'לכל דבר מחיר': מחירי הרצפה של בית הכנסת בנהריה

צילום: עידו נוי

כשרוצים להקים מבנה ציבור, כמו בית כנסת, אין בררה אלא לגייס תרומות. עדיפה, כמובן, תרומה מגביר אחד, שאז קל יותר להגיד תודה ולהעניק כבוד. אבל אם אין כזה, לא נותרה בררה ליוזמים אלא לפנות לכלל ישראל, לבקש כסף ולחלק הרבה כיבודים קטנים.

ואכן, כך אוספים תרומות לבניית בית כנסת של העדה התוניסאית בנהריה. האמת היא, שאת הפטנט הזה של רצפה עם הקדשות (ושמא הקדשות עם רצפה?) ניסו בהצלחה כבר בתקופה הביזנטית, ושרידיהן המרהיבים של הקדשות כאלה נחשפו בלא מעט בתי כנסת עתיקים בארץ ישראל. אולי גם אז היה מחירון למטר מרובע פסיפס עם טיח?

הנה למשל כתובת הקדשה שהתגלתה ברצפת בית הכנסת בחמת טבריה (מאה רביעית לספירה):

צילום: אוריה יניב

או כתובת כזו, שנמצאה בבית הכנסת בסוסיא שבדרום הר חברון:

צילום: איתן יערן, ויקיפדיה

למרבית הצער, עד היום לא נמצאו חלונות עם הקדשה.

מכל מקום, כשהסתכלתי בתמונה המשעשעת מנהריה, ששלח לי עידו נוי, נזכרתי מיד ב'שיר המחירון', שכתב והלחין דני סנדרסון ללהקתו 'כוורת' (1972):

איור: דני קרמן

כשהעברתי את התמונה לאיש ה'שלטים מקומיים' של עונ"ש, איתמר וכסלר, עוררה בו התמונה זיכרונות רדומים...

*

הרהורים על בלוק ב-55 ש"ח

איתמר וכסלר

למען הגילוי הנאות אני רוצה להתוודות: מתרימים מכל סוג שהוא מרתיעים אותי. יכול להיות שהרתיעה הזאת טמונה באחת מחוויית הילדות שלי, שבה אני עצמי התרמתי באחד מאותם מבצעי התרמות לאיל"ן או לסרטן. עברנו אני ובת-זוגי מדלת אל דלת, בדיוק לפי רשימת הכתובות שקיבלנו מראש, אך להפתעתנו כבר הקדימו אותנו מתרימים יצירתיים אחרים, שסיפחו לעצמם את אזור ההתרמה שלנו. נאלצנו להסתפק במספר קטן מאוד של תרומות, שבא מקומץ אנשים שכנראה עוד לא היו בבית בעת הפשיטה המקדימה, או שלא ידעו שצריך להגיד 'תרמתי כבר במשרד'. אבל מה שהטריד הרבה יותר הגיע רק אחר כך: כאשר הושטנו את אסיפנו הדל לאחראי, הוא נטל בזלזול את המעות העלובות שלנו, שפך אותן לתוך ארגז בלי לספור אותן ואת פנקס הקבלות השליך לאן שהשליך. מאז נתקלתי – מן הסתם כמו כל אחד שחי בארץ הזאת – בכל תעלול התרמה אפשרי. ובכל זאת, השלט של אינון, נציג העדה התוניסאית בנהריה, נגע ללבי. הוא העלה בי זכרונות רחוקים לצד כמה שאלות קונקרטיות.

לפני שנים עבדתי באגף הנוער של מוזיאון ישראל. האגף ממוקם, כידוע, קרוב לכניסה למוזיאון. עבודתי חייבה אותי לכתת את רגלי לכל מיני מחלקות אחרות, שכולן שכנו בראש הגבעה, מרחק של כמה מאות מטרים משם. לכל מי שלא מכיר את המוזיאון – מתחת למפלס אולמות התצוגה ישנם מפלסים הנסתרים מעיני המבקרים ושם נעשית העבודה האמיתית.

הייתי גומא קילומטרים רבים באותם מסדרונות תת-קרקעיים אינסופיים. אין לי הסבר לכך, אבל עובדה היא שבמוזיאון יש הרבה יותר דברים שאי-אפשר בשום אופן לעשות בטלפון מאשר במקומות אחרים. באותם מסעות שמתי לב שליד דלת חדר שירותים שנמצא על הנתיב נקבע מלבן פליז ועליו חרוטה הקדשה שאמרה משהו כמו 'נתרם על ידי ג'ו כהן לכבוד אחיו ג'רי כהן, מונטריאול, קנדה'. זה היה שונה בעליל מן הבניין בו למדתי באוניברסיטה, שם על כל דלת ודלת היה שלט קטן שנשא שם של תורם זה או אחר. אבל במוזיאון זה עבד אחרת: כאן היו כל הפתחים והחללים יתומים לגמרי ורק השירותים זכו לתשומת ליבו של ג'ו. אינני זוכר מתי בדיוק עלה בדעתי להציץ ולראות מה קורה בחדרי שירותים אחרים – והרי עשרות כאלה מפוזרים ברחבי המוזיאון – ואז התברר לי שאותו שלט בדיוק נמצא בכולם. אני מניח שלג'ו הייתה דעה מאוד מגובשת על אחיו ג'רי, אם זו הייתה דרכו לכבד את זכרו. אחרי הכל, לא מדובר באסלה או שתיים אלא בעשרות רבות של משתנות ושאר אביזרי סניטציה.

