שַׂר וְגָדוֹל נָפַל הַיּוֹם הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל: אליהו הכהן איננו

אליהו הכהן מקבל את פרס ישראל ביום העצמאות ה-65, 2013 (אוסף התצלומים הלאומי)

דברים שאמרתי בלווייתו של אליהו הכהן: 

הֲלוֹא תֵדְעוּ כִּי שַׂר וְגָדוֹל נָפַל הַיּוֹם הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל!

אליהו הכהן, ראש וראשון לחוקרי הזמר העברי בדורנו, חתן פרס ישראל, בעל לדליה רעייתו האוהבת והמסורה, אב לאיילת ולאפרת, סב, איש משפחה, חבר, איש רֵעִים ומושא להערצה, הלך היום לפנות בוקר לעולמו. תם המסע הגדול בן 88 השנים, שראשיתו במארס 1935 בשכונת נוה צדק. תמו שנות הדיאליזה השבועית, תמו חודשי המחלה, שבמהלכם התמודד אליהו מתוך תעצומות נפש, בראש צלול ובגבורה עילאית עם הסוף הבלתי נמנע. תמה מנת הסבל והייסורים. הסתיימה עלילת חייו של 'הכהן הגדול מֵאֶחָיו', שהיה מגדלור וכתובת שאליה פונים בהערצה חוקרים ותלמידים, איש נדיב ששיתף את אוצרות רוחו עם כל דורש וענה בסבלנות לכל שואל. 

לכל אדם יש תחליף, חוץ מכמה שאין להם. לאליהו אין ולא יהיה תחליף, והלב כואב ודואב על הַאי שוּפְרָא דְבָּלֵי בְּאַרְעָא. על הידע העצום שצבר, יֶדע כזה שאותו ידע אליהו גם לזכור, לשלוף בזמן הנכון ולעשות בו שימוש מועיל לתועלת הכלל. ולא רק על הזמר העברי חלשה מלכותו אלא גם על תולדות ארץ ישראל ותולדות היישוב, על ספרות הנוסעים לארץ הקודש, על תולדות הספר העברי והחינוך היהודי. בכל אלה, ועוד יותר, החזיק ושלט, ובכל אלה אין לו יורש. איש הָאַשְׁכּוֹלוֹת היה – איש שהכל בו. 

ועל כל אלה חפפה דמותו רבת הגוונים: אהבה יוקדת לארץ ציון וירושלים, ליושביה ולכל אשר בה (כולל ממלכת החי והצומח), ציונות עקשנית של 'לא נזוז מפה', חוש הומור עסיסי ויכולת נדירה לספר סיפור, ועוד איזה סיפור!  

מגילת זכויותיו ומורשתו המדעית עוד תיפרש בהרחבה לאחר שיפוגו ימי הצער והכאב, תרומתו למחקר הזמר העברי – מקצוע שהקים כמעט לבדו ובמו ידיו – עוד תוערך ועוד ידובר בה.

קוראי בלוג עונג שבת זכו בעשור האחרון לאורח קבוע לשבת. כמעט כל חודש, התפרסם כאן מאמר פרי עטו של אליהו. קרוב לתשעים רשימות, ועוד כמה שמוכנות לדפוס ותתפרסמנה בהמשך. כמו תוכניות הרדיו והטלוויזיה שהגיש לאורך השנים – 'יין ישן נושן', שרתי לך ארצי', 'על הדשא' ועוד ועוד – שהקנו לו מעריצים רבים, כך גם מאמריו בבלוג. מאמרים אלה משכו את תשומת לבם של אלפי קוראים, שבלעו את דבריו כבִכּוּרָהּ בטרם קיץ וחיכו בקוצר רוח לרשימה הבאה. הצטברותם יחד של מאמריו היא הגשמת חלומו הגדול, שכמעט והושלם: סקירה מקפת וביקורתית, מתועדת ומוסמכת של שירי הזמר מתקופת חיבת ציון והעלייה הראשונה. 

לא פעם אמר לי, מתוך הכרת ערך עצמו, כי בכל הקשור לשירי הזמר של העליות האחרות, ובוודאי של מדינת ישראל, יש הרבה אנשים מוכשרים וידענים שיוכלו לכתוב עליהם לא פחות טוב ממנו, ואילו על שירי חיבת ציון והעלייה הראשונה אין אף אחד אחר חוץ ממנו... אמר וידע מה שאמר. ועדיין לא תמה המלאכה. החומרים הרבים שאסף וגנוזים בספרייתו – כולל עדויות מוקלטות של דור 'הוותיקים' שאותם הנציח אליהו על סלילי טייפ ישן – ימתינו לדור הבא של החוקרים.  

