אוגוסט הנורא כבר כאן והשרב מכה בנו במלוא עוזו ותוקפו. מה עושים? נשארים כמה שיותר זמן בבית הממוזג, שותים משקאות קרים, זוללים אבטיחים צוננים, מלקקים ארטיקים, ובעיקר הולכים לים (והירושלמים והקיבוצניקים – לבריכה).
הים התיכון הוא משאב הטבע האהוב, הזול והשימושי ביותר שהטבע העניק לנו. לא תמיד אנו מתייחסים אליו יפה, אבל הוא תמיד כאן לצדנו. שקט או סוער, רוגש או זועף, גלי או גְּבַהּ-גלי, תמיד יפה להתבונן בשקיעת השמש בתוך הים, תמיד מרגיע להסתכל על גליו של הים ולהקשיב למִשבריו, ולא פחות יפה להסתכל סביב.
עד לפני כמה עשרות שנים היה הים פתוח ונגיש הרבה יותר ממה שהוא היום. איש לא העלה על דעתו להקים בתי מלון (טוב, חוץ מ'שרתון' ו'הילטון') או דירות יוקרה ב'קו הראשון'. לא חשבו אפילו על טיילת. 'שובר גלים' נחשב אז לשיא הקִדמה. שפת הים הייתה הרבה יותר רחבה, אבל היא גם הייתה מלוכלכת יותר. היו שפכים והיה סירחון, היה זפת בשפע, מדוזות וחרצפים.
באותם ימים היו מצילים שריריים ושזופים שנודעו לתהילה, כמו אמיל אבינרי בחוף אלנבי ואהרונצ'יק בר-אל (אלקינד) בחוף גורדון. הם צרחו ברמקולים מפח: 'לזוז ימינה', 'לזוז שמאלה', 'כולם לצאת', הניפו דגלים כחול-לבן או שחור מעל סוכתם, לימדו בני נוער לשחות, ובעיקר הצילו אלפי אנשים מטביעה. ממלכתם של המצילים התנהלה מראש מגדל עץ לא גבוה שאליו טיפסת בסולם, וכמובן ובעיקר מעל גבי ה'חסקה' הלבנה ומשוטיה הארוכים – הפטנט הארץ-ישראלי שאיש עדיין לא קיבל עליו פרס נובל.
אהרונ'ציק היה לא רק מציל, גם סופר ומשורר
היו כמובן מוכרי הארטיקים, שרכסו על החזה השעיר שלהם קופסאות קירור לבנות עם ציור של אסקמוסי. הם סבבו בחול בין הרגליים, פשוטו כמשמעו, צעקו 'שוקולד, בננה, אסקימו, לימון', ומכרו קרטיבים שנזלו מיד כשהנייר קולף מעליהם. ולא נשכח גם את בעלי הזרוע והחזקות, שהם ורק הם הורשו למכור במחיר מופקע את זכות הישיבה על כסאות נוח מתקפלים.
הילדים לא הלכו לים לבד אף פעם. 'ים הרי נוצר כדי שייטבעו בו', ציטט יאיר גרבוז את אמא שלו באחד מסיפוריו ה'פולניים'. הילדים הגיעו לים כחלק מבילוי משפחתי עם אבא-אמא וקרם שיזוף שנמרח בנדיבות על כל חלקי הגוף הלבנבנים, או במסגרת ה'קייטנה'.
הקייטנות הללו, שבשנות החמישים והשישים היו ברירת המחדל הקייצית של כל ילדי ישראל, היו ממינים שונים ומסוגים שונים, אבל כולם הגיעו גם לים. הגננות או המדריכים של הקטנטנים היו מגדרים בחבל פינת שכשוך, ואלה היו גבולות הים המובטח, שרק בתוכם יכלו הילדים לטבול. הילדים הגדולים כבר היו חופשיים יותר, אבל גם הם היו נתונים לפיקוח אימתני של הורים או מדריכים. בים הרי טובעים...
