מה שלומך אחות? בין אידה נודל לריימונד אבקסיס

'אשה קטנה נושאת ביד קפואה דלי מים אל צריפה': אידה נודל בסיביר, סוף שנות השבעים. 
זו התמונה שנתנה לנעמי שמר את ההשראה לכתיבת השיר (גלוי לכולם)

חמש-עשרה שנה למותה של נעמי שמר (26 ביוני 2004)

מאת רעות ברוש

א. 'שלום לך, אידה נודל'

ביום שישי, 18 במאי 1979, פרסמה נעמי שמר ב'שַׁבְשֶׁבֶת', מדורה הקבוע בעיתון דבר, שיר שהוקדש לאידה נודל. כותרתו של השיר הייתה 'שלום לך, אידה נודל'. באותה עת חייתה נודל בכפר הקטן קריבושיינו שבסיביר (מחוז טומסק) ושם ריצתה ארבע שנות מאסר קשות ומייסרות בעקבות בקשתה לעלות ארצה ופעילותה למען אסירים מסורבי עלייה. בשנים אלו התמודדה אידה עם בדידות גדולה, בריאות רופפת וקשיי החיים בטמפרטורות קיצוניות ועם קושי יום-יומי לשרוד – להשיג את לחמה, לחמם את ביתה, ומעל הכל עם אי-ודאות באשר לעתיד מאבקה לעזוב את ברית המועצות. נעמי שמר תיארה את חייה של אידה נודל 'בלב ערבת השלג' והושיטה לה, באמצעות השיר, יד חמה ואוהבת, יד אחות. השיר לא הולחן ולימים פורסם גם בספר גימל של נעמי שמר (ידיעות אחרונות, 1982).

בשיחה שערכתי לפני שנה עם אידה נודל (13 ביוני 2018), היום בת 88, היא סיפרה לי כי את השיר של שמר הקריאה לה אחותה לנה בטלפון כמה שנים אחרי שנכתב. זה היה כאשר אידה התגוררה בעיירה בֶּנְדֶרִי שברפובליקת מולדבה (היום טיגינה, מדרום-מזרח לקישינב), שאליה הוגלתה לאחר שחרורה מסיביר ולאחר שבקשתה לגור במוסקבה סורבה. בבנדרי התאפשר לה מדי פעם קשר טלפוני עם הארץ. ממרחק השנים זכרה אידה בעיקר את תחושת הביטחון שהשיר נסך בה. 'זה היה חשוב מאד לי ולביטחון שלי. הרגשתי כך יותר שמורה. כאשר השלטון כל כך נגדי, אם בישראל כותבים עליי שיר בעיתון, וזוכרים אותי, אז אני יותר מוגנת'.

אידה בפתח צריפה בגלותה בסיביר, סוף שנות השבעים (גלוי לכולם)

במהלך השנים בהן חייתה בקריבושיינו, ולאורך כל מאבקה לקבלת אשרת יציאה מברית המועצות, קיבלה אידה נודל מעל 20,000 מכתבי תמיכה מרחבי העולם. המכתבים היו עבורה נקודות של אור וחיזוק בהתמודדות הקשה מנשוא. בספרה יד בחשכה: אוטוביוגרפיה של אסירת ציון (אור-עם, 1994) היא תיארה את השפעתם המיטיבה של המכתבים: 

היו רגעים מתסכלים, שבהם מעדתי והחלקתי בעודי נושאת את דליי המים, ואז הייתי תוהה בלבי, האם אמנם יש משמעות כלשהי לחיי. אך משקיבלתי את חבילות המכתבים, התפזרו ספקותיי, וחשתי, שדמעותיי לא היו לשווא (עמ' 178).

באוגוסט 1980 שלחה אידה מכתב גלוי לכל ידידיה ותומכיה בעולם ובו כתבה:

ידידים יקרים!  

הדואר העביר אלי את מכתביכם, כאן בסיביר הרחוקה. מילות תמיכה ועידוד, תקווה ואמונה בניצחון ובצדק. קשה לי לתאר את הרגשתי, כשקראתי אותם – הופתעתי לגלות עד כמה אנשים מבינים אותי ושותפים לאמונתי ויחד עם זאת חשתי כאב על דאגתכם הרבה, ומגוון של רגשות אחרים, שאיני יודעת לקרוא להם בשם.

כשאדם נקלע למצב כמו שלי, כשחייו תלויים במידת ההזדהות של אחרים בגורלו, כאשר רוחו כורעת תחת נטל הקשיים שבדרך, וספקות מחלחלים לנשמתו, יש במכתבי התמיכה הללו משום כוח מחיה.  

כשאדם נקלע למצב כמו שלי ולפתע מושטות אליו מאות ואלפי ידיים, ידיים שמעולם קודם לכן הוא לא לחץ, ואפילו לא ידע על קיומן, הוא חש בעוצמה רבה את הקשר בין בני אדם, שהשפה המרחק הפיסי מפרידים ביניהם, אך הם מאוחדים בהכרתם בכבוד האדם וברצונם להגן עליו (עמ' 191-190).

Center for Jewish History

בשנת 1980, כחלק מהמאבק למען שיחרורה של אידה, יצא תקליט שנשא את השם 'שלום אידה נודל' ובו ארבע רצועות: נעמי שמר קראה את השיר שכתבה, שגם העניק לתקליט את שמו; השחקנית חנה מרון קראה קטעים מדבריה של אידה נודל בפני שופטיה בשנת 1978 (בתרגום לעברית, כמובן); השיר 'שלח את עמי', ולבסוף הקלטה של שיחת טלפון עם אידה עצמה. 

באותה שנה הגיעה השחקנית ג'יין פונדה לביקור בישראל ונפגשה, בין השאר, עם נעמי שמר, שקראה בפניה את השיר 'שלום לך, אידה נודל'. פונדה התרגשה והחליטה לתת את חלקה במאבקה של אסירת המצפון (מוטי זעירא, על הדבש ועל העוקץ: נעמי שמר, סיפור חיים, 2017, עמ' 387). 

