סיבוב בתל אביב: ספסל זיכרון, עץ השדה, להבה, שירת רחוב, עזרא והארגזים

כל הצילומים הם של איתמר לויתן

א. הספסל של יורם טהרלב

בשנותיו האחרונות גר יורם טהרלב סמוך לכיכר המדינה. הוא אהב לשבת על אחד הספסלים הצופים לכיכר. לא בדיוק נוף ילדותו, לא ההר הירוק כל עונות השנה, אבל מסתדרים עם מה שיש. 

זה דווקא היה נוף ילדותי שלי. בשנות השישים גרתי לא רחוק משם, ואז אמרו שכיכר המדינה כמו המדינה – חצי שנה בוץ, חצי שנה קרקס (מי אמר קרקס מדראנו?). מאז השתנתה הכיכר והשתנתה המדינה.

כמה משותפיו של יורם לספסל הקימו עליו פינת זיכרון מאולתרת: פרחים, נרות זיכרון ואבן קטנה. פינה זו, מן הסתם, לא תשרוד זמן רב ולפיכך אנו מתעדים אותה כאן:

השיר שנרמז במודעת השמרדף הוא כמובן שירו של יורם טהרלב בלחנו של שמוליק קראוס, 'אינך יכולה', שעליו כתב יורם באתר הבית שלו כך:

השיר הראשון של החלונות הגבוהים. את ההתוודעות אל הלהקה, ובמיוחד אל שמוליק קראוס (את אריק איינשטיין היכרתי קודם) עשה לי בני אמדורסקי, שהביא אותי למפגש חשאי בדירתו של שמוליק ברחוב טרומפלדור בתל אביב. בני ביקש שאשמור את הפגישה בסוד, כי אריק היה חתום באותו זמן אצל המפיק הכל-יכול פשנל. קיבלתי משמוליק שני לחנים וכעבור ימים אחדים הבאתי שני טקסטים. את הטקסט האחד, 'אינך יכולה', הם לקחו מיד ואילו את הטקסט השני דחו. את הטקסט ה'דחוי' שלחתי לאפי נצר והוא הלחין לו לחן עממי יפהפה והוא השיר 'ציפורים נודדות'. 'אינך יכולה' הוא אחד השירים שלי ששרדו והוא מושמע עד היום השמעות רבות בכל תחנות הרדיו.

היום כבר טוענים שומרי הסף של השירה העברית כי שיר זה הכשיר 'אונס אפור' וכיוצא בזה, אבל אנחנו עדיין אוהבים אותו. אז הנה הקשיבו, לפני שיהיה מאוחר...

בעלי התוספות

פרופ' דרור ורמן, חתנו של יורם טהרלב, העביר לי את התמונות הבאות של הספסל, מרבע שעה אחרי התפרסמה הידעה על מותו של יורם ועד 24 שעות אחר כך...

צילומים: דרור ורמן

ב. עץ השדה

המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) הוא מוסד אקדמי למחצה שממוקם בלב המדשאות של קמפוס אוניברסיטת תל אביב. 

בחצרו צומח עץ זית ישן נושן ומתחתיו הציבו בשנת 2001 שלט נאה ובו ציטוט משירו הידוע של נתן זך 'כי האדם עץ השדה'. 

שירו של זך מתכתב כמובן עם הפסוק המקראי 'כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר' (דברים, כ 19). זך הביא בשירו את הצירוף 'כי האדם עץ השדה' (וגם 'כמו עץ השדה') כעשר פעמים (!), ואף פעם לא עם המילה 'הוא 'כמו בשלט המשובש.  

אלה המילים הנכונות:

ג. וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בָּךְ

בישראל של פעם היה נהוג למצוא פסוק מתאים מהתנ"ך ולעטר בו את שעריהם של מוסדות לאומיים וציבוריים, מחנות צבא, בסיסי הדרכה, תחנות  משטרה ועוד. גם מכבי האש (סליחה, 'לוחמי האש') רואים עצמם, ובצדק, מוסד כזה.

כמה יפה אפוא לגלות בעמקי מגרש החניה של תחנת כיבוי האש יפו, שבדרך בן צבי 27, את הכתובת הישנה הזו, שאינה אלא פסוק קולע מישעיהו, מג 2: 

כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ, 

כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בָּךְ

מצילומי 'מפות גוגל', משנת 2005, למדתי כי בעבר היה הקיר צבוע בלבן, וכנראה שלא מכבר נצבע אדום. במציאות הישראלית שלנו, מה 'טבעי' יותר היה מאשר לכסות בהזדמנות זו את הכתובת המיושנת והבלתי מובנת? 

כבוד לכבאים (סליחה לוחמי האש)!

ד. משאירים אבק לביאליק

לצד כל טעם טוב, יש גם טעם רע.

ברחוב משה שרת 14, על קירות הבית הישן שעומד להיהרס, תמצאו שירת רחוב שממש מתאימה למאה ה-21: שירת הנדל"ן

ה. עזרא והארגזים

השם 'עזרא והארגזים' אולי נשמע לכם כשמה של להקת רוק שפעלה ברמלה או בקריות בשנות השישים, אבל בעצם מדובר בחיבור של שתי שכונות תל-אביביות ותיקות בדרום-מזרח העיר: שכונת עזרא ושכונת הארגזים.

כך או כך, השלט הזה הצחיק אותי...