מוכרחים ממש להתאהב: דרמות הנישואים של א"ב יהושע

איקה ובולי יהושע בצעירותם (ארכיון א"ב יהושע, הספרייה הלאומית)

מאת אבנר הולצמן

הפסיכואנליטיקאית ד"ר רבקה יהושע, שכל יודעיה הכירו אותה בשם אִיקָה, הלכה לעולמה אחרי מחלה קצרה ב-12 בספטמבר 2016, והיא בת 76. בטקס הלוויה, יומיים אחר כך, נשא בעלה, הסופר אברהם ב. יהושע, הספד מיוחד במינו. בפתח דבריו ציטט את המשפט הראשון מן הרומן מולכו (1987), שפרסם שלושים שנה לפני כן, בהיותו בן חמישים. מתואר בו רגע המוות של אשת מולכו ממחלת הסרטן, בעוד הוא, בעלה, יושב ליד מיטתה ומלווה את נשימותיה האחרונות. הרומן עצמו מתאר את שנת האבל הראשונה, ובלבה שרשרת הניסיונות הכושלים, המוזרים ואפילו הקומיים, לשדך לאלמן הטרי נשים אחרות. רק בתום אותה שנה הוא מרגיש שאחיזתה של אשתו בו רפתה, והוא כנראה כשיר לדבוק באשה אחרת. 'מוכרחים ממש להתאהב', הן המילים החותמות את הרומן, שעבור קוראים רבים, ואני בתוכם, הוא האהוב והנוגע ללב מבין ספריו הרבים של יהושע. 

'כאשר הייתי מציג את הרומן הזה בראיונות או בערבים ספרותיים', סיפר יהושע באותו הספד, 'הייתי מקפיד להוסיף שסופר נשוי שכותב ספר כזה, חייב שנישואיו יהיו חזקים ובטוחים כדי להעז ולדמיין את אלמנותו כלפי בת זוגו'. ואכן, מאז שנישאו, כאשר איקה הייתה בת 19 וחצי בלבד, ובמשך 56 שנותיהם יחד, נודעו השניים כזוג בלתי נפרד, סימביוטי. 'ועדיין ה"סימביוזה" בינינו', אמר יהושע, 'שרבים חוזרים ומדברים בה כעובדה ידועה, הותירה מרחב חירות לכל אחד מאתנו לעסוק בעצמאות גמורה במקצועו, אם זו הספרות או העבודה הקלינית'. 

מטבע הדברים איקה הייתה לא רק הקוראת הראשונה של כל דבר שכתב, אלא גם העורכת הראשונה. 'כמו בכל מה שכתבתי', סיפר, 'היא עברה על כתב היד, שייפה, דייקה, גזמה, עוד לפני שהעברתי אותו לעורך הנפלא והוותיק שלי, מנחם פרי'. לדברי יהושע, דווקא את הרומן מולכו היא לא אהבה. היא טענה שהמחבר לועג לגיבור שלו, אלמן פסיבי כבד הליכות, רואה חשבון בעל אופק תרבותי מוגבל. אבל גם את הרומן הזה היא ליטשה בהקפדה, כדרכה. 

רבקה (איקה) יהושע (2016-1940)

אכן, אותו קשר נישואים ממושך, בטוח וחזק, העניק ליהושע בסיס מוצק לרקום כמה וכמה פרשיות נישואים שונות ומשונות הממלאות את ספריו. מדובר גם בתיאורים של טקסי נישואים וגירושים וגם בפרישֹה סיפורית של חיי זוג המתמשכים על פני שנים רבות. כבר ב-1960, שנת נישואיו, פרסם יהושע את הסיפור 'חתונתה של גליה'. אחרי שורה של סיפורים סוראליסטיים, נטולי זמן ומקום מזוהים, זו יצירתו הראשונה המתרחשת בסביבה ישראלית קונקרטית. הסיפור נכתב בהשראה עגנונית מפורשת: גרעינו והמוטו שלו לקוחים מן הסיפור 'הרופא וגרושתו' של ש"י עגנון. מודעה קטנה בעיתון מבשרת על חתונתם של גליה ודני שתתקיים בקיבוץ הדרומי שדות אור. בעקבותיה נאספים אל הטקס ארבעת הגברים הקודמים בחייה של גליה, שעדיין מתייסרים באהבתם אליה ובעלבון עזיבתה אותם. אחרי החופה הם מכלים את זעמם וקנאתם בחתן המבועת, עד שמשאירים אותו מוטל שותת דם על מיטת הכלולות ועדיין חוגג את ניצחונו עליהם. המספר עצמו מייחל למותו של הבעל הטרי, ומבטיח לגליה שיחכה בסבלנות עד אותו רגע נכסף. בינתיים הוא עוזב את הקיבוץ בנסיעת בלהות לילית מטלטלת עצמות, מובל באוטובוס רפאים אימתני בלב מישור שחור ענקי בידי נהג בעל חזות מפלצתית. 

חיי נישואים שבאו עד משבר והידרדרו למופעים של שנאה הדדית אלימה עומדים במרכז הסיפור 'בסיס טילים 612' (1974) – פנינה אמנותית שכמדומני נשכחה כליל. הגיבור, מרצה לפילוסופיה, שמעיינו המחקרי יבש, נמלט מדירתו הרעילה אל מסע הרצאות לחיילים בסיני. הוא נוטש מאחוריו את אשתו, הבורחת מצידה לתרדמות ממושכות, ואת בנם הקטן הנשחק בין מריבותיהם של הוריו. 'פעם היו מסוגלים להתכתש יום שלם, לא מרפים זה מזה', נאמר בסיפור. 'לפעמים אף שוכחים לצאת לעבודה, ועד עומק הלילה, בחימה שפוכה, שוברים כפעם בפעם איזה כלי זכוכית שמזדמן לידיים. עכשיו כל אחד לנפשו' (עד חורף 1974, עמ' 255-254). 

אבל ההתמודדות העיקרית של יהושע עם טקסי נישואים וחיי נישואים התרחשה ברומנים שלו, והחל בראשון שבהם, המאהב (1977). תמונת הנישואים המצטיירת בו היא אחת המוזרות ביותר העולות על הדעת. אדם ואסיה, שהיו חברים לכיתה בבית הספר וחזרו ונפגשו אחרי שנים, לכודים בנישואים שכמעט מלכתחילה איבדו את טעמם. הוא מכונאי, בעל מוסך משגשג, והיא מורה בתיכון, אישה כבויה וסגפנית שחייה הפנימיים מתנהלים בחלומות מסובכים. כל אחד מהם חי בעולם משלו. 'אולי להיפרד?' מהרהר אדם (עמ' 104), אבל במקום להיפרד הוא נוקט בפעולה בלתי צפויה ומביא הביתה איש צעיר, גבריאל ארדיטי, כדי להפכו למאהב של אשתו. האורח נהיה מעין בן משפחה והבעל מעודד את הקשר בינו לבין אשתו ומפקח עליו. כאשר המאהב נעלם במהומת מלחמת יום הכיפורים, אדם נאחז דיבוק ומקדיש שבועות וחודשים לשיטוטים ליליים בכבישי הארץ בניסיון לעלות על עקבותיו. 'ואנחנו במלחמה האחרונה איבדנו מאהב', כך נפתח הרומן. 'היה לנו מאהב ומאז המלחמה הוא איננו. פשוט נעלם' (עמ' 9). בריאיון לרגל הופעת הרומן סיפר יהושע, שהגרעין הראשוני שהצמיח את הסבך העלילתי העשיר היה משפט בן ארבע מילים: 'אדם מביא מאהב לאשתו'. זהו, לדבריו, חלק ממשיכתו הקבועה לפרדוקסים לוגיים בסיפוריו הקודמים: 'ב"שלושה ימים וילד" מי שאמור לשמור על הילד רוצה להרוג אותו. שומר היערות שורף אותם. הבן פגוע הנפש של המשורר כותב שירים. גם שם וגם כאן זו הייתה מערכת לוגית מתהפכת. המלחמה הדליקה אותי על עניין ההיעלמות, והגרעין היסודי נוצר דרך המערכת הזאת: המאהב שנעלם' ('נחוץ אומץ לב לכתוב על מקומות מוכרים', מעריב, 18 בפברואר 1977).

אותה מערכת לוגית מהופכת, שמשכה את יהושע אל המוזר והמשובש, נתנה את אותותיה בעיצובם של קשרי אהבה ונישואים גם ברומנים הבאים שלו. כך ברומן השני, גירושים מאוחרים (1982), ששמו החלופי הוא 'קנטטת הגירושים'. יהודה קמינקא נמלט לארצות הברית אחרי שאשתו ואם ילדיו הבוגרים, נעמי, ניסתה לרצוח אותו בנעיצת סכין. כל זה התרחש בתום עשרות שנים של נישואים רעילים, שהחדירו יסוד של טירוף לחיי המשפחה כולה. כעת הוא חוזר אחרי חמש שנים כדי להסדיר את מתן הגט לנעמי, שאושפזה בעקבות ניסיון הרצח בבית חולים לחולי נפש. אחרי שלל סיבוכים והשהיות נעמי נעתרת וחותמת על מסמכי הגירושים. ערב טיסתו חזרה אל משפחתו החדשה באמריקה, יהודה מתגנב אל בית החולים כדי להעלים את מכתב הוויתור שלו על ביתו, שהיה אחד מתנאי הגט. שם, מחופש בבגדי אישה, בעוד נפשו מתערערת והולכת, הוא מוצא את סופו הנורא, כאשר אחד המאושפזים מתנפל עליו ורוצח אותו בנעיצת קלשון. מי הטריף את מי? יהודה את נעמי או להפך? זו אחת השאלות המרחפות על הסבך המשפחתי המפותל הנרקם ברומן. גרשון שקד סיכם זאת בכותרת מאמרו על הספר: 'מאחורי כל זה מסתתר שיגעון גדול', והוסיף: 'אין תימה שבארץ מטורפת כשלנו נכתבים ספרים על משפחות מטורפות' (גל אחר גל בסיפורת העברית, 1985, עמ' 64).

מרקחת זוגית-משפחתית מוזרה לא פחות נרקמה ברומן השיבה מהודו (1994). בנג'י, רופא מתמחה צעיר הנאבק על מקומו במחלקה הכירורגית, נקרא ללוות להודו את לזר, המנהל האדמיניסטרטיבי של בית החולים, ואת אשתו דורי, כדי להחזיר משם את בתם עינת שחלתה בצהבת קשה. מתעוררת ציפייה טבעית שבנג'י ידבק לאהבה בחולה הצעירה שבהשגחתו, אבל הפלא ופלא, זה לא מה שקורה. מתוך התבוננותו הנפעמת בזוגיות החזקה של הוריה הוא נמשך בכוח עז דווקא אל אמהּ, דורי, המבוגרת ממנו בעשרים שנה. היא נשבית לבסוף בעוצמת תשוקתו מבלי לרופף כלל את הקשר הסימביוטי שלה עם בעלה. בתוך המערך המסתבך והולך נשזר הקשר של בנג'י עם מיכאלה, חברתה של עינת, המוליך לנישואים וללידת בת, אבל הזרות היסודית שנשמרה בין בני הזוג מוליכה לבסוף לפרידתם. 

דוגמה נוספת, ייחודית ונועזת, היא הרומן מסע אל תום האלף (1997), שבו צלל יהושע אל עולמן של קהילות יהודיות בצפון אפריקה, בצרפת ובאשכנז בימי הביניים. החוט המקשר בין האירועים הוא פרשה של נישואים ודיני אישות בעלת משמעות היסטורית עקרונית. על סִפָּהּ של שנת אלף לספירה יוצא ממרוקו סוחר יהודי בשם בן-עטר, מלווה בשתי נשותיו, למסע מסוכן בים וביבשה לפריז ולוורמס (היא וורמייזא). מטרת המסע לפייס את אסתר מינה, אשת אחיינו ובת אשכנז, שהטילה עליו חרם בשל נישואיו לשתי נשים. יהושע העמיק כאן אל שורשי הפיצול ההיסטורי בין יהדות ספרד ליהדות אשכנז, ערב הטלת 'חרם דרבנו גרשום' שאסר בין השאר כפל נישואים. אבל בצד הרובד ההלכתי המורכב, המטלטל את קהילות אשכנז, נרקם ברומן עולם מוחשי של חיים יהודיים, לרבות יחסי אחווה ורעות בין שתי הנשים. בן-עטר עצמו שוקד על מילוי חובת הבעל, ופוקד בלילות כל אישה בתורה. הרומן מגיע לאחד משיאיו הפרובוקטיביים כאשר האישה השנייה מתקוממת ושואלת מדוע לא תורשה גם היא להיות נשואה לשני גברים בעת ובעונה אחת. 'לא רק שהיא מוכנה להיות מוכפלת', היא אומרת, 'אלא היא רוצה להיות גם מכפילה'. ובהמשך: 'הולכת ומתלקחת בה דווקא קנאה נוראה בבעל יחיד שיש לו שתי נשים שלהן יש רק בעל אחד' (עמ' 216). 