אמא וילדה, כסאות נוח, מטקות וחסקה, 1949
יש חופי ים לאורך כל גבולה המערבי של הארץ: מנהריה, עכו וחיפה בצפון, עבוֹר בדוֹר-נחשולים (שפעם קראו לו טַנְטוּרָה), מכמורת והבונים, ועד פלמחים, אשדוד ואשקלון בדרום (כמובן שהיו גם את חופי כנרת, אבל זהו סיפור אחר לגמרי שלא קשור לים התיכון). אבל לא ניתמם, כשאמרו 'ניסע לים' התכוונו בעיקר ל'חופי הכרך', ואין כרך אלא תל אביב. וכשאמרו 'ים' התכוונו לא רק למים הצוננים, העכורים והמלוחים, אלא גם לצעירים החסונים ששיחקו כדורגל או מטקות על הראש של כולם, וכמובן גם לבנות הנאוות, שהתפרקדו על החול החם והפקירו את גופן לשמש הקופחת ולמבטי הגברברים. חוף שרתון, חוף גורדון, וחוף פרישמן הובילו את מצעד הפופולריות. למיטיבי לכת וחובבי סיכונים היה גם את חוף תל ברוך המסתורי, ממלכת הסרסורים והיצאניות.
והיו גם בריכות. מילדותנו בתל אביב של שנות השישים אנו זוכרים את בריכת גורדון, שנפתחה בשנת 1956 (שנת הולדתנו), את בריכת גלית ביד אליהו שנפתחה ב-1964, את הבריכה הלימודית ברמת אביב שנפתחה ב-1967 וכמובן את בריכת גלי-גיל ברמת גן שפעלה בין השנים 1994-1946. אבל בריכה זה לא ים. בבריכה אין חול ואין זפת ואין מקלחות בחוץ על רמפה של קרשים. היא נקייה מדי...
את מסענו הנוסטלגי לים נפתח בפסקול המתבקש: 'ניסע לים' – שיר נפלא ולא כל כך מוכר לצעירי דורנו. מאיר אריאל כתב ושלום חנוך הלחין בשנת 1964 או 1965, כאשר השניים עוד גרו בקיבוץ משמרות והיו חלק מלהקת הקיבוץ שנקראה 'משמרון'. השיר זכור, למי שזוכר, בעיקר בביצועה של שלישיית התאומים (1969), אבל הנה הקלטה מוקדמת, מדצמבר 1967, ובה שרים שלושה חברי להקת הנח"ל דאז, שלום חנוך, אלי מגן ומנחם זילברמן.
המילים המשעשעות והעוקצניות של מאיר אריאל מובאות בסרטון. חבל שלא משמיעים יותר את השיר הנהדר הזה:
'ניסע לים, נראה שם חתיכות בהמונן'
הנה מבחר תמונות ים מאוספי הישראליאנה של הָדי אור. התמונות נלקחו מתוך אלבומים משפחתיים שהתגלגלו לשווקי פשפשים, ולפיכך קשה לתארך אותן ולזהות את המיקום המדויק שבו צולמו. נשמח לקבל עזרה מן הקוראים.
*
תחילה נשלם חוב של כבוד ל'קזינו', שלמרות שמו לא היה מועדון הימורים אלא בסך הכל בית קפה ואולם אירועים.
קזינו גלי אביב, שנבנה ממש בתוך המים (באזור כיכר הרברט סמואל של היום), נפתח בשנת 1922 ומיד היה אטרקציה אדריכלית שמשכה את כל בלייני תל אביב הקטנה. המקום עבר תהפוכות רבות, עד שפסק לפעול ב-1936.
סדרת התמונות הבאה צולמה בשנת 1959, כאשר ילדי 'קיטנת-ים' מרמת גן באו לשחות בים של תל אביב. מארגני הקייטנה דאגו להביא עמם שלט גדול שמספר מניין באו ומי הם התורמים הנכבדים שסייעו להם.