ארבע שנים אחר כך, באפריל 1984, פגשה פונדה את אידה בבית מלון בקישינב וכמה ימים אחר כך התירו השלטונות לפונדה לבקר את נודל בביתה בבנדרי. ביקורה היה חשוב מאד עבור אידה, הן לגופו, כחוויה אישית מחזקת, הן כאירוע שהיה בו כדי להפנות את דעת הקהל הבינלאומית לסיפורה.

ב-15 באוקטובר 1987, כשהגיעה אידה נודל לארץ לאחר 15 שנות מאבק וציפייה מיוסרת, טסה ג'יין פונדה במיוחד לישראל כדי להשתתף בקבלת פניה של האסירה המפורסמת.

קבלת הפנים לאידה נודל בנמל התעופה בן-גוריון. משמאל לימין: ג'יין פונדה, שמעון פרס, אידה נודל, יצחק שמיר, ארמנד האמר, לנה פרידמן (אחותה של אידה), אבי פזנר, חייקה גרוסמן (צילום: מגי אוחיון; ארכיון התצלומים הלאומי)

כמה רעיונות מרכזיים חורזים את השיר 'שלום לך אידה נודל', והעיקרי שבהם הוא תחושת האחווה הנשית שמובעת במילה החוזרת 'אחותי', והקריאה ל'ברית נשים תאומות'. נעמי שמר חשה כ'אחותה' של אידה, אך לאידה הייתה גם אחות אמיתית, אילנה (לנה) פרידמן, שעלתה לארץ ב-1972 עם משפחתה והפכה לרוח החיה מאחורי המאבק לשחרור אחותה. באחת מפגישותיה של לנה עם מזכיר המדינה האמריקאי ג'ורג' שולץ הוא אמר לה: 'רק בין יהודים יכולה אחות – לא אֵם או רעיה – להילחם במסירות ובנחישות כזו לשחרור אחותה' (יד בחשכה, עמ' 263).

עוד רעיון ששמר הביעה בשיר הוא הרוח המפעמת בשתי נשים שחולקות גורל וייעוד משותפים. לאורך כל מאבקה לעלות ארצה תפשה אידה את פעילותה לא רק כרצון למימוש אידיאל פרטי אלא גם הבנה שהיא הפכה, שלא לרצונה, סמל של מאבק לאומי. תחושה זו באה לידי ביטוי בדברים שכתבה בסוף ספרה, בתיאור הגעתה ארצה: 

חזרתי הביתה. 

על אף השעה המאוחרת – חג שמחת תורה הסתיים מספר שעות קודם לכן – התאספו אלפי ישראלים בשדה התעופה, צעירים וזקנים, חברי ממשלה ואזרחים מן השורה, אנשים מאמינים ואנשים חילוניים, לחוג את החגיגה, שהובטחה לנו על ידי נביאינו – השיבה הביתה! חשתי שמחה רבה, אחריות וכבוד על שנפל בחלקי לסמל את השיבה. החגיגות נערכו לא רק בישראל; אנשים מכל רחבי העולם, שעזרו להוציא את הסיבה לחגיגה הזו מן הכח אל הפועל, שמחו וצהלו איתנו. לבי התמלא בתחושת ניצחון, ועם השמחה נצרתי גם את רגעי הסבל והדמעות (עמ' 263).

מעריב, 16 באוקטובר 1987

ב. 'מה שלומך אחות'?

ריימונד אבקסיס (צילום מסך מהטלוויזיה המרוקנית)

שיר אחר שכתבה נעמי שמר, 'מה שלומך אחות', נקשר גם כן לאידה נודל. בקטלוג הספרייה הלאומית נכתב 'יש אומרים שנכתב בהשראת דמותה של אסירת ציון אידה נודל בטרם עלתה ארצה ... בשיר הנוכחי מנסה שמר לדבר עם ה"אחות" ממרחקים, לעודדה ולנחמה'.

אלא ששיר זה במקורו נכתב בשנת 1986 עבור שתי 'אחיות' אחרות: הזמרת חוה אלברשטיין, ילידת שצ'צ'ין בפולין (1946), שעלתה לארץ בשנת 1951 כשהיא בת ארבע, והזמרת ריימונד אבקסיס, ילידת קזבלנקה שבמרוקו (1943), שעלתה לארץ בשנת 1953 כשהיא בת עשר.

בדיסק 'נעמי שמר: אסיף' (1998) נכתב כיצד נולד השיר:

חוה אלברשטיין קראה את סיפורה של ריימונד וביקשה להכירה. כשנפגשו והחליטו לשיר ביחד, הציעה ריימונד שנעמי שמר תכתוב להן. לאחר מפגש – משולש – מלהיב בא לעולם 'מה שלומך אחות'. השיר בוצע לראשונה בטלוויזיה ב'סיבה למסיבה' של רבקה מיכאלי, וזו ההקלטה המקורית.

ואלה המילים של 'מה שלומך אחות' עם ההקדשה 'לחוה וריימונד':

נעמי שמר, ספר ארבע, שבא, 1995

השיר נדפס גם בספרה האחרון של נעמי שמר סימני דרך (כינרת, 2003), ובו נשמטה ההקדשה ולמטה צויינו רק שמות הזמרות. מדוע נשמטה ההקדשה? על כך בהמשך.

לימים ביצעה אלברשטיין את השיר לבדה והוא נכלל בדיסק 'סרנדה' (2015).

ככל הנראה, חוה אלברשטיין קראה את סיפורה של ריימונד אבקסיס בריאיון ארוך שערכה עמה אירית רותם בעיתון מעריב, ב-28 ביוני 1985, ובו נכתב בין השאר: 

בריאיון לעיתון מעריב, לפני שנתיים (18 ביוני 2017), סיפרה ריימונד אבקסיס ליעקב בר-און על מפגשה עם נעמי שמר:

השיר נכלל גם בדיסק 'חפצים אישיים' (1987) של הזמר והשחקן משה בקר. זהו השיר היחידי בדיסק שלא נכתב במיוחד עבורו, ומעניין מה עמד מאחורי שיקול הדעת של שמר ובקר לשלבו בדיסק, על אף שהוא שיר כל כך 'נשי'.

