א.ב. יהושע על שורש האנטישמיות

א.ב. יהושע, 2017 (צילום: ארי אלינסון, ויקימדיה)

מאת דינה פורת

בפסטיבל המשוררים שהתקיים השנה, שלא כרגיל ולמרבה הצער בירושלים ולא במטולה, הוקדש מושב לזכרו של הסופר א.ב. יהושע (2022-1936), במלאת שנתיים למותו. השתתפו בו אבי גיל, שביוגרפיה פרי עטו על יהושע הופיעה לאחרונה, הסופר חיים באר, ואנוכי. את המושב הנחה בשום שכל ובטעם טוב בני ציפר, מיוזמי הפסטיבל ועורך המדור לתרבות וספרות בעיתון הארץ. 

הוצאת עברית, 2024

זכיתי – ואכן זכות הייתה זו – לנהל במשך שנים כמה ויכוחים עם יהושע שהתמקדו בשני נושאים כבדי משקל. האחד, קביעתו הגורפת שהשואה הייתה כישלון נורא של העם היהודי; והשני, ניסיונו להצביע על שורש אחד להיווצרותה של האנטישמיות. היו אלה ויכוחים נוקבים, וטיעונים שונים הועלו מפה ומשם, אבל תמיד ברוח טובה וידידותית, בהקשבה ובכבוד. הצלחתו הגדולה מעולם לא סחררה את ראשו ולא  שינתה את מזגו הטוב, פשטות הליכותיו ויחסו לזולת. ועוד ייאמר לשבחו, כי הקפיד בכל ספריו ללמוד ולחקור, לשאול ולהתייעץ בכל הקשור לפרטים ולאירועים היסטוריים הקשורים בנושא הספר כדי להימנע ככל הניתן מטעויות. יהושע אהב להתלוצץ על כך ונהג לספר כי כאשר כתב את הרומן השיבה מהודו (1994) טרח ובירר פרטי פרטים עם רופאים בכירים ואף נכח בעצמו בכמה ניתוחים, והנה לאחר שפורסם הספר היו שביקרו אותו על ששגה בכמה פרטים הקשורים בניתוחים כירורגיים, אך איש לא העיר לו מאומה על התיאורים הנרחבים של הודו – מדינה שמעולם לא ביקר בה...

במארס 2012 נשא יהושע הרצאה על 'יחסי הגומלין שבין ישראל ליהודי התפוצות' ובה שב ותקף את הגלות, אם כל חטאת לשיטתו, רעה חולה ושורש כל צרותיו של העם היהודי. הגלות בעיניו היא כישלון עמוק מאוד של העם היהודי ו'השואה היא סיכום של הווית הגולה, המכה הסופית'. ועוד אמר בערך כך: 'מעולם לא שמעתי את היהודים מנתחים את השואה ככישלון של העם היהודי, שלא צפה אותה ... שבמשך אלפיים שנה, למרות כל הנורות האדומות שדלקו כל הדרך בהיסטוריה, לא הבין מה מצפה לו ולא התכונן'. הרצאה זו עוררה סערה רבתי, גם מפני שיהושע הוקיע את מי שיושב גם היום בגולה, וכינה את יהודי ארצות הברית בשם המבזה 'יהודים חלקיים', בעוד היושבים בציון הם ורק הם 'יהודים שלמים'. הישראליות, לדבריו, נותנת טריטוריה, חברה וכלכלה – אחריות טוטלית.  

במאמרו האחרון שבדפוס – שעקב מחלתו נערך על ידי ידידו הקרוב דן מירון ('והאנטישמיות – מה היא כי נלין עליה!', הארץ, 30 בנובמבר 2021) – ציין יהושע כי שליש מן העם היהודי הושמד לא בשל אידאולוגיה או דת, כלכלה או טריטוריה – זו הייתה השמדה לשמה. הוא שב והדגיש כי הגלות היא מקור האסון – העם הושמד משום שנמנע מחזרה לארץ ישראל כאשר זו הייתה אפשרית, ולכן התבצרות בטריטוריה שבה יהיו יהודים אחראים לגורלם וינסו להגן על עמם ביום צרה היא צו החיים של הקיום הלאומי. כל הדרך קבלנו מכות – ענה למי שתקפו את דבריו – לא היו מסעי צלב? אינקוויזיציה? פרעות?

מתוך הגדה לילדים, ברלין 1934 (מוזיאון ישיבה יוניברסיטי)

למשמע דבריו, טלפנתי אליו וביקשתי, כרבים וטובים אחרים, למחות על הגדרת השואה ככישלון יהודי. העליתי בפניו את הטיעונים הבאים: ראשית, ראיית ההיסטוריה היהודית כרצף של מכות, השפלות, פוגרומים ורצח, בקו עולה שמחמיר והולך ובסופו השואה הבלתי נמנעת, טעונה תיקון: היו תקופות ארוכות ורצופות של שקט, שבהן התאפשרו חיים של יצירה תרבותית, דתית ורוחנית ושל התפתחות קהילתית, כמו 'תור הזהב' של יהודי ספרד, תקופות מסוימות בחייהם של יהודי מרוקו, או ההתארגנות הקהילתית המפותחת בפולין ובליטא במסגרת 'ועד הארצות'. גלי אלימות כלפי יהודים גאו וירדו, בתקופות שונות, ומסעי הצלב, למשל, עלו בחומרתם וברצחנותם על התקופות שבאו אחריהם. 

שנית, יהושע חזר ודיבר על השמדה לשמה, נטולת רקע אידיאולוגי, והרי תורת הגזע, שבבסיסה אי השוויון בין בני האדם, היא זו שהעמידה את היהודים – ועמם הצוענים – מתחת ומחוץ למדרג מעוות זה. תורת הגזע היא זו שיצרה את המסגרת שבתוכה יכלו עמים וחברות לממש את הסנטימנט האנטישמי העתיק ובהשראתה להתנפל על שכניהם היהודים, לשדוד ולרצוח, כי הרי הם לא נחשבו יותר כבני אדם והותרה הרצועה. גם אם היטלר עצמו לא ממש האמין בתורת הגזע, הרי שהחרדה האובססיבית מפני 'היהודי', שהיא תולדה של תורה זו, תכונותיו השליליות כביכול וכוחו המדומה, הם שהדירו שינה מעיניו, כפי שהתוודה בפני הרמן ראושנינג, מחבר הספר 'שיחות עם היטלר'. 

ושלישית, יהושע סבר שאפשר היה לצפות מראש את השואה ולהימלט מפניה לארץ ישראל כשעוד היה ניתן. ואולם, לא רק היהודים לא זיהו בשעתו את מהותו של הנאציזם ולאן הוא חותר, ולא הבינו בזמן כי האידאולוגיה הנחרצת לא תתמתן עם העלייה לשלטון אלא מנוי וגמור עם תומכיה להוציאה אל הפועל. גרמניה סיפחה וכבשה ארצות רבות, זו אחר זו, מבלי שאף גורם צבאי או מדיני עצר בעדה. היא גם לא נחלה אף כישלון עד לקרבות אל-עלמיין וסטלינגרד בסוף 1942 ובראשית 1943, כעשר שנים (!) מאז התיישב היטלר על כס מלכותו. ברית המועצות, שהופתעה בפלישה לשטחיה (מבצע ברברוסה), למרות כל האזהרות והנורות האדומות שדלקו, איבדה כעשרים מיליון נפש, אזרחים וחיילים. למעלה מחמישה מיליון חיילי הצבא האדום נפלו בשבי ויותר ממחציתם נרצחו. שישים מיליון איש ואישה איבדו את חייהם במלחמה זו בעולם כולו, וזו עוד ההערכה הממעיטה – אלה מספרים שפשוט קשה לתפוס. הקהילות היהודיות באירופה נקלעו בין הפטיש לסדן: בין הרצחנות הגרמנית ומערכת ההונאה שהופעלה כלפיהם לבין הפניית העורף של שכניהם. אין גם לשכוח שלבעלות הברית, שלפניהן הובאו תוכניות הצלה, הייתה מטרה ברורה: קודם כל להביס את גרמניה ולהכניעה ללא תנאי. השואה הייתה כישלון חרוץ של אירופה הנוצרית, של כל תורות השוויון בין בני האדם, מן הליברליזם והדמוקרטיה ועד אחוות העמים, שאף אחת מהן לא עמדה בפרץ, ושל החברה האזרחית הגרמנית, שתמכה במשטר רצחני והייתה חלק ממנו.

למרות טיעונים אלה, שהושמעו על ידי רבים וטובים שאף הוסיפו להם כהנה וכהנה, יהושע לא זז מדעתו. 'כבר שלושים שנה אני דבק בעמדה זו', אמר לי, וחזר ואמר שמייד עם הצהרת בלפור צריכים היו בני עמנו כולם לארוז מזוודותיהם ולהגיע ארצה. לא הועילו גם הנתונים העובדתיים שהצגתי בפניו, על מצבה הפיזי והכלכלי של ארץ ישראל בסוף מלחמת העולם הראשונה ועל מעמדו המעורער של הרעיון הציוני בעם היהודי, עשרים שנה בלבד אחרי הקונגרס  הציוני הראשון. יהושע היה מוכן להסכים, וגם זה למחצה ולשליש, שבהיסטוריה היהודית היו מעלות ומורדות.

