שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי: 'השלושה' על מפת הארץ (ב)

מאת אבי בלדי ודוד אסף

החלק הראשון של המאמר, שהובא כאן, עסק בשמות רחובות בישראל הקרואים על שם 'שלושה'. החלק השני עוסק בקיבוצים, במושבים, בגן השלושה ובמצפה השלושה.

א. קיבוץ גבעת השלושה

שלט הכניסה לקיבוץ גבעת השלושה (צילום: אריאל פלמון, ויקימדיה)

קיבוץ גבעת השלושה, השוכן ממזרח לפתח תקוה, נוסד בשנת 1925 ונקרא על שמם של שלושה פועלים מפתח תקוה אשר בימי מלחמת העולם הראשונה הואשמו על ידי השלטונות העות'מנים בריגול. הם נאסרו והועברו לכלא דמשק, שם עונו ונרצחו בשנת 1916. אנדרטה לזכרם, מעשה ידיה של הפסלת בתיה לישנסקי, נמצאת דווקא בקיבוץ אחר, לא רחוק משם – עינת (שהוקם ב-1952, בעקבות הפילוג בקיבוץ המאוחד, על ידי פורשי גבעת השלושה ורמת הכובש).

על לוח הזיכרון באנדרטה 'יד לשלשה' נכתב: 

מבין י"א חברים שהתנדבו בפתח תקוה

מנחם גרויליך  אייזיק מהרינג  שמואל שטרייפלר

אשר מסרו את נפשם בעד כלל הפועלים

נפטרו בכלא בדמשק בשנת ה'תרע"ו – 1916

'יד לשלשה' פסל של בתיה לישנסקי בקיבוץ עינת (צילום: אבישי טייכר; ויקימדיה)

הרקע לסיפור זה הוא סכסוך בין פועלים בפתח תקוה לבין האיכרים שהעסיקו אותם אך לא יכלו לשלם את שכר עבודתם. הפועלים הפגינו ותבעו את משכורתם מחברי 'הוועד החקלאי' שניהל את המושבה. באחד מימי המלחמה דרשו הטורקים להסגיר לידיהם את שומרי המושבה, והוועד ניצל את ההזדמנות כדי להיפרע מהפועלים ומסר את שמותיהם למשטרה. ראשי המרכז החקלאי של פועלי יהודה החליטו למסור לידיהם עשרה אנשים בעלי נתינות אוסטרית בתקווה שהיחס אליהם יהיה טוב יותר. שלושת הפועלים התנדבו למשימה שהסתיימה בעינויים ובמוות בכלא דמשק.

'השלושה' – מגבעת השלושה

רק מעט ידוע על השלושה, מעבר לכך שעלו בגפם מהאימפריה האוסטרו-הונגרית בימי העלייה השנייה – שטרייפלר מווינה ומהרינג מדרוהוביץ. מעט מידע נמצא בספרו של שמעון קושניר, שדות ולב (1962), המוקדש לאברהם הרצפלד. את הפרשה סיכמה יעל שהם, בת גבעת השלושה, ברשימתה '"השלושה" – מגבעת השלושה', שפורסמה באתר הזיכרון של הקיבוץ.

בתחקיר שנעשה בשנת 2017 נמצא שמקום מנוחתו של גרויליך הוא בבית העלמין היהודי בדמשק.

קיבוץ גבעת השלושה, שחוגג השנה מאה שנים להיווסדו, עלה לכותרות ממש באחרונה בשל מיזם גז מעורר מחלוקת של בניית תחנת הכוח 'קסם' בשטחו, שתשפיע על איכות הסביבה ובמיוחד על כפר קאסם השכן, שמקצת בתיו נושקים לתחנה המתוכננת.

ב. קיבוץ עין השלושה 

קיבוץ עין השלושה, שיסדו ב-1950 יוצאי ארצות דרום אמריקה, נמצא בעוטף עזה. שמו מנציח שלושה מחברי הגרעין המייסד שנפלו במלחמת העצמאות (דבורה אפשטיין ויעקב קרוך בקרב על קיבוץ ניצנים, אברהם גלר נפל בשבי ונרצח בידי המצרים ממזרח לקיבוץ רוחמה). בהמשך 'צורף' אליהם גם דוד וולפין, שנרצח בשדות עין השלושה, אך השם כבר לא השתנה.

וולפין שירת בצבא בארגנטינה ועלה בגפו כדי להתנדב במסגרת מתנדבי חו"ל (מח"ל) עם קום המדינה. ב-28 בינואר 1951 יצא למרעה הצאן והותקף בידי מסתננים. משלא שב למשק נפתחו חיפושים אחריו ורק למוחרת נמצאה גופתו מוטלת בשדה. עדר הצאן והרובה האישי של דוד נשדדו ממנו, ועקבות רגליהם היחפות של הרוצחים הובילו לעזה. וולפין היה הקורבן הראשון של הקיבוץ.

מצבתו של דוד וולפין בעין השלושה (משואה: המכון ללימודי השואה)

קיבוץ עין השלושה היה אחד מיעדי חמאס במתקפת שבעה באוקטובר. כמאה מחבלים חדרו לקיבוץ ושלטו בו כשבע שעות כשמולם נאבקו בגבורה רק ארבעה מחברי כיתת הכוננות ועוד כמה מתנדבים שהגיעו מבחוץ. במתקפה נרצחו ארבעה אנשים: רבש"ץ הקיבוץ רם נגבי, ושלוש נשים: מרסל טליה, נועה גלזברג וסילביה מירנסקי. 

בסמליל של הקיבוץ שלושה עצי ברוש (עמוד הפייסבוק של הקיבוץ)

הקיבוץ חזר ועלה לכותרות לאחר נאומו המביך והמקומם של ראש הממשלה בנימין נתניהו, במסיבת עיתונאים שערך ב-21 במאי 2025), כאשר טען כי בעין השלושה 'לא קרה כלום' בשבעה באוקטובר. בתגובה מסרה מזכירות הקיבוץ את ההודעה הזאת:

הופתענו והזדעזענו מאי דיוקו הצורם של ראש הממשלה לפיו 'לא קרה כלום בעין השלושה'. מדובר באמירה מקוממת וקשה הפוגעת בזכר הנרצחים והקהילה כולה. בבוקר הקשה ביותר בתולדות המדינה חברי כיתות הכוננות והתושבים עמדו בגבורה אל מול עשרות מחבלים שחדרו לשטח הקיבוץ, כך גם הוצג בתחקיר הצה״לי. במהלך הקרב, נרצחו ארבעה תושבינו האהובים: רמי נגבי ז"ל, נועה גלזברג ז"ל, סילביה מרנסקי ז"ל ומרסל טליה ז"ל. הם לא כלום [...] שנה וחצי אחרי, והעובדות צריכות להיאמר: מדובר באסון הכבד ביותר בתולדות המדינה. ורק ועדת חקירה ממלכתית תוכל לספק את התשובות ולהסביר מה קרה ואיך. בשם המשפחות והקהילה כולה, אנו דורשים לתקן את הנאמר ולכבד את כבודם וזכרם של גיבורינו היקרים. אנו מזמינים את ראש הממשלה נתניהו להגיע לעין השלושה, להיפגש עם הקהילה ולשמוע את הסיפור של קיבוץ עין השלושה.

ג. מושב משמר השלושה

משמר השלושה, יישוב שכבר איננו קיים, נקרא על שם שלושה מתושבי יבנאל הסמוכה, משה זלמן בן-ששון (לונץ), יהודה אליוביץ וגדליהו גלר, שנרצחו ממארב ביום 14 במארס 1937. ביום השלושים למותם הונח היסוד למושב העובדים שנקרא על שמם. לימים הסתפח המושב הקטן ליבנאל, שם נקברו השלושה.

אנדרטה לשלושת הנופלים במשמר השלושה (צילום: אבישי טייכר, ויקיפדיה)

ד. גן השלושה (סאח'נה)

'גן השלושה' על בול דואר ישראל, 1972 (התאחדות בולאי ישראל)

גן השלושה, המוכר יותר בשמו הערבי סָאחְ'נֶה, עלה לכותרות לאחרונה מסיבה מיוחדת: רשות הטבע והגנים הודיעה בשער בת רבים כי מכאן ואילך לא תאפשר עוד הבערת מנגלים והפעלת מוזיקה במרחב הגן. אש המנגלים וריח הבשר הצלוי, אשר זוהו במשך שנים רבות עם המקום וגרמו לרבים להדיר את רגליהם משם, ייחסכו אפוא מן המבקרים. 

אבל מי הם השלושה שהגן נקרא על שמם?

אלו הם חיים שטורמן, אהרן אטקין ודוד מוסינזון, שנהרגו ב-14 בספטמבר 1938 כאשר עלו עם מכוניתם על מוקש שהוסתר בחבית זפת, כשישה קילומטרים מדרום לבית שאן. השלושה סיירו בעמק בית שאן בימי 'חומה ומגדל' כדי לאתר מקום מתאים להקמת קיבוץ חדש.