כשריאיינתי את אידה נודל היא סיפרה לי כי גם היא שמעה ששיר זה נכתב עליה, אבל אינה יודעת זאת בוודאות. בפגישותיה עם נעמי שמר היא אף פעם לא דיברה איתה על כך. עם זאת, שמר אכן הקדישה את השיר לאידה כמה ימים לאחר שהגיעה ארצה. זה היה במפגש משפחתי מצומצם, שאליו הוזמנו האנשים הקרובים שהיו שותפים למאבק, ובתוכם גם נעמי שמר. במהלך המפגש נעמי שרה לאידה את השיר 'מה שלומך אחות' (ונזכיר, כי לשיר שבאמת הוקדש לה, 'שלום לך, אידה נודל', לא היה לחן).

אכן ישנם קווי דמיון בין שני השירים, ובעיקר אידאל האחווה הנשית, שיש בכוחה לחבר בין מזרח למערב, בין קרובה לרחוקה, והיא מצליחה לרקום חוט דק ביניהן. בשני השירים מתוארת התמודדות עם סבל, קושי וייאוש, שמתוכהה בוקעת תקווה ובקשה שלא להיאלם – 'אל יחדל קולך' מכאן, ו'הרוח שמדובבת את שפתייך האילמות' מכאן. הרוח חסרת התוחלת של ספר קהלת הופכת להיות רוח האדם, המפעמת בלבבות ומחזקת אותם. מילותיה של נעמי שמר, 'מה שלא נולד בדמע לא שווה הרבה', מהדהדות את הדברים שנשאה אידה נודל בפני שופטיה בשנת 1978:

שבע השנים הללו, שבגללן אני יושבת על כיסא הנאשמים, היו השנים הקשות והנפלאות ביותר בחיי. באותן שבע שנים למדתי לצעוד בראש זקוף, כאדם גאה וכיהודייה גאה ... בכל פעם שהצלחתי להציל את חייו של קורבן נוסף, התמלא לבי רגש שאין דומה לו (יד בחשכה, עמ' 139).

ואולי באמת, בשעה שכתבה נעמי שמר את השיר 'מה שלומך אחות', גם דמותה של אידה נודל עמדה לנגד עיניה, ולא בכדי הקדישה לה דווקא שיר זה במפגש עימה.

ג. ואולי נעמי שמר בכלל כתבה על עצמה?

משפחת ספיר בקבוצת כנרת. מימין לשמאל: האם רבקה, נעמי, יענקלה, האב מאיר, רותיק (הספרייה הלאומית)

בשולי רשימה זו נביא את עמדתם של עמוס ותמר רודנר, מחבריה הקרובים של נעמי שמר, שגם ערכו את רוב ספריה. 

לדעתם, כפי שנמסרה לדוד אסף עורך הבלוג ורשימה זו, אין זה מקרה שההקדשה 'לחוה וריימונד', שנדפסה בספר ארבע, הושמטה במהדורת סימני דרך. חוה אלברשטיין וריימונד אבקסיס אכן הזמינו ממנה את השיר, אך כאשר היא כתבה אותו חשבה על עצמה ועל אחותה רותיק. את הניחומים שביקשה באותה שעה היא מצאה בקשר עם אחותה הממשית, שלא הייתה במרחקים אלא במושבה כנרת, לא הרחק מקבוצת כנרת בה נולדו שתיהן.

שמר, שכתבה רבים משיריה לפי הזמנה, הדגישה תמיד שההזמנה החיצונית צריכה לפגוש הזמנה פנימית. במקרה זה, ההזמנה החיצונית (של חוה וריימונד) התקשרה עם השיחות הרבות שניהלה נעמי באותה עת, שהייתה לה קשה באופן אישי, עם אחותה רותיק ובתרומתה של האחות להרגעתה, 'בְּשָׁעָה שֶׁקָּשֶׁה לִי לָשִׁיר וְהַכֹּל מִתְמוֹטֵט עַל רֹאשִׁי'.

ובכן, שלוש, ואולי ארבע, אחיות...

ד. 'מה שלומך אחות': מבחר ביצועים

נוסף על הדואט של חוה אלברשטיין וריימונד אבקסיס ועל הסולו של משה בקר מצויים באינטרנט עוד כמה ביצועים יפים של השיר.

עדי כהן ומירה עוואד בתכנית 'מחווה לאמן' בתיאטרון הקאמרי. זהו חיבור בין שתי זמרות צעירות, שניתן לראותו כמעין שיחזור של החיבור בין חוה אלברשטיין וריימונד אבקסיס.

הקשר בין מיטל טרבלסי לבין נעמי שמר התחיל בשנת 1996, אז הציעה לה נעמי לשיר את 'הו רב חובל', שירו של וולט ויטמן, ששמר תירגמה והלחינה לזיכרו של יצחק רבין. 

הביצוע נלקח מתוך הדיסק 'שירת נעמי', שיצא בשנת 2012 לזיכרה של נעמי שמר.

ההרכב המוזיקלי 'תמונות חיינו' מארח את חן רותם:

וכאן ביצוע מרטיט לב של ענת מלמוד בהופעה חיה:

וכאן ביצוע מרגש של חניכות תנועת הנוער העובד, בעברית ובערבית, ששרות את השיר כהמנון של עוצמה נשית ביום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים:



ולבסוף, אליאל אבקסיס, בנה של ריימונד, בדיסק 'מורכב פשוט' (2012). אפשר להאזין לביצוע היפה שלו כאן (לוחצים על מס' 13 בצד ימין).
 _______________________

רעות ברוש היא דוקטורנטית בחוג לחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים.