את התשובה לשאלה מה עבר לג'ו בראש, והאם הוא טיפוס אירוני או לא, אפשר רק לנחש. אני, מכל מקום, כבר ראיתי אותו בדימיוני משוטט בחנות עצומה של כלים סניטריים ובוחר את בתי השימוש שיישלחו אחר כבוד לירושלים לכבוד אחיו, שיושב במשרד הסמוך ולא יודע איזו הפתעה מחכה לו. ובדרך אגב, משהו דומה לזה יש בקיסריה, שם הוקם מוזיאון ביזארי למדי הנושא את שמו של הארי רקאנטי, בן לשושלת בנקאים ידועה. במוזיאון מוצגת גרסה מקוצרת של תולדות המשפחה, שמתארת את הארי כאיש נפלא ומופלא ואילו אֵחיו – חבורת מנוולים. מי שיבקר במוזיאון זה יצא ממנו עם טעם מר בפה.

אבל הרגישות המיוחדת שלי לנושא ההקדשות החלה עוד קודם. לפני שהתקבלתי למוזיאון עבדתי במשך שנתיים במשרד אדריכלים גדול, שתכנן, בין היתר, את בית החולים תל-השומר. הבניין המרכזי של בית החולים נבנה בשנות השבעים והחליף את כל הביתנים הקטנים שהיו מפוזרים שם. כמו הרבה דברים אצלנו, גם בית החולים נבנה בעיקר מכספי תרומות ולשם כך פיתחו המתכננים פרוגרמה, שנכנה אותה 'בית החולים שלא ייגמר לעולם', כלומר מבנה שתמיד אפשר להגדילו – לאורך, לרוחב או לגובה, הכל בהתאם לדרישות התורם ולעיתוי התרומה. בנו אפוא בניין עם שני מסדרונות ארוכים שאותם ניתן להאריך עד אין סוף, בין השאר משום שמתוכם יוצאים עשרות מסדרונות לכל הצדדים, שגם אותם, בתורם, ניתן להאריך לפי הצורך. וכשהשטח העצום נגמר, תמיד אפשר לבנות לגובה ולהוסיף עוד קומה. תפקידי היה לעצב ולהפיק חוברות פיתוי לתורמים פוטנציאלים, שיסכימו לממן תוספת זו או אחרת, בתמורה כמובן לשלט הנצחה. וכאשר אותר אותו תורם, היה המשרד כולו מגוייס למשימה ותוך ימים ספורים קיבל מנהל בית החולים חוברת צבעונית ומבריקה אודות מחלקה חדשה לגמרי, שתוקם בכספי התרומה ותמוקם בצד זה או אחר של המסדרון.

כשאני מתבונן בצילום מנהריה – מנקודת מבטו של מומחה בתחום השלטים ובתחום ההתרמות – אני מדמיין לעצמי איך ייראה את בית הכנסת לאחר שייבנה. זה עומד להיות מין מקום שקירותיו וחלונותיו מצופים כולם בשלטי הוקרה בוהקים לתורמים, מה שמייתר את הצורך בטיח אבל יצריך, מן הסתם, משקפי שמש. וכיוון שגיוס הכספים בעיצומו ועבודות הבנייה עדיין רחוקות עברתי ביסודיות על הרשימה המפורטת בשלט וביקשתי מהקבלן שמשפץ אצל השכנים לתת לי הצעת מחיר נגדית. ובכן, 'על פניו' (כמו שנהוג לומר) נראה שמחירי הטיח, הריצוף ואפילו החלון (כולל הקדשה) – סבירים והוגנים, ולעתים אף למעלה מזה. 

על מטר מרובע רצפה עם הקדשה אני לא מתווכח. יבורכו המתנדבים בעם שמוכנים לשלם פי 15 לריצוף אבן או פי 20 לסתם ריצוף, כדי ששמם יונצח על הרצפה. מה שמטריד אותי הוא הבלוק. מחירו של בלוק בחנויות לחומרי בניין הוא חמישה שקלים לכל היותר. הקבלן של השכנים אמר לי שאם אני תורם בלוק אני סתם פראייר. 'אפילו אני' – כך אמר – 'לא מעז לדפוק קליינטים בצורה כל כך בוטה. אם היו מבקשים עשר שקל, אני עוד יכול להבין, אבל חמישים?!'.

'חמישים וחמש' – תיקנתי אותו.

'עדיף כבר שתתרום מטר מרובע טיח, כי זה ממש בזול ונראה לי שגם הכניסו את המע"מ בפנים' – סיכם הקבלן.

אני מעריך שלכשיגוייס הסכום וכשיקום השלד אינון יתלה במקום שלט עם מחירון חדש. הרי בית כנסת צריך גם ארון קודש ופרוכת, וספר תורה וסידורים ועוד המון פריטים חיוניים. התוניסאים של נהריה מבינים ללב הבריות ולא רוצים להפיל עליהם את הכל בבת אחת.