די בדוגמאות האלה כדי להמחיש את רוחב הדמיון של יהושע ואת תנופתו. יצירותיו תמיד מפתיעות במקוריותו של כוח ההמצאה ששוּקַע בהן. כוח הדמיון הגרוטסקי הוא בעיניי המחצב הראשוני, שעל גביו מוקמים מרכיביה האחרים של כל יצירה: המשחקיוּת, הפסיכולוגיה, הסגנון, הסטרוקטורה, ההומור, העלילה וההגות. יהושע איננו סופר אוטוביוגרפי במובן הישיר. הוא לא חיבר יצירה וידויית מקיפה בנוסח החיים כמשל של פנחס שדה, סיפור על אהבה וחושך של עמוס עוז, חבלים של חיים באר או פוסט מורטם של יורם קניוק, כלומר סיפור ארוך בגוף ראשון על צמיחתו של המחבר מילדותו בבית הוריו. 'אינני חושב שהיה מעניין לכתוב ישירות על עצמי', אמר באחד הריאיונות. 'לכתוב ישירות על עצמי לא יתן שום דבר לאף אחד, ודאי שלא לי'. אבל, הוסיף, 'אני חושב שאני כותב על עצמי. מי שיודע לקרוא יכול למצוא חלק ממני בכתיבתי'. הוא אפילו נהג לדבר באירוניה עדינה על חבריו הסופרים, שהעידו על איזה פצע אישי עמוק המזין את כתיבתם. אין לו שום פצע ושום טראומה ביוגרפית, הצהיר. הוא חי חיים נורמליים, לא מעניינים במיוחד. לספרות הגיע כמעט במקרה. מילדותו דווקא נמשך לעולם המשפט בזכות ההיבטים הלוגיים השכלתניים שביסוד הדיסציפלינה הזו, וחשב שיהיה עורך דין.

אבל מאיזה שורש נבעו בכל זאת חוויות החיים האינטימיות המפרנסות את כתיבתו? בהחלט לא רק ממרחבי הדמיון. לפני כארבעים שנה, בטקס שבו הוענק לו פרס ברנר לספרות, יהושע נשא נאום מרתק תחת הכותרת 'אשתו של יוסף חיים ברנר – כמטאפורה'. הוא דיבר בו לא על ברנר, אלא על אשתו, וליתר דיוק על פרשת נישואיו הקצרים והמושכחים למחצה עם חיה ברוידא, שהסתיימו בפרידה כואבת חודשים אחדים לפני שנרצח (כיום אנו יודעים על פרשה זו הרבה מאוד בזכות הביוגרפיה המצוינת ברנר: סיפור חיים, שחיברה אניטה שפירא בשנת 2008). 

יוסף חיים ברנר ורעייתו חיה ברוידא, 1912

השאלה שיהושע בחר לדון בה היא: 'מה הייתה בדיוק הזווית שאישה זו הסתכלה במשך כל השנים על ברנר. לא על ברנר עצמו, האיש, אלא על יצירותיו של ברנר, על גיבוריו הספרותיים ועולמם הנפשי. ישנה זווית כזאת, מאוד מיוחדת לדעתי, הזווית שממנה רואים בני המשפחה הקרובים והאינטימיים או ידידי הנפש את יצירותיו של הסופר'. אין צריך לומר, שבאמצעות ההשלכה על אשתו של ברנר יהושע אמר כאן דברים עמוקים על עצמו, ולא פחות מכך על הקשר בינו לבין אשתו. 

