'ביום של חג': בֶּבָּה אידלסון, חנה רובינא ומעשה בתירס חם

בבה אידלסון (מימין) ועדה פישמן-מימון במזנון הכנסת, ינואר 1952 (מקור: ויקיפדיה)

משהו על בֶּבָּה אידלסון

לצעירים שביננו השם בֶּבָּה אידלסון (1975-1895) כבר לא אומר דבר, אבל פעם, כשלפמיניזם עוד לא היה שֵׁם, היא הייתה הגבר שבין הגברות. אשה 'עם ביצים', חלוצה, יזמת, פעילה, מנהיגה, ובנוסף ח"כית וסגנית יו"ר הכנסת, בימים שעוד ידענו בעל-פה את שמות יושבי הראש של הכנסת ורחשנו להם כבוד.

עם השנים, ושלא בצדק, הפך שמה של בֶּבָּה (כמו גם שמה של גולדה מאיר) לסמל של דודה זקנה, טרחנית ולא מעודכנת. לו היה לפמיניזם הישראלי זיכרון היסטורי של ממש', דיוקנן של נשים כמו בבה אידלסון היה צריך להיות חקוק על כותל המזרח.

בבה (לבית טרכטנברג) נולדה לפני כמאה ועשרים שנה (14 באוקטובר 1895) ברוסיה הצארית. עוד טרם עלייתה לארץ, בשנת 1926, היה לה רקע ציוני עשיר. היא עלתה עם בעלה ישראל אידלסון (בר-יהודה), גם הוא היה מה קראו פעם 'עסקן ציוני ותיק'. לימים התגרשו בני הזוג, מה שלא הפריע לשניהם לכהן חברים באותן כְּנָסוֹת (מהראשונה ועד החמישית): בר-יהודה מטעם מפ"ם ואחדות העבודה-פועלי ציון; בבה מטעם מפא"י.

בשנת 1931 נבחרה בבה אידלסון לתפקיד המזכירה הכללית של 'מועצת הפועלות', שנוסדה עוד ב-1921. היא החליפה את עדה מימון (פישמן) – אחותו (המפא"יניקית) של מנהיג 'המזרחי' הרב יהודה ליב מימון. גם עדה מימון הייתה דמות גדולה מהחיים, וכמה מצער שהיא ותרומתה לשחרור האישה בארץ ישראל ובמדינת ישראל כבר נשכחו מלב. מכל מקום, בבה המשיכה בתפקידה זה מעל ארבעים שנה עד 1974, שנה לפני פטירתה.

בד בבד, בשנת 1934, הוקם 'ארגון אמהות עובדות', שמטרתו הייתה לאגד ולהגן על זכויותיהן של אותן נשים שעבדו במשק הבית (מה שקראו פעם 'עקרות בית'). 'מועצת הפועלות' ו'ארגון אמהות עובדות' היו מסונפות להסתדרות העובדים הכללית בימי עוצמתה, ובמשך עשרות שנים נלחמו שליחותיהן כלביאות על זכויות הנשים. נציגות התנועה כיהנו בתפקידים חשובים בהסתדרות, בעיריות ובכנסת, וגם היה להם ירחון משעמם במיוחד – 'דבר הפועלת'.

בשנת 1976 התמזגו שני הארגונים לארגון אחד ושמו בישראל עד היום – נעמת. ראשי תיבות: נשים עובדות ומתנדבות.

כמו כל אירוע חשוב בהיסטוריה של המאה הקודמת, דן אלמגור עמד גם על ערש היוולדה של 'מועצת הפועלות', סליחה 'נעמת'.

רשות הדיבור לחבר דן.

בבה נואמת (מקור: נעמת) 

בֶּבָּה, רובינא ואני

מאת דן אלמגור

א. איך כמעט המצאתי את השם 'נעמת'  

לפני ארבעים שנה או יותר הוזמנתי לביתה של בבה אידלסון, יו"ר מועצת הפועלות. יעקב אגמון הפיק אז מופעי ענק ליובל הארגון, וביקש שאכתוב עבורו חומר וגם שאפגש עם היו"ר.

בדירתה הצנועה של בבה בצפון תל אביב המתינו עוד שלוש מהיורשות הצעירות, כבנות ארבעים בסך הכל (אחת מהן, רינה דותן, אכן שימשה מאוחר יותר כסגנית המזכ"לית). מדי פעם חלף במסדרון, מהאמבטיה לחדרו, בן-זוגה של בבה, פרופסור חיים הלפרין, לימים חתן פרס ישראל בחקלאות, שמבחינתי היה בסך הכל מישהו חביב שהכיר טוב את אבי האגרונום.

 'איש צעיר', פתחה בבה את השיחה, 'אנחנו עומדות לחגוג את יובל החמישים, והבנות כאן אומרות שהשם 'מועצת הפועלות' הוא מיושן ומרחיק חברות צעירות מלהצטרף. הן הציעו שנחפש שם חדש, צעיר יותר, רצוי בן מילה אחת. הכרזנו על תחרות ופרס של אלף לירות, אך לא הגיעו תשובות מתאימות. פנינו אפילו לשלונסקי, וגם הוא הודה שאין לו רעיון. אולי תוכל אתה לעזור?'  

'שם חדש וצעיר, במילה אחת?' – התפלאתי.

בבה הנהנה בראשה.

'אוכל לעזור', אמרתי בבטחון, 'ואפילו בחינם'. ככלות הכל, לא לחינם השתתפתי בתכנית האלתורים הידועה 'שלושה בסירה אחת'. 

הרהרתי מעט ואז אמרתי: 'יש לי שם בן מילה אחת, והוא אפילו קשור במועצת הפועלות הנוכחית'.

'נו?', הסתקרנה בבה אסופת-השיער.

'בעבל'ך', עניתי מיד, 'הבנות של בבה'.

את בבה זה לא הצחיק והיורשות הצעירות בלעו את רוקן מרוב תדהמה. היחידי שצחק בקול רם היה חיים, ששמע את ההצעה בחלפו במסדרון.

'אתה יודע שאצלנו בארגון אין פולחן אישיות', אמרה בבה ברצינות תהומית.

'אני יודע', אמרתי. והיות שכבר הבנתי שחוש הומור לא יעבוד כאן המשכתי ושאלתי: 'אז מה בעצם אתן רוצות שיהיה בשם?'

'השם צריך לבטא את העובדה שזה ארגון של נשים עובדות מתנדבות'.

תוך שבריר שניה הרכבתי במוחי את ראשי התיבות, שכל ילד קטן היה מצליח להגיע אליהן גם בשביל פחות מלירה.

'נעמי', הצעתי ליושבות סביבי, 'נשים עובדות מתנדבות ישראליות'.

הבנות מחאו כפיים.

'גם נעמי ממגילת רות הייתה אשה עובדת, שגידלה ילדים', הוספתי, 'הרי מכלתה יצא דוד המלך' (לא רציתי להיכנס לפרטים. הרי בבה הייתה פמיניסטית).

כסף לא דרשתי וכמובן שגם לא קיבלתי, אבל כעבור ימים אחדים התבשרה האומה על הולדת 'נעמת'.

למה נעמת ולא נעמי? אולי מפני שבבה חיפשה בתנ"ך וגילתה מה עשתה כלתה של נעמי לבועז באותו לילה על הגורן, אולי מפני שההכרה הסוציאליסטית שלה לא אהבה את העובדה שנעמי גייסה פועלות זרות לעבודה בשדות בית לחם, ואולי משום שחיים אמר לה ש'בועזים' היה פעם כינוי לאיכרים הוותיקים מן המושבות שניצלו פועלים חלוצים.

מכל מקום, אני החמצתי (שוב) את ההזדמנות להשפיע על תולדות היישוב.