גלגולו של ניגון: מה לשיר 'הבאר' של איציק פֶפֶר ולסרט 'שם הַוֶּרֶד'?

איציק פפר (מימין) ושלמה מיכוּאלס בביקורם באנגליה (1943) כנציגי הוועד היהודי האנטי-פשיסטי (ארכיון בית לוחמי הגטאות)

א. משהו על איציק פֶפֶר

השיר שנעסוק בו כאן – 'הבאר' (ובתרגומו העברי: 'שָׁם בִּמְקוֹם יוֹרִיק הַדֶּשֶׁא'), שחיבר משורר היידיש איציק פֶפֶר (שתי הפ' רפויות; Fefer) – אינו מוכר כל כך, וחבל. הוא יפה כשלעצמו, במילותיו ובצליליו, וגלגוליו המשונים אף מוסיפים לו לווית חן.

פפר (1952-1900) – כמו עמיתו ליב קוויטקו, שבו עסקנו ברשימה קודמת – הוא מן הדמויות הטרגיות שהצמיחה יהדות ברית המועצות במחצית הראשונה של המאה העשרים. משורר יידיש חשוב, שהאמין באמת ובתמים בקומוניזם והקדיש את חייו וכשרונותיו למפלגה, אך בעיקר להישרדות אישית. מבקריו (כמו המשורר פרץ מרקיש) ראו בו אדם דוגמטי, סכסכן ומחרחר ריב, ונזהרו מפניו, שכן הכל ידעו שהוא משמש גם מודיע של שירותי הביטחון (נקוו"ד, מג"ב).

הוא נולד בשנת 1900 בעיירה שְׁפּוֹלֶה שבפלך קייב, בלב לבו של 'תחום המושב' הרוסי. בימי מלחמת העולם השנייה פעל בוועד היהודי האנטי-פשיסטי, שבראשו עמד שחקן התאטרון הנערץ שלמה מיכוּאֶלס. מטרת הוועד, שהוקם בעידודו של סטאלין וכל חבריו היו יוצרים, אמנים ואנשי רוח, הייתה לגייס אהדה בקרב יהדות העולם המערבי למלחמתה של ברית המועצות בגרמנים. מיכואלס ופפר נסעו ב-1943 לאנגליה ולארה"ב ומטבע הדברים זכו לקבלת פנים אוהדת.

איציק פפר (משמאל), שלמה מיכואלס ואלברט איינשטיין בביקור בארה"ב, 1943

הנה הקלטה מאותו ביקור, שבו קרא פפר ביידיש פואמה שכתב במוסקבה בשנת 1942: 'איך בין אַ ייִד' (אני יהודי). זו פואמה מרשימה, שכנדרש וכמצופה כללה גם שורות הערצה לסטאלין: 'איך בין אַ ייִד, וואָס האָט געטרונקען / פֿון סטאַלינישן כּוס פֿון גליק' (אני יהודי, אשר גמא / מכוס ההצלחה של סטאלין).

קודם למלחמה גר פפר בקייב, ולאחריה התבסס במוסקבה והפך לדובר המובהק של 'האסכולה הפְּרוֹלֶטָרִית' בספרות יידיש. שירתו – כתב משה בסוק – גדושה במוטיבים מהפכניים, ועם זאת 'מחונן היה בעממיות שופעת חיוּת, בשמחת חיים ובמהות לירית. אף הנושא היהודי, שתחילתו תרועה לשברון אורח החיים, ושירי הלל לתמורות המזומנות על ידי המהפכה, נתעמק לאחר מכן בראיה היסטורית של טראגיות הקיום וברגש אחוה יהודית' (מבחר שירת יידיש, הקיבוץ המאוחד, תשכ"ג, עמ' 285).

האמונה העיוורת והשירותים שהעניק פפר לשלטונות הסובייטים לא עמדו לו ביום צרה. הוא נאסר ב-1948 עם חבורת סופרים ופעילים ב'ועד היהודי האנטי-פשיסטי' והואשם כי בשעת ביקורו בארה"ב עסק בריגול נגד מולדתו וגם מאוחר יותר מסר מידע אסור לסוכנים אמריקנים. ב-12 באוגוסט 1952, בהוראתו של סטאלין, הוצאו להורג בכלא לוביאנקה שבמוסקווה, שלושה-עשר מהאסירים, ובתוכם פרץ מרקיש, דוד ברגלסון, דוד הופשטיין, ליב קוויטקו ואיציק פפר.

מצבת זיכרון בגן תשי"ב בירושלים (רחוב טשרניחובסקי פינת רחוב הרצוג)

ב. די קרעניצע (הבאר)

באר עתיקה בכפר ויסוקי, מחוז איבנובה, רוסיה (The Jeremy Nicholl Archive)

אחד משיריו היפים של פפר נקרא 'דאָרט, וווּ גראָזן זײַנען נאַסער' (מילולית: שם, במקום שבו העשב לח), ולימים התפרסם בשם 'די קרעניצע' (הבאר). זהו שיר פסטורלי המספר על באר ישנה שאליה באות בנות העיירה לשאוב מים ובאים גם הבנים ורוקדים עמן.

השיר, שנכתב בין השנים 1928-1926, התפרסם לראשונה בספרו של פפר געקליבענע ווערק (עבודות מקובצות), חרקוב [1929] (ושוב בספר, שכבר ראה אור אחר מותו, איציק פֿעפֿער, לידער, באַלאַדעס, פּאָעמעס [שירים, בלדות, פואמות], מוסקווה 1967, עמ' 57).

איציק פעפער, געקליבענע ווערק, עמ' 262

השיר הולחן על ידי סמואיל (שמואל) פּוֹלוֹנסקי, מלחין יהודי שחי בברית המועצות. תווי השיר נדפסו לראשונה בספרו של פולונסקי פֿאַר יוגנט: לידער-זאַמלונג (לבני הנוער: אוסף שירים), שנדפס במוסקווה בשנת 1931. השיר המולחן נפוץ גם מחוץ לגבולות ברית המועצות – כיצד הצליחה המנגינה לחצות את הגבולות הסגורים של אותם ימים אינני יודע – והתחבב על בני הנוער היהודי בפולין בין שתי המלחמות.