עולים חדשים ממרוקו על האנייה בדרכם לארץ ישראל (צילום: פריץ שלזינגר; הארכיון הציוני המרכזי)

הוויכוח השני, שהתנהל במקביל, נגע לניסיונו של יהושע להצביע על שורש אחד שהוא המקור והרקע לכל תופעות האנטישמיות. אחרי שנים של עיסוק בנושא הוא פרסם גרסה מסודרת של מחשבותיו בכתב העת אלפיים (גיליון 28, 2005; פורסם גם בספרו אחיזת מולדת, הקיבוץ המאוחד, 2008), שכותרתה 'ניסיון לזיהוי והבנה של תשתיות האנטישמיות'. למאמר התלוו 17 תגובות של חוקרים חשובים מהארץ ומהעולם, שהתפלמסו איתו על התשובות האפשריות לשאלה שהעלה: האם יש תשתית אחת לשנאת ישראל, שהיא תופעה כה מגוונת וממושכת. לטענתו, יש ויש תשתית מבנית אחת, והיא הזהות היהודית החמקמקה, הבלתי מוגדרת, המחברת באופן ייחודי ובעייתי בין דת ללאום, שהפחידה את העמים שבקרבם ישבו יהודים. הגוי עומד לפני משהו אמורפי, בעל פוטנציאל שינוי מדהים, והיסוד הווירטואלי והגמיש הזה מאפשר למתוח את כנפי הזהות היהודית עד שהן נעשות דקיקות ביותר ובעלות כושר חדירה קל ומפחיד אל תוך זהויות של עמים אחרים. כשזה קורה, הלא-יהודי משליך את הפנטזיות, הפחדים והרצונות שלו על אותו יסוד שחדר לתוכו, ואו אז הוא עלול להגיע למעשי שיגעון רצחניים.  

על טיעונים אלה מחיתי יחד עם חוקרים והוגים אחרים שהעלו שלל טיעונים שכנגד. ראשית, שהסיבות לאנטישמיות משתנות לפי הזמן והמקום, ונובעות מבעיות חברתיות, כלכליות ורגשיות שמקורן בקבוצות ובעמים שבהם מתפתחת אנטישמיות, והן תובעות מענה, או לפחות חיפוש אשם שמחוצה להם; שנית, מה שמחבר בין הסיבות השונות אינו דווקא זהותו של היהודי אלא דימויו. דימוי זה נבנה נדבך על גבי נדבך במשך דורות וכל נדבך כזה מתיישב על קודמיו ואינו מוחק אותם. הדימוי שנוצר עם הזמן הפך מאיים ומפחיד יותר ויותר, והוא שהפנה את הקנאה וחמת הרצח כלפי העם היהודי; שלישית, מי שביצעו פוגרומים ושחיטות או העליבו והדירו לא הטריחו עצמם בשאלות מורכבות כמו זהות יהודית חמקמקה, שהגדרתה היא עניין יהודי פנימי, ובוודאי שלא עסקו בניתוח רגשותיהם כלפיה. גם קשה לקרוא למעשיהם טֵרוּף או שיגעון. זהו פתרון קל מדי, שכן האנטישמיות אינה מחלת נפש אלא תולדה של התפתחות היסטורית שיצרה סמל של רוע קוסמי, וככל שזה התקבע ונעשה שימושי כן ממשיך השימוש בו לפי הנתונים המשתנים של הזמן והמקום.  

קריקטורה אנטישמית בשבועון הסאטירי האמריקני PUCK (11 במאי 1881)

נחזור לפסטיבל המשוררים שנערך לאחרונה לזכרו של יהושע, וכמובן בהעדרו. כשנטל הסופר חיים באר את רשות הדיבור, הוא רכן קדימה ואמר בשקט, כממתיק סוד עם שומעיו (והם היו רבים): 'יהושע', כך אמר בקירוב, 'היה סופר מצוין, גדול, שהפליא בשרטוט עלילות ודמויות, אבל כהוגה דעות היה פחות טוב. מוטב היה אלמלא פנה להעלאת מחשבותיו על הכתב והשמעתן ברבים, והיה מתרכז בכתיבתו הספרותית. תפקידו של סופר הוא לספר סיפור, ובזאת כוחו וגדולתו. דרך הסיפור הוא יכול להעביר לקוראיו את עמדותיו ואת פתרונותיו'. ושוב התגלע ויכוח, שהרי טובי סופרינו ומשוררינו גם מילאו תפקיד ציבורי של מוכיחים בשער והשמיעו את דעתם על בעיות השעה גם שלא במסגרת כתיבתם, ודי אם נזכיר את ביאליק וברנר, אורי צבי גרינברג ונתן אלתרמן, וכמובן א"ב יהושע, עמוס עוז, וייבדלו לחיים דוד גרוסמן וחיים באר עצמו. דווקא בסיומו של הפסטיבל, בוודאי בימינו אלה, כדאי לחזור ולומר שלאנשי רוח ולהיסטוריונים, לסופרים ולמשוררים יש גם תפקיד מוסרי-ציבורי: להשמיע את קולם ולחוות את דעתם. 

____________________________________

פרופ' (אמריטה) דינה פורת לימדה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב והיא יועצת אקדמית ל'יד ושם' porat@tauex.tau.ac.il

מוכרחים ממש להתאהב: דרמות הנישואים של א"ב יהושע

איקה ובולי יהושע בצעירותם (ארכיון א"ב יהושע, הספרייה הלאומית)

מאת אבנר הולצמן

הפסיכואנליטיקאית ד"ר רבקה יהושע, שכל יודעיה הכירו אותה בשם אִיקָה, הלכה לעולמה אחרי מחלה קצרה ב-12 בספטמבר 2016, והיא בת 76. בטקס הלוויה, יומיים אחר כך, נשא בעלה, הסופר אברהם ב. יהושע, הספד מיוחד במינו. בפתח דבריו ציטט את המשפט הראשון מן הרומן מולכו (1987), שפרסם שלושים שנה לפני כן, בהיותו בן חמישים. מתואר בו רגע המוות של אשת מולכו ממחלת הסרטן, בעוד הוא, בעלה, יושב ליד מיטתה ומלווה את נשימותיה האחרונות. הרומן עצמו מתאר את שנת האבל הראשונה, ובלבה שרשרת הניסיונות הכושלים, המוזרים ואפילו הקומיים, לשדך לאלמן הטרי נשים אחרות. רק בתום אותה שנה הוא מרגיש שאחיזתה של אשתו בו רפתה, והוא כנראה כשיר לדבוק באשה אחרת. 'מוכרחים ממש להתאהב', הן המילים החותמות את הרומן, שעבור קוראים רבים, ואני בתוכם, הוא האהוב והנוגע ללב מבין ספריו הרבים של יהושע. 

'כאשר הייתי מציג את הרומן הזה בראיונות או בערבים ספרותיים', סיפר יהושע באותו הספד, 'הייתי מקפיד להוסיף שסופר נשוי שכותב ספר כזה, חייב שנישואיו יהיו חזקים ובטוחים כדי להעז ולדמיין את אלמנותו כלפי בת זוגו'. ואכן, מאז שנישאו, כאשר איקה הייתה בת 19 וחצי בלבד, ובמשך 56 שנותיהם יחד, נודעו השניים כזוג בלתי נפרד, סימביוטי. 'ועדיין ה"סימביוזה" בינינו', אמר יהושע, 'שרבים חוזרים ומדברים בה כעובדה ידועה, הותירה מרחב חירות לכל אחד מאתנו לעסוק בעצמאות גמורה במקצועו, אם זו הספרות או העבודה הקלינית'. 

מטבע הדברים איקה הייתה לא רק הקוראת הראשונה של כל דבר שכתב, אלא גם העורכת הראשונה. 'כמו בכל מה שכתבתי', סיפר, 'היא עברה על כתב היד, שייפה, דייקה, גזמה, עוד לפני שהעברתי אותו לעורך הנפלא והוותיק שלי, מנחם פרי'. לדברי יהושע, דווקא את הרומן מולכו היא לא אהבה. היא טענה שהמחבר לועג לגיבור שלו, אלמן פסיבי כבד הליכות, רואה חשבון בעל אופק תרבותי מוגבל. אבל גם את הרומן הזה היא ליטשה בהקפדה, כדרכה. 

רבקה (איקה) יהושע (2016-1940)

אכן, אותו קשר נישואים ממושך, בטוח וחזק, העניק ליהושע בסיס מוצק לרקום כמה וכמה פרשיות נישואים שונות ומשונות הממלאות את ספריו. מדובר גם בתיאורים של טקסי נישואים וגירושים וגם בפרישֹה סיפורית של חיי זוג המתמשכים על פני שנים רבות. כבר ב-1960, שנת נישואיו, פרסם יהושע את הסיפור 'חתונתה של גליה'. אחרי שורה של סיפורים סוראליסטיים, נטולי זמן ומקום מזוהים, זו יצירתו הראשונה המתרחשת בסביבה ישראלית קונקרטית. הסיפור נכתב בהשראה עגנונית מפורשת: גרעינו והמוטו שלו לקוחים מן הסיפור 'הרופא וגרושתו' של ש"י עגנון. מודעה קטנה בעיתון מבשרת על חתונתם של גליה ודני שתתקיים בקיבוץ הדרומי שדות אור. בעקבותיה נאספים אל הטקס ארבעת הגברים הקודמים בחייה של גליה, שעדיין מתייסרים באהבתם אליה ובעלבון עזיבתה אותם. אחרי החופה הם מכלים את זעמם וקנאתם בחתן המבועת, עד שמשאירים אותו מוטל שותת דם על מיטת הכלולות ועדיין חוגג את ניצחונו עליהם. המספר עצמו מייחל למותו של הבעל הטרי, ומבטיח לגליה שיחכה בסבלנות עד אותו רגע נכסף. בינתיים הוא עוזב את הקיבוץ בנסיעת בלהות לילית מטלטלת עצמות, מובל באוטובוס רפאים אימתני בלב מישור שחור ענקי בידי נהג בעל חזות מפלצתית. 

חיי נישואים שבאו עד משבר והידרדרו למופעים של שנאה הדדית אלימה עומדים במרכז הסיפור 'בסיס טילים 612' (1974) – פנינה אמנותית שכמדומני נשכחה כליל. הגיבור, מרצה לפילוסופיה, שמעיינו המחקרי יבש, נמלט מדירתו הרעילה אל מסע הרצאות לחיילים בסיני. הוא נוטש מאחוריו את אשתו, הבורחת מצידה לתרדמות ממושכות, ואת בנם הקטן הנשחק בין מריבותיהם של הוריו. 'פעם היו מסוגלים להתכתש יום שלם, לא מרפים זה מזה', נאמר בסיפור. 'לפעמים אף שוכחים לצאת לעבודה, ועד עומק הלילה, בחימה שפוכה, שוברים כפעם בפעם איזה כלי זכוכית שמזדמן לידיים. עכשיו כל אחד לנפשו' (עד חורף 1974, עמ' 255-254). 

אבל ההתמודדות העיקרית של יהושע עם טקסי נישואים וחיי נישואים התרחשה ברומנים שלו, והחל בראשון שבהם, המאהב (1977). תמונת הנישואים המצטיירת בו היא אחת המוזרות ביותר העולות על הדעת. אדם ואסיה, שהיו חברים לכיתה בבית הספר וחזרו ונפגשו אחרי שנים, לכודים בנישואים שכמעט מלכתחילה איבדו את טעמם. הוא מכונאי, בעל מוסך משגשג, והיא מורה בתיכון, אישה כבויה וסגפנית שחייה הפנימיים מתנהלים בחלומות מסובכים. כל אחד מהם חי בעולם משלו. 'אולי להיפרד?' מהרהר אדם (עמ' 104), אבל במקום להיפרד הוא נוקט בפעולה בלתי צפויה ומביא הביתה איש צעיר, גבריאל ארדיטי, כדי להפכו למאהב של אשתו. האורח נהיה מעין בן משפחה והבעל מעודד את הקשר בינו לבין אשתו ומפקח עליו. כאשר המאהב נעלם במהומת מלחמת יום הכיפורים, אדם נאחז דיבוק ומקדיש שבועות וחודשים לשיטוטים ליליים בכבישי הארץ בניסיון לעלות על עקבותיו. 'ואנחנו במלחמה האחרונה איבדנו מאהב', כך נפתח הרומן. 'היה לנו מאהב ומאז המלחמה הוא איננו. פשוט נעלם' (עמ' 9). בריאיון לרגל הופעת הרומן סיפר יהושע, שהגרעין הראשוני שהצמיח את הסבך העלילתי העשיר היה משפט בן ארבע מילים: 'אדם מביא מאהב לאשתו'. זהו, לדבריו, חלק ממשיכתו הקבועה לפרדוקסים לוגיים בסיפוריו הקודמים: 'ב"שלושה ימים וילד" מי שאמור לשמור על הילד רוצה להרוג אותו. שומר היערות שורף אותם. הבן פגוע הנפש של המשורר כותב שירים. גם שם וגם כאן זו הייתה מערכת לוגית מתהפכת. המלחמה הדליקה אותי על עניין ההיעלמות, והגרעין היסודי נוצר דרך המערכת הזאת: המאהב שנעלם' ('נחוץ אומץ לב לכתוב על מקומות מוכרים', מעריב, 18 בפברואר 1977).

אותה מערכת לוגית מהופכת, שמשכה את יהושע אל המוזר והמשובש, נתנה את אותותיה בעיצובם של קשרי אהבה ונישואים גם ברומנים הבאים שלו. כך ברומן השני, גירושים מאוחרים (1982), ששמו החלופי הוא 'קנטטת הגירושים'. יהודה קמינקא נמלט לארצות הברית אחרי שאשתו ואם ילדיו הבוגרים, נעמי, ניסתה לרצוח אותו בנעיצת סכין. כל זה התרחש בתום עשרות שנים של נישואים רעילים, שהחדירו יסוד של טירוף לחיי המשפחה כולה. כעת הוא חוזר אחרי חמש שנים כדי להסדיר את מתן הגט לנעמי, שאושפזה בעקבות ניסיון הרצח בבית חולים לחולי נפש. אחרי שלל סיבוכים והשהיות נעמי נעתרת וחותמת על מסמכי הגירושים. ערב טיסתו חזרה אל משפחתו החדשה באמריקה, יהודה מתגנב אל בית החולים כדי להעלים את מכתב הוויתור שלו על ביתו, שהיה אחד מתנאי הגט. שם, מחופש בבגדי אישה, בעוד נפשו מתערערת והולכת, הוא מוצא את סופו הנורא, כאשר אחד המאושפזים מתנפל עליו ורוצח אותו בנעיצת קלשון. מי הטריף את מי? יהודה את נעמי או להפך? זו אחת השאלות המרחפות על הסבך המשפחתי המפותל הנרקם ברומן. גרשון שקד סיכם זאת בכותרת מאמרו על הספר: 'מאחורי כל זה מסתתר שיגעון גדול', והוסיף: 'אין תימה שבארץ מטורפת כשלנו נכתבים ספרים על משפחות מטורפות' (גל אחר גל בסיפורת העברית, 1985, עמ' 64).

מרקחת זוגית-משפחתית מוזרה לא פחות נרקמה ברומן השיבה מהודו (1994). בנג'י, רופא מתמחה צעיר הנאבק על מקומו במחלקה הכירורגית, נקרא ללוות להודו את לזר, המנהל האדמיניסטרטיבי של בית החולים, ואת אשתו דורי, כדי להחזיר משם את בתם עינת שחלתה בצהבת קשה. מתעוררת ציפייה טבעית שבנג'י ידבק לאהבה בחולה הצעירה שבהשגחתו, אבל הפלא ופלא, זה לא מה שקורה. מתוך התבוננותו הנפעמת בזוגיות החזקה של הוריה הוא נמשך בכוח עז דווקא אל אמהּ, דורי, המבוגרת ממנו בעשרים שנה. היא נשבית לבסוף בעוצמת תשוקתו מבלי לרופף כלל את הקשר הסימביוטי שלה עם בעלה. בתוך המערך המסתבך והולך נשזר הקשר של בנג'י עם מיכאלה, חברתה של עינת, המוליך לנישואים וללידת בת, אבל הזרות היסודית שנשמרה בין בני הזוג מוליכה לבסוף לפרידתם. 

דוגמה נוספת, ייחודית ונועזת, היא הרומן מסע אל תום האלף (1997), שבו צלל יהושע אל עולמן של קהילות יהודיות בצפון אפריקה, בצרפת ובאשכנז בימי הביניים. החוט המקשר בין האירועים הוא פרשה של נישואים ודיני אישות בעלת משמעות היסטורית עקרונית. על סִפָּהּ של שנת אלף לספירה יוצא ממרוקו סוחר יהודי בשם בן-עטר, מלווה בשתי נשותיו, למסע מסוכן בים וביבשה לפריז ולוורמס (היא וורמייזא). מטרת המסע לפייס את אסתר מינה, אשת אחיינו ובת אשכנז, שהטילה עליו חרם בשל נישואיו לשתי נשים. יהושע העמיק כאן אל שורשי הפיצול ההיסטורי בין יהדות ספרד ליהדות אשכנז, ערב הטלת 'חרם דרבנו גרשום' שאסר בין השאר כפל נישואים. אבל בצד הרובד ההלכתי המורכב, המטלטל את קהילות אשכנז, נרקם ברומן עולם מוחשי של חיים יהודיים, לרבות יחסי אחווה ורעות בין שתי הנשים. בן-עטר עצמו שוקד על מילוי חובת הבעל, ופוקד בלילות כל אישה בתורה. הרומן מגיע לאחד משיאיו הפרובוקטיביים כאשר האישה השנייה מתקוממת ושואלת מדוע לא תורשה גם היא להיות נשואה לשני גברים בעת ובעונה אחת. 'לא רק שהיא מוכנה להיות מוכפלת', היא אומרת, 'אלא היא רוצה להיות גם מכפילה'. ובהמשך: 'הולכת ומתלקחת בה דווקא קנאה נוראה בבעל יחיד שיש לו שתי נשים שלהן יש רק בעל אחד' (עמ' 216). 