בבה (משמאל) שותה תה עם אלינור רוזוולט בביקורה בארץ, 1961 (מקור: בית יאנוש קורצ'ק, ירושלים)

ב. חנה רובינא ומועצת הפועלות

עד כאן על בבה, ומכאן על חנה. 

לצורך המופע החגיגי של יובל מועצת הפועלות, שנערך באוגוסט 1971 באמפיתיאטרון בצמח שבעמק הירדן, התבקשתי לכתוב שיר חגיגי, שאותו תקרא חנה רובינא, הגברת הראשונה של התיאטרון העברי בכבודה ובעצמה. 

השיר החגיגי שחיברתי נקרא 'ביום של חג', והנה הוא כפי שנדפס בתכנייה.

נמסר לי שרובינא ביקשה שאבוא לדירתה, כדי לשמוע איך היא קוראת את השיר. מעין אודישן של אותם ימים... (אבל כפי שהסתבר היא בחנה אותי ולא ההיפך). כשהגיע אותו בוקר שבו זומנתי לדירתה ב'שיכון הבימה', לא זכרתי את השעה המדויקת שבה זומנתי. שמונה? שמונה וחצי? לא רציתי לצלצל כה מוקדם לגבירה הנערצת עליי, שהסכימה לקרוא את שירי ברבים, והחלטתי לצלצל בדלתה בשמונה ורבע בדיוק. אם איחרתי, אז רק ברבע שעה. לא נורא. אם הקדמתי, אז גם כן רק ברבע שעה.

בשמונה ורבע בדיוק צלצלתי בדלת, בחיל וברעדה. כעבור שלוש דקות ארוכות מאד נשמע מעבר לדלת הקול המוכר כל כך, זה שהדהד ב'הדיבוק' וב'היהודי הנצחי': 'מי שם?'

'דן אלמגור', אמרתי.

הייתה דממה קלה, ואז אמר הקול המופלא: 'אני תיכף פותחת'.

עברו עוד כחמש דקות ארוכות, ואז פתחה לי חנה רובינא את הדלת כשהיא עטופה בחלוק רחצה לבן ומלכותי.

'קבענו בשמונה וחצי', אמרה.

התנצלתי והסברתי שלא הייתי בטוח, ולכן...

'אתה יודע, בחור צעיר', אמרה רובינא בעודה עומדת על הסף, 'אצלנו ברוסיה היו אומרים: "לבוא לאשה  ל פ נ י  הזמן זה גם לא נקרא לדייק'.  

מה יכולתי לענות? חייכתי ורובינא המקסימה הרשתה לי להיכנס והורתה לי לשבת על הספה בסלון.

'אני רק מתלבשת, וכבר חוזרת', אמרה.

ישבתי שם כעשר דקות או יותר. יודע שהיא מענישה אותי עכשיו על שהעזתי להקדים.

ואז היא חזרה והופיעה, מדהימה כתמיד, בדיוק באותו חלוק לבן שלבשה כשפתחה את הדלת...

גמגמתי קצת על המופע והוצאתי מהתיק את השיר שכתבתי, שהעתקו נמסר לה יומיים קודם לכן.

'רק רגע', אמרה ושוב נעלמה. כעבור כמה דקות היא חזרה מחזיקה בידיה שמלה שחורה נאה (מלכותית, כמובן).

'מה דעתך על השמלה?', היא שאלה כנערה מתבגרת.

מובן שהחמאתי לה. השמלה באמת התאימה לה (מלכותית כבר אמרנו?).

חנה רובינא בלבוש שחור ומלכותי, 1954 (מקור: ויקיפדיה) 

'תודה', אמרה. היא קמה ממקומה הושיטה לי את ידה והוליכה אותי אל הדלת. 'אני כל כך שמחה שבאת'...

'רק רגע', התבלבלתי, 'חשבתי שנעבור יחד על השיר שכתבתי'.