סמואיל פולונסקי

פולונסקי נולד בשנת 1902 בעיירה הייסין שבפודוליה. הוא קיבל חינוך מוסיקלי בקייב ומשנת 1929 פעל במינסק שברוסיה הלבנה, שם ניהל וניצח על מקהלה יהודית גדולה ואף זכה בתארי כבוד מטעם הרפובליקה הבילרוסית. ב-1945, לאחר המלחמה, עבר פולונסקי למוסקווה ושם נפטר ב-1955. הוא היה מלחין פורה בכל תחומי המוסיקה וגם עסק, ככל שניתן היה באותם זמנים, בהלחנת שירי יידיש ובמוסיקה יהודית.

ספר השירים והתווים של סמואיל פולונסקי (אוסף מאיר נוי, הספרייה הלאומית; תודה למיכאל לוקין)

יש כמה ביצועים של שיר זה ביידיש. הנה הביצוע היפהפה של אדריאן קופר (Adrienne Cooper), שנפטרה לפני שנתיים, מתוך התקליטור 'פּערל פֿון ייִדישן ליד', שצורף לספר Pearls of Yiddish Song, שראה אור בשנת 1988 בעריכת חנה ויוסף מלוטק.

ג. הגרסה הארץ ישראלית: 'שָׁם בִּמְקוֹם יוֹרִיק הַדֶּשֶׁא'

שירו של פפר בלחנו של פולונסקי הגיע גם לארץ ישראל, וכאן תורגם לעברית תחת הכותרת 'שם במקום יוריק הדשא'. שֵׁם המתרגם לעברית אינו ידוע לפי שעה וגם לא זמן התרגום, אך אפשר לשער שמדובר בשנות הארבעים.

הנה המילים מאתר 'זמרשת' (מובאות שם כמה גרסאות נוספות, וכן הפניה להמנון הגבעטרון, מ-1948, שנכתב, פחות או יותר, לצלילי לחנו של פולונסקי):

שָׁם בִּמְקוֹם יוֹרִיק הַדֶּשֶׁא
בְּאֵר עוֹמֶדֶת עֲזוּבָה
בָּאָה הֵנָּה עַלְמַת חֶמֶד
וְכַדָּהּ לָהּ עַל כְּתֵפָהּ.

וְהַשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹקַעַת
אֶת הָאֹפֶק מַאֲדִימָה,
וּבִקְתַּת הַכְּפָר רוֹגַעַת,
מַרְכִּינָה אַט אֶת רֹאשָׁהּ.

בַּחוּרוֹת הוֹלְכוֹת בְּנַחַת
אֶת הָעֵדֶר מוֹבִילוֹת;
בַּחוּרִים הוֹלְכִים בְּיַחַד
בַּחֻלְצוֹת הַלְּבָנוֹת.
בֹּאנָה, בֹּאנָה, עַלְמוֹת חֶמֶד
וְנֵצֵאָה בִּמְחוֹלוֹת.

באתר זמרשת אפשר להאזין לכמה הקלטות לא מקצועיות של השיר – כאן עמליה חקל.

מי תרגם? מתי? אם מישהו יודע משהו על תולדות הגרסה העברית, אשמח לפרסם.

והנה תרגום חדש, שטרם ראה אור, פרי עטם של תמר ועמוס רודנר:

מָקוֹם בּוֹ סְבָך עוֹד לַח בֵּינְתַיִם

בְּאֵר שְׁרוּיָה בְּמַחְשָׁבוֹת

בִּדְלָיִים, לִמְקוֹר הַמַּיִם,

בְּכָל לֵיל בָּנוֹת בָּאוֹת.  

כַּשֶּׁמֶש עַל דֻּבֵּי הַקֹּטֶב 

צוֹמְחִים יְמֵי פַּרְדֵּס גָּדוֹל

לְאוֹר זִיו כּוֹכָבִים בָּעֵשֶׂב

בַּחוּרִים חָגִים בְּמָחוֹל.

צַעֲדָם מַשִּׁיב הָרוּחַ

מַצִּית לוֹ לְהָבוֹת קְטַנּוֹת

דְּלִי בַּיָּד, לְלֹא מָנוֹחַ,

מְהַלְּכוֹת לָן הַבָּנוֹת.

הַלְּבָנָה תַּחְוִיר שָׁמַיִם

מִי מִלֵּיל נוֹקֵש לוֹ קְצוּבוֹת

מָקוֹם בּוֹ סְבָך עוֹד לַח בֵּינְתַיִם

בְּאֵר שְׁרוּיָה בְּמַחְשָׁבוֹת.

ד. מה לחוה אלברשטיין ולסרט 'שם הורד'?

עטיפת התקליטור די קרעניצע, 2003

הגלגול האחרון של שיר הבאר הוא הזוי לגמרי.

בשנת 2003 הלחינה חוה אלברשטיין מחדש את שירו של פפר, ולדבריה, כפי שנראה להלן, היא כלל לא ידעה על הלחן הראשון של פולונסקי וגם לא על קיומה של גרסת תרגום עברית. היא הקליטה את השיר יחד עם להקת 'כליזמטיקס' בתקליטור 'די קרעניצע', שמוקדש כולו לשירי יידיש. הנה הקשיבו:

עורך הדין אוהד לוי-זלוסצר, שאוהב מאוד את שיריה של חוה אלברשטיין, הפנה את תשומת לבי לדמיון המפתיע בין הצלילים הראשונים של 'די קרעניצע', בלחנה של אלברשטיין, לבין השיר שממלמל הגיבן החצי-מפגר סֶלְוַטוֹרֶה, כאשר הוא מועלה על מוקד האינקוויזיציה, בסופו של הסרט 'שם הורד' (The Name of the Rose). סרט זה, משנת 1986, מבוסס על רומן מפורסם באותו שם, פרי עטו של אומברטו אקו. זהו סיפור בלשי, שמתרחש במנזר איטלקי בנדיקטיני במאה ה-14 על רקע רדיפתם של 'כופרים' בידי האינקוויזיציה הקתולית.

הנה שירתו החלושה של סלווטוֹרֶה (השחקן היהודי-אמריקני רון פרלמן):

אוהד לא התעצל ובירר את המקור לשירו של סלווטורה. והנה, מתברר כי אין מדובר בשיר מימי הביניים אלא בשיר ילדים איטלקי, שיר ערש ושמו Ninna nanna a sette eventi...

הדמיון שמצא אוהד בין השירים הפתיע אותי. שאלתי אפוא בעצתו של המוזיקולוג פרופסור שי בורשטין. וכך ענה לי שי:

אוי, סלווטורה המסכן, אללה ירחמו, מה רוצים ממנו? אפילו לעלות השמימה בשקט, עם שיר קטן על שפתיו, לא נותנים לו... ובכן, אוהד צודק בהחלט בקשר למוצא 'שיר המוקד' (בוא נקרא לו כך) משיר הערש האיטלקי (וכל הכבוד לו שמצא את הקשר). שורת הפתיחה של השיר שהלחינה חוה אלברשטיין (וגם שורת הסיום – יען כי השורה המוסיקלית הפותחת חוזרת בו שוב) אכן דומה מאד, ויכולה להזכיר את סלווטורה למי שהרגע הזה מהסרט חקוק בזכרונו.

אבל בוודאות כמעט מלאה – אין כאן לא השפעה ולא העתקה. מדובר במטבע לשון מלודי, שדומים לו נמצא למאות, ואולי לאלפים, אם נחפש היטב (לדוגמה, השורה המלודית הפותחת את 'אויפן פּריפּעטשיק', גם היא קרובה מאד). זה רחוק מאד מ'הסיפור הבאסקי', שגם הוא נופח, לדעתי, מעבר לכל פרופורציה. אבל בו נתקיימה השפעה / העתקה לא מודעת, בעקבות קשר אישי של נעמי שמר עם השיר הבאסקי.

  

לבסוף פניתי אל חוה אלברשטיין – בעצמה קוראת ותיקה של עונ"ש – ושאלתיה אם אי-פעם שמעה את שיר הערש האיטלקי או את שירו של סלווטורה. היא ענתה לי בהומור אופייני:

כל מי שמכיר את הדיסק 'די קרעניצע' יבורך. לא, אני לא מכירה את השיר האיטלקי. אולי איציק פעפער הכיר אותו... האמת היא, שכשהלחנתי את השיר לא ידעתי שהוא כבר הולחן בעבר [על ידי סמואיל פולונסקי] וכמובן שלא ידעתי שתורגם לעברית (את זה למדתי עכשיו ממך).

כשחזרתי ושאלתי את חוה, אם אכפת לה שאעשה מזה 'צימעס' לעונ"ש, היא ענתה: 'בכיף'...

אז עשיתי.

חוה אלברשטיין בהופעה (ראשון לציון, פברואר 2013; צילם: דוד אסף)

שבחי מעוז

שירה של נעמי שמר, 'שבחי מעוז', נכתב בשנת 1970 בהשראת הפיוט המוכר 'מעוז צור ישועתי', אך תוך חילוּנוֹ הגמור.

שמר העבירה את הדגש מ'צור ישועתי' המסורתי ל'מעוז', אותה מערכת ביצורים מהוללת ('קו בר-לב') שהוקמה על גדות תעלת סואץ בימי מלחמת ההתשה וקרסה כמגדל קלפים במלחמת יום כיפור.

שיר יפה, 'שבחי מעוז', אך אם הוא נקרא במנותק מהקשרו ההיסטורי הוא נשמע כמו המנון הפרנואידים. פחד, אימה – אי שם בלילה אורבים אנשים שרק רוצים להרוג אותי.

לא ברור אם השיר הזה – שהיה בזמנו להיט ענק – שייך לחנוכה או ליום כיפור. כנראה לא לזה ולא לזה והוא עומד בזכות עצמו. אבל בזכות ימי החנוכה שווה להיזכר בו ובכמה ביצועים יפים שלו.

השיר נכתב לתכניתה של להקת פיקוד דרום 'נשרים בערבה' (1971), והנה חברי הלהקה בקליפ שצולם ב-1971 על גדות התעלה.

אלה המילים:

מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח.
הרחק הרחק ליד ביתי הפרדסים נתנו ריח.
אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות,
ובנקרות צורים ובמחילות עפר.
אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי,
צופה בי מבקש נפשי.

מעוז צור ישועתי, מבצר עיקש וקישח.
עצי שקד ליד ביתי עומדים בלובן פורח.
אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות,
ובנקרות צורים ובמחילות עפר.
אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי,
מביט בי מבקש נפשי.

מעוז צור ישועתי, בקרב אין קץ ינצח.
אלי איילת אחותי חיוך עייף תשלח.
אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות,
ובנקרות צורים ובמחילות עפר.
אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי,
אורב לי מבקש נפשי.

אבוי לו מעוקצי, ואבוי לו מדִבְשי,
אבוי למבקש נפשי.

הנה עוד כמה ביצועים יפים ומרגשים.

כאן חוה אלברשטיין בתכנית טלוויזיה בהנחית נעמי שמר:



וכאן נעמי שמר עצמה, חצי שרה חצי מדקלמת:

מזמור שיר ליום כיפור: 'לו יהי'

'לו יהי' – פסל של בשמת ניראון בכניסה לבית העם בעכו

מאז המלחמה ההיא, שפרצה ביום כיפור תשל"ד-1973 – או-טו-טו ארבעים שנה – קיבל חג עתיק יומין זה משמעות ישראלית חדשה, דתית-חילונית, כזו שמעולם, בהיסטוריה הארוכה שלנו, לא היתה לו. חווית מלחמת יום הכיפורים וכל מה שקרה בעקבותיה תלווה אותנו כנראה עוד שנים רבות, לפחות כל עוד בני הדור ההוא חיים.

בעצם אותם ימים נוראים כתבה נעמי שמר והלחינה את השיר 'לו יהי' עבור חוה אלברשטיין. על נסיבות כתיבת השיר סיפרה נעמי שמר ל-Ynet:

בקיץ השיר 'Let It Be' של 'הביטלס' נוגן ללא הפסק בתחנות הרדיו. תרגמו את שמו ל'כך יהיה' וזה מאוד הרגיז אותי מכיוון שמצאתי את התרגום לא מוזיקלי. החלטתי לכתוב לשיר מילים בעברית. באותה התקופה ביקשה ממני חוה אלברשטיין חברתי הטובה שאכתוב לה שיר והעליתי בפניה את הרעיון, אבל הוא נזנח עד שממש בראשית המלחמה חוה התבקשה להופיע בפני נשות טייסים. הימים היו ימים שבין כיפור לסוכות, כתבתי את המילים מתוך תחושה קשה של מועקה. היה לי ברור שזו תהיה מלחמה לא מהירה ולא חזקה כקודמותיה.

כששרתי לחווה את המילים לצלילי השיר של 'הביטלס', מרדכי הורוביץ, בעלי, שחזר בדיוק מהמילואים, אמר לי 'אני לא אתן לך לבזבז את השיר על מנגינה של זרים, זו מלחמה יהודית ותכתבי לה מנגינה יהודית'. במקביל פנו אלי מהערוץ הראשון בבקשה לבצע שיר חדש בתוכנית האמנים שלהם. נסעתי לאולפני הרצליה ובדרך נולד הלחן שהיה בו מעין אנחה שנמצאת גם במילים בשל המועקה שהיתה בליבנו באותה התקופה. 

הקלטתי את השיר והוא שודר בערב סוכות. למחרת בבוקר הגיע טלפון מ'הגששים', ששמעו את השיר וספרו לי שזיקו גרציאני עשה לו עיבוד. הם בקשו שאקליט אותו יחד איתם. הגששים הופיעו אז מול פצועים בחזית ומצב הרוח של כולנו היה ירוד. הקלטנו את השיר כשאני שרה את הבית הראשון וכל אחד מהם שר בית. השיר פרש כנף. 'הגששים' שרו אותו בהופעות, גם חוה שרה אותו. אני ו'הגששים' חזרנו לשיר אותו מאוחר יותר כשחזרו השבויים מסוריה ונערכה עבורם קבלת פנים בסיס חיל האוויר ברמת דוד. אז באופן חד פעמי שחזרנו את ההרכב.

הנה המילים:

עוֹד יֵשׁ מִפְרָשׂ לָבָן בָּאֹפֶק
מוּל עָנָן שָׁחֹר כָּבֵד
כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ - לוּ יְהִי
וְאִם בַּחַלּוֹנוֹת הָעֶרֶב
אוֹר נֵרוֹת הַחַג רוֹעֵד
כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ - לוּ יְהִי

לוּ יְהִי, לוּ יְהִי, אָנָּא, לוּ יְהִי
כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ – לוּ יְהִי

אִם הַמְּבַשֵּׂר עוֹמֵד בַּדֶּלֶת
תֵּן מִלָּה טוֹבָה בְּפִיו
כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ לוּ יְהִי
אִם נַפְשְׁךָ לָמוּת שׁוֹאֶלֶת
מִפְּרִיחָה וּמֵאָסִיף
כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ לוּ יְהִי

לוּ יְהִי, לוּ יְהִי, אָנָּא, לוּ יְהִי
כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ – לוּ יְהִי

מַה קוֹל עֲנוֹת אֲנִי שׁוֹמֵעַ
קוֹל שׁוֹפָר וְקוֹל תֻּפִּים
כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ - לוּ יְהִי
לוּ תִּשְׁמַע בְּתוֹךְ כָּל אֵלֶּה
גַּם תְּפִלָּה אַחַת מִפִּי
כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ - לוּ יְהִי

לוּ יְהִי, לוּ יְהִי, אָנָּא, לוּ יְהִי
כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ – לוּ יְהִי

בְּתוֹךְ שְׁכוּנָה קְטַנָּה מוּצֶלֶת
בַּיִת קָט עִם גַּג אָדֹם
כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ - לוּ יְהִי
זֶה סוֹף הַקַּיִץ סוֹף הַדֶּרֶךְ
תֵּן לָהֶם לָשׁוּב הֲלוֹם
כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ - לוּ יְהִי

לוּ יְהִי, לוּ יְהִי, אָנָּא, לוּ יְהִי
כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ – לוּ יְהִי

וְאִם פִּתְאוֹם יִזְרַח מֵאֹפֶל
עַל רֹאשֵׁנוּ אוֹר כּוֹכָב
כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ לוּ יְהִי
אָז תֵּן שַׁלְוָה וְתֵן גַּם כּוֹחַ
לְכָל אֵלֶּה שֶׁנֹּאהַב
כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ לוּ יְהִי

לוּ יְהִי, לוּ יְהִי, אָנָּא, לוּ יְהִי
כָּל שֶׁנְּבַקֵּשׁ – לוּ יְהִי

הנה סרטון נדיר, מרגש ומיוחד במינו, ובו שרה חוה אלברשטיין את 'לו יהי' בהופעה לפני חיילים באוקטובר 1973. רק מי שהיה אז חייל סדיר או מילואים, צעיר שעמד לפני גיוס (כמוני) או מבוגר, יוכל להבין את הצער והמועקה שהשתקפו בהופעה המיוחדת הזו ולעולם יהיו מחוברים ליום כיפור ולישראליות שלנו.

כשאני מסתכל בשיר הזה, הדמעות זולגות מעצמן...