די בדוגמאות האלה כדי להמחיש את רוחב הדמיון של יהושע ואת תנופתו. יצירותיו תמיד מפתיעות במקוריותו של כוח ההמצאה ששוּקַע בהן. כוח הדמיון הגרוטסקי הוא בעיניי המחצב הראשוני, שעל גביו מוקמים מרכיביה האחרים של כל יצירה: המשחקיוּת, הפסיכולוגיה, הסגנון, הסטרוקטורה, ההומור, העלילה וההגות. יהושע איננו סופר אוטוביוגרפי במובן הישיר. הוא לא חיבר יצירה וידויית מקיפה בנוסח החיים כמשל של פנחס שדה, סיפור על אהבה וחושך של עמוס עוז, חבלים של חיים באר או פוסט מורטם של יורם קניוק, כלומר סיפור ארוך בגוף ראשון על צמיחתו של המחבר מילדותו בבית הוריו. 'אינני חושב שהיה מעניין לכתוב ישירות על עצמי', אמר באחד הריאיונות. 'לכתוב ישירות על עצמי לא יתן שום דבר לאף אחד, ודאי שלא לי'. אבל, הוסיף, 'אני חושב שאני כותב על עצמי. מי שיודע לקרוא יכול למצוא חלק ממני בכתיבתי'. הוא אפילו נהג לדבר באירוניה עדינה על חבריו הסופרים, שהעידו על איזה פצע אישי עמוק המזין את כתיבתם. אין לו שום פצע ושום טראומה ביוגרפית, הצהיר. הוא חי חיים נורמליים, לא מעניינים במיוחד. לספרות הגיע כמעט במקרה. מילדותו דווקא נמשך לעולם המשפט בזכות ההיבטים הלוגיים השכלתניים שביסוד הדיסציפלינה הזו, וחשב שיהיה עורך דין.

אבל מאיזה שורש נבעו בכל זאת חוויות החיים האינטימיות המפרנסות את כתיבתו? בהחלט לא רק ממרחבי הדמיון. לפני כארבעים שנה, בטקס שבו הוענק לו פרס ברנר לספרות, יהושע נשא נאום מרתק תחת הכותרת 'אשתו של יוסף חיים ברנר – כמטאפורה'. הוא דיבר בו לא על ברנר, אלא על אשתו, וליתר דיוק על פרשת נישואיו הקצרים והמושכחים למחצה עם חיה ברוידא, שהסתיימו בפרידה כואבת חודשים אחדים לפני שנרצח (כיום אנו יודעים על פרשה זו הרבה מאוד בזכות הביוגרפיה המצוינת ברנר: סיפור חיים, שחיברה אניטה שפירא בשנת 2008). 

יוסף חיים ברנר ורעייתו חיה ברוידא, 1912

השאלה שיהושע בחר לדון בה היא: 'מה הייתה בדיוק הזווית שאישה זו הסתכלה במשך כל השנים על ברנר. לא על ברנר עצמו, האיש, אלא על יצירותיו של ברנר, על גיבוריו הספרותיים ועולמם הנפשי. ישנה זווית כזאת, מאוד מיוחדת לדעתי, הזווית שממנה רואים בני המשפחה הקרובים והאינטימיים או ידידי הנפש את יצירותיו של הסופר'. אין צריך לומר, שבאמצעות ההשלכה על אשתו של ברנר יהושע אמר כאן דברים עמוקים על עצמו, ולא פחות מכך על הקשר בינו לבין אשתו. 

מה עובר על בת הזוג או בן הזוג של הסופר? כנראה חוויה לא קלה. 'לגלות את המוכר להם, או מה שחשבו שהוא מוכר להם, והנה הוא מרוסק בתוך מוטציות חדשות שונות ומוזרות. הם נדהמים לגלות חומרים אינטימיים, סודות חשוכים מתוך חייהם והנה הם נחשפים במין ברוטאליות, לפעמים גם בגרוטסקה ואירוניה. הם מופתעים, נעלבים, מרגישים מרומים ... הם מגלים שהם עצמם הפכו ל"חומר", שמשתמשים בהם, נוטלים חלקים מהם ומחברים בשרירות לב עם חלקי דמויות אחרות' (הקיר וההר, 1989, עמ' 176). בהמשך הרחיב יהושע את הדיבור על התפקיד המיוחד של הנפש הקרובה ביותר לסופר, בן או בת הזוג, שמוטל עליה לעמוד לצִדו ולהשתתף באופן כלשהו במאבקו הבודד עם החומר, גם כאשר נגלים לעיניה החביונות האפלים ביותר. 

האתגר הזה שינה את צורתו עם השנים. ביצירותיו המוקדמות יותר של יהושע, הסבך הנפשי וההפלגות העלילתיות הקיצוניות הוקמו בעיקר מכוחו של הדמיון היוצר, והקשר אל חיי הסופר ומשפחתו נותר רחוק וסמוי מן העין. לא כך הדבר ברומנים שחיבר בעשרים שנותיו האחרונות. ברובם מסתמן דגם אחר: קשר נישואים ארוך, שמתחיו וסערותיו כבושים, ולפעמים מבצבצים מתחת לִפְּנֵי שטח הרמוניים ושפויים לכאורה. אתמקד בשלושה מהם. 

הכלה המשחררת (2001) הוא הרומן הארוך, הנינוח, ההטרוגני וגם הפרום ביותר מבחינה מבנית של א"ב יהושע. גיבורו הוא הפרופסור יוחנן ריבלין, מזרחן בעל שם מאוניברסיטת חיפה, וסביבו קבוצה מגוונת של עמיתים למקצוע הנמנים עם אסכולות שונות ויריבות בחקר העולם הערבי וספרותו. ריבלין שרוי מזה כחמש שנים בחוסר מנוחה, בשיתוק יצירתי, וכנראה גם בדיכאון מחמת סוד משפחתי אפל המוסתר מפניו. בנו יקירו עופר אולץ לפתע להיפרד מאשתו גליה אחרי שנת נישואים אחת, שבה הצטיירו כזוג מאושר. איש משותפי הסוד אינו מוכן לגלות לו את הסיבה לגירושים, שהרסו את הבן והוליכו אותו לגלות עצובה ועקרה בפריז. מכיוון שגליה היא בתו של בעל פנסיון משגשג בשכונת תלפיות בירושלים, ריבלין, המנסה לפצח את ליבת הסוד, חוזר ונמשך בלא שליטה למסעות חקירה גלויים וחשאיים באותו פנסיון ובסביבתו, למורת רוחם ואף לזעמם של אשתו ושל בנו. 

סוד הנישואים והזוגיות הוא אחד מנושאי היסוד של הרומן. לא במקרה הוא נפתח בפרק הקרוי 'חתונה בכפר', שבו ריבלין מוזמן עם אשתו לחתונתה של אחת הסטודנטיות הערביות שלו בכפר גלילי. אבל בעוד אשתו מקסימה את כל רואיה ברוחה הטובה, הוא נאחז קנאה ותסכול, כפי שקורה לו בכל חתונה, בהיזכרו בחורבן נישואיו של בנו.

אכן, אחד מקווי הסיפור הבולטים מגולל את הקשר האמיץ בין ריבלין לאשתו חגית, שופטת מחוזית חכמה, מעשית ונמרצת. בצד האינטימיות העמוקה, התשוקה ההדדית וההיזקקות העזה זה לזו, היא שופטת בלא הרף את חולשותיו, תסכוליו המקצועיים והתנהגויותיו החריגות. 'אני עוזבת אותך ליומיים שלושה ואתה יוצא מדעתך', היא גוערת בו בשובה מנסיעה מקצועית קצרה לחו"ל, שבמהלכה יצא ריבלין למסע תמוה ומסוכן בשטחי הרשות הפלסטינית (עמ' 276). הרגע הדרמטי ביותר ביחסים ביניהם מתרחש בלשכתה בבית המשפט, שהם באים אליה לפי הצעתו באחת השבתות כדי להשליט סדר במגירותיה הפרועות. פליטת פה של הבעל מגלה לחגית שהוא מוסיף לנהל מאחורי גבה חקירה חשאית בפרשת גירושי בנו. חמתה ניצתת, בעיקר על הפרת האמון ביניהם, והמריבה מידרדרת לא רק להטחת מילים חריפות ואיומים אלא לתגרת ידיים ממש. בשעות הבאות, בשוך הסערה, יורדת על ריבלין ההכרה, שעל אף התפרצות הזעם והאיבה אין לו קיום בלי השופטת של חייו, והברית ביניהם תשרוד כל משבר. 'במשך השנים הרבות אהבתי אליה רק מתחזקת, ובכל יום משירה מעצמה תנאי נוסף', הוא מהרהר (עמ' 310). עם זאת, הוא שואל את עצמו כיצד יצליח להעמיד מפעם לפעם מחסום בפני שליטתה בו. כל זה הוא קמצוץ ממרקם היחסים המסובך בין בני הזוג, המוקף שלל סיפורי משנה על פרשיות נישואים אחרות כהדהודים של העלילה הראשית. הרושם הוא שברומן זה יהושע התיר לעצמו לחשוף ולהיחשף אולי יותר מבכל יצירה אחרת, על אף המסווה הבדיוני של נישואי המזרחן והשופטת. 

