זיכרון בספר: רודיארד קיפלינג בירושלים

רודיארד קיפלינג (דיוקן משנת 1926)

על רודיארד קיפלינג (1936-1865), הסופר והמשורר האנגלי הנודע, כבר כתבתי ברשימה קודמת לאור הגילוי המפתיע על הכתרתו כרב בישראל...

הפעם אין מדובר בטעות מגוחכת אלא בסקופ אמיתי, שצילם ברוך גיאן ולמיטב ידיעתנו טרם פורסם.

ב-10 בינואר, יום יעקב הקדוש וחגם של הארמנים, נכנס ברוך כדי לצלם את הטקסים המרהיבים הנערכים בקתדרלת סנט ג'יימס ובמתחם הפטריארכיה הארמנית שבעיר העתיקה של ירושלים (מקום הסגור בדרך כלל בפני מבקרים). אגב כך הוא עלעל בדפי ספר האורחים ונדהם למצוא שם את חתימתו של הסופר הנערץ, חתן פרס נובל לספרות ואביו-מולידו של מוגלי ילד הג'ונגל:

עמוד מספר האורחים ובו חתימות רודיארד וקארולין קיפלינג
(לפי כתב היד הזהה מסתבר שרודיארד חתם גם בשם אישתו), 27 במארס 1929

אולם הכניסה לפטריארכיה הארמנית, הרובע הארמני, ירושלים העתיקה

כמו רבים מבני האריסטוקרטיה של אותם ימים גם קיפלינג אהב לטייל ברחבי העולם, ובמיוחד במושבות הבריטיות, מהודו ועד כוש. קיפלינג, שאתרע מזלו הרע ובנו האהוב נפל בימי מלחמת העולם הראשונה (1915), היה חבר בוועדה לניסוח הטקסטים שנחקקו על מצבות החיילים, ובכל מקום שאליו הגיע נסע לבקר בבתי העלמין הצבאיים והתעניין במצבם. ב-1 בפברואר 1929 יצאו בני הזוג קיפלינג למסע ארוך למצרים ולפלשתינה-א"י, וב-20 במרס הגיעו לירושלים לאחר נסיעה ברכבת לילה מקנטרה.

רודיארד קיפלינג ורעייתו קרולין

בכרך החמישי של המהדורה האקדמית של אגרות רודיארד קיפלינג (The Letters of Rudyard Kipling, edited by Thomas Pinney, vol. V: 1920-1930, University of Iowa Press, 2004 ) מצאתי איגרת שכתב רודיארד קיפלינג מירושלים לבתו (היחידה) אלסי קיפלינג-במברידג' שנשארה באנגליה (עמ' 481-480).

ירושלים היא 'המקום המדהים ביותר בעולם', הוא כותב, אך מיד מסייג את דבריו. תחילה שיכנו אותם במלון 'מסריח' בעיר העתיקה, אבל אחר כך הם עברו למלון 'פאסט', סמוך לשער יפו (המלון הטמפלרי המקורי נהרס ובמקומו נמצא היום מלון 'פנינת ירושלים'), ושם הרגישו כבר בנוח.

קיפלינג התרשם ממצב התחזוקה המצוין של בית הקברות הצבאי 'ליד הר הזיתים'. הוא גם ביקר באוניברסיטה העברית ובבתי ספר ערביים שבמימון ממשלת המנדט (אשתו התחמקה והלכה לעשות קניות בשוק, למרות שאין הרבה מה לקנות שם...). קיפלינג גם התלהב ממראות ים המלח, ואת חווית הנסיעה לשם הגדיר כמופלאה ביותר מימיו. מעניינים דבריו על הניחוחות העזים העולים מן הכותל המערבי: 'האבא והאמא של הסירחון גרים ליד כותל הדמעות של היהודים, שאותו ביקרנו לאחר הביקור במקום המקדש ומסגד עומר המקסים'...

הגילוי המתסכל מכולם הוא שקיפלינג היה גם אנטישמי לא קטן (על הגזענות הקולוניאלית שלו, שנחשפה ב'ספר הג'ונגל' וביצירות רבות אחרות שלו, כבר כתבו בלי סוף). 'יקירתי', הוא כותב לבתו, 'יש הרבה גזעים שפלים, אך היהודי, כשהוא נמצא במקם הולדתו בכמויות גדולות, הוא הנתעב מכולם' (My dear, many races are vile but the jew in bulk on his native heath is the Vilest of all).

ב-1933 הניפו הבעלים הגרמנים של מלון פאסט בירושלים את דגל צלב הקרס
(צילום: צבי אורון, הארכיון הציוני)

*

ב-30 בדצמבר 1935 חגג קיפלינג את יום הולדתו השבעים. נחום סוקולוב, אז נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, פגש את הסופר הנערץ בלונדון, התרשם ממנו עמוקות וחיבר מאמר מיוחד לכבודו.

כמובן שסוקולוב לא ראה בו את הגזען הקולוניאלי. אדרבה, לדעתו קיפלינג הוא 'המתורגמן הנאמן ביותר של האופי האנגלי... קיפלינג איננו סופר אנגלי, אלא בריטי, ובריטי משמע: מרא דעלמא. הוא הראה את הבריטי הדורך על במתי ארץ בפנים כאלה, שהוא מכיר את עצמו בהם'. קיפלינג אף סיפר לו – אולי סתם מתוך נימוס – שהיה רוצה לנסוע שוב לארץ ישראל, וסוקולוב עודדו לעשות כן. 'אמרתי לו, שיש לנו גם ג'ונגל בארץ ישראל:מי מרום [הכוונה לאגם החוּלָה], ושהוא צריך למהר, כי עוד מעט יחלוף הג'ונגל הזה.הוא עיווה את פניו הטובים. מענין אותו דווקא הג'ונגל. מה לעשות? וכי נאבד את עולמנו מפני האמנים? אבל עוד נמצא בשבילו הרבה מן האגזוטיות [אקזוטיות]'.

אדמות החולה נרכשו שנה קודם לכן (1934) על ידי יהושע חנקין, שליח 'חברת הכשרת היישוב', וכבר באותה שנה החלו לתכנן את ייבוש הביצות בשיתוף עם חברת הנדסה בריטית. סוקולוב – כנשיא ההסתדרות הציונית – בוודאי ידע זאת. בסופו של דבר, כידוע, לא היה מה למהר והמיזם השאפתני נדחה עד שנות החמישים.

ב-17 בינואר 1936 פרסם עיתון 'הארץ' את מאמרו של סוקולוב תחת הכותרת 'רודיארד קיפלינג בן שבעים'. קיפלינג מת יום לאחר מכן...  (סוקולוב גם הוא נפטר בדיוק אחרי חמישה חודשים).

את המאמר בשלמותו אפשר לקרוא בפרויקט בן יהודה – כאן.

תודה לתמימה אידלסון על הבירורים הביבליוגרפיים בקשר למאמרו של סוקולוב.

'אִם' - רבי רודיארד קיפלינג היה אומר...

הפרסום הראשון של  If בכתב העת The American Magazine  (אוקטובר 1910)

מי לא מכיר את 'אִם' (If), שירו היפה – גם אם לא ממש מעודכן מבחינה פוליטית – של רודיארד קיפלינג?

קיפלינג (1936-1865), הסופר והמשורר האנגלי יליד הודו ('ספר הג'ונגל'), שב-1907 גם זכה בפרס נובל לספרות כתב את השיר בשנת 1895. השיר נדפס לראשונה בשנת 1910 ומני אז היה לאחד הטקסטים האהובים והמצוטטים בתרבות המערבית. קיפלינג כתב כמובן על הקצין הבריטי המושלם, הג'נטלמן, משרתה של האימפריה שהשמש לעולם אינה שוקעת בה, אך גם אצלנו, בישראל הקטנה הכירו היטב את השיר. בסיום התיכון או קורס הקצינים, בתנועות הנוער ובהאחזויות הנח"ל - כל שוחרי הטוב ציטטו מתוכו, קיצרו ושינו אותו, וגם קיוו שיוכלו לממש ולוּ חלק קטן מהאידאלים ההומניסטיים שמובעים בו.

פרופסור עדנה אולמן-מרגלית, שנפטרה לפני שנה (אוקטובר 2010), תרגמה מחדש את השיר ופרסמה אותו עם מבוא קצר בעיתון 'הארץ' בשנת 2004:

השיר "אם" משרטט מודל של אדם מאופק, קר רוח, מספיק-לעצמו, בעל יושרה ומצפוני, אדם שמתמודד עם מכות גורל בחישוק שפתיים, אינו מוותר, אינו נכנע ואינו מתבכיין. זה איש פעולה ואיש מעשה שיודע אמנם לחשוב, אך – בהתרסה כלפי אפלטון – אין העיון תכליתו ("אם לחשיבה תוכשר אך לא תראה בה מטרה"). הוא חי בעצימות (אינטנסיוויות) את החיים במלואם, ועם היותו איש מעלה הוא אינו אמור להתבלט ככזה: "אל תיראה צדיק מדי, גם לא מדי חכם".

לדמות מופת זו של קיפלינג היתה השפעה חינוכית עצומה בבריטניה האימפריאלית ומחוצה לה. היא השפיעה על חברי תנועת הצופים לדורותיהם בעולם ואף בארץ - באדן-פאול, מייסד התנועה, היה ממעריציו של קיפלינג – וכן על מחזורים רבים של מתבגרים ושל צוערי בה"ד 1, שהשיר "אם" היה להם למוטו. השיר גם זכה במשך השנים לתרגומים רבים לעברית. קריאה השוואתית בהם מאלפת מבחינות רבות, הן מצד גלגוליה של העברית והן מצד השתקפותן בתרגומים של התמורות באידיאל האדם בארץ.

קריאתו של השיר "אם" נכרכה מראשיתה בשיר אחר של קיפלינג, "נטל האדם הלבן" ("The White Man's Burden"), שיר מטריד שעניינו צידוק שלטונו הקולוניאלי של האדם הלבן. השיר "אם" כשלעצמו חף מן ההקשר הזה, ועם זאת לעיניים הקוראות את השיר היום יבלוט הפן הגברי שלו. מלותיו האחרונות הן "!you'll be a man, my son" הפנייה כאן היא אל הבן, ומלת המפתח man בונה על דו-המשמעות בין "אדם" ו"גבר": אם ימלא הבן אחר כל תנאי האופי שמציב השיר, יעבור את מבחן הגבריות ויתקבל כחבר במסדר הגברים, הבחירה לתרגם את הסיום במלים "ילדי, אדם הנך!" מאפשרת לחתור כנגד נימה זו, ולעשות את הדמות שמתווה השיר לאידיאל אנושי-כללי. אחרי ככלות הכל, אין סיבה להניח שהדמות האמיצה והלא-מתלוננת של השיר מאצילה על נשים פחות משהיא מאצילה על גברים.

וזהו הנוסח של אולמן-מרגלית:

אם תשמור על קור הרוח כאשר כולם סביבך מאבדים את שלוותם ותולים אשם בך,

אם תבטח בעצמך אל מול רבים מפקפקים אך גם תבחן בתוכך שמא הם אולי צודקים;

אם לחכות תדע בלי להתיאש, ואף אם לשקרים תהיה קרבן חנם – מכל דבר שקר, ואף משנאה, תרחק כמו מאש;

אל תראה צדיק מדי, ולא מדי חכם:         

אם לחלום תדע אך לא תשגה בחלומות;

אם לחשיבה תכשר אך לא תראה בה מטרה;

אם נוכח פני אסון או נצחון תדע לעמוד ולהתיחס לנכלולי שני אלה באותה צורה;

אם להבליג תוכל, עת מילותיך יעוותו בידי זדים כדי ללכוד פתאים; או תחזה כיצד קורסים כל מפעלי חייך - ותרכן, ושוב תבנה, במעט כלים בלויים;

אם את כל אשר צברת תאגד בחבילה ולסכן אותה כולה תוכל במחי אחד, ולהפסיד – ולהתחיל ממש מהתחלה ולא לפלוט מילה על שאבד;

אם לאמץ תוכל כל שריר וגיד ועצב לבד מן הרצון המצוה "המשך!"           

אם לא יגבה לבך כשתתהלך עם מלך ועם שוע,

ואם תשמור על מידתך עת תדבר עם המונים,

אם לא אויב ולא אוהב יוכלו בך לפגוע,

אם לכולם כבוד תרחש, אך לא תהדר פנים;

אם רק בכל דקה אשר בלי שוב חולפת תדע לדחוס שישים שניות עד כלות מרוצתך – לך תבל כולה, על כל שהיא מקפת, ולמעלה אף מזאת:  

ילדי, אדם הנך!

את הנוסח המלא באנגלית אפשר למצוא כאן.

רודיארד קיפלינג, 1892

עכשיו, על הרבי קיפלינג שמעתם?

פיני גורליק נטל לידיו בשבת שעברה (פרשת 'תולדות') את אחד מעלוני השבת המופצים בבתי הכנסת ונדהם לגלות כי רודיארד קיפלינג, בין כל מעלותיו, היה גם מוסמך לרבנות!

העלון בן שני העמודים רואה אור מטעם עמותת חסד ושמה 'חסדי אשר וחיה', שמטרתה סיוע לנזקקים ומקום מושבה בעיר רמלה.

והנה דבר התורה שהביאו עורכי העלון במדור 'משפטי חכמים', אפילו לפני רבי נחמן מברסלב:

מה קרה כאן? פיני שיער שעורכי העלון ראו באיזה מקום את השיר שיוחס לר' קיפלינג, ובתמימותם פתחו את הר' לרבי...

בעלי התוספות

בעקבות הרשימה כתב לי פרופסור אסא כשר:

בניגוד למה שחשבה עדנה אולמן מרגלית, אני מתאר לעצמי שקיפלינג חשב על בנו שלו ממש, למרות שהיתה לו גם בת אהובה. בנו היה קצר ראי מאוד ולכן פטור מגיוס לצבא במלחמת העולם הראשונה, אבל הבן התעקש מאוד, למד בפנימיה צבאית המסמיכה בתום שנת הלימודים בה לקצונה, ואביו הצליח למשוך בחוטים ולארגן לבנו הצבה בגדוד אירי.  

הבן, ג'ון, נהרג ביום הראשון להשתתפותו במלחמה, סמוך לתחילתה. הוא נעדר ומשפחתו חיפשה אותו בכל דרך שעמדה לרשותה, לשווא. רק בשנות התשעים החליטה הרשות הבריטית העוסקת בהנצחה שקבר מסויים הוא של ג'ון קיפלינג, אבל ההחלטה היתה כרוכה בהכרזה על שתי טעויות במסמכים, אמנם קטנות, גם בדרגתו וגם במקום בו נמצאה הגופה. קיפלינג התמנה לנסח כתובת לבתי העלמין הצבאיים של מלחמת העולם הראשונה. גם בהר הצופים בירושלים יש בית עלמין כזה והכתובת שקיפלינג בחר מתוך בן סירא מתנוססת שם. הוא בחר פסוק ידוע אבל השמיט את חלקו הראשון "ינוחו בשלום על משכבם", אולי מפני שאותה שעה, בנו לא נח בשלום על משכבו. סיפור זה נוגע ללבי.

עמוס נוי (בתגובות למטה) הצביע על המקור האפשרי של מחברי העלון: אתר האינטרנט של בני המושבים. הציטוט אותו ציטוט וגם הר' של הרבי:

וכאן אפשר לקרוא את הדיונים סביב התרגומים השונים לעברית.