף ריצפה.
    פעם אחותי הקטנה רדפה אחרי כדור ובא גל ובלע אותה. המציל קפץ מראש המגדל שלו ומשה אותה מהמים והחזיר אותה לחיים. ממש. אני רק זוכרת שלא שמעתי אף צליל, נבלעתי בדומיית פחד שאפפה אותי, וראיתי הכל בהילוך איטי. אחרי הטביעה הזאת ההורים שלנו היו קצת יותר לחוצים. שמרו עלינו גם כשבנינו ארמונות בחול (עם שפריץ נקודות כזה של חול רטוב על החול היבש) או כשחפרנו מנהרה עמוקה שתגיע לסין, או כשכיסינו אחד את השני בחול עד צוואר.
    החוף היה פרא. לא היו מסעדות או בתי קפה. המלתחות היו בסטייל הצבא הבריטי: בטון חשוף, ספסלי עץ לאורך הקיר, צינור חשוף וקטום ממנו השפריצו המים. הייתי אז ילדה קטנה ובהיתי בגופים הכבדים והשמנים והמקומטים של האימהות והדודות בבעתה. לא עלה בדעתי שגופי הדקיק, הדגיג הדק שהייתי, יהיה כשלהן ברבות הימים.
    עד היום שזיפים שחורים ואפרסקים בשלים טעימים לי יותר עם קצת מלח ים וחול.

    השבמחק
  6. למה שכחתם את ה"קזינו" בשכונת בת-גלים בחיפה ?

    השבמחק
    תשובות
    1. בבת גלים לא היה רק "קאזינו" ובל נשכח את בריכת השחייה המדהימה שבה לימד אותי אבי את תורת השחייה-- אלוף אולימפי לא יצא ממני אבל לשחות ידעתי תודות לבריכה הנפלאה הזו

      מחק
    2. אין כמו חוף "בת גלים" (גם המסולע וגם "החוף השקט"). כיום נחשב לאחד המקומות הטובים בעולם לגלישת רוח.

      מחק
  7. תודה גדולה על רשימה שהיא בבחינת "מַיִם קָרִים עַל נֶפֶשׁ עֲיֵפָה".
    אגב, סביר שהשיר "ניסע לים" ודאי במילותיו המקוריות, אפעס לא כ"כ יושמע כיום.

    השבמחק
  8. באוגוסט 1962 הוקדש גליון "משמר לילדים"(לפני 61 שנים ב-21.8.1962- איך חולף לו רץ הזמן!!1) למצילים בים ולחלקם העצום בהצלת חיי אדם מתוך הערכה וכבוד לעבודתם הקייצית. עורכי "משמר לילדים" בנימין טנא ושלמה ניצן (האבא שך עומרי זכרונו לברכה ) פנו אלי לכתוב ולצלם על הנושא החשוב הזה בימי הקיץ הלוהטים של אוגוסט. גילוי נאות -הגליון המיוחד הזה נכתב וצולם על ידי והשבחים - למצילים המצולמים במהלך הכתבה שגם צילום השער הוקדש להם תחת השם "ים-מצילים ודגל שחור).