בגרסה הזו, כמו גם בגרסאות אחרות של השיר שהושרו באותה עת, הושמט במכוון הבית השני ('אם המבשר עומד בדלת / תן מילה טובה בפיו'). גם בלי המילים הללו היה אז די רע ומר לאלפי משפחות בישראל.

כאן שרה נעמי שמר את הגרסה המלאה:

מאז 1973 שרו את השיר הזה בביצועים רבים, אך פרט לביצוע הנפלא של נעמי שמר עם שלישיית הגשש החיור אין לטעמי מי שישווה לביצוע המרגש של חוה אלברשטיין.

גמר חתימה טובה, בכל המובנים והמשמעויות

בעלי התוספות

לכבוד יום הכיפורים תשע"ד העלה שייקה לוי למרשתת את הביצוע המופתי של הגששים:

ב-3 באוקטובר 2018 פורסם בבלוג הספרנים של הספרייה הלאומית הפוסט 'השיר לו יהי ומלחמת יום כיפור', ובו הובאו כתב היד המקורי של נעמי שמר ומכתבים שכתבו לשמר חיילים ואזרחים שהתרגשו למשמע השיר.

הנה העמוד הראשון של כתב היד המקורי של השיר, מתוך ארכיונה של נעמי שמר השמור במחלקה למוזיקה בספרייה הלאומית:

הספרנים: בלוג הספרייה הלאומית

שירי ליל הסדר, קצת אחרת

'מה נשתנה', איור של משה פרופס להגדה של פסח של הקיבוץ הארצי

הנה כמה משירי ליל הסדר בביצועים לא שגרתיים.

א. 'מה נשתנה'

'מה נשתנה' במנגינה שונה מן הרגיל (ויפה מאוד) בביצוע מקהלת הגברים של בית הכנסת המרכזי במוסקווה.

הלחן היפהפה הזה הוא של החזן שמואל מָלָבְסְקִי ונלקח מהתקליט הנהדר של שירי פסח שהקליטו בני משפחת מלבסקי.

ב. 'אחד מי יודע'

מתוך הסרט המהולל 'הגן של פינצי קונטיני' (Finzi-Contini Il Giardino dei), הנה הקטע המרגש בו שרים בני המשפחה 'אחד מי יודע' בנוסח יהודי איטליה.

הסרט, בבימויו של ויטוריו דה סיקה, נוצר בשנת 1970, והוא עיבוד של ספר בשם זה מאת ג'ורג'ו בסאני, המספר על גורלה של משפחה יהודית אמידה בפרארה שבאיטליה בתקופה של עליית מוסוליני לשלטון ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה. הסרט זכה באותה שנה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.

ג. קרב יום 

חנה רובינא, 'האמא של התיאטרון העברי', ילידת העיירה ברזינו (פלך מינסק) ובת לחסידי חב"ד, שרה את שיר ליל הסדר 'קרב יום'. בשעת ההקלטה הייתה רובינא בת 88 וזמן מה לאחר ההקלטה נפטרה (פברואר 1980).

איור: שרגא וייל

ד. חד גדיא 

א. חוה אלברשטיין ונטלי פורטמן

ב-1989, בימי האינתיפאדה הראשונה, חיברה והקליטה חוה אלברשטיין את השיר 'חד גדיא', כמחאה על מעגל הדמים הבלתי פוסק. השיר משלב את הנוסח המסורתי של ההגדה עם קושיה פוליטית שהייתה ועודנה אקטואלית:

ומה פתאום את שרה חד גדיא?
אביב עוד לא הגיע ופסח לא בא.
ומה השתנה לך מה השתנה?
אני השתניתי לי השנה.

ובכל הלילות בכל הלילות,
שאלתי רק ארבע קושיות,
הלילה הזה יש לי עוד שאלה:
עד מתי יימשך מעגל האימה?

רודף ונרדף, מכה ומוכה,
מתי ייגמר הטירוף הזה?

ומה השתנה לך מה השתנה?
אני השתניתי לי השנה. 

הייתי פעם כבש וגדי שליו,
היום אני נמר וזאב טורף.
הייתי כבר יונה והייתי צבי,
היום איני יודעת מי אני...

בסרט אזור חופשי (Free Zone), שביים עמוס גיתאי בשנת 2005, מסופר על רבקה, אמריקאית צעירה שעולה על מונית שבה נוהגת חנה (לסלאו), אשה דתייה הנוסעת לירדן כדי לגבות חוב ששייך לבעלה, שזמן קצר קודם נפצע בפעולת טרור. בירדן הן פוגשות את ליילה, פלסטינית שקישרה בין בעלה של חנה לבין השוק השחור המקומי. יחד הן מנסות לפדות את החוב.

בפתיחת הסרט ממררת בבכי רבקה – היא השחקנית נטלי פורטמן – וברקע נשמע השיר 'חד גדיא' בביצועה של חוה אלברשטיין. אפשר לצפות בו כאן.

ב. משה אוישר 

משה אוֹיְשֶׁר (1958-1907; Moishe Oysher) היה מלך החזנים. אמרו עליו שהיה החזן הטוב ביותר בין שחקני הקולנוע, ושחקן הקולנוע הטוב ביותר בין החזנים. בשנת 1956 הקליט אוישר את כל שירי הסדר, ובהם 'חד גדיא' שהתפרסם במיוחד ועד היום הוא אתגר לכל חזן, מקצוען וחובבן.



הנה הביצוע המיתולוגי של מוישה אוישר ל'חד גדיא' (ובפיו: חַד גָּדְיוֹ) המסורתי: 



וכאן ביצוע מעודכן. סנטה מוניקה, ינואר 2011 – שלושה חזנים צעירים וחבורת כלייזמרים בראשותו של פרנק לונדון בביצוע ג'זי יפה מאוד.

ובהזדמנות זו: רשימה קצרה וחביבה של רוביק רוזנטל, על 'חד גדיא ומשפחתו' (על 'חד גדיא' כשם לבית סוהר, עז עיוורת, 'יש לנו תיש' ועוד...).