מה עובר על בת הזוג או בן הזוג של הסופר? כנראה חוויה לא קלה. 'לגלות את המוכר להם, או מה שחשבו שהוא מוכר להם, והנה הוא מרוסק בתוך מוטציות חדשות שונות ומוזרות. הם נדהמים לגלות חומרים אינטימיים, סודות חשוכים מתוך חייהם והנה הם נחשפים במין ברוטאליות, לפעמים גם בגרוטסקה ואירוניה. הם מופתעים, נעלבים, מרגישים מרומים ... הם מגלים שהם עצמם הפכו ל"חומר", שמשתמשים בהם, נוטלים חלקים מהם ומחברים בשרירות לב עם חלקי דמויות אחרות' (הקיר וההר, 1989, עמ' 176). בהמשך הרחיב יהושע את הדיבור על התפקיד המיוחד של הנפש הקרובה ביותר לסופר, בן או בת הזוג, שמוטל עליה לעמוד לצִדו ולהשתתף באופן כלשהו במאבקו הבודד עם החומר, גם כאשר נגלים לעיניה החביונות האפלים ביותר. 

האתגר הזה שינה את צורתו עם השנים. ביצירותיו המוקדמות יותר של יהושע, הסבך הנפשי וההפלגות העלילתיות הקיצוניות הוקמו בעיקר מכוחו של הדמיון היוצר, והקשר אל חיי הסופר ומשפחתו נותר רחוק וסמוי מן העין. לא כך הדבר ברומנים שחיבר בעשרים שנותיו האחרונות. ברובם מסתמן דגם אחר: קשר נישואים ארוך, שמתחיו וסערותיו כבושים, ולפעמים מבצבצים מתחת לִפְּנֵי שטח הרמוניים ושפויים לכאורה. אתמקד בשלושה מהם. 

הכלה המשחררת (2001) הוא הרומן הארוך, הנינוח, ההטרוגני וגם הפרום ביותר מבחינה מבנית של א"ב יהושע. גיבורו הוא הפרופסור יוחנן ריבלין, מזרחן בעל שם מאוניברסיטת חיפה, וסביבו קבוצה מגוונת של עמיתים למקצוע הנמנים עם אסכולות שונות ויריבות בחקר העולם הערבי וספרותו. ריבלין שרוי מזה כחמש שנים בחוסר מנוחה, בשיתוק יצירתי, וכנראה גם בדיכאון מחמת סוד משפחתי אפל המוסתר מפניו. בנו יקירו עופר אולץ לפתע להיפרד מאשתו גליה אחרי שנת נישואים אחת, שבה הצטיירו כזוג מאושר. איש משותפי הסוד אינו מוכן לגלות לו את הסיבה לגירושים, שהרסו את הבן והוליכו אותו לגלות עצובה ועקרה בפריז. מכיוון שגליה היא בתו של בעל פנסיון משגשג בשכונת תלפיות בירושלים, ריבלין, המנסה לפצח את ליבת הסוד, חוזר ונמשך בלא שליטה למסעות חקירה גלויים וחשאיים באותו פנסיון ובסביבתו, למורת רוחם ואף לזעמם של אשתו ושל בנו. 

סוד הנישואים והזוגיות הוא אחד מנושאי היסוד של הרומן. לא במקרה הוא נפתח בפרק הקרוי 'חתונה בכפר', שבו ריבלין מוזמן עם אשתו לחתונתה של אחת הסטודנטיות הערביות שלו בכפר גלילי. אבל בעוד אשתו מקסימה את כל רואיה ברוחה הטובה, הוא נאחז קנאה ותסכול, כפי שקורה לו בכל חתונה, בהיזכרו בחורבן נישואיו של בנו.

אכן, אחד מקווי הסיפור הבולטים מגולל את הקשר האמיץ בין ריבלין לאשתו חגית, שופטת מחוזית חכמה, מעשית ונמרצת. בצד האינטימיות העמוקה, התשוקה ההדדית וההיזקקות העזה זה לזו, היא שופטת בלא הרף את חולשותיו, תסכוליו המקצועיים והתנהגויותיו החריגות. 'אני עוזבת אותך ליומיים שלושה ואתה יוצא מדעתך', היא גוערת בו בשובה מנסיעה מקצועית קצרה לחו"ל, שבמהלכה יצא ריבלין למסע תמוה ומסוכן בשטחי הרשות הפלסטינית (עמ' 276). הרגע הדרמטי ביותר ביחסים ביניהם מתרחש בלשכתה בבית המשפט, שהם באים אליה לפי הצעתו באחת השבתות כדי להשליט סדר במגירותיה הפרועות. פליטת פה של הבעל מגלה לחגית שהוא מוסיף לנהל מאחורי גבה חקירה חשאית בפרשת גירושי בנו. חמתה ניצתת, בעיקר על הפרת האמון ביניהם, והמריבה מידרדרת לא רק להטחת מילים חריפות ואיומים אלא לתגרת ידיים ממש. בשעות הבאות, בשוך הסערה, יורדת על ריבלין ההכרה, שעל אף התפרצות הזעם והאיבה אין לו קיום בלי השופטת של חייו, והברית ביניהם תשרוד כל משבר. 'במשך השנים הרבות אהבתי אליה רק מתחזקת, ובכל יום משירה מעצמה תנאי נוסף', הוא מהרהר (עמ' 310). עם זאת, הוא שואל את עצמו כיצד יצליח להעמיד מפעם לפעם מחסום בפני שליטתה בו. כל זה הוא קמצוץ ממרקם היחסים המסובך בין בני הזוג, המוקף שלל סיפורי משנה על פרשיות נישואים אחרות כהדהודים של העלילה הראשית. הרושם הוא שברומן זה יהושע התיר לעצמו לחשוף ולהיחשף אולי יותר מבכל יצירה אחרת, על אף המסווה הבדיוני של נישואי המזרחן והשופטת. 

זוג סימביוטי נוסף, דניאלה ואמוץ יערי, עומד במרכז הרומן אש ידידותית (2007). כותרת המשנה שלו, 'דואט', מכוונת אל עיקרון המבנה הראשי של הרומן. הוא עשוי יותר ממאה פרקים קצרים, המדלגים לסירוגין בין תודעת הבעל לתודעת האישה. החלחול ההדדי בין שתי העלילות, גם כאשר בני הזוג מצויים אלפי קילומטרים זה מזו, ממחיש את הקשר המיסטי כמעט ביניהם אחרי 37 שנות נישואים, ואת משיכתו אליה שרק מתעצמת והולכת. כנאמר: 'שליטת האהבה, מסכם הבעל בחיוך עצוב את גלעין חייו ומחבק את אשתו. עוד שלוש שנים ימלאו לה ששים ... אבל ישותה ממשיכה ללבב אותו ולרתקו כבימים ראשונים' (עמ' 10). 

אמוץ הוא מהנדס מעליות מצליח ודניאלה מורה ותיקה. הוא המגשר והמפשר, הדואג והחומל, המנחם, המרגיע, מתקן התקלות, המטפל טיפול אישי בכל אחד מבני המשפחה וגם באנשים זרים. הוא איש ארוטי פעיל הספוּג תשוקה מתמדת, ולעולם לא מסופקת, לאשתו. הוא מייצג את הוויית הביטחון היומיומי והעונג הבורגני השופע. באמצעות דמותו, הרומן מצביע על המשפחה כמקום שבו מתנהלים החיים האמתיים, לא במרחב הציבורי הסואן. לעומתו, דניאלה היא לכאורה אישיות תלותית, והמספר אינו נמנע מלהציג בעדינות את חולשותיה – האישיות המוֹרָתִית המקובעת, פיזור הנפש המפונק של בת זקונים אהובה, התאווה הבלתי נשלטת למיני מתיקה – אולם דווקא בפיה ובתודעתה מושמות כמה מן האמירות הנוקבות ביותר ברומן. דניאלה היא מוקד של איזון, תקווה, פיכחון צלול, יצר חיים שפוי וחיבור אותנטי למציאות. מבין עשרות הזוגות המהלכים ביצירותיו של יהושע, דניאלה ואמוץ יערי הם המופת המובהק של חיי נישואים הרמוניים. האיתנות של קיומם יחד מעניקה משקל נגד לטרגדיה המשפחתית שבלב הרומן, מותו של אחיינם מאש חבריו במארב שהסתבך בטול כרם, וחורבנם הנפשי של הוריו אחרי האסון. 

