יהודים של פעם: נתן חבקין, חלוץ הצמחונות העברית

מרצפות 'טור עֹפֶל' בעיצובו של חבקין, עם המלצת ההיסטוריון יוסף קלויזנר (הארץ, 31 במאי 1935)

מאת איל דודסון

סיפר חיים באר: 

מעבר לכתפו הבחנתי בישיש נמוך קומה העושה דרכו כמעט ללא קול בשדה הבּוּר שבין חצר ביתו של גרינברג לרחוב יפו. ככל שהתקרב הזר אלינו, כן נתבהרו פניו, פנים סגפניים, עטורי זקנקן לבן, ועינים הוזות, שקועות בארובותיהן.

"Saluton sinjoro Grinberg!", בירך האורח לשלום את מיודעי, כשעמדו על יד השער.

"Saluton sinjoro Havkin, kiel vi Fartas?", הפך גרינברג פניו ומיהר להשיב שלום לבא ולשאול לשלומו.

גרינברג הניח דרך ידידות את ידו המרובבת בבוץ על כתפו של האורח ואמר כי היום נפלה בחלקנו הזכות לארח את חלוץ הצמחונות העברית, את מורנו ורבנו חבקין, המגשים הלכה למעשה את חזונו במשק שהקים במו ידיו בהרי ירושלים.

"Kiu estas tiu bela knabo?", שאל אדון חבקין וצבט בלחיי.

"אינני יודע ספרדית", אמרתי.

"זו אינה ספרדית – זו אספרנטו", אמר הישיש וביקש לדעת אם למדתי בבית הספר על הד"ר אליעזר זמנהוף ועל השפה הבין-לאומית שיצר. ואחר כך פנה אל גרינברג ושב ושאל מי הילד היפה הזה, והוסיף כי מן הראוי שאלמד שפה זו, שתיהפך ללא כל ספק, בתוך כמה שנים, לשפה הרווחת ביותר בעולם.

(נוצות, עם עובד, 1979, עמ' 142)

מיהו אדון חבקין, 'חלוץ הצמחונות העברית', ומה לו ולאספרנטו ולמשק הצמחוני שהקים בהרי ירושלים?

נתן בן-ציון חבקין (ויקיפדיה)

נתן בן-ציון חבקין (1957-1874) נולד בחוֹטִימְסְק שברוסיה (כיום בבלארוס). כמו רוב הצעירים היהודים בני דורו גם הוא קיבל חינוך מסורתי בחדר ובישיבה, אבל לבו נמשך לעולם החדש. הוא עבר למוסקווה ולמד צוֹרְפוּת, ולאחר גירוש היהודים משם ב-1891 עבר לאודסה. אז גם התוודע לציונות והתרועע עם צעירים שנהגו להיפגש בביתו של מנחם שינקין, שהיה אז סטודנט באוניברסיטת אודסה. בפגישות הללו דנו החברים בלהט בעתידו של העם היהודי בארץ ישראל. בזמן שחבריו התווכחו ביניהם בגרון ניחר, נהג חבקין לצייר את דיוקנאותיהם. לימים הוא אף השתתף בקונגרס הציוני השני בבָּזֶל, שם האזין בשקיקה לנאומיהם של הרצל, אוסישקין, נורדאו וחבריהם. הוא התרשם עמוקות מרעיון הלאום היהודי, אבל הרגיש שלא די בכך כדי למלא את רוחו הסוערת. הוא ביקש בשׂורות מהפכניות שחורגות אל מעבר ל'בעיית' העם היהודי. את עתידו ראה בעיר אירופית מודרנית ותרבותית; בטח לא בביצות ממאירות במחוז נידח במזרח התיכון.

יום אחד, בשנת 1897, ארז חבקין תיק קטן, נפרד מבני משפחתו ויצא מערבה, למינכן שבגרמניה, שם הכיר חברים חדשים שקירבו אותו לרעיונות קוסמופוליטיים. את פרנסתו מצא בעסקי הדפסה, ובשנת 1900 פתח במינכן צינקוגרפיה, כלומר בית מלאכה לייצור גלופות להדפסה. 

 בשנת 1908 הוקמה אגודת האֶסְפֶּרַנְטוֹ העולמית – אספרנטו היא שפה שהומצאה שנים אחדות קודם לכן בידי רופא העיניים היהודי-הפולני לודוויג זמנהוף, במטרה ליצור שפת תקשורת אחידה לכל בני אנוש ולקדם את ההבנה והשלום בין העמים. חבקין הוקסם מן השפה ומן הערכים הפציפיסטים שביקשה לקדם והחל לפעול במרץ להפצתה.