מימין לשמאל: שטורמן, אטקין ומוסנזון, זמן קצר לפני שעלה רכבם על מוקש (פייסבוק: הפוסט של הסחנה) 

שלושתם זכו להנצחות נוספות, בייחוד חיים שטורמן, איש העלייה השנייה ומראשי 'השומר', שקיבוץ מעוז חיים ומוזיאון 'בית חיים שטורמן' בקיבוץ עין חרוד (מאוחד) נקראו על שמו. משפחת שטורמן שילמה מחיר כבד על תקומת ישראל: משה שטורמן, בנו של חיים, נהרג במלחמת העצמאות; נכדו חיים שטורמן (שנקרא על שמו) נהרג בפשיטה על האי גרין, ונכד נוסף, אמיר ברין, נהרג במלחמת ההתשה.

אהרן אטקין, איש קבוצת גבע, הניח אחריו אישה ושלושה בנים. גם משפחתו שילמה לימים מחיר כבד. בנו הצעיר, דוד איתיאל, ממייסדי קיבוץ יוטבתה, נפצע קשה במלחמת יום כיפור בקרבות ממערב לתעלת סואץ. הוא מת מפצעיו כשבוע לאחר מכן.

ד"ר דוד מוסינזון , בנו של ד"ר בן-ציון מוסינזון, ממייסדי אחוזת בית ומנהלה של הגימנסיה הרצליה, היה וטרינר מקצועי שבאותה עת השתקע בעפולה והיה הווטרינר האזורי של עמק יזרעאל. מוסינזון נקבר בנחלת יצחק בתל אביב.

'כיכר דוד' בעפולה, לזכרם של דוד מוסינזון תושב העיר ושני חבריו (צילום: אבישי טייכר, ויקימדיה)

גם במרכז הכפרי ביכורה, כשישה ק"מ מדרום לבית שאן, במקום שבו נפלו השלושה, הוקמה פינת זיכרון ייחודית:

'נופלים ההולכים ראשונה', האנדרטה בביכורה לזכר השלושה  (צילום: מיכל פריימן, ויקימדיה)

בשכונת 'מול היקב' בזכרון יעקב קיים גם כן רחוב השלושה. לירון פוגל, מנהלת ארכיון המושבה, שלחה לנו צילום של פרוטוקול ועדת השמות במושבה הוותיקה וממנו עולה כי 'השלושה' הם אכן שלושת הנופלים בעמק בית שאן.

ה. מצפה השלושה

שלט זיכרון על מגדל השלושה (ארץ זוכרת יושביה)

לא רחוק מגן השלושה, סמוך לקיבוץ ניר דוד, נמצא מצפה השלושה. זהו אתר הנצחה לשלושה שומרים מקיבוצי עמק בית שאן המערבי: יהודה פפו מקיבוץ מסילות, מאקס הלר ובנימין מלצקי מקיבוץ ניר דוד (שנקרא אז תל עמל). השלושה נרצחו ב-3 בדצמבר 1938 בידי חברי כנופְיה ערבית שנודעה בשם אבו-דורה.

על תל שׂוֹכֹה הסמוך לניר דוד – תל עתיק שלא נחפר מעולם – הוקם מגדל שמירה מבטון ובו שלוש קומות, והוא נקרא על שמם של הנופלים.

מצפה השלושה (צילום: GorALexeY, ויקימדיה)

עוד על מגדל השלושה ועל הקרבות שהתחוללו סביבו ראו בבלוג של ברק מאייר, 'מקומות שהזמן שכח'.

ו. קיבוץ רהיטי השלושה

ונסיים חלק זה בקוריוז מבדח שתועד בבלוג עונג שבת, 'קיבוץ חדש בישראל: קיבוץ רהיטי השלושה', 12 ביוני 2019. וכך נכתב שם:

קיבוץ חדש עלה על הקרקע ושמו 'קיבוץ השלושה'.

היכן הוא בדיוק נמצא? לבעלי החנות 'רהיטי קיבוץ השלושה' ברחוב האומן בירושלים (ובעוד מקומות בארץ) פתרונים...

צילום: דוד אסף

 

לא תאמינו, אבל מתברר שלקיבוץ השלושה יש קיבוץ תאום (אולי על דרך 'איחוד' ו'מאוחד'?) ושמו קיבוץ רהיטי השלושה...

 

_______________________________________ 

אבי בלדי הוא עורך דין ומורה דרך abvrio@gmail.com 

לדבר על הקיר: אמנות עיטור הקירות בישראל

'וגר זאב עם כבש' ציור קיר על גבי אריחי קרמיקה בחזית בית הספר אחד העם בתל אביב (ויקיפדיה)

מאת עמי זהבי

ב-24 בפברואר 1965 הופיעה בעיתון מעריב כתבה של יעקב העליון, שכותרתה 'חיפה – הראשונה בין ערי ישראל שתקשט בניינים ורחובות ביצירות אמנות'. העליון סיפר לקוראיו, שעיריית חיפה הזמינה את האמן גרשון קניספל (2018-1932) להיות יועץ אמנותי לשיפור חזות העיר. קניספל אכן שימש בתפקיד זה בין השנים 1989-1964 ותרם בעצמו תרומה רבה לעירו ('תבליטי קיר אמנותיים על בנייני ציבור', למרחב, 27 בדצמבר 1965, עמ' 6). חיפוש באתר 'סקר אמנות הקיר בישראל' של יד יצחק בן-צבי מציג מעל שלושים עבודות קיר מרשימות שלו, רובן הגדול בחיפה ובסביבתה הקרובה.  