'לשם מה? אתה באמת חושב שאני זקוקה להדרכה? השיר נחמד מאד ואני אקרא אותו בשמחה. רק בקשה קטנה: כשאצטרך לעלות לבמה מן הקהל, האם תוכל לעזור לי, בבקשה, לעלות כדי שלא אסתבך בשמלה?'

בטקס עצמו, שבו נכחו כל ותיקות התנועה לשחרור האשה בפלשתינה-א"י – מרחל ינאית בן-צבי ועד חיותה בוסל – אכן עזרתי לרובינא לעלות לבמה והיא קראה את השיר שכתבתי בכל הפאתוס הראוי.

כל מה שדן אלמגור כותב על 'ארגון אמָּהוֹת עוֹבדות', מאומת על ידי 'מחלקת אימוּת עוּבדות' של עונ"ש
(דבר, 24 באוגוסט 1971)

למרות שהצעתי לקרוא לארגון 'נעמי' נדחתה על הסף, לא נעכרו יחסיי עם נשות נעמת וגם לא עם יורשותיה של בבה. ב-1981, עשר שנים לאחר המופע בצמח, נקראתי לביים את המופע המוסיקלי שליווה את עצרת הפתיחה של ועידת נשות נעמת ואת יובל השישים של מועצת הפועלות. בשנת 1980 שודר בהנחייתי הפרק האחרון בסדרה הטלוויזיה הפופולרית 'שרתי לך ארצי' (שאותה הגשתי יחד עם אליהו הכהן), ולכן לא היססתי לקרוא למופע בשם המקורי 'שרתי לך נעמת'...

ג. מעשה בתירס חם

הסיפור הקטן הבא לא קשור לנעמת, אלא לחנה רובינא...

שנתיים-שלוש לאחר המופע בצמח, כשצעדתי במקרה בשעת ערב חשוכה ברחוב פרוּג, סמוך לביתה של רובינא, הבחנתי פתאם בדמותה התמירה, הזקופה, צועדת לפניי. היא הלכה במהירות ואני לא רציתי להבהילה בחושך. פתאום ראיתיה פונה לכניסה של בית אחר, שני בתים לפני ביתה, ושם נעצרה והרכינה את ראשה כשהיא מכסה בידיה על פיה.

חשבתי שהיא לא מרגישה טוב וכמעט שניגשתי אליה, אבל אז – עדיין מבלי שאזדהה – ראיתי מראה מפתיע ונדיר: הגברת הגדולה של התיאטרון היהודי עמדה שם בחושך ונשכה בסתר קלח תירס חם. כשהיא מסתירה את עצמה בידה מפני סקרנים כמוני שיכלו לעבור שם (זו הייתה שכונה שבו גרו רבים משחקני 'הבימה').

המראה היה כל כך אנושי ומלבב, אבל כמובן שלא ניגשתי אליה כדי שלא אביך אותה. אני בטוח שקלח התירס ההוא לכד אז את האמת באימרה המפורסמת של הבמאי הרוסי הנודע קונסטנטין סטניסלבסקי: 'אין תפקידים קטנים, יש רק שחקנים קטנים'...

שאני אוכל תירס?
מתוך חוברת שנדפסה באלכסנדריה בשנות הארבעים לכבוד ביקור 'הבימה' במצרים (מקור: קדם)

שירי ליל הסדר, קצת אחרת

'מה נשתנה', איור של משה פרופס להגדה של פסח של הקיבוץ הארצי

הנה כמה משירי ליל הסדר בביצועים לא שגרתיים.

א. 'מה נשתנה'

'מה נשתנה' במנגינה שונה מן הרגיל (ויפה מאוד) בביצוע מקהלת הגברים של בית הכנסת המרכזי במוסקווה.

הלחן היפהפה הזה הוא של החזן שמואל מָלָבְסְקִי ונלקח מהתקליט הנהדר של שירי פסח שהקליטו בני משפחת מלבסקי.

