להשאיר בית שרוף אחד בכל מקום שנפגע

בית שרוף בקיבוץ בארי

אמר העורך:

עוד שבוע מלחמה עבר, עוד חיים צעירים באו פתע לסופם, עוד משפחות בתוכנו ולידינו התפרקו משברון לב ואין אונים. אנו כבר בשבוע החמישי למלחמה וסופה עדיין אינו נראה. שבויינו עדיין מוחזקים בידי אויב צר ואכזר ומי יודע מה עלה בגורלם. הלב מתפלץ מזעם ומפחד, אך גם מלא תקווה ונפעם נוכח גבורתם ומסירותם של חיילנו.

אמרו חכמינו: 'איזהו חכם? הרואה את הנולד' (תמיד, לב, א). אבל אנו לא ראינו את הנולד. וגרוע מכך, ראשי הצבא וקברניטי המדינה לא ראו את הנולד. שנה שלמה בוזבזה על הזיות 'מלא מלא' של הפיכה משטרית מכאן, ועל מאבק אזרחי נגדן, נמרץ ומעורר השראה מכאן. ובינתיים, בעוד אנו מתקוטטים, 'אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי' (שמות, טו 9). אמר ועשה והצליח. המלקות שלקינו בהן עוד יכאיבו את בשרנו עד זוב דם, ואת הפצעים שפצעונו נלקק עוד שנים רבות. הלוואי ו'ביום שאחרי' נשכיל ללמוד לקח מן האירועים הללו: להיות צנועים יותר ומתלהמים פחות, להיות ראויים לקרבן שהקריבו, ולצערנו עוד יקריבו, אלפי משפחות בישראל.

דבריה של עמיתתי דינה פורת, על החובה לדאוג כבר עכשיו לשימור הזיכרון, נדפסו השבוע בעיתון ידיעות אחרונות (7 בנובמבר 2023), ומובאים כאן בתיקוני עריכה קלים. דברים אלה עוררו ויכוח מיד עם פרסומם. 

עלינו להנציח לדורות את זוועת ה-7 באוקטובר, על כך אין מחלוקת. אך מה היא הדרך הנכונה להנצחת האסון, והאם כבר עכשיו עלינו להיערך לקראת הכחשתו הצפויה? ומן הצד האחר, האם מוסרי לדרוש מאלה שיבחרו לחזור למקומות ההרוסים – בבארי, בניר עוז, בכפר עזה, בנתיב העשרה – לשקמם ולבנות בהם מחדש את ביתם, לחיות לצד בית שרוף וכך לחוות שוב ושוב את הטראומה? אולי ראוי יותר להרוס מן היסוד ולבנות מחדש? אלה שאלות שאין עליהן תשובה אחת, ובוודאי שלתושבי המקום, ניצולי האסון, שמורה הזכות לבחור את דרך הזיכרון הנאותה בעיניהם. בין כך ובין כך, הדברים חשובים ואת הדיון הציבורי על הזיכרון כדאי להתחיל כבר עכשיו.  

*

כתבה וצילמה דינה פורת

שום דבר, גם לא מיטב הדיווחים המצולמים והמפורטים שנראו ערב ערב על המסכים מתחילת המלחמה, אינו מכין את המבקרים בקיבוץ בארי ובחניון רֵעִים למראות הנגלים לפניהם: זהו ביקור קשה ומטלטל. השערות סומרות למראה שלולית דם משחירה בכניסה לבית ומעליה עוד מוטלת סכין, מזרונים ספוגי דם בחדר ילדים, בתים שהיו מלאי חיים עומדים שרופים ומנותצים זה לצד זה ובתוכם שרידי החפצים של בעליהם. ובאתר מסיבת הטבע עוד פזורות על פני שטח גדול שאריות הציוד האישי של החוגגים, מה שנותר לאחר הביזה היסודית. כל זה נמצא במקומו כפי שהיה ברגע האירוע, וטוב שכך, כיוון שקודם כל, ועוד לפני שתתחיל עבודת השיקום, צריכים הצילום והתיעוד להגיע לכל פינה בעולם.

שרידי ציוד אישי באתר מסיבת הטבע בחניון רעים

זכיתי להשתתף באחד הסיורים הנערכים לדיפלומטים, לעיתונאים זרים ומקומיים ולמי שעוסקים בשימור הזיכרון. הסיור נערך ביוזמתו של ישראל כספי, צנחן ותיק, בעל עיטור המופת מקרבות החווה הסינית, שלחם בג'נין במבצע 'חומת מגן' ומאז ניהל מאבק עיקש נגד סרטו של מוחמד בכרי 'ג'נין ג'נין'. מאבק זה הסתיים בפסיקת בית המשפט העליון לטובת הלוחמים. כספי מוביל את המבקרים ברגישות ובכאב, מגויס כולו למשימת התיעוד והצילום והעברתם הלאה, אחוז חרדה שמא יתחילו הזוועות להישכח. בדרך פגשנו עוד קבוצות – יש מאמץ מתמיד להנציח את המראות הקשים, תוצאות ההתעללות הבלתי נתפסת והרצח הברוטלי וההרס. את המראות הללו יש להעביר לקהל גדול ככל האפשר ובכל אמצעי התקשורת, האישיים והציבוריים, ובייחוד ברשתות החברתיות שהן צינור העברת המידע המרכזי בימינו.

עבודת התיעוד והשימור של זוועות האירוע למען הזיכרון ההיסטורי, בארץ ובעולם, החלה אם כך מיד, אך בצידה, כמו תמיד, החל גם הניסיון למחוק את זיכרון האירוע ולהכחישו. על כל פשע שנעשה קם מיד גם מי שמכחישו ומנסה למנוע את הטמעתו בתודעה ובזיכרון ההיסטורי. הספר הראשון שהכחיש את השואה יצא לאור כבר ב-1945! ומאז ואילך נמשכים מאמצי ההכחשה ואינם נפסקים – כך הדבר גם ביחס לטבח הארמנים בידי הטורקים, להרג מיליוני סינים על ידי יפן, לרצח הטוטסי ברואנדה ועוד ועוד. אין צורך לומר, שניסיון המחיקה מן הזיכרון גם מונע, או לפחות מצמצם, את האפשרות להטיל את העונש ההולם על מבצעי הפשע. 

בזמן הביקור בקיבוץ בארי ראינו דחפורים שכבר הפכו בתים שאין להם תקנה לערמת שברי בטון וזכוכית. והרי הדם עוד זועק מתוך השברים! לפיכך אני מציעה, בדחילו ורחימו, שהפעם תיעשה עבודת הזיכרון לא רק באמצעים הדיגיטליים והוויזואליים הישנים, אלא שבכל קיבוץ ויישוב שנפגעו יישאר בית אחד כפי שהוא, בית אחד שרוף שהמשפחה שחיה בו איננה עוד. ואז, גם כשיתבצע השיקום ויישובי 'העוטף' ישובו וישגשגו, יעמוד בית זה, לצד אמצעי הסברה והמחשה, כמזכרת עוון ויזכיר לכל המבקרים מה באמת קרה כאן. וגם בחניון רֵעים יגדרו שטח מסוים, שבו יישארו החפצים הזרוקים שננטשו כאשר ניסו החוגגים לברוח ולהציל את נפשם, וימתחו גג מעליו כדי שיישמרו שנים רבות.

דחפור הורס בית שנפגע בהתקפה על קיבוץ בארי

ברור שהאמצעים הדיגיטליים והוויזואליים הנפוצים והמשתכללים חדשות לבקרים, הסרטונים והקליפים והסֶלְפִים והבלוגים הם אמצעי התקשורת הקובעים של היום. הם מגיעים בשניות למיליוני צופים ומאזינים, אבל אולי אין די בהם. מכחישי פשעים ורציחות, ומכחישי שואה בכללם, ממילא כופרים באמיתותם ומודיעים שהם אינם אלא המצאה מתוכננת ומתוזמרת. טענתם זו מתחזקת לכאורה ככל שהאמצעים הטכנולוגיים החדשים הולכים ומשתכללים, שכן הם עצמם משתמשים באמצעים אלה ומודעים ליכולותיהם. וכך יהיה גם  עכשיו, ועוד יותר ככל שיגדל השימוש בבינה מלאכותית, המאפשרת ליצור ולהציג כמעט כל דבר העולה על הדעת. אבל גם למכחישים למינהם קשה יותר להתמודד מול אתרי רצח והרג ממשיים, פיזיים, הפתוחים לביקור: מחנה אושוויץ למשל, שבדיוק משום כך הוא מטרה למאמצי ההכחשה האינטנסיביים ביותר, או באבי יאר, שם האנדרטה מחוללת חדשות לבקרים כי היא עצם בגרון, או בית הספר ברואנדה שבו נרצחו תלמידים עם מוריהם, או האזור בננג'ין שבו נהרגו כמה מאות אלפים בזמן קצר.

אמת, מי שרוצה להכחיש ולומר שאין עדות לרצח תינוקות, לעריפת ראשים ולמעשי אונס ביישובי העוטף, יוכל לומר זאת, למרות כל המאמצים שייעשו. כבר שמענו זאת מפיה של המלכה הירדנית רנייה ומפיהם של אחרים. אבל בית הזועק את סיפורו או שרידי חפצים המשתקים את העומד מולם – הם אמצעֵי זיכרון שאולי יצליחו לעמוד מול שיני הזמן. כדאי שיישארו ויעמדו כפי שהיו בעת האירוע, לא רק נגד המלעיזים אלא גם עבורנו, הציבור בארץ והמבקרים בה שיגיעו מן העולם הגדול. הציבור הישראלי היום יודע היטב מה ואיך קרה, אך לילדים שנולדים עכשיו יהיה זה כבר בגדר אירוע רחוק. עלינו לדאוג גם להם, כדי שהזיכרון מהאסון שחווינו יישאר חי ומטלטל לעוד שנים רבות. 

בתים הרוסים בקיבוץ בארי

__________________________________

פרופ' דינה פורת לימדה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב והיא יועצת אקדמית ל'יד ושם'  porat@tauex.tau.ac.il