אבא חושי, ראש העיר המיתולוגי של חיפה בין השנים 1969-1951, הבין היטב את חשיבות האמנות בחיים העירוניים והפנה תקציבים מיוחדים על מנת לסייע לסופרים, משוררים ואמנים מתחומים שונים לגור בעיר ולפעול בתוכה ולמענה. כתר הראשונים בתחום עבודות הקיר האמנותיות מגיע, כנראה, לעיריית חיפה שהייתה הראשונה בארץ שהקדישה תקציב מיוחד לכך. מובן שאמנות עיטור הקירות בארץ החלה מוקדם הרבה יותר. תמשיחי תקרה וקירות פנים (פְרֶסְקוֹ) נפוצו בבתי עשירים, טמפלרים, ערבים ויהודים, עוד בסוף המאה ה-19, ובתל אביב קושטו קירות חיצוניים ופנימיים של בתי מגורים זמן לא רב אחרי הקמתה.

אדריכלות שנות העשרים, המכונה 'הסגנון האקלקטי', הצטיינה בעיטורים רבים – בעיקר פריטים ארכיטקטוניים, אבל גם עיטורי קירות. אחד המוּכרים הוא חזית בית הספר אחד העם ('בית הספר העירוני'), ברחוב אחד העם 37 בתל אביב, שעוטרה בשנת 1924 בלוחות קרמיקה של בצלאל על פי ציוריו של זאב רבן (1970-1890), שהיה אחד המורים בבית הספר. 

החזית המצויירת של בית הספר אחד העם (ויקיפדיה)

גם בית הכנסת 'מושב זקנים', ברחוב אלנבי 89 בתל אביב, עוטר בשנת 1926 באריחי קרמיקה על פי תכנון של רבן, שתיארו את לוח המזלות ואת שנים-עשר שבטי ישראל. האריחים היפהפיים האלה, שהם בגובה אדם ונגישים לכל, סובלים מהזנחה רבה.

שנים-עשר סמלי השבטים בחזית בית כנסת 'מושב זקנים' ברחוב אלנבי (צילום: עמי זהבי)

בית לדרברג, בשדרות רוטשילד 29 פינת אלנבי 116, קושט באריחי קרמיקה שעיצב אברהם אייזנברג בשנת 1925. 

אריחי קרמיקה 'ברינה יקצורו' בחזית בית לדרברג (ויקיפדיה)

בירושלים מוכרים אריחי הקרמיקה הארמנית הכחולה בחזיתו של בית חאג' מחמוד, ברחוב יפו 222, שנקבעו גם הם באותה שנה (משה גלעד, 'טיול בעקבות האריחים הארמניים המרהיבים שמסתתרים ברחבי ירושלים, הארץ, 5 בדצמבר 2019).  

בית חאג' מחמוד, רחוב יפו בירושלים (צילום: עמי זהבי)

אדריכלות הארץ בשנות השלושים התאפיינה בסגנון הבינלאומי, שדגל בקווים פשוטים והיעדר עיטורים. לעומת זאת, הגידול העצום בבנייה בארץ, בשנות הארבעים והחמישים, דירבן אדריכלים, בעלי בתים ובעלי בתי קפה להשקיע מכספם בגיוון ובהוספת ייחוד לבתים החדשים. וכך, בשנת 1956 יצר האמן צבי גלי (1962-1921) קיר פסיפס מופשט בקפה 'ניצה' בתל אביב ('לגלות [מחדש] את גלי', המחסן של גדעון עפרת, 21 בדצמבר 2019). בשנת 1957 התפרסמה כתבה שבה תוארו ציורי הקיר שמעטרים את קירות בתי הקפה ברחוב דיזנגוף בתל אביב, פרי עמלם של ציירים כמו שרגא וייל, נפתלי בזם, יוסל ברגנר ושמעון צבר. 'אף אחד מעיטורי הקיר הללו אינו אמנות גדולה ... [הם] לא התכוונו אלא לקרב את האמנות לאיש הרגיל' (א' מאן, 'אמנות – על כוס אספרסו', מעריב, 18 באוקטובר 1957). 

באותה שנה גם פורסמה רשימה קצרה על אליעזר אנסקי (1990-1904), מייסד התיאטרון לילדים 'בימתנו', שאהבתו הגדולה הייתה הפסיפס. אנסקי חזר מהשתלמות מקצועית של שנה בעיר רַוֶונָה שבאיטליה, שם למד את סודות המקצוע, ותכניתו הייתה לייסד בעין הוד סדנת אמני פסיפס שיחדשו אמנות עתיקה זו בארץ ('פסיפס מאחרי הקלעים', דבר, 19 ביולי 1957). לימים שיתף אנסקי פעולה עם נחום גוטמן בהכנת פסיפס הקיר של 'ברכת כהנים', באולם הכניסה לבית מועצת הרבנות ברחוב לסר אורי 1 פינת דוד המלך 33 בתל אביב (1961).

נחום גוטמן, פסיפס ברכת כהנים במשרדי הרבנות התל אביב (בלוג בעיר)

פסיפס נוסף של אנסקי נמצא בכניסה לבית מגורים ברחוב יהודה המכבי 7 בתל אביב. הוא מוקדש לרות המואביה ולבועז ונושא סממנים ארוטיים.

עיטורי הקירות נוצרו מחומרים שונים ובטכניקות מגוונות: טיח, גירוד לעומק בטיח רב-שכבתי (Sgraffito), קרמיקה, ציור ופסיפס. מוסדות ציבור רבים התהדרו בעיטורים מקוריים על קירותיהם. כך למשל, בית הדואר ברחוב ויצמן בתל אביב (ליד בית החייל) מעוטר ביצירת קרמיקה יפה מאד שהכינה ג'ניה ברגר (2000-1907) בשנת 1968 (מצבו המוזנח הנוכחי של קיר זה תואר לאחרונה בבלוג עונג שבת). 

ג'ניה ברגר, ציור קרמיקה בסניף הדואר ברחוב ויצמן בתל אביב (צילום: עמי זהבי)

פרט שבור באריחים של ג'ניה ברגר (צילום: עמי זהבי)

גם בתי מגורים השקיעו בעיטור הכניסה או החזית. נביא שתי דוגמאות, מתוך רבות.

הכניסה לבית מגורים בשדרות הציונות 8 בתל אביב (עד 1975 נקרא הרחוב שדרות או"ם) עוטרה בעבודת קרמיקה גדולה של הצייר מרדכי אריאלי (1993-1909), ובה אפשר לזהות את סמל האומות המאוחדות ואת יונת השלום. 

פסיפס קיר של מרדכי אריאלי בבית מגורים בשדרות הציונות (צילום: עמי זהבי)

החזית של בית מגורים ברחוב ירושלים 36 בבת ים עוטרה בתמונות בסגנון תנ"כי, מן המסד ו(כמעט) עד הטפחות.

חזית מעוטרת ברחוב ירושלים, בת ים (צילום: עמי זהבי)

סדנאות הפסיפס בקיבוצים

עבודות פסיפס פחות ידועות, אף כי לא פחות חשובות, נוצרו בקיבוצים למן תחילת שנות השישים. באותה עת דור המייסדים של התנועה הקיבוצית כבר פרש מפאת גילו מעבודה חקלאית, ונוצר צורך למצוא עבורו ענף חדש לתעסוקה מועילה ומכבדת. באֵיְלוֹן שעל גבול הצפון, ובגבעת השלושה שבמרכז הארץ הוקמו מפעלים לייצור תמונות פסיפס, שאת פירותיהם אפשר לראות עד היום במקומות רבים בארץ (גם בקיבוץ גבעת ברנר הוקם מפעל פסיפס, אך כיוון שנועד למילוי שולחנות לא נדון בו כאן). 

על מפעל 'מוזאיקה' בקיבוץ אילון סיפר מייסדו הצייר מרדכי ('מוציק') יואלי: 

על המשמר, 27 בינואר 1969

מוציק במפעל הפסיפס בקיבוץ אילון 

מדריכת הטיולים הניה מליכסון פרסמה לאחרונה, בדף הפייסבוק שלה (6 במארס 2021), תחקיר מפורט על מוציק ועבודותיו. התחקיר נשען על תמונות וחמרי ארכיון מקיבוץ אילון וכן על שיחות עם בנו, יעקב יואלי. אני מודה לה שהתחלקה עמי במידע שאספה.

מוציק נולד ב-1916 בברנוביץ (היום בבלארוס), וכבר בנעוריו היה פעיל בתנועת השומר הצעיר והתבלט בכישרון הציור והרישום. הוא עלה ארצה בשנת 1938 והצטרף לאחיו דוד, שהיה ממקימי קיבוץ אילון, אז גם החליפו האחים את שם משפחתם ליואלי על שם אביהם. 

מוציק יואלי, פורטרט עצמי, 1945 

אחד הפסיפסים המוכרים שייצרו חברֵי אילון נמצא על קיר הסופרמרקט ברחוב יהושע בן נון 1 (פינת ארלוזורוב) בתל אביב (ראו מ' סייר [מנחם תלמי], 'אמני המוזאיקה מקיבוץ אילון', מעריב, 9 במאי 1963, עמ' 14). בפסיפס מוצגות ביריעה ענקית (בערך 3 על 15 מטרים) שתי תמונות מנצחונותיו של יהושע: המצור על חומות יריחו; מלחמתו במלכי הדרום והכרזתו הידועה 'שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן' (יהושע, י 12).

יהושע צר על חומת יריחו

'שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון' (צילומים: עמי זהבי)

פרט מתוך הפסיפס נבחר לעטר את ספרה של רחל הברלוק על הכיבוש הישראלי והתנ"ך, שראה אור לפני כחצי שנה בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון. למרבית הצער, על הנייר נראה פסיפס זה הרבה יותר טוב מאשר במציאות בתל אביב. הפסיפס מלוכלך, נקדחו בו חורים כדי להעביר צנרת והוא מוסתר בשיחים ועצים שנבטו בגינה המוזנחת שלפניו.

עוד ארבעה פסיפסים יפים מצויים בחזיתות הבתים האחרונים של שדרות דוד המלך בתל אביב (מספרים 51, 53, 55, 57). הם מתארים תמונות מחייו ועלילותיו של דוד: הריגת גלית, נגינתו בפני שאול, לקיחת צפחת המים והחנית משאול הרודף אחריו, ודוד (כבר מלך) המביט מגג ביתו בבת שבע הרוחצת. התמונות הוזמנו על ידי חברת הבנייה 'נוה', בשנת 1962.

'וַיִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים מִן הַנַּחַל וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר לוֹ וּבַיַּלְקוּט וְקַלְעוֹ בְיָדוֹ,
וַיִּגַּשׁ אֶל הַפְּלִשְׁתִּי' (שמואל א, יז 40)

'וְדָוִד מְנַגֵּן בְּיָדוֹ כְּיוֹם בְּיוֹם וְהַחֲנִית בְּיַד שָׁאוּל' (שמואל א, יח 10)

'וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלֵּךְ עַל גַּג בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג
וְהָאִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד' (שמואל ב, יא 2) 

'וַיִּקַּח דָּוִד אֶת הַחֲנִית וְאֶת צַפַּחַת הַמַּיִם מֵרַאֲשֹׁתֵי שָׁאוּל וַיֵּלְכוּ לָהֶם וְאֵין רֹאֶה וְאֵין יוֹדֵעַ וְאֵין מֵקִיץ כִּי כֻלָּם יְשֵׁנִים'
(שמואל א, כו 12); חתימה בצד שמאל למטה: מוזאייקה אילון EZ 

בית נוסף שעל חזיתו נקבע פסיפס בנושא תנ"כי נמצא בשדרות העצמאות 27 בבת ים, בגובה של חמש קומות. הפסיפס מתאר בסמלים את סיפור בריאת העולם, מהתוהו ובוהו בראשו ועד בריאת אדם וחוה וזוג נרות שבת בתחתיתו.

בריאת העולם (צילום: עמי זהבי)

נושאי העיטורים שהוזמנו למוסדות ציבור הותאמו לתוכן הפעילות בהם. כך למשל, הפסיפס 'אם וילדיה' בתחנת טיפת חלב בקריית חיים (על פי הסקיצה נראה שהפסיפס תוכנן מלכתחילה להיקבע בשכונת נוה שאנן). 

סקיצה לפסיפס בתחנת טיפת חלב, 1965

פסיפס בבית טיפת חלב, רחוב השיירה 46, קרית חיים (צילום: חמדה איצקוביץ)

רבים מהפסיפסים שנוצרו במפעל של קיבוץ אילון כבר אינם קיימים, שכן הבניינים שם נקבעו נהרסו או שופצו. אחד הפסיפסים היפים שיצרו אמני אילון, תיאר את סיפור חד-גדיא ועיטר קיר פנימי של מסעדה באשדוד שאפילו שמה אינו רשום. גורלו של הפסיפס אינו ידוע, וכל מה שנותר ממנו הוא סקיצה וצילום שנדפסו בקטלוג המפעל השמור בארכיון הקיבוץ. 

חד גדיא במסעדה באשדוד (מתוך הקטלוג)

סקיצה לפסיפס 'חד גדיא'

עוד פסיפס יפה, שכנראה איננו עוד, פיאר בעבר את חזית בניין אגודת השיט 'זבולון' בתל אביב, על גדות הירקון בפניה לרחוב אוסישקין. הפסיפס נוצר בהשראת הפסוק 'זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת' (בראשית, מט 13).

סקיצה לפסיפס בחזית בניין אגודת זבולון

כך נראה הפסיפס לאחר שנקבע בחזית הבניין

האם יתכן שהפסיפס עדיין מצוי על הקיר, מצופה בשכבה עבה של 'שפריץ'? 

בניין אגודת זבולון היום (צילום: עמי זהבי)

פסיפס הנמצא בסכנת הרס קרובה, לרגל שיפוצים מתוכננים, הוא 'ביכורי שבעת המינים' בתיכון עירוני ד' בתל אביב. יש לקוות שתתקבל הצעתו של המשמר שי פרקש, להעבירו לקיר אחר וכך להצילו. 

פסיפס שבעת המינים בתיכון עירוני ד' בתל אביב (צילום: עמי זהבי)

מוציק יואלי התפרסם כצייר מוכשר בקרב אנשי השומר הצעיר, אך בציבור הרחב כמעט שאינו מוכר ועבודתו לא תועדה בשלמותה. כפי שצוין לעיל, ממש לאחרונה פרסמה הניה מליכסון תחקיר מפורט עליו, כולל ציורים רבים פרי מכחולו, ויש לקוות כי רשימתה הארעית בפייסבוק תהפוך לפרסום לכל דבר. בארכיון של קיבוץ אילון השתמרו סקיצות רבות של עבודותיו, אך לא ידוע אם הן גם התממשו כפסיפסים, ואם כן, היכן נקבעו. הנה כמה דוגמאות:

מחללת בשדה

שלום על ישראל, תשכ"ב (1961)

וגר זאב עם כבש (חתימתו של מוציק בצד ימין למטה)

סוסי נדנדה

צבאים

באותה עת ומאותן סיבות הוקם ב-1961 מפעל פסיפס גם בקיבוץ גבעת השלושה, ביזמתה של חברת הקיבוץ דינה ססובר. אמן הבית של המפעל היה הצייר יעקב וכסלר (1995-1912), שאמנם לא היה חבר הקיבוץ אך בעברו היה חבר קיבוץ עין החורש. עד ראשית שנות השבעים יצר המפעל של גבעת השלושה קירות פסיפס רבים שווכסלר צייר, בין השאר פסיפסים שנקבעו בתחנות האוטובוסים המרכזיות של אגד בגדרה, בירושלים, בנתניה, בחדרה וברחובות.

תחנות אוטובוסים אינן המקום האידאלי ליצירות אמנות, אך זו הייתה רוח התקופה. האדריכל מיכאל יעקבסון כתב על הפסיפס שנקבע בתחנת האוטובוסים של חדרה, כי 'גם בתחנות האוטובוס היתה שאיפה לרומם את הציבור, ולכן שולב בבניין קיר אמנות של פסיפס צבעוני' ('סיבוב בתחנה המרכזית בחדרה בתכנון דן איתן', בלוג חלון אחורי, 8 בפברואר 2020). ברור עם זאת, שתנאי התחזוקה וזיהום האוויר לא היטיבו עם היצירות הללו.

הפסיפס בתחנת אגד בחדרה צויר על ידי יעקב וכסלר והוכן במפעל של גבעת השלושה, 1964 (חלון אחורי)

ממכתב שהשתמר בארכיון גבעת השלושה אני למד, שאדריכלי תחנת אגד בחדרה, יצחק ישר ודן איתן, סירבו לשלב במבנה את תמונת הפסיפס, 'היות והבנין תוכנן כבר מזמן ונמצא בשלבי בניה אחרונים'. בסופו דבר הוחלט אחרת והפסיפס הודבק לאחד הקירות. תחנת חדרה עומדת לעבור בימים אלה שיפוצים ניכרים ועתיד הפסיפס אינו ברור. הפסיפסים שהוצבו בגדרה ובנתניה אינם עוד.

הפסיפס שהיה בתחנת אגד בנתניה (ארכיון אגד)

הפסיפס שהיה בתחנת אגד בגדרה (ארכיון אגד)

חברי סדנת הפסיפסים בגבעת השלושה יצרו גם את רצפת 'גור אריה יהודה' בבית 'יד לבנים' בפתח תקוה; קיר בבית הכנסת של האניה 'שלום', ועוד רבים אחרים. באתר 'סקר אמנות הקיר' של יד יצחק בן-צבי נמצאת תמונת הפסיפס 'ארץ נחלי מים', שיצר יעקב וכסלר בשנת 1964 באולם הכניסה לבית 'מקורות', רחוב לינקולן 9 בתל אביב.

יעקב וכסלר, ארץ נחלי מים, 1964 (צילום: שי פרקש; סקר אמנות הקיר בישראל)

כדי לייצר את הפסיפסים השתמשו הסדנאות באילון ובגבעת השלושה במגוון אבנים שנחצבו מסלעי הארץ – מהגליל העליון והמזרחי, מאזור החתרורים בערד, מתמנע ומאילת. עובדי המפעל באילון התגאו בכך שהצליחו להפיק מסלעי הארץ 35 גוונים שונים. עם זאת, היו הבדלים בין שני המפעלים: בגבעת השלושה האבנים נחתכו כל אחת לעצמה בצורות זוויתיות ובגדלים שונים, בעוד באילון האבנים נחתכו במכונה לריבועים אחידים; בגבעת השלושה התמונה נוצרה במפעל, בלוחות שבדרך כלל מוסגרו בברזל, ואלה הובאו לקיר המיועד והוצמדו אליו. באילון, לעומת זאת, אבני הפסיפס נקבעו בחומר פלסטי וכך נוצרו טבלות חזקות וקלות יותר. ממסמך שאיתרתי בארכיון גבעת השלושה עולה כי בין שני הקיבוצים היה גם שיתוף פעולה ותיאום שיווקי.

ומה קורה היום? 

רבים מעיטורי הקיר, שהוסיפו בעבר חן ועניין למבני ציבור ולקירות בתי מגורים, בערים ובכפרים, איבדו מקסמם בעיני בעלי הבתים. רבים מאד נכחדו, ומבין אלה שנותרו רבים אינם שמורים והם בסכנת פגיעה, גם בגלל שינוי ייעוד הקירות במהלך השנים וגם בגלל היעדר תשומת לב מצד בעליהם.

פרויקט 'סקר אמנות הקיר בישראל' של יד בן-צבי (בשיתוף תכנית 'ציוני דרך' במשרד ירושלים ומורשת, המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, משרד התרבות והאיגוד הישראלי לארכיונאות ומידע), שם לו למטרה לשמר ולתעד את היצירות הללו, ואולי בזכותם גם תשוב עטרה ליושנה. ואנחנו, המהלכים ברחובות העיר, מוזמנים להרים את עינינו, לגלות את היצירות הללו ולבדוק אם כבר נרשמו באתר הסקר.

המידע על היצירות, על מקומן ועל מצבן נאסף למאגר מידע דיגיטלי. לכל יצירה נפתח כרטיס ובו המידע הבסיסי עם אפשרות להוסיף מידע בעתיד. בין היצירות החשובות, שכבר זכו לשימור ולטיפול פיזי באמצעות הסקר מאז 2013, אפשר למנות את ציור הקיר המונומנטלי בית הכנסת 'עדס' בירושלים, ציור 'מעגל החיים' של אברהם אופק בכפר אוריה, 'ירושלים הרים סביב לה' בבית הספר תל"י בית וגן בירושלים, 'החמישה' בבית צילה שבקיבוץ מעלה החמישה, 'שבעת המינים ותנובת הארץ' בחברת חשמל בחיפה, ו'איתמר גולני' ו'אב עברי קדמון' בבית איתמר שבקיבוץ אפיקים. 

האם הסתיים עידן עיטור הקירות במרחב הציבורי? כנראה שלא. 

העבודה ה'טרייה' ביותר בתחום זה הוצבה בעידוד עיריית תל אביב בשנת 2018 על קיר תמך ביפו (רחוב יהודה הימית פינת דולפין). הפסיפס עשוי כולו מאלפי מכסים ('פקקים') של בקבוקי בירה, שיוצרים יחד את דיוקנה של הזמרת נטע ברזילי על פי ציור של רונית לוק אלחייק. הוא מכונה 'פסיפס הבירה הגדול בעולם'.

פסיפס הפקקים ביפו עם דיוקנה של נטע ברזילי (צילום: דורית באלין)

לקריאה נוספת 

סקר אמנות הקיר בישראל, יד יצחק בן-צבי

אליק מישורי, 'תחיה ותקומה ציונית על חזית "בית-הספר העירוני" ברחוב אחד העם בתל אביב', שורו הביטו וראו: איקונות וסמלים חזותיים ציוניים בתרבות הישראלית, עם עובד, 2000, עמ' 115-94

'אמנות קירונית בישראל: שנות ה-50', המחסן של גדעון עפרת, 21 בדצמבר 2010

רזי גן עדן: 100 שנים לקרמיקה הארמנית בירושלים, יד יצחק בן-צבי, 2019

תודתי לאיציק מיוחס מקיבוץ גבעת השלושה, לעופר נבו מקיבוץ אילון, להניה מליכסון, לד"ר נירית שלו-כליפה ולחן ברנד מיד יצחק בן-צבי ולשי פרקש מסטודיו 'תכלת'. 

_____________________________________ 

ד"ר עמי זהבי הוא גימלאי, ביולוג בהכשרתו, שמתעניין בפרקים לא מוכרים בהיסטוריה התרבותית של ארץ ישראל