סיפורו המעניין של בית היתומים הרמת-גני של אלימלך דבורקין, שבין יתר מפעליו ארגן גם את 'קיטנת-ים', סופר על ידי הדי אור כאן.
המציל ובידו רמקול מפח
ה'חסקה' על תושבת העץ (שני 'חמורים') והמציל מעליה כורז ברמקול ומוקף במעריצים
החַסַקֶה היא כידוע פיתוח ישראלי מקורי. מהערך 'חסקה' בוויקיפדיה למדנו שהמצאתה מיוחסת למציל החירש שלמה אלחסוף, שגם היה נגר. הוא המציא אותה באמצע שנות השלושים של המאה הקודמת ומאז ועד היום היא מלווה את מצילי ישראל לדורותיהם. 'בלי סיפון או מעקה'...
מצילים על החסקה (על שפת הים ולא בתוכו) ובין רגליהם מציצים זאטוטים
וזו כמובן הזדמנות לרענן את שירם של יורם טהרלב ומשה וילנסקי, 'חסקה', שהושר על ידי להקת חיל הים בתכניתה 'שירת הים' (1971). הנה קליפ שהוקלט בשנת 1972 (הסולן הוא עודד בן חור):
את ילדי הקייטנות או הגנים אפשר היה לזהות בקלות. הם הלכו בטור והחזיקו ידיים. בראש הטור ובסופו צעדו המדריכים והמדריכות.
מה עשו הילדים הגדולים על שפת הים בין טבילה לשחייה? ספורט כמובן, ובעיקר משחקי כדור.
קייטנת נערים דתיים ומדריכיהם פוסעים אל הים מוקדם בבוקר, על רקע מגדל המציל ושורת כסאות הנוח.
חוף הים היה מאז ומתמיד מקום מבוקש להצטלם בו בפוזה של דוגמניות. דרך התמונות אפשר לעקוב אחרי גלגוליה של אופנת בגדי הים.
ומי ישכח את האבובים השחורים, גלגלי השחייה של פעם, שאותם ניפחו במשאבות של צמיגי רכב. לא נוי היה להן ולא צבע חגיגי, אבל את העבודה הם עשו. ילדים ומבוגרים יכלו לשבת בתוך החור, להחזיק חזק באבוב, לצוף על פני המים ולהרגיש בשמיים.
לילדים הקטנים הביאו מהבית גלגלי ים קטנים מניילון שאפשר היה לנפח בפה. ראש הברווז שצמח מן הגלגל כבר היה בונוס. היפה שבדבר היה שלמן הרגע שבו סיימת לנפח וסתמת את פיית הניפוח כבר החל האוויר לצאת אט אט...
וכמובן שהיו גם מזרוני ים מתנפחים. הם היו פשוטים ולא ממותגים כמו היום, אבל בעצם לא הרבה השתנה.
מי ברגל, מי ברכב...
ליד חוף הים היו סוסי עץ על גלגלים שהרכיבה עליהם (תמורת תשלום כמובן) הייתה חלק מחווית הים של הזאטוטים. סוס מספר 3 היה כנראה האהוב מכולם...
גם מבוגרים הם סוג של ילדים
היו מגדלי מצילים שנוצלו לצורכי פרסומות מסחריות, בדרך כלל לסיגריות ('דובק 10', 'מטוסיאן').
סוכת מציל בנהריה עטופה בפרסומת לסיגריות 'מטוסיאן'
כמובן שהיו גם בריכות, בערים ובקיבוצים. שם לא היה חול ים, אבל היו מקפצות בגבהים שונים.
הבריכות בקיבוצים שימשו את הקיבוצניקים 'המיליונרים', בתום יום העבודה המפרך; ואילו הבריכות בערים שימשו במשך כל ימות השבוע בעיקר את ילדי הקייטנות המאורגנות, ובשבתות את כל השאר...
'המקום הנכון': בריכת 'תל אביב' נפתחה ב-1956 ומאז ידועה כבריכת גורדון
אז סעו לים ושתו מים, הרבה מים. אוגוסט הנורא כבר כאן...
