ברוך הבא: תשעים ותשע שנים של הכחשה

כתב וצילם ברוך גיאן

לוח השנה העברי קירב השנה את יום הזיכרון לשואה ולגבורה המצוין בישראל בכ"ז בניסן (הערב ומחר), עם יום הזיכרון לרצח העם הארמני, שצוין ביום חמישי שעבר, 24 באפריל.

מזה כשלושים שנה אני מצלם ומלווה את בני העדה הארמנית הקטנה שבירושלים. למה? אולי יש משהו משותף בינינו, היהודים, לבינם, בגורל ההיסטורי של קבוצת מיעוט דתית ואתנית, הנמצאת הרחק ממולדתה ומוקפת בסביבה עוינת. עם השנים גם קניתי לעצמי כמה חברים טובים, ובהם הקרמיקאי יעקב אנטריסיאן וההיסטוריון המקומי והספרן ג'ורג' הינטיליאן.

גם היום, כשהם חיים בתוכנו, תחת שלטון דמוקרטי וסובלני המכבד את הזולת (כל עוד לא מדובר בקנאים חרדים, היורקים על כמרים או בפושעי 'תג מחיר' המטנפים כנסיות בכתובות שנאה), נותר משהו חידתי בארמנים. יש בהם איזו חשדנות בסיסית וסגירוּת טבעית מפני הסובב אותם.

הדת הנוצרית (בגרסתה האורתודוקסית) היא חלק בלתי נפרד מזהותם של הארמנים. על פי המקובל, הם היו העם הראשון שהתנצר בשלמותו בראשית המאה הרביעית לספירה. 'ראש ממשלה נבחר בידי אנשים', אמרה לי פעם מדריכת טיולים ארמנית, 'ואילו הפטריארך נבחר על ידי אלוהים'...

האירוע המכונן בתולדותיהם, כמו השואה עבורנו, הוא כמובן הרצח הנורא שחוו בני עמם בשנת 1915. על פי הגרסה הארמנית, כמיליון וחצי איש גורשו מבתיהם ומצאו את מותם בהוצאות להורג ובטרנספר אכזרי שערכו בהם הטורקים. הטורקים מתכחשים לאשמת רצח העם, וטוענים שכל מה שקרה – נורא ככל שהיה – היה חלק מאירועי מלחמה שבה שני הצדדים עשו מעשים אכזריים. בשבוע שעבר עשה רג'פ טאיפ ארדואן, ראש ממשלת טורקיה, צעד היסטורי והביע צער על מה שקרה לארמנים. צער, אך לא אחריות. הארמנים דחו את התבטאותו כבלתי מספקת ונותרו עם ההכחשה, התסכול ועם הזיכרונות המרים.

התסכול נובע כמובן מכך שבלחץ טורקיה רוב מדינות העולם, כולל ישראל, עדיין אינן מכירות ברצח העם הארמני. לפני שנים רבות, כאשר יוסי שריד היה שר החינוך, נעשה ניסיון להכניס למערכת החינוך את סיפורם של הארמנים. הייתי שותף לניסיון זה כצלם, אך החוברת נותרה נסיונית בלבד...

לפני כשנה ביקרתי בארמניה והגענו לאתר ההנצחה בירוואן, בירת ארמניה. הופתעתי לגלות את קווי הדמיון ל'יד ושם' שלנו. אש תמיד דולקת בתוך מבנה בטון חשוף ומרשים שהוקם לצד מוזיאון. למקום מגיעות כיתות בית ספר וגם מבקרים בודדים ותיירים רבים. ממש כמו אצלנו.

אתר ההנצחה בירוואן, ארמניה

ב-24 באפריל 1915 נרצחו כ-250 מנהיגים ואנשי רוח ארמנים, ובתאריך זה מציינים הארמנים מדי שנה את יום הזיכרון לרצח העם הארמני. בשבוע שעבר ציינו הארמנים את יום השנה התשעים ותשעה, ועתה הם נכנסים לשנת המאה לציון האירוע הנורא. אפשר להניח שבמהלכה של השנה הקרובה ישוב רצח העם הארמני להציף את דעת הקהל העולמית, וכך, כנראה, יש להבין את העיתוי שבחר ארדואן להצהרתו.

בשמונה בבוקר הגעתי לכנסייה הארמנית ברובע הארמני שבעיר העתיקה של ירושלים. רק מעטים עמדו לצדם של הנזירים שהתפללו, אך שעה וחצי לאחר מכן כבר המתה הכנסייה מרוב אנשים: בני העדה ואורחים, ובהם לא מעט ישראלים נציגי תנועות נוער שונות (הנוער העובד, השומר הצעיר, דרור). שירת גברים נפלאה נישאה באוויר שעה שהפטריארך החדש, נוראן מנוגיאן, התיישב על כס מוזהב. לצדו עמדו נזירים לובשי שחור ועל ראשם כובע מחודד (יש אומרים, שצורתו המחודדת של הכובע מזכירה את הר אררט).

בעשר וחצי כבר הסתיימה המיסה והמשתתפים יצאו אל רחבת בית הספר התיאולוגי מול הכנסייה. אגב, מבנה זה תוכנן על ידי האדריכל הישראלי אבא אלחנני. ליד צלבי האבן המעוטרים (קצ'קרים) והמרשימים, הניצבים בחצי סהר, הונחו זרי פרחים. רבים מן הנוכחים לבשו חולצות שחורות ועליהם נכתב Kessab. קיסאב הוא כפר ארמני בגבול טורקיה-סוריה, שנפגע קשה לפני כחודש בהתכתשות בין טורקים לבין מורדים סורים ג'יהאדיסטים. הארמנים חשים כי ההיסטוריה חוזרת...

בתום הטקס עלו חלק מהמשתתפים לאוטובוסים שהובילו אותם להפגנה מול הקונסוליה האמריקנית בשיח ג'ראח ומול השגרירות בתל אביב. הארמנים עדיין מצפים שהעולם החופשי יכיר באסונם.

התמונות למטה צולמו בשבוע שעבר, ומקצתם בימי הזיכרון של השנים 2011, 2012.

הכניסה לרובע הארמני

האזכרה נערכה ברחבת בית הספר התיאולוגי

כמה מן המשתתפים התעטפו בדגלי ארמניה

בדרך לבית הקברות הארמני בהר ציון (2012; השנה לא נערך טקס בבית הקברות)

בבית הקברות הארמני בהר ציון

תלמידי הסמינר התיאולוגי בדרכם לכנסייה

רחבת הכניסה למנזר. שער הברזל הוא בן כשלוש מאות שנים ובלילה הוא נסגר.

המיסה בכנסייה

נוראן מנוגיאן, הפטריארך הארמני החדש

פינת מידע ובה מופץ חומר הסברה על קיסאב

אריאל, נציג תנועת 'דרור', נואם בטקס

חצר הרובע הארמני

אובליסק לזכר הלוחמים הארמנים בטורקים, בית הקברות בהר ציון

העטים שבכיס הם בצבעי הדגל הארמני