זוג סימביוטי נוסף, דניאלה ואמוץ יערי, עומד במרכז הרומן אש ידידותית (2007). כותרת המשנה שלו, 'דואט', מכוונת אל עיקרון המבנה הראשי של הרומן. הוא עשוי יותר ממאה פרקים קצרים, המדלגים לסירוגין בין תודעת הבעל לתודעת האישה. החלחול ההדדי בין שתי העלילות, גם כאשר בני הזוג מצויים אלפי קילומטרים זה מזו, ממחיש את הקשר המיסטי כמעט ביניהם אחרי 37 שנות נישואים, ואת משיכתו אליה שרק מתעצמת והולכת. כנאמר: 'שליטת האהבה, מסכם הבעל בחיוך עצוב את גלעין חייו ומחבק את אשתו. עוד שלוש שנים ימלאו לה ששים ... אבל ישותה ממשיכה ללבב אותו ולרתקו כבימים ראשונים' (עמ' 10). 

אמוץ הוא מהנדס מעליות מצליח ודניאלה מורה ותיקה. הוא המגשר והמפשר, הדואג והחומל, המנחם, המרגיע, מתקן התקלות, המטפל טיפול אישי בכל אחד מבני המשפחה וגם באנשים זרים. הוא איש ארוטי פעיל הספוּג תשוקה מתמדת, ולעולם לא מסופקת, לאשתו. הוא מייצג את הוויית הביטחון היומיומי והעונג הבורגני השופע. באמצעות דמותו, הרומן מצביע על המשפחה כמקום שבו מתנהלים החיים האמתיים, לא במרחב הציבורי הסואן. לעומתו, דניאלה היא לכאורה אישיות תלותית, והמספר אינו נמנע מלהציג בעדינות את חולשותיה – האישיות המוֹרָתִית המקובעת, פיזור הנפש המפונק של בת זקונים אהובה, התאווה הבלתי נשלטת למיני מתיקה – אולם דווקא בפיה ובתודעתה מושמות כמה מן האמירות הנוקבות ביותר ברומן. דניאלה היא מוקד של איזון, תקווה, פיכחון צלול, יצר חיים שפוי וחיבור אותנטי למציאות. מבין עשרות הזוגות המהלכים ביצירותיו של יהושע, דניאלה ואמוץ יערי הם המופת המובהק של חיי נישואים הרמוניים. האיתנות של קיומם יחד מעניקה משקל נגד לטרגדיה המשפחתית שבלב הרומן, מותו של אחיינם מאש חבריו במארב שהסתבך בטול כרם, וחורבנם הנפשי של הוריו אחרי האסון. 

את הזוג יערי אפשר להשוות אולי רק לזוג הרמוני אחר העומד במרכזו של הרומן האחרון של יהושע, המנהרה (2018). צבי לוריא, מהנדס דרכים בגמלאות, מתחיל לגלות סממנים של שטיון, דמנציה. הרומן מלווה בווירטואוזיות את תהליך ההידרדרות שלו, הכרוך בכל מיני הרפתקאות, תוך כדי הימחקות הדרגתית של אישיותו. בכל אלה עומדת לצדו אשתו דינה, רופאת ילדים מנוסה, עוגן של שפיות ויציבות, שנוטלת אחריות לא רק על מחלתו אלא גם על תעלולי ההסוואה וההתחמקות שהוא נוקט כדי להסתיר ממנה את מצבו. 'אל תתחכם כל הזמן. דווקא תגיד, תדבר, תספר, לא רק את מה שאני לא יודעת אלא גם את מה שאני יודעת. תיזהר צבי, היא נסחפת במילותיה, אל תתחיל עכשיו לתעתע. אני חייבת לדעת ולהבין כל מה שקורה לך לפני שאתה מתדרדר לתהום ... "כן את צודקת" הוא משיב לה. "באמת את צודקת, אסור לתעתע, כן, תעמדי על המשמר ורק אל תרפי ממני, כי אין מישהו אחר לידי"' (עמ' 90). בתהפוכות העלילה לוריא המטופל נעשה למטפל, כאשר אשתו לוקה בחיידק אלים המסכן את חייה. בעודה מוטלת אין אונים הוא מגייס בתוכו כוחות לנהל במסירות את האשפוז שלה בבית החולים ואת החלמתה האיטית בבית. 

כתיבת הספר החלה לפני מחלתה של איקה יהושע והסתיימה אחרי מותה, ואפשר לשער שחודשי המחלה חלחלו בדרך כלשהי אל תוך הרומן. יהושע הציב בפתח הספר את ההקדשה: 'לאיקה שלי (2016-1940), אהובה אינסופית'. על מצבתה, בבית העלמין בקיבוץ עין כרמל, כתב את המילים הבאות: 'אצילותך הקורנת, תבונתך האנושית והמקצועית וחיוכך הנפלא נשמרים לעד בלב אוהבייך הרבים'. 

מצבת קבורתה של איקה יהושע (צילום: איתן גליקמן, Ynet)

אבל זה עדיין אינו סוף פסוק. דרמות הנישואים חזרו להעסיק את יהושע בגלגול סופי ביצירתו האחרונה, המקדש השלישי (2022). זהו מחזה (או 'נובלה דיאלוגית', כהגדרת המחבר) המתרחש במשרדי הרבנות הראשית בתל אביב. נרקמת בו עלילה עזה של נישואים שטורפדו, שונה כל כך מסיפורי הזוגיות ההרמוניים שנפרשו בשלושת הספרים הקודמים שנזכרו לעיל וקרובה יותר לדרמות המשפחתיות האפלות שקדמו להם. אישה בשם אסתר אזולאי מתייצבת לקחת נקם מרב מושחת, שמנע ממנה להינשא מתוך מניעים אפלים והרס בזדון את חייה אחרי שקלע אותה ואת אהוב לבה לסבך הלכתי בלתי פתיר. לא זו בלבד, אלא שבסיפור הפרטי הזה משולב חזון נועז על פתרונו של סכסוך דתי עתיק יומין, שיאפשר את הקמת בית המקדש השלישי בשולי הר הבית ולא במרכזו. היצירה הזו חוברה על ערש דווי והושלמה שבועות אחדים לפני מותו. יהושע התגלה בה במלוא כוח הדמיון וההמצאה שלו ובמלוא חיוניותו כהוגה מקורי. היא מעידה, שמסתרי הזוגיות והנישואים הוסיפו לאתגר ולהפרות את כוחו היוצר מראשית עד אחרית.

___________________________________________________

הרחבת דברים שנאמרו בהרצאה בסדרה 'משפט וספר' בעריכת פרופ' נילי כהן, אוניברסיטת תל-אביב, 11 בינואר 2024

פרופ' אבנר הולצמן הוא חוקר ספרות עברית ומלמד באוניברסיטת תל אביב  avnerhol@gmail.com

הספרות והחיים: חסד ספרדי, דגים קדושים ודוֹד גיבור

א. חסד מצונזר

הרומן חסד ספרדי של אברהם ב. יהושע, שראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד / הספרייה החדשה בשנת 2011, מבוסס על תמונה שרואה גיבור הסיפור על קיר חדרו בבית מלון בספרד. בתמונה רואים אישה צעירה חלוצת שד מניקה איש מבוגר שידיו כפותות.

לכאורה זו תמונה ארוטית, אולי מסוגת הסאדו-מאזו, אך מי שיקרא בספר יבין מיד כי אין בתמונה הזו שום דבר סקסואלי, אלא רק חמלה וחסד. מדובר באישה שזה עתה ילדה, שמבקרת בבית הסוהר את אביה שנידון לעונש מוות ברעב. האב הוא אסיר כפות, חסר ישע וּמְזֶה רעב, ובתו מזינה אותו בחלב שבשדיה לבל יגווע. אין זה גילוי עריות, אלא הצלת אדם ממוות. 

התמונה שבחר יהושע לעטיפת ספרו היא מן המאה ה-17, פרי מכחולו של צייר ספרדי ושמו מאטיאס מיפוחל:

מדובר במוטיב ספרותי ודתי עתיק, שמכונה 'חסד רומי' (Roman Charity), שצויר עשרות פעמים על ידי גדולי הציירים באירופה. אומנם, הסיפור הרומי המקורי, כנראה מהמאה הראשונה לספירה, דיבר על בת המבקרת את אמה שכלואה בבית הסוהר. כיוון שאסור למבקרים להביא עמם אוכל, מחליטה הבת להניק את האם. מעשה זה נחשב לביטוי נעלה במיוחד של כיבוד אב ואם, ובתמורה למסירותה של הבת שוחררה האם מכלאה. בתקופת הרנסנס, כנראה בהשפעת תפיסת 'החסד' הנוצרית, הוחלפה דמות האם בדמות האב, שנגזר עליו דין מוות ברעב.

הנה כמה דוגמאות. בכולן נראה הפחד של הבת מפני הסוהרים שיכולים לגלות אותה:

פיטר פול רובנס, 1612

יאן יאנסנס, 1625-1620

דירק ואן בבורן, 1623

פיטר ואן מול, 1640

יאיר פז, שביקש לשאול את הספר מהספרייה הציבורית באפרת (גוש עציון), הופתע לגלות שעטיפת הספר עברה 'שיפוץ'. הצנזורים מטעם עצמם של הספרייה החליטו כי אין זה ראוי להציג ספר עם כריכה כזו. חזה נשי חשוף – לא אצלנו...
הנה התוצאה, שהיא חסרת כל מובן או קשר לסיפור עצמו:

הבעיה אינה רק בצנזורה האינפנטילית והגסה, אלא בכך שהתמונה, במקרה זה, היא גם לבו של הספר ומניעה את עלילתו. 
'העניין המהותי הוא', כתב לי יאיר, 'שהציור המקורי קשור לתזה המרכזית של כל הספר, ומכאן ההחמצה. נכון שיש קוראים שזכותם לא להיחשף לתמונות "לא צנועות", אבל בדיוק במקרים מסוג זה צריך למצוא פתרון יצירתי שיהיה נכון לכל הצדדים'. 
ואני אומר: קשה לכם? תתמודדו!

ב. הדגים של רבי עקיבא

ברחוב רבי עקיבא בבני ברק יש חנות דגים ושמה המתבקש, לכאורה, הוא 'דגי רבי עקיבא' – הדגים והרחוב.

צילום: אבי במברגר

'אם כך אתה סבור', כתב לי עו"ד אבי במברגר, 'אינך אלא ליטוואק קשה עורף. לי פשוט שהשם בא על פי המסופר בתלמוד הבבלי (ברכות, סא ע"ב):

תנו רבנן: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה. בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה. 

אמר ליה: עקיבא אי אתה מתירא מפני מלכות? 

אמר לו: אמשול לך משל למה הדבר דומה, לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום. 

אמר להם: מפני מה אתם בורחים? 

אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. 

אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? 

אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות? לא פקח אתה אלא טפש אתה. ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו – על אחת כמה וכמה. 

אף אנחנו, עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה שכתוב בה 'כי הוא חייך ואורך ימיך' (דברים, ל 20), כך אם אנו הולכים ומבטלים ממנה על אחת כמה וכמה.

ונראה לי שהחנות היא על שם הדגים הקדושים הללו...'

ג. אשר על המשמרת

שנים רבות סבלו היישובים של המועצה האזורית מטה אשר, שבגליל המערבי, ממכת גניבות ברפתות, עד שבשנת 1997 הוקם 'מוקד אשר', שביקש לתת מענה אבטחתי למצוקה זו. השנים עברו והמוקד התפתח והיה לחברה כלכלית ועסקית שמציעה שירותים מגוונים.

ואיך כל זה קשור אלינו?

יוחאי דביר, שנפש בחוף בֶּצֶת, שם לב לסלוגן הנחמד והדו-משמעי שבחרו להם אנשי המוקד: 'אשר על המשמרת', שכמובן מתכתב גם עם המועצה האזורית אשר וגם עם 'שנה טובה', שירו הנודע של לוין קיפניס (עליו כתב אליהו הכהן כאן).

דבר לילדים, יא, גיליון 22, עמ' 339 (15 בספטמבר 1941; כ"ג באלול תש"א)

יומן קריאה: 'הבת היחידה' של א"ב יהושע

מאת אבנר הולצמן  

ספרו החדש של א"ב יהושע הבת היחידה (הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשפ"א) מעמיד לכאורה אתגר לקורא. בהיקף טקסט לא גדול, כ-30,000 מילים בלבד (165 עמ'), שהן יותר מסיפור ארוך אבל הרבה פחות מרומן, נדחס שפע מסחרר של חומרים. המחבר אמנם קבע לספרו את כותרת המשנה 'נוֹבֵלָה', אבל לדעתי נכונה יותר ההגדרה של העורך, מנחם פרי, על גב העטיפה, שבה תייג את היצירה כ'רומן קצר'. הרי רומן יוגדר בראש ובראשונה על פי אורכו, ולכן רומן קצר הוא לכאורה צירוף אוקסימורוני. הוא מסמן יצירה שחומריה יכולים לפרנס רומן ראוי לשמו, אבל בפועל הם נדחסים למסגרת טקסט מצומצמת. אגב, אבי הסוגה המיוחדת הזו בספרות העברית הוא מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שבדיוק לפני מאה שנה פרסם שלושה רומנים קצרים, שהיו לשם דבר והם שיא יצירתו ('בית תבנה', 'גרי רחוב', 'בסתר רעם').

נביא כמה דוגמאות לשפע העלילתי מכאן ולדחיסות מכאן: הריבוי יוצא הדופן של נפשות פועלות (כחמישים במספר!). סביב הגיבורה הראשית רָקֶלֶה לוצאטו בת ה-12 ובני משפחתה נעות עשרות דמויות נוספות, כולן בעלות נוכחות מוחשית ותווי אפיון הנחרתים בזיכרון, גם אם הן מבליחות בסיפור לשעה קלה, כמו גונדולייר חירש-אילם, משרת אתיופי קשיש, אופה גמד או רופא נאצי זקן. זו גלריה אנושית ססגונית ביותר: יהודים ונוצרים, מוסלמים ופגאנים, איטלקים ואתיופים, ילדים ומבוגרים, איכרים ונזירות, אדונים ומשרתים, מורים ותלמידים, רופאים ומשפטנים, כפריים ועירוניים, דמויות ממשיות ודמויות ספרותיות, וגם דמויות לא-אנושיות הממלאות תפקיד בסיפור, כמו כלבים, טלה ותוכי. לא פעם הדמויות מתקבצות יחד בשלל התכנסויות ססגוניות רבות משתתפים: הלקוחות במשרדו של הסב, משתתפי המסיבה בביתה של הסבתא הוונציאנית, חדר המורים ההומה בבית הספר, חוצות ונציה בשעת הקרנבל או חבורת גולשי הסקי בתלבושותיהם הצבעוניות. 

העלילה גם היא רבת אירועים ומתנהלת בתנועה מתמדת. תחילה בתוך עיר הולדתה של רקלה, הנושאת כמה מסימני ההיכר של פדובה, ולאחר מכן מעבר לה במחוזות של צפון-מזרח איטליה, במרחב שבין ונציה לפסגות הרי האלפים האיטלקים והאוסטרים. זירות ההתרחשות מתחלפות בקצב מהיר יחד עם תנועתה של הגיבורה: כיתת בית הספר, משרד המנהלת, בית הקברות העירוני, הקונדיטוריה, קתדרלת שלוש הכיפות, בית הספר של הלב הקדוש, המנזר, משרד עורכי הדין המשפחתי, ביתה של רקלה וביתם של הורי אמה – וכל זה רק בשלושים העמודים הראשונים. לאחר  מכן האופק הגאוגרפי מתרחב, כאשר הסיפור עוקב אחרי רקלה מעיר המוצא לוונציה, ומשם לאתר הנופש בקורטינה, משם לכפר זעיר באלפים ליד הר המרמולדה, שם נולד אביה של רקלה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. ושוב נודד הסיפור לכפר של המשרתת מרטינה, שאליו שׁוּלחה כלבת הציד ההרה של רקלה, לבית הסבתא לארה לוצאטו בוונציה, ושוב לעיר המוצא, לביתה של המורה אמיליה, ולבסוף חוזרת העלילה לוונציה, לפגישה עם האב ריקרדו המחלים בבית אמו מניתוח בראשו. 