ב. 'אחד מי יודע'

מתוך הסרט המהולל 'הגן של פינצי קונטיני' (Finzi-Contini Il Giardino dei), הנה הקטע המרגש בו שרים בני המשפחה 'אחד מי יודע' בנוסח יהודי איטליה.

הסרט, בבימויו של ויטוריו דה סיקה, נוצר בשנת 1970, והוא עיבוד של ספר בשם זה מאת ג'ורג'ו בסאני, המספר על גורלה של משפחה יהודית אמידה בפרארה שבאיטליה בתקופה של עליית מוסוליני לשלטון ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה. הסרט זכה באותה שנה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.

ג. קרב יום 

חנה רובינא, 'האמא של התיאטרון העברי', ילידת העיירה ברזינו (פלך מינסק) ובת לחסידי חב"ד, שרה את שיר ליל הסדר 'קרב יום'. בשעת ההקלטה הייתה רובינא בת 88 וזמן מה לאחר ההקלטה נפטרה (פברואר 1980).

איור: שרגא וייל

ד. חד גדיא 

א. חוה אלברשטיין ונטלי פורטמן

ב-1989, בימי האינתיפאדה הראשונה, חיברה והקליטה חוה אלברשטיין את השיר 'חד גדיא', כמחאה על מעגל הדמים הבלתי פוסק. השיר משלב את הנוסח המסורתי של ההגדה עם קושיה פוליטית שהייתה ועודנה אקטואלית:

ומה פתאום את שרה חד גדיא?
אביב עוד לא הגיע ופסח לא בא.
ומה השתנה לך מה השתנה?
אני השתניתי לי השנה.

ובכל הלילות בכל הלילות,
שאלתי רק ארבע קושיות,
הלילה הזה יש לי עוד שאלה:
עד מתי יימשך מעגל האימה?

רודף ונרדף, מכה ומוכה,
מתי ייגמר הטירוף הזה?

ומה השתנה לך מה השתנה?
אני השתניתי לי השנה. 

הייתי פעם כבש וגדי שליו,
היום אני נמר וזאב טורף.
הייתי כבר יונה והייתי צבי,
היום איני יודעת מי אני...

בסרט אזור חופשי (Free Zone), שביים עמוס גיתאי בשנת 2005, מסופר על רבקה, אמריקאית צעירה שעולה על מונית שבה נוהגת חנה (לסלאו), אשה דתייה הנוסעת לירדן כדי לגבות חוב ששייך לבעלה, שזמן קצר קודם נפצע בפעולת טרור. בירדן הן פוגשות את ליילה, פלסטינית שקישרה בין בעלה של חנה לבין השוק השחור המקומי. יחד הן מנסות לפדות את החוב.

בפתיחת הסרט ממררת בבכי רבקה – היא השחקנית נטלי פורטמן – וברקע נשמע השיר 'חד גדיא' בביצועה של חוה אלברשטיין. אפשר לצפות בו כאן.

ב. משה אוישר 

משה אוֹיְשֶׁר (1958-1907; Moishe Oysher) היה מלך החזנים. אמרו עליו שהיה החזן הטוב ביותר בין שחקני הקולנוע, ושחקן הקולנוע הטוב ביותר בין החזנים. בשנת 1956 הקליט אוישר את כל שירי הסדר, ובהם 'חד גדיא' שהתפרסם במיוחד ועד היום הוא אתגר לכל חזן, מקצוען וחובבן.



הנה הביצוע המיתולוגי של מוישה אוישר ל'חד גדיא' (ובפיו: חַד גָּדְיוֹ) המסורתי: 



וכאן ביצוע מעודכן. סנטה מוניקה, ינואר 2011 – שלושה חזנים צעירים וחבורת כלייזמרים בראשותו של פרנק לונדון בביצוע ג'זי יפה מאוד.

ובהזדמנות זו: רשימה קצרה וחביבה של רוביק רוזנטל, על 'חד גדיא ומשפחתו' (על 'חד גדיא' כשם לבית סוהר, עז עיוורת, 'יש לנו תיש' ועוד...).