    השבמחק
  9. אין לי ברירה אלא להעתיק מתוך עצמי (מתוך 'בחיי'):
    את ההבדלים בין ילדות וילדים גיליתי בקיץ של אותה שנה (1935), כאשר אמי היתה לוקחת אותי ‏ואת אחיותי להתרחץ בים. בחוף תל אביב, שבקצה רחוב אלנבי, היתה מלתחה מודרנית מופרדת ‏לגברים ולנשים. אמי כמובן לקחה אותי ללבוש את בגד הים במלתחת הנשים. הייתי מסתובב שם בין ‏הנשים המחליפות בגדים ללא בושה, או מתקלחות עירומות במקלחות וחושב לעצמי, איזה טיפשות, ‏איך הן לא מבינות שאני כבר מבין הכול ואיך הן מחליפות בגדים בלי לעצום את העיניים? מכולן אני ‏זוכר אישה אחת, עצומת ממדים, ששכבה עירומה על מיטת עץ גבוהה, כשאישה אחרת בבגד ים ‏עומדת ומעסה את גבה. עמדתי מוקסם, מרותק לישבנה החשוף ולא יודע את נפשי. כשסיפרתי את זה ‏לזאביק, הבן של המכולת, שהיה שכני לבית ברחוב המגיד, השביע אותי שאקח אותו גם. אמי הסכימה, ‏אבל כשהגענו למלתחה אמרה לו לחכות לנו בחוץ, כי הַכְּניסה היא רק לנשים. כששאל למה אני נכנס, ‏הסבירה לו שאני עוד קטן ומותר לי. הוא כמעט פרץ בבכי מרוב צער, אבל כשיצאתי מהמלתחה ‏כעבור עשר דקות ופגשתי אותו, היו לו עיניים נוצצות. ‏
    ‏"אל תשאל איזה כיף! ראיתי לבחורות את הכול!"‏
    ‏"איך? הרי לא נכנסת!"‏
    ‏"אני הסתכלתי מלמטה!"‏
    התברר שמבנה המלתחה היה עשוי לוחות עץ, שניצבו על כלונסאות שהיו נעוצות בחולות הים. אל ‏המבנה הזה היו נכנסים מצדו הפונה אל רחוב אלנבי, בגובה המדרכה, ומהצד השני היו יורדים ‏במדרגות ישר לחוף. כשזאביק המתין לי, הוא התחיל לזחול על ארבע בין הכלונסאות, ואז גילה ‏שרצפת העץ שמעליו מלאה חריצים שדרכם אפשר לראות את רגלי הנשים העירומות, ובאזור ‏המקלחות היה אפשר לראות אפילו את הפרדס השחור שלהן, וכשהן היו מתכופפות לסבן את הרגליים, ‏ניתן היה להבחין בשדיהן הנפולים. מאז אותו יום, כבר לא עניין אותי לראות את הנשים מלמעלה. ‏הייתי מחליף את בגדי במהירות רבה ורץ להצטרף לזאביק כדי להסתכל עליהן בצורה יסודית יותר. ‏

    השבמחק
  10. 1. אסקימוסי??
    2. גרתי בתל אביב והיתה הסעה מאורגנת דווקא לחוף ג'בליה ביפו או לחוף הסלע בבת ים.
    3. שכחת את הטיירות שהגדולים היו מעיפים ברוח על החוף?

    השבמחק
    תשובות
    1. ולמה נסעו לג'בליה ? - כי צינור הביוב בזבוטינסקי פלט את ה"חרצפים" שבעיקר מילאו את חוף גורדון (הבריכה עדיין לא היתה) - לכן נדדנו דרומה (גם לחוף הסלע בבת-ים :-)