בלוג עונג שבת היה עבור אליהו חוף מבטחים, שאותו חיפש במשך שנים רבות, וכשמצאוֹ עגנה בו ספינתו לבטח. היכולת לפרסם מאמרים פרי עטו וממצאיו, שיעברו עריכה קפדנית בידי מי שהוא סומך עליו, היכולת לשלב במלל גם תמונות וקולות – כל אלה נמצאו לו בבלוג. אליהו סמך לחלוטין על עריכתי, על הוספותיי כמו גם על השמטותיי, ונענה לכל בקשה או שאלה שהפניתי אליו. בקשות אלה חייבו אותו לפעמים לרדת למרתף הספרייה האגדית שבביתו, ולנסות ולאתר כרכים ישנים נושנים של 'השחר', 'עולם קטן' או 'בוסתנאי', כדי לסרוק מתוכם קטע מסוים שדרשתי ממנו למען אוכל להגיה את מה שהעתיק בכתב ידו לפני כמה עשרות שנים. וכשחיפש את העותק הישן – כך סיפר לי – תמיד נקרו על דרכו ספרים בלתי צפויים ששכח מקיומם, ואלה משכו את לבו והסיחו את דעתו למשהו אחר, מעניין לא פחות...

 

הביטחון המלא שבטח בי אליהו היה עבורי כבוד שאין למעלה ממנו. הרגשתי להבדיל כמו י"ד ברקוביץ, חתנו של שלום עליכם ומתרגם כתביו לעברית (שעשה בהם גם שינויים לא מעטים על פי הבנתו וטעמו). חשתי מעט ממה שהרגיש ברקוביץ שעה ששלום עליכם הגדול הודיע ברבים כי מסר את קולמוסו בידי חתנו. הכבוד היה שלי והעונג היה של קוראי המאמרים.  

אנו נפרדים היום מאליהו, אך לא ממורשתו. זו תמשיך ותנבע ותעשיר את אוהבי ארץ ישראל וזמרתה.  

אחד ממחקריו האחרונים, שיתפרסם בקרוב בבלוג, עוסק במלחין שהיה נערץ עליו: חנינא קרצ'בסקי, המורה למוזיקה בגימנסיה הרצליה, שבין שיריו כולנו מכירים את 'אל ראש ההר', 'על שפת ים כנרת', 'פה בארץ חמדת אבות', 'בשדמות בית לחם', ועוד ועוד – אין צריך לומר שעל גלגולי כולם כתב אליהו בהרחבה.  

ושיר אחד הלחין קרצ'בסקי כדי שישירוהו בטקסים השנתיים לזכרו של בנימין זאב הרצל, וזהו שירו של רבי יהודה הלוי 'הֲיֵדְעוּ הַדְּמָעוֹת'. 

הֲיֵדְעוּ הַדְּמָעוֹת מִי שְׁפָכָם  

וְיֵדְעוּ הַלְּבָבוֹת מִי הֲפָכָם?  

הֲפָכָם בּוֹא מְאוֹרָם תּוֹךְ רְגָבִים  

וְלֹא יֵדְעוּ רְגָבִים מַה בְּתוֹכָם  

בְּתוֹכָם שַׂר וְגָדוֹל תָּם וְיָשָׁר  

יְרֵא הָאֵל וְאִיש נָבוֹן וְחָכָם.  

משוררי חיבת ציון הרגישו קשר עז ועמוק אל יהודה הלוי, שכל חייו פיעמה בו התשוקה לעלות לארץ ישראל. 'הֲיֵדְעוּ הַדְּמָעוֹת' היה שיר אבל וקינה שכתב עם מותו של ידיד חכם, 'שר וגדול, תם וישר'. שמו של הידיד שמת לא נזכר ודווקא משום כך הפכו השורות הללו מתאימות לפרידה אחרונה מדמויות נערצות, גדולות מהחיים.

השיר התפשט בכל הארץ והפך למין מארש אֵבֶל רשמי, שאותו מנגנים או שרים באזכרות למנהיגי היישוב. בחנוכה של שנת תרפ"ו שלח חנינא קרצ'בסקי יד בנפשו מסיבות שעד היום אינן ידועות, ובלווייתו שרו הנאספים את 'היֵדעו הדמעות'...  

וכאז כן היום. הרגבים שבתוכם ייטמן אליהו לא יֵדעו מה בתוכם, אבל אנו יודעים וזוכרים: שר וגדול, תם וישר, איש נבון וחכם. 