בזיליקת סנט אנטוניו ('שלוש הכיפות') בפדובה (ויקיפדיה)

רקלה ובני לווייתה נעים במרחב בלי הרף, ברגל וברכב ובשלל אמצעי תחבורה. קוראיו של יהושע מכירים את חיבתו לכלי רכב הממלאים תפקידים ממשיים וסמליים מגוונים בסיפוריו, מן הרכבת והקרונית במסע הערב של יתיר, דרך מכונית המוריס, שמשנה את צבעה מתכלת לשחור בהמאהב, ועד הסוזוקי האדומה המדברת של צבי לוריא בהמנהרה. ובספרו החדש – על אחת כמה וכמה. במשרדו של האב מוצגת תערוכת דגמים זעירים של מכוניות ואופנועים, ובנתיבי הסיפור נעים בין היתר אופנוע נוצץ, ג'יפ לנדרובר מסיבי, גונדולות, רכבות, מוניות, קרוניות סקי, ואפילו שני טרקטורים. עוד נטמעו בתערובת החומרים העשירה כמה וכמה מאכלים המוצגים בפרטי פרטים מעוררי תיאבון, ולפעמים גם מפורט תהליך הכנתם: למשל הספגטי הריחני, המעורבב בגבינת ריקוטה, שריקרדו לוצאטו הכין לבתו הרעבה; ארוחת השאריות המפוארת במטבחה של הסבתא הוונציאנית; עוגת הפנטונה הענקית בחדר המורים, ואפילו הלחמניה הפראית, שממשיכה להיאפות בתוך כומתת הפרטיזנים הדהויה שרקלה קיבלה ממנהלת בית הספר להגנה מן הגשם. אותה כומתה, שנהפכה לתנור אפייה נייד, היא אחת מתוך שורה של חפצים ועצמים הנוטים לשנות את תפקידם וצורתם במהלך הסיפור: חומה רומית הנטמעת בקיר המנזר, כנסייה הנהפכת לבית חולים לנפגעי סקי, כלב שנהפך לטלה שנהפך לסוס, ג'יפ לנדרובר שנהפך ליצור כלאיים, ספק איטלקי ספק אנגלי, וכל זה הוא חלק ממוטיב מקיף יותר של התחפשויות ומסיכות ושינויי דמות, המגיע לשיאו בתמונות הקרנבל הוונציאני.

קרנבל המסכות השנתי בוונציה (ויקיפדיה)

מרקם הסיפור סופח אל תוכו עוד ועוד חומרים כמין עוגת פנטונה עשירת מרקם ומרכיבים (שגם היא, כאמור, נוכחת בסיפור). למשל, טקסטים שונים המצוטטים בו בהרחבה. ביניהם שני סיומי סיפורים מתוך הלב של הסופר האיטלקי הנודע אדמונדו דה אמיצ'יס, שעוד אשוב אליהם. עוד טקסט חשוב המשולב כאן, תפילת 'עלינו לשבח', מתקשר לאחד המוקדים הרעיוניים העמוקים של הסיפור, ומולו מוצב פרק יג בתהלים, שהרב אזולאי בחר בו לבקשתה של רקלה המסתייגת מהאופי האנטי-גויי הבוטה של תפילת 'עלינו'. יהושע גם אינו מהסס לכלול בסיפור במלואו את שיר הילדים 'אני תמיד נשאר אני' של דתיה בן דור, ובהקשר של 'בת יחידה' הוא מקבל מימד חדש ומפתיע. 

זה רק שמץ מעושר המרקם ומריבוי המהלכים הנפרסים לפנינו. והנה, עושר החומרים ודחיסותם אינם יוצרים תחושה של עומס או לחץ על תודעתו של הקורא. להפך: תגובות הקוראים והמבקרים המצטברות והולכות מאז הופעתו של הספר, משקפות דווקא חוויית קריאה הרמונית, מספקת, מרגשת, רוויה עונג, נועם ומתיקות.

מהו אם כן סוד הקסם? אפשר להציע כמה תשובות המשלימות זו את זו. המתבקשת ביותר היא עצם נוכחותה שובת הלב של רקלה. יהושע עיצב אותה כדמות קורנת במלוא מובן המילה: ילדה-נערה תמירה ויפהפייה, בעלת חזות אקזוטית, ספק מזרחית, שתלתליה שופעים, עורה בצבע זית ועיניה בוערות. אלה הופכים אותה מועמדת מושלמת לגלם את 'אֵם האלוהים' בהצגת בית הספר. באופיה ובהתנהגותה יש משהו מתעתע המגביר את קסמה. מצד אחד יש לה עדיין גינוני התנהגות של ילדה מפונקת, קפריזית ואנוכית, היודעת שהיא בבת עינם ומחמל נפשם של הוריה וסביה. למשל, כאשר היא מסרבת לבקר אצל מורתה הזקנה אמיליה באומרה 'מה בכלל ייצא לי מזה שאבקר אותה?'. מצד אחר נחשפת חריפות השכל הבוגרת שלה, כמו בסצנה שבה היא עורכת לבקשת מורתה דיון השוואתי מקורי במימד המוסרי בשניים מסיפורי 'הלב' ('שומר מיטת אביו' ו'הכתבן הקטן מפירנצה'). ובעיקר: רקלה משדרת משהו המושך אליה, כמו במגנט, דמויות שנקלעו לחוג קרינתה ומתקשות להיפרד ממנה, כמו האופה הגמד או הנער אנדראה, ואפילו הרב אזולאי המוכן ומזומן להתאהב בה – והקסם המגנטי הזה עובר אל הקורא.

תכונה מצודדת נוספת של היצירה היא האסתטיקה של המרחב האיטלקי, שיהושע מיטיב ללכוד את קסמו: החל במראות הנוף ההרריים המרהיבים וכלה במרחבים העירוניים של ונציה וסביבתה, שכנסיות וקתדרלות משובצות בו כאבני חן. אולי העובדה שכל היופי הזה חסום בפנינו בשנה האחרונה, מתוקף הנסיבות שהפכו את איטליה לאזור אסון, מגביר גם הוא את כוח המשיכה של הספר. וכך הקריאה נעשית למין סיור וירטואלי מודרך, מהנה ביותר, בין שכיות חמדה נופיות ותרבותיות, שהקורא הנפעם יכול בינתיים רק להתגעגע אליהן ולהתרפק עליהן מרחוק. יש בסיפור רגעים שבהם דקוּת המבט והמבע של המספר יוצרת פיסות מזוקקות של יופי כפשוטו. למשל, תיאור נוף האלפים הנשקף מחלון הבית הכפרי שבו נולד ריקרדו לוצאטו: 'ומהחלון הצפוני, הפתוח לרווחה של החדר נפרש נוף אדירים של הרי האלפים האוסטרים, מין נוף קדומים מתפרע, עשיר ומאתגר, ורוח לא נשמעת משתוללת באחת הפסגות, שמעליה מבהיקה כיהלום חיוור שמש הצהריים'. וכך גם התמונה הססגונית והעשירה הנגלית לעיניה של רקלה בזמן ההעפלה באופנוע אל אותו כפר הררי: 'סביבם הומים נחלים ומפלים, כבלים מזמזמים מעל ראשיהם, גולשים עליזים מנפנפים להם בידידות מקרוניות אדומות ... אדי כפור מתאבכים בין פרחי בר רעננים, ומן העצים נושרים אשכולות של גלידי קרח'. ובדומה גם תיאור לילי מרהיב של ונציה: 'ובחושך העמוק, הקטיפתי, רוחשת עכשיו ונציה בהמיית המים בתעלות, בהיטלטלות הסירות, בנשיפת רוחות עזות הגולשות מהרי האלפים'.

גשר הדמעות בוונציה (ויקיפדיה)

סוג מורכב יותר של עונג המזומן לקורא הוא זיהוי הרשת האסתטית שהטקסט יוצר: מערך עשיר של הקבלות, הכפלות, הדהודים, ניגודים והשלמות, הנבנה בכוח הלשון. דוגמה לכך היא הדת הנוצרית שנוכחת בחזית הסיפור כאחד מנושאיו הראשיים: החל בהצגת בית הספר, שבה נמנע מרקלה לגלם את אֵם האלוהים בסצנת הלידה, דרך שרשרת הכנסיות והמנזרים הנקרים בדרכה, וכלה בשאיפתה לצאת לירושלים ולחפש בה את רוח הקודש, 'איפה שהיא כבר הייתה כשנולד התינוק הזה שלהם', כדי להתעבר ממנה ולהוליד לעצמה אח. סביב הרובד הגלוי הזה נשזר סבך של אזכורים המחזקים את הסיפור הנוצרי בדרכי עקיפין מגוונות. כך קורה כבר בהופעתה הראשונה של רקלה בסיפור: 'ובמרכז הכיתה מזדקפת מיד, כמו ציפתה לבשורה, נערה נאה ותמירה', ומיד עולים בזיכרוננו אינספור ייצוגים חזותיים של מעמד הבשורה למריה באמנות האיטלקית.

לאונרדו דה וינצ'י, 'הבשורה למרים', 1475-1472 (ויקיפדיה)

אם יש בשורה, יש גם שליח: 'אבל השליח אינו מוכן להרפות מהתלמידה הקורנת ביופיה'. אכן, המילים 'שליח' ו'שליחות' חוזרות בסיפור עשרות פעמים, ולא במקרה. וכך גם קטעים אחרים מסיפור לידתו, חייו, ייסוריו, צליבתו, מותו ועלייתו השמימה של ישוע הנוצרי. על תקרת הקתדרלה מרחף בחיק אמו תינוק ורדרד, שאולי כבר יודע שסופו להתענות עירום ופצוע על הצלב. כאשר ריקרדו לוצאטו מתיישב על ספסל העץ הנוסע בדרך למסלול הגלישה העליון הוא מרחף במעלה ההר הלבן ונעלם בשמים לחרדתה של בתו, כמין גילום של עליית ישוע השמימה והמחשה של דאגתה לשלום אביה החולה. וכשרקלה הכועסת על היעלמותו מגלה אותו בשובו לוגם משקה בבר של המלון היא מטיחה בו בכעס 'שלום ליהודה איש קריות'. לקראת הנסיעה הארוכה בלנדרובר רקלה מתוארת תחילה כצלובה ומיד אחר כך כעקודה בשתי חגורות בטיחות בידי הנהג פאולו, ששמו גם הוא מרמז על אחת מדמויות המפתח בהפצת הבשורה הנוצרית. ומעל המיטה שהוצעה לה בבית מורתה תלוי ציור של נער זהוב שיער, שהוא ספק ישוע המטפס בהרי הגליל לפני התגלותו כבן האלוהים. אלה דוגמאות, אחדות מרבות, לאופן שמרקם הטקסט מצמיח עוד ועוד הדהודים המעשירים את העלילה הראשית.

הצבעתי על כמה סוגי עונג שהקורא יכול להפיק מן היצירה הדחוסה והעשירה הזו. אבל על מה מחפה העונג הזה? לאן כל זה מוליך? אם יש תכונה אחת שקוראיו של יהושע למדו לצפות לה, הרי היא שהמרקם המוחשי של היצירה תמיד מצפין בחובו אמירות עקרוניות, סמליות והגותיות. הוא עצמו אמר זאת לא פעם, למשל בראיון שהעניק לפני יותר מ-45 שנים, בעודו שוקד על הרומן הראשון שלו, המאהב., ותוקפם של דבריו לא פג: 'אני מוכרח לחפש תמיד את הצד האינטלקטואלי, סמלי. לנסות לראות את המציאות כמייצגת רעיון כללי. לא התגברתי על נטייה זו ואינני יודע אם אוכל להתגבר עליה אי פעם. זה בעצם הז'אנר העמוק שלי' ('לכתוב פרוזה' [1975], שיחה עם מנחם פרי וניסים קלדרון; כונס בספרו הקיר וההר, 1989).

ואכן, מן הצד האינטלקטואלי הבת היחידה פותח שלל כיווני פרשנות אפשריים, שאת רובם מיפה וניתח להפליא דן מירון במאמר מקיף שפורסם לפני כחודשיים בעיתון הארץ בארבעה פרקים (פרק ראשון כאן). זהו רומן על זהויות מעורבבות, על האופציה הציונית כפתרון לזהות החצויה של יהודי הגולה, על מקומה של ישראל בתודעתם של יהודי העולם, על משמעות הישראליות כחברת אחים סולידרית, על הצל שמטילות עדיין מלחמת העולם השנייה והשואה על אירופה ויהודיה, על אנטישמיות סמויה, על הקשת רבת התחנות הנמתחת בין דתיות למיניה לאתאיזם, על מתחים מעמדיים, על ההבדלים בין פרקטיקה דתית לעשייה אמנותית ועוד. מתחת לכל אלה, לפי מירון, מצוי רובד התשתית של היצירה, והוא החקירה המעמיקה במהותו של המצב הרליגיוזי על אזורי הביניים הסמוכים אליו. זה בעיניו הכוח המניע את שיטוטיה וחקירותיה של רקלה בין האופציות הדתיות הנגלות לעיניה, עד שהיא חותרת להיצמד לרוח הקודש ולהיעשות לאם אלוהים חילונית היולדת לעצמה אח בשר ודם.

מול הפתרון המטפיזי הזה, המתוחכם אבל מוקשה מבחינות רבות, ניתן לדעתי להציע דגש אחר להבנת היצירה, והוא מגולם בכותרת שלה, או ליתר דיוק בחילופי הכותרות שחלו בה. הספר שלפנינו אמור היה להיקרא תחילה 'אֵם האלוהים', וכך גם הוכרז בהודעות המקדימות שפרסמה ההוצאה לפני כשנה. והנה, ברגע מסוים, כנראה מיד אחרי סיום הכתיבה בנוסח הראשון, נמלך המחבר בדעתו וקיבל החלטה נועזת לשנות את השם – לא אם האלוהים אלא הבת היחידה. בכך כאילו הסיט באבחה אחת את מרכז הכובד של הסיפור מן הצד הרליגיוזי, הסמלי, האינטלקטואלי, אל הממד האישי והמשפחתי הקונקרטי. כי מה היא בעצם הבת היחידה? היא ילדה שכל חייה אחוזים בדמותו האהובה והנערצת של אביה (ובמאמר מוסגר, במסורת היהודית האשכנזית נפוץ דווקא הביטוי 'בן יחיד' [אמרו: בֶּניוֹחֶד], שמתאר בן מפונק ואהוב ששומרים עליו מכל משמר; ההיפוך המגדרי של ביטוי זה יש בו גם כן מעין קריצה לקורא).

לאמה של רקלה כמעט אין תפקיד בסיפור, והאב ממלא את חייה עד שאינה חשה בחסרונם של אח או אחות. והנה, משעה שהיא מגלה, תחילה טיפין טיפין ואחר כך בוודאות גוברת, שחייו של אביה מוטלים על כף המאזניים וקרוב לוודאי שיילקח ממנה בקרוב, היא מחפשת פיצוי, תחליף או משענת בפנטזיה על האח שתוליד לעצמה בכוחות עצמה. מבחינה זו, אין מדובר בדרמה מטפיזית אלא בסיפור אנושי מאוד על ילדה אחוזת אימת מוות, שיוצרת לעצמה פנטזיה מוזרה ומופרכת על הולדת אח בירושלים מרוח הקודש, כחלק ממנגנוני ההגנה שהיא מבצרת לנוכח האסון העומד להתרגש עליה. 

מכאן החשיבות העצומה של הלב, ספרו המהולל של אדמונדו דה אמיצ'יס, שהמורה אמיליה מעלה אותו על נס לא בשל ערכיו הלאומיים והפטריוטיים אלא בזכות האנושיות העמוקה הבוקעת ממנו. 

אדמונדו דה אמיצ'יס (1908-1846)

מתוך תשעת סיפורי החודש המשובצים בספר המקורי מוצגים ונדונים כאן, ולא במקרה, שני הסיפורים על הילד הדואג לאביו החלש או החולה, שהקשר שלהם לענייננו ברור מאליו. ברקע מרחף סיפור נוסף, על הילד מרקו המפליג לקצה העולם כדי לגאול את אמו החולה. הוא מגיע אל מיטתה ברגע המכריע, כאשר היא נוטה למות ומסרבת לעבור ניתוח מסוכן, ורק הופעתו מחזירה לה את רצון החיים ונוסכת בה כוח לעבור את הניתוח. דורות של ילדים הזילו דמעות למקרא משפט הסיום של הסיפור, מפי הרופא הפונה אל מרקו: 'קום ילדי, אתה ילד גיבור, אתה הצלת את חייה של אמך'. 

העמוד האחרון של 'הנודד הקטן', התרגום הראשון של 'הלב' לעברית מאת אהרן ליבושיצקי, 1899
(הוצאת 'תושיה', פיוטרקוב תרנ"ט; הספר סרוק כאן)

אחד הילדים האלה היה א"ב יהושע, שבילדותו המוקדמת שמע את סיפורי הלב מפי אביו, הסופר הירושלמי יעקב יהושע, והם טבעו בו רושם בלתי נמחה. כפי שסיפר לא פעם, ספרו של דה אמיציס הוא שנטע בו את הרצון להיות סופר והשפיע עליו באופן ממשי, כגון בסיפור המוקדם 'שתיקה הולכת ונמשכת של משורר', שצמח מתוך הסיפור על הכתבן הקטן מפירנצה. באחד הראיונות עם צאת הבת היחידה (לעיתון ישראל היום) אמר: 

זה היה הספר שעשה אותי לסופר. אבי קרא לי אותו בגיל 5 וכל כך אהבתי אותו, ובכיתי. אהבתי את הרגשיות שלו, ואת הטון הלא־סנטימנטלי ... אני מאמין בכוח של הספרות, בגלל זה נהייתי סופר. כי ראיתי שספרות יכולה להביא אותך לבכי וצחוק, ויכולה להביא אותך להזדהויות עמוקות כל כך עם מי שלא חשבת שתוכל להזדהות איתו בחיים.

הלב בתרגומו של מנחם מבש"ן, ורשה 1922

והנה כמעט שמונים שנה לאחר מכן, יהושע חוזר אל נקודת ההתחלה, אל היסודות הראשוניים. הוא פורע את חובו לאדמונדו דה אמיצ'יס ולספרו, מזכיר לעצמו מדוע בחר בספרות כייעוד חייו ומזכיר גם לנו, קוראיו, מהו הדבר היקר ביותר שאנו יכולים לבקש מן הספרות. מעבר לעושר המחשבה, למסרים ההגותיים, לסמלים המורכבים, לרבדים האסתטיים, לתחכומו ולחוכמתו של מעשה האמנות, מה בסך הכול ביקשנו? סיפור שירגש אותנו, שיביא אותנו לבכי ולצחוק ולהזדהויות עמוקות עם מי שאינו אנחנו. זה לדעתי מקור הקסם של הבת היחידה, זו המתנה הנפלאה שיהושע הגיש לקוראיו ואנו אסירי תודה לו. 

 ___________________________________

הרחבת דברים שנאמרו בבית ביאליק, 6 במאי 2021