בתום מלחמת העולם הראשונה, לאחר שחבריו הגרמנים חשפו את פרצופם האנטישמי, הקים חבקין עם כמה מעמיתיו היהודים במינכן את 'ברית דניאל'. ארגון שנקרא על שם דניאל, חנניה, מישאל ועזריה, הגיבורים המקראיים שסירבו לאכול 'מִפַּת בַּג הַמֶּלֶךְ' (דניאל, א 5), ואימצו, כביכול, מזון צמחוני. לעיתון האגודה – Mitteilungen des Daniel-Bundes (ידיעות ברית דניאל), שראה אור ב-1920 (כתב העת סרוק במיזם 'קוֹמְפָּקְט מֶמוֹרִי' של אוניברסיטת גתה בפרנקפורט ע"נ מיין כאן) – נלוו מדי פעם שני מוספים: האחד Der Judische Arbeitsmarkt  (שוק העבודה היהודית), שהוקדש לעידוד צעירים יהודים לעסוק במלאכת כפיים ובעבודת אדמה, והשני העברי העספרנתי (בעברית) או Esperantisto Hebrea (באספרנטו) – עיתון יהודי ראשון בשפה המהפכנית החדשה. 

בשנת 1921, והוא בן 47, עלה חבקין ממינכן לירושלים עם חמשת ילדיו. עתה ביקש להגשים את התשוקה הציונית שבערה בו עוד בצעירותו. את פרנסתו קיווה למצוא בעסקי הדפוס והגרפיקה בהם התמחה בתקופת שהותו במינכן. הוא אף פיתח אוֹרְנָמֶנְטִיקָה (תורת עיטור וקישוט) עברית מקורית, המורכבת ממוטיבים יהודיים מסורתיים, כמו מנורות, שופרות או מגן דוד. את הצינקוגרפיה שלו הביא עמו ממינכן. הוא גר בשכונת מזכרת משה ואת בית החרושת הקים בשכונת גבעת שאול שבמערב ירושלים. הוא התגאה בכך שהצינקוגרפיה שלו היא ה'ראשונה בארץ', אך התמחותו לא הייתה בגלופות לדפוס אלא בגלופות לשלטי מתכת ותבניות לאריחי רצפה.

הארץ, 12 ביוני 1921

מודעת פרסום לצינקוגרפיה של חבקין (הצמחוני, 1937)

משהוקמה האוניברסיטה העברית בהר הצופים בשנת 1925 היה חבקין מן הראשונים שנרשמו ללימודים במדעי הרוח. הוא היה אז הסטודנט המבוגר ביותר, ולימים הסופר ישראל זרחי נזכר בו ובסקרנותו האינטלקטואלית האין-סופית:

חבקין היה ידוע בתאוָתו לדעת הכל. לפתע יכלה לתפשׂו תשוקה עזה להבין דבר שלא היה מחוור לו די צרכו. יכול היה לקום בחצות ממטתו ולהתחיל לפשפש בספרים, כשנדמה לו שנעלם ממנו אחד ההבדלים הדקים שבין האידיאליזמוס של קנט ובין זה שבמשנת שלמה מימון. הוא היה מנצל כל הזדמנות, ברחוב או אצל בעל מלאכה וחנוָני, כדי לאגור ידיעות. החיים כל כך עשירים וקצרים, היה קובל, ואיך אפשר להסתלק מכאן בטרם למדנום? וכמה דברים סתומים היו בעולם זה! הוא חש עצמו אומלל מאד כשנזדמן לידיו איזה דין וחשבון של חברה מטיאורולוגית ולא ידע לקרוא בו חלקות.

כשהיה נתון לתערו של הספָּר הבוכרי ופניו מכוסים סבון, היה מעכב פתאום את הגילוח ושואל:

– לכם, הספָּרים, לכל אחד תערו שלו, או שאתם מתחלפים בתערים?

ומוסיף בחטיפה:

– מהי בעצם עיר הבירה של בוכרה?

ומשנגמרה התגלחת ופניו רוחצו ונשטפו במֵי קולון ונודע לו כי אין הספָּרים מתחלפים בתערים וכי עיר הבירה של בוכרה שמה אף היא בוכרה – נדמה היה לו שכדאי היה להתגלח אצל ספָּר ולהוציא לשם כך פרוטה נוספת.

– במה אתה עוסק עכשיו? שאלו דניאל משום דרכי נימוס. 

 – אני – ענה חבקין – יש לי עכשיו דבר מענין מאד שאני עוסק בו, בספריה נתנו לי מעט פרנסה. נצטברו אצלם גלי עתונים מדעיים שונים ונתנו לי את הגליונות למיון. פיזרתי אותם בחדרי, חלצתי נעלי ואני מהלך ביניהם להנאתי. קצת ממיין וקצת מעיין. איך אפשר להניח מן היד עתון שיש בו, דרך משל, תאור מדויק של לקוי החמה, כפי שנראה ביפּן ולא להציץ בו? או למשל, בא לידי ירחון לחקירות פסיכואנליטיות – איך אפשר שלא לעיין מעט בנתוח השגותיו של אדלר על פרויד? אגב, שמעתי אימרה יפה. אחד אמר: מדע חדש הוא בבחינת מפתח בידי ילד המאמין לתומו שיפתח בו כל המנעולים. כשהילד מתבגר הוא מסתפק בפתיחת מנעול אחד לפחות. ויודע אתה: הפסיכואנליזה, אף שאינה פותחת כל המנעולים, מקצתם היא פותחת. כן, יש שם בין העתונים דברים מענינים מאד, אלא שהספרן מאיץ וכבר שאלני מדוע נמשך המיון זמן רב כל כך. לך, ספר לו מדוע יארך המיון… הוי, סלחו לי, התה שלי ודאי כבר רותח, שכחתי לגמרי, שלום. מחר נתראה.

(הר הצופים: ארבע שנים מחייו של דניאל גפן, אחיאסף, 1940, עמ' 138-136)

ספרו המקצועי של חבקין נדפס בשנת 1945

חבקין כתב ותרגם (מרוסית), אבל כל עיסוקיו לא השכיחו ממנו את חלומות הצמחונות והאספרנטו, ואלה – בעיקר הצמחונות – הסעירו את דמיונו עד שהחליט לקום ולהגשימם הלכה למעשה. 

מתרגומיו של חבקין, כולל תקנות של אגודת הצמחונים העברים, 1933

הוא ייסד את 'אגודת הצמחונים העבריים', שהתכנסה מעת לעת בביתו בירושלים. עיקר פעילותה היה הדפסת כתב עת ושמו הצמחוני, שהטיף לצריכת מזון שאינו מן החי. ככל הידוע, רק ארבע חוברות נדפסו מכתב עת זה בין השנים 1938-1934.

הנה למשל עמוד השער של 'חוברת חד-פעמית', שהוקדשה ל'זקן הצמחונים' בארץ, הוא הסופר הנערץ אז"ר.

למעשה הייתה זו החוברת הרביעית במספר של הצמחוני. היא נדפסה בירושלים בשנת לא ת'ר'צ'ח'. תרצ"ח היא שנת 1938, והתוספת 'לא' מרמזת כמובן למה שראו חבקין וחבריו כרצח בעלי חיים לשם אכילה. זהו גם שמו של אחד המאמרים בחוברת שכתב עקיבא אריה וַיְס, שמוכר לנו כמי שהיה בין מייסדי שכונת אחוזת בית, לימים תל אביב.

בשנת 1923 נפטר בירושלים הבנקאי חיים אהרן וָלֵירו, מעשירי ירושלים ובוניה. בעזבונו נמצאה חלקת אדמה בת 120 דונם ו-95 מגרשים בפאתיה המערביים של גבעת שאול שבמערב העיר. מנהלי העזבון הציעו את השטח חינם אין כסף לכל חברה עברית, בתמורה להתחייבות צנועה: ליישב יהודים במקום. חבקין וחבריו לאגודת הצמחונים נענו לאתגר והחלו בתכנון יישוב שרקמו בדמיונם – 'גבעת שאול החדשה'. במגרש הטרשים הגדול שאותו קיבל חצב חנקין בור מים ומערה גדולה והכשיר חלקת אדמה כדי לבסס בה משק חקלאי של צמחי אכילה. בחזונו ראה חבקין את הנחלה כ'התיישבות צמחונית' או 'בית הבראה' למבקשים למצוא מרפא טבעוני. 

על שער הגליון השני של הצמחוני, שהוקדש ליום הולדתו השישים של חבקין, 'חלוץ הצמחונות העברית' (ינואר 1934),  נדפסה תמונתו כשהוא 'חוצב בור בשביל מי גשמים על מגרשו בגבעת שאול החדשה'. המודעה בתחתית הדף קוראת "למתיָשבים עִבְרים" להצטרף בחינם למושבה ובמפה פורט גודלם ומיקומם של 95 המגרשים. 

גורלה של המושבה הצמחונית לא צלח ולקריאתו של חבקין לא היו שומעים. האדמה נותרה ריקה ברובה עד היום, ואין תשובה ברורה לשאלה מדוע בני התקופה לא קפצו על 'המציאה'. על מקצת האדמות נמצאים היום מגרשי עבודה של אזור התעשייה הסמוך.

באותה עת הופיעו ברחבי הארץ יוזמות ראשונות לעידוד הצמחונות, והוגים בודדים – ובהם רבה הראשי של ארץ ישראל הרב אברהם יצחק הכהן קוק, במאמרו 'חזון הצמחונות והשלום' שנערך על ידי תלמידו 'הנזיר' דוד כהן – אף החלו בהפצת ערכיה. אך חבקין, אז"ר, הרב קוק ו'הנזיר' הקדימו את זמנם. בימים שבהם היו בני היישוב היהודי בירושלים טרודים בעיקר בהגנה ובהישרדות לא נמצא מקום בלבבות לרעיונות נשגבים של צמחונות. הדבר נתפס כ'שיגעון' פרטי של יחידי סגולה. 

בין כך ובין כך, מתיישבים יהודים לא באו להגשים את ערכי הציונות והצמחונות ב'גבעת שאול החדשה', חולים לא באו לבית ההבראה וגם האספרנטו הובסה, כמעט בלי תחרות, בידי העברית (דמות חשובה שניסתה לעודד את השימוש באספרנטו היה איתמר בן אב"י באמצעות עיתונו העברי דאר היום, אך זו כבר פרשה נפרדת).

אדמות ולירו. חוות חבקין, מוקפת עיגול אדום בתחתית התמונה, מקבילה בערך למגרש מספר 23 במפת תכנון המושבה (הצילום על פי תוכנת GIS של עיריית ירושלים, כיתוב: תמר הירדני)

אדמות חוות חבקין היום, בשיפוליה המערביים של שכונת גבעת שאול (על פי תוכנת GIS של עיריית ירושלים)

שבע ימים ואכזבות נפטר חבקין בשנת 1957 והוא בן 83. הוא נטמן בהר המנוחות, לא הרחק מן המושבה שניסה להקים. 

מעריב, 19 בנובמבר 1957

רק שניים מחמשת ילידיו האריכו ימים – גדליה וישראל. בן אחד, ידידיה-אדי, יליד מינכן (1903) שעלה לארץ עם משפחתו ב-1922, נפל במלחמת העצמאות בעת שעבד בהקמת ביצורים בקיבוץ קריית ענבים. שתי בנותיו שלחו יד בנפשן בנסיבות טרגיות שעליהן סיפר האב השכול בגילוי לב:

הארץ, 29 ביולי 1926, עמ' 4

האם הצליח חבקין להנחיל את מורשתו? כשנה לאחר מותו היה תלמידו וחברו יחזקאל דורון בין מקימי מושב אמירים בגליל העליון, מושב צמחוני שקיים עד היום. צאצאיו של חבקין המשיכו לגור באחוזתו הצמחונית בגבעת שאול, ואף שיפצו והרחיבו את ביתו העומד על תלו עד ימינו.

הכניסה לבית חבקין היום (הבית עצמו אינו נגיש למבקרים). צילום: איל דוידסון

בתו של גדליה ונכדתו של חבקין הייתה הזמרת והפזמונאית דרורה חבקין (1995-1934), שבשנות השמונים של המאה הקודמת התיישבה בראש פינה ופתחה בה חנות טבע וצמחי מרפא (דרורה עצמה לא הייתה צמחונית). החנות מנוהלת היום על ידי בתה, שירי חבקין. במובן זה, רוחו של חבקין ממשיכה לפעם בין צאצאיו, וגם במבט רחב יותר פועלו לא היה לשווא. חזון הצמחונות שלו כבר מזמן אינו נחלתם של תמהונים ומהפכנים בודדים.

ראו עוד:

'אגודת הצמחונים העברים', הארכיון הציוני המרכזי

נספח: מכתב לחבקין מאת ההיסטוריון שמעון דובנוב 

לרגל יובל ה-75 של חבקין פרסם ההיסטוריון יוסף קלוזנר מאמר בשבחו בעיתון הבוקר (1 באפריל 1949), למאמר צירפה המערכת צילום של גלוית דואר שחיבר ב-1939 ההיסטוריון שמעון דובנוב – אז בריגה – אל חבקין בירושלים. הגלויה נכתבה בשני שלבים: בחלקה הראשון, שנכתב ביום 30 באוגוסט 1939, נזכר דובנוב בערגה בימים שחבקין היה מבאי ביתו באודסה בשלהי המאה ה-19. עתה הוא תוהה: 'היכן הוא הצייר הצעיר שעשה גם את תמונתי ... והנה נמצאה האבדה: בגבעת שאול על יד ירושלים". חלקה השני של הגלויה, חובר כעבור חמישה חודשים, ביום 31 בינואר 1940, ובו ציין דובנוב שהתעכב במשלוח המכתב בשל מלחמת העולם השנייה שפרצה בינתיים. את דבריו חתם בברכה: 'הלואי ירבו כמותך עובדים חרוצים על אדמת ישראל!'.

שנתיים אחר כך, ב-8 בדצמבר 1941, עם חיסולו של גטו ריגה בידי הנאצים, נרצח גם שמעון דובנוב, גדול ההיסטוריונים היהודים והוא בן 81.

________________________________

ד"ר איל דודסון מלמד במכללת הרצוג ובמכללת אורות ישראל  eyaldav65@gmail.co