מורנו ורבינו אליהו, לא רק אנו נפרדים ממך. עמנו כאן, סביב ערש הדווי, ניצבות – לא בגוף כי אם ברוח – רבות מן הדמויות שהערצת ושמילאו את עולמך: חובבי ציון והביל"ויים, איכרי המושבות וחלוצי העלייה השנייה והשלישית. והם באים מירושלים שמחוץ לחומות ומתל אביב הקטנה, מעין חרוד ומרמת יוחנן, מן העמק ומן הגליל, מן הכפר ומן העיר. מלווים אותך בדרכך האחרונה גם עשרות האנשים והנשים שחקרת את יצירתם והפחת בה חיים חדשים: אליקוּם צונזר ואברהם גולדפאדן, מנחם מנדל דוליצקי ונפתלי הרץ אימבר, חיים נחמן ביאליק ושאול טשרניחובסקי, רחל המשוררת ונעמי שמר, צבי בן יוסף ולוין קיפניס, דוד זהבי ויהודה שרת, מרדכי זעירא ויעקב אורלנד, ועמם גדודים גדודים של הוזים וחוזים, חולמים ובונים, יוצרים ומלחינים, שידעת לדובב את שפתותיהם. 

נוח בשלום על משכבך איש יקר. נזכור אותך תמיד.

ביקור בביתו של אליהו הכהן, 2018 (צילום: דליה הכהן)

דברים שאמר בלוויה אחיינו של אליהו, עדן הכהן: 

אני חוזר ועוצם את עיניי בחוזקה, במאמץ אחרון שהקסם לא יתפוגג וייעלם לו, שדמותך המאירה תוסיף להעניק לעולם כולו סיבות טובות לחיים של משמעות – חיים מלאי חוכמה, גדושי דעת, שופעי טוּב לב, מלווים בהומור ובשובבות ובקסם אישי שאין מושל לו.

על תרומתך לתרבות הישראלית ייטיבו לדבר מלומדים ממני, אבל שני דברים יודע אני: האחד הוא, שהאומה כולה חייבת לך חוב של כבוד על ששימרת, למעננו ולמען הדורות הבאים, את קולם של אנשי מושבות העלייה הראשונה, את שיריהם, את הווי חייהם, את הלכי רוחם ואת כתביהם. כל אלה הם סלע קיומנו, תשתית התרבות הישראלית, ולולי מפעלך הפלאי לא היה נותר להם שריד וזכר. האחר, מצער כל כך, הוא שהידע שאבד לנו עם הסתלקותך לגנזי מרומים אינו ניתן ברובו לשחזור. האוצר שהיה שמור בזיכרונך על כל מעשי הראשונים והאחרונים, יכול היה לפרנס כמה וכמה פקולטות אוניברסיטאיות ועשרות עבודות דוקטורט. הסדרה הנהדרת של מאמריך על הזמר העברי בימי העלייה הראשונה בבלוג 'עונג שבת', היא רק דוגמה של מטמון ידע לא ישוער, שבתוכניתך המקורית אמור היה להשתרע עד לימי הקמת המדינה. הפסקתה של תוכניתך זו בטרם הושלמה היא אבדה שראוי לקרוע עליה קריעה.

אבל אני רציתי לדבר על אליהו הדוד, 'דּוֹד אֵלִי' – איזו דמות פלאית היית לנו כילדים, כבוגרים וכאנשים בגיל העמידה. אחד מזיכרונותיי הראשונים הוא ביקור בביתכם בשכונת צדור – באזור חקלאי למחצה בעיבורי פתח תקווה. הבית תמיד יישמר בזיכרוני כמקום קסום ואפוף אגדות, מוקף בדשא ירוק ובפרדסים. אתה ישבת במרפסת הבית, אחרי ניתוח מיניסקוס בעקבות משחק כדורסל, וסביבך, כתמיד, מעריצים. הילד הקטן שהוא אני הוקסם במיוחד מהיחס האישי שלך לשממיות שרצו על הקיר – כל אחת זכתה לשם משלה ומעשיה כמובן תועדו בקפידה. התמונות הראשונות שלנו, כילדים, הן פרי מצלמתך, שהרי מי בכלל החזיק באותם ימים מצלמה ברשותו, ומי ידע ללחוץ על כפתור הצילום בדיוק ברגע הנכון, ומי ניחן בתודעה שאם לא נצלם ולא נתעד, גם לא נצליח לזכור ולא נוכל להתגעגע...

ובשנים שלאחר מכן, בתקופה שבה נסיעה לחוץ-לארץ נתפסה בעיני ישראלים כהרפתקה נדירה, אתה, כעובד בכיר בחברת NCR, כבר ביקרת במקומות קסומים שהיכרנו רק מהגלובוס. ומכל נסיעה שלחת לנו גלויות צבעוניות והשפעת עלינו מתנות שלאיש מחברינו לא היו כמותן: דגמי מכוניות עתיקות, דמויות דייגים עשויות מקונכיות, מכונית מרצדס שניתן היה להסיעה בעזרת סוללות. בנסיעות אלה, שהיו להן היבטים מקצועיים, הצלחת לשלב ביקורים בחנויות הספרים העתיקים, אם בלונדון או בפריז, והעשרת עוד ועוד את ספרייתך הייחודית. אבל אף פעם לא שכחת את ילדיך שלך ואת אחייניך הקטנים. את אחי מלאכי, שדברי הפרדה הללו הם גם בשמו, לקחת איתך בשנת 1970 למופע זמר עברי בקיבוץ עלומים שבעוטף עזה. באותם ימים רחוקים זו הייתה דרכך לעבור מקיבוץ לעיירה וממושבה לכפר, וכך להפיץ את אהבת הזמר העברי בין כל תושבי הארץ.