      מחק
  11. דרורית אמיתי-דרוריום שישי, 06 אוגוסט, 2021

    חוף גורדון, שנות השישים המוקדמות: ‎
    מי עוד למד שחייה בשיעורים פרטיים אצל אהרונצ׳יק המציל - וחווה את השיעורים הראשונים בתרגול תנועות השחייה ‏בשכיבה על הבטן על החול החם? ‎
    רק אחרי תרגול נמרץ של התנועות ושכלולן עד דק - נכנסים למי הים. ‎
    חשבתי שאני היחידה שלמדה בשיטה המוזרה הזו עד ששמעתי ברדיו לפני שנים את אריק אינשטיין מספר שכך למד ‏שחייה אצל אהרונצ׳יק, וזה המשותף היחיד לאריק אינשטיין ולי (חוץ מאהבת השירים ששר. בטוחה שגם הוא אהב ‏אותם) - כי לשיר הוא ידע טוב ממני‎....‎
    ועוד הבדל היה בינינו: סביר שאריק אינשטיין ידע לשחות וסיים את לימודיו בהצלחה. ‎
    אצלי השחייה הגיעה עד לרגע השיא - ואז הגיעה התפנית בעלילה: ‎
    לאחר כמה שבועות של שיעורים פרטיים אצל המציל הבכיר ביותר בים התיכון (ולא בקבוצה בבריכת הדסה, כמו כולם. ‏אולי ההורים שלי חשבו שאני חייבת לדעת לשחות בים, שמא יבואו הנאצים ואצטרך להימלט אל עבר האוקינוס...) אני ‏מסיימת את הלימודים העיוניים על החול ואת הפרקטיקה במים. ‎
    זה הרגע בו מגיע הטקס המרגש: אהרונצ׳יק המציל משיט אותי על חסקה אל מעבר לגלים, דוחף אותי מעליה אל המים ‏ומצפה שאשחה לצד החסקה אל החוף. מי שמגיע לחוף - עשה עלייה והפך מתלמיד לשחיין, בוגר לימודי אהרונצ׳יק. ‎
    אני שוחה יפה ומקפידה לזכור את התנועות שתירגלתי על החול - אלא שמיד מסיט (כנראה) אותו אהרונצ׳יק עצמו את ‏מבטו ממני, הילדה בת העשר. המציל מתעניין בסביבה, כנראה במיוחד בנשים שבה, אולי גם מניף את המשוט בתנועה ‏מרשימה ומתחיל לחתור אל החוף - ובה בעת תוקע את חרטום החסקה היישר אל תוך אחורי הראש שלי.‎ ‎
    מכה רצינית. אני צונחת לי לאיטי מטה-מטה, אל תוך המים. המציל עומד על החסקה והחסקה - מעליי. ‎
    הזמן נדמה כנצח נצחים ובמים צבעים נהדרים מתפתלים בצורות מוזרות. ‎
    המציל כנראה עדיין מתעניין באישה פנויה להצלה ואני שומעת צעקות עמומות ״הילדה, הילדה״ שאולי נצעקו מסביב ‏ואולי בקעו מראשי המוכה, עד שהמציל האגדי שולף אותי (סוף סוף) מתחת לחסקה, משכיב אותי עליה, חותר אל ‏החוף, מושיב אותי (על חשבונו!) בכסא נוח, מכבד אותי (על חשבונו!) בגזוז, שואל אותי מה שלומי, אני עונה ״בסדר״ ‏והוא שולח אותי הביתה עם הוראה רפואית-מצילית: ״תנוחי בבית״. ‎
    זוכרים את מיליון המדרגות שצריך לעלות מחוף גורדון לרחוב הירקון? אני זוכרת. הלומה ומסוחררת אני עולה ‏במדרגות האין סופיות, ובדיוק באותם רגעים יורדת באותן מדרגות אפרת, בת דודתי בת החמש עשרה, לרחוץ בים או ‏להשתזף כמנהג הימים ההם. למרות גילה הצעיר היא מבינה שאני משובשת לחלוטין, שואלת מה קרה, מוותרת מיד על ‏השיזוף ולוקחת אותי במונית הביתה (פעם ראשונה בחיי במונית!) ובה אני מקיאה את נשמתי, את פחדיי, את המים ‏המלוחים שבלעתי ואת הגזוז‎.‎
    זעזוע מוח. חודש במיטה ואל תתנו לה לישון הרבה, קובע ד״ר אדר שעובד באיכילוב והוזעק על ידי ההורים לביקור ‏בית פרטי. ‎
    עדיף שהילדה תהיה בבית עם השגחה, ולא בבית החולים עם החיידקים והווירוסים. אני אבוא אחת ליומיים לראות מה ‏שלומה, מבטיח ד״ר קראוזה שעובד בקופת חולים ומשלים הכנסה בביקורי בית. ‎
    לאחר מספר ימים מגיע אהרונצ׳יק. בא לבקר את הטובעת. בחגיגיות רבה הוא מגיש להוריי בונבוניירה ענקית - והם ‏נרגשים מהמחווה. אהרונצ׳יק בכבודו ובעצמו! והוא זה שהציל את הילדה! לא סתם מתנה: בונבוניירה ממציל ידוע, ‏שכותבים עליו בעיתונים, וגם אמר שלא ייקח כסף עבור השיעור האחרון, זאת אומרת, בגלל שבסופו של דבר הרי לא ‏שחיתי לחוף ולא עברתי את מבחן הסיום. איזה איש! ‎
    כך למדתי לשחות. ‎
    אני וגם אריק אינשטיין. באותה שיטה. ‎

    ומאז אינני שוחה‎.‎

    השבמחק
  12. המצילים של ש"ס
    https://www.facebook.com/watch/?v=877377109061471

    השבמחק
  13. ואיך שכחתם את שירו הנפלא של אהרון זאב ‏(מהזיכרון): ‏
    אבי לימד אותי לשחות.‏
    רחוק, רחוק,‏
    עד צוואר עמוק.‏
    נכנס אתי – ויעמוד.‏
    לא פחדתי: אבי גיבור!‏
    קצת רעדתי... מקור.‏

    ועוד כמה בתים נהדרים. פורסם בשנות הארבעים ב'דבר לילדים' וכונס בספרו 'פרחי בר', 1951.‏

    השבמחק
    תשובות
    1. וגם המארש משנות השלושים של פנחס לנדר אלעד (גם כן ב"דבר") בהלחנת דניאל סמבורסקי:
      יוֹם יוֹם אֶל הַיָּם.
      יָם זֶה הַכָּחֹל,
      בְּמֵימָיו אֶרְחַץ,
      אֶתְפַּלֵּשׁ בַּחוֹל.
      עַל צַוְּארֵי גַּלָּיו,
      כְּעַל סוּסִים אֶרְכַּב,
      דַּהֲרוּ גַּלִּים,
      חִישׁ אֶל הַמֶּרְחָב!
      ...

      מחק
  14. ‎בשנות השישים הייתה גם בריכה הידועה בשם 'גן-הדסה' באזור שהיה ליד גן החיות בת''א‎.
    כמו כן, אהבו להשתכשך בבריכות של המזרקות הציבוריות,דוגמת כיכר דיזנגוף ואנדרטת מייסדי ת'א בשד' ‏רוטשילד‎.

    השבמחק
    תשובות
    1. לא. בריכת הדסה נסגרה בסוף שנות ה-50

      מחק
    2. אני למדתי לשחות בבריכת הדסה וזה היה 1963 או 1964

      מחק
  15. אור ואסף פגעו פגיעה של ממש בחיפאים. מדוע להתעלם מחופי חיפה: בבת גלים נמצאים החוף השקט הסגור ממש תחת בית החולים רמב"ם ומשיק לבסיס חיל הים, חוף בת גלים הפתוח, ולידו בסמוך לקזינו בריכת בת גלים האולימפית עם מי הים המלוחים, ולידה חוף סלעי שקשה לגשת ממנו למים, ושם ישבו בסבלנות דייגים.
    דרומית משם השתרע חוף הכרמל הסגור ובלשון החיפאים קאיאביץ' (שיבוש של המונח הבריטי שהוא עצמו אינגלוש של שם הבעלים כאיאט-ביץ'). שם בשמי חוף הכרמל מעל הארטיק-קרטיב שוטטו עפיפונים (טיארות), ואפילו נערכו תחרויות: מי מעיף גבוה יותר. על הרציף ליד המלתחות היו מיני קינטוסקופים - מכונות ראינוע: משלשלים כמה פרוטות ורואים סוס דוהר ודוהר, או אקרובט מתהפך ומתהפך.
    וכן, צפונית לחיפה היו גם חופי הקריות – קרית חיים, קרית ים.
    כקונטרה לבריכת בת גלים היתה בלב העיר, ליד קולנוע תמר בריכת הפועל, שנהרסה כשקיר הקולנוע התמוטט לתוכה.
    בחוף השקט היו לאורך החוף סלעים וחוץ מלטבול לידם, קשה היה לשחות שם. לפני שעקרו אותם, היו שני גשרים בני כמה עשרות מטרים שחלפו מעל הסלעים אל הים הנקי. בהיותם מכוסים ירוקת חלקלקה הם דוקא יצרו סיכון של גלישה בלתי מתונה. האמיצים קפצו ראש ממרום הגשר.
    וא-פרו-פו קאיאביץ': ממול מעבר לכביש המוביל דרומה, שוכנים בתי הקברות של חיפה. על בר מינן אמרו (בדרך כלל ביידיש): "ער ליגט שוין אין קאיאביטש" "הוא כבר שוכב בקאיאביץ'."
    שבת שלום.

    השבמחק
    תשובות
    1. עולם הפוך.. ירושלמי (אני) כותב על תל אביב, תל-אביבי (אתה) כותב על חיפה. העיקר שתיקנת והשלמת.

      מחק
  16. יעקב בלומנטל ( יענקץ)יום ראשון, 08 אוגוסט, 2021

    החזרת אותי לימי ילדותי גרתי עם הורי קרוב מאוד לים רחוב א.ד.גורדון למדתי בבית הספר היסודי בית חנוך בצפון אשר ברחוב לסל לא רחוק מבית מגורי שחיה למדתי מסודר בבריכת גן הדסה שהיה ממוקם פחות או יותר היכן שעומדת היום עירית תל אביב את רוב ימי השבתות ביליתי בחוף הים חוף גורדון ששם המציל היה אהרונציק שבתו הייתה בת כיתתי המון תודה על רשימה זו

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.