את הזוג יערי אפשר להשוות אולי רק לזוג הרמוני אחר העומד במרכזו של הרומן האחרון של יהושע, המנהרה (2018). צבי לוריא, מהנדס דרכים בגמלאות, מתחיל לגלות סממנים של שטיון, דמנציה. הרומן מלווה בווירטואוזיות את תהליך ההידרדרות שלו, הכרוך בכל מיני הרפתקאות, תוך כדי הימחקות הדרגתית של אישיותו. בכל אלה עומדת לצדו אשתו דינה, רופאת ילדים מנוסה, עוגן של שפיות ויציבות, שנוטלת אחריות לא רק על מחלתו אלא גם על תעלולי ההסוואה וההתחמקות שהוא נוקט כדי להסתיר ממנה את מצבו. 'אל תתחכם כל הזמן. דווקא תגיד, תדבר, תספר, לא רק את מה שאני לא יודעת אלא גם את מה שאני יודעת. תיזהר צבי, היא נסחפת במילותיה, אל תתחיל עכשיו לתעתע. אני חייבת לדעת ולהבין כל מה שקורה לך לפני שאתה מתדרדר לתהום ... "כן את צודקת" הוא משיב לה. "באמת את צודקת, אסור לתעתע, כן, תעמדי על המשמר ורק אל תרפי ממני, כי אין מישהו אחר לידי"' (עמ' 90). בתהפוכות העלילה לוריא המטופל נעשה למטפל, כאשר אשתו לוקה בחיידק אלים המסכן את חייה. בעודה מוטלת אין אונים הוא מגייס בתוכו כוחות לנהל במסירות את האשפוז שלה בבית החולים ואת החלמתה האיטית בבית. 

כתיבת הספר החלה לפני מחלתה של איקה יהושע והסתיימה אחרי מותה, ואפשר לשער שחודשי המחלה חלחלו בדרך כלשהי אל תוך הרומן. יהושע הציב בפתח הספר את ההקדשה: 'לאיקה שלי (2016-1940), אהובה אינסופית'. על מצבתה, בבית העלמין בקיבוץ עין כרמל, כתב את המילים הבאות: 'אצילותך הקורנת, תבונתך האנושית והמקצועית וחיוכך הנפלא נשמרים לעד בלב אוהבייך הרבים'. 

מצבת קבורתה של איקה יהושע (צילום: איתן גליקמן, Ynet)

אבל זה עדיין אינו סוף פסוק. דרמות הנישואים חזרו להעסיק את יהושע בגלגול סופי ביצירתו האחרונה, המקדש השלישי (2022). זהו מחזה (או 'נובלה דיאלוגית', כהגדרת המחבר) המתרחש במשרדי הרבנות הראשית בתל אביב. נרקמת בו עלילה עזה של נישואים שטורפדו, שונה כל כך מסיפורי הזוגיות ההרמוניים שנפרשו בשלושת הספרים הקודמים שנזכרו לעיל וקרובה יותר לדרמות המשפחתיות האפלות שקדמו להם. אישה בשם אסתר אזולאי מתייצבת לקחת נקם מרב מושחת, שמנע ממנה להינשא מתוך מניעים אפלים והרס בזדון את חייה אחרי שקלע אותה ואת אהוב לבה לסבך הלכתי בלתי פתיר. לא זו בלבד, אלא שבסיפור הפרטי הזה משולב חזון נועז על פתרונו של סכסוך דתי עתיק יומין, שיאפשר את הקמת בית המקדש השלישי בשולי הר הבית ולא במרכזו. היצירה הזו חוברה על ערש דווי והושלמה שבועות אחדים לפני מותו. יהושע התגלה בה במלוא כוח הדמיון וההמצאה שלו ובמלוא חיוניותו כהוגה מקורי. היא מעידה, שמסתרי הזוגיות והנישואים הוסיפו לאתגר ולהפרות את כוחו היוצר מראשית עד אחרית.

___________________________________________________

הרחבת דברים שנאמרו בהרצאה בסדרה 'משפט וספר' בעריכת פרופ' נילי כהן, אוניברסיטת תל-אביב, 11 בינואר 2024

פרופ' אבנר הולצמן הוא חוקר ספרות עברית ומלמד באוניברסיטת תל אביב  avnerhol@gmail.com