כל ביקור שלך בביתנו, עם דודה דליה, לווה בהתרגשות גדולה – סיפורי מסעות מסעירים נגלו לנו, אוצרות ידע נחשפו בפנינו, סיפורים מפולפלים ומצחיקים, שספק היו ספק לא היו, אבל תמיד שעשעו אותנו עד דמעות – והחיים פתאום נדמו מוארים יותר, מלאי אתגרים ומשמעויות. והייתה גם הגאווה העצומה בדודנו: במדינה קטנה של ערוץ טלוויזיה אחד, מי לא ראה את תוכניות 'שרתי לך ארצי' או 'על הדשא', וכמובן גולת הכותרת 'אנחנו שרים לך', המופע המרכזי של יום העצמאות תשל"ה? הסתובבנו בבית הספר בחזה נפוח מגאווה. 

ליווית אותנו גם בהתבגרותנו והיית לנו מקור השראה. תמיד התעניינת בחום כיצד אנו מתקדמים בעולמות הדעת, הצעת לנו בנדיבות פריטים מספרייתך העשירה, והשאת לנו עצות טובות ביחס לדרכנו בתחומי המחקר.

ובשנים האחרונות הלכה וגברה אהבתנו. עם זקנתו של אבי משה ז"ל, אחיך, התברר לי עד כמה משמעותי היית עבורו. הוא כה חרד לבריאותך וראה בך ענק תרבות שיש לשמור עליו מכל פגע. המקום היחיד שאבא ניאות בעבורו לצאת מן הבית שהסתגר בו אחרי פטירתה של אימא ז"ל, היה ביתך. זה היה חזיון מרטיט ומשעשע כאחד לראותכם יחד. שני אנשים בעלי כוח זיכרון מפחיד, מתווכחים מה היה סדר החנויות בשדרות רוטשילד בשנת 1947, מי צעד לפני מי במדרגות מוזיאון תל אביב בדרך לטקס הכרזת המדינה (אתם הצצתם על טקס זה ממרפסת המשרד של סבא שמואל), או חדים זה לזה חידות של קטעי חזנות: דוד אלי משמיע הקלטה של צלילי פתיחת איזו יצירה נשכחת, אבא משה מזהה אותה אחרי שני אקורדים, ושניהם שרים יחד את היצירה כולה. אבא כנראה לא ראה, אבל עיני דוד אלי דמעו...

הילדים של שכונת נווה צדק הולכים ועוברים מן העולם. ילדים שגדלו בצניעות ובצמצום, אבל עם תחושה של שותפות במפעל אדירים ההולך ומתרקם ומלווה כל העת בזמר העברי. על אימו, סבתא חיה ז"ל, שזכתה להגיע לגיל מאה ואחת, כתב דוד אלי: 'סבתא חיה היא כמדומני האשה היחידה בעולם ששרה שירים עבריים בכל עשרת העשורים של המאה העשרים'. עתה אליהו השובב שופע הקסם, 'אלואיטו פְּרֶטוֹ', בלשון הדודות הספניוליות שאף הן היו כרוכות אחרי נחמדותו, עזב  את העולם עם כל חמודותיו.

היו ברוכות דודה דליה, איילת ואפרת ומשפחותיכן היקרות. אנו יודעים היטב שדוד אלי היה 'נס רפואי' גמור, והגיע לגיל שהגיע אליו בזכות הטיפול המסור והעוטף שהענקתן לו. דודה דליה, ידענית של הזמר העברי בפני עצמה, היא שטיפחה את היכל התרבות ברחוב האשל 8 ברמת גן, אפשרה לדוד אלי להשקיע את כוחותיו במפעל חייו, ותרמה לו מכישרונה ומעמלה.

אני חוזר ועוצם את עיניי בחוזקה במאמץ אחרון שהקסם לא יתפוגג וייעלם לו, מייחל שדמותך המאירה תוסיף להעניק לעולם כולו סיבות טובות לחיים של משמעות. בימים הקשים האלה אנו זקוקים לכך במיוחד.

לך לשלום לבית מנוחתך דוד אהוב. אהבתנו תלווה אותך ואותנו עד ליום אחרון.

*

עם תום ההספדים שרו הנאספים את 'הליכה לקיסריה' ('אלי, אלי'), שירה של חנה סנש בלחנו של דוד זהבי, שהיה מן השירים האהובים על אליהו. 

תודה לאודליה שיגריס שצילמה.