לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב

כיכר דיזנגוף השבוע (צילום: איתמר לויתן)

אמר העורך:

מכל שפע התיעוד שפורסם השבוע ריגשה אותי תמונה שפרסמה אתמול סיון קלינגבייל, עיתונאית הארץ ובת קיבוץ ניר עוז. זהו צילום הממגורה (הסִילוֹ) של הקיבוץ ההרוס: דגל ישראל ענקי, צח ומצוחצח, ולצדו דגל הקיבוץ, גם הוא בוהק בנקיונו, וסיסמה זו מתחתיו:

לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב

קיבוץ ניר עוז נוסד ב-1955 על ידי תנועת הקיבוץ הארצי (השומר הצעיר). עד הטבח של 7 באוקטובר חיו בקיבוץ קטן זה כ-450 אנשים, נשים וטף. באותה שבת ארורה נרצחו 27 מתושביו ועוד 74 מהם חטופים ונעדרים. קהילה שיתופית שכל אדם רביעי בה נרצח או שגורלו אינו ידוע.

ואף על פי כן ולמרות הכל, התושבים ששרדו מצאו את עוז הרוח (ניר עוז!) לדבוק בסיסמה המליצית הישנה, שליוותה אותם עם עלייתם לקרקע. את הסיסמה הזו הגה בשלהי 1945 מנהיג מפ"ם מאיר יערי במהלך פגישה טעונה עם פרטיזנים ניצולי שואה. הפגישה, שהתקיימה בקיבוץ עברון דנה ביחס 'הנכון' לברית המועצות ובהבדלים שנחשפו בין השקפת העולם של הניצולים, ששרדו ועלו לארץ, לבין נקודת המבט של הנהגת התנועה בארץ (קרי, יערי עצמו). זו גם הכותרת שהעניק יערי לאחד ממאמריו (נדפס בספרו בדרך ארוכה, 1947). 

והסיסמה המגייסת – גם אם מנותקת מהקשרה המקורי – ליוותה מאז את חניכי השומר הצעיר, בסניפי התנועה בכל הארץ ובהגשמה השיתופית. ניר עוז היה הקיבוץ השבעים של תנועה מפוארת זו.

הסיסמה החגיגית קישטה גם את טקס העלייה לקרקע של קיבוץ נחשון, ל"ג בעומר תש"י / 1950 (קיבוץ נחשון)

ב-1960, במלאת חמש שנים לעלייתם על הקרקע, נערכה חגיגה בניר עוז ואת פני הבאים קיבל שער מקושט עטור בדגלי הלאום ומעליו אותה סיסמה בדיוק. כך נכתב אז בביטאונה של מפ"ם על המשמר:

על המשמר, 5 באוקטובר 1960

קראתי בעיון את הידיעה הנושנה הזו והייתי כנדהם. 

'עודד', שהביא את דבר תושבי הקיבוץ ביום חגם, הוא העיתונאי הוותיק עודד ליפשיץ, שנחטף לעזה עם רעייתו יוכבד (יוכקה), שבינתיים שוחררה; 'עמירם קופר', שחיבר את הפזמונים ששרה מקהלת הקיבוץ, הוא התמלילן והמלחין של הקיבוץ, ששמו התפרסם גם מעבר לו בעיקר בזכות שירו 'שיבולי פז', שהולחן בידי 'יעקב וייסמן, חבר ש.ש.ש.' – זהו יעקב (יענקלה) שגיא המנוח מקיבוץ עין השופט, שבאותה עת היה בשנת שירות שלישית בניר עוז. עמירם קופר נחטף לעזה עם רעייתו נורית, שבינתיים שוחררה גם היא.

עודד ויוכקה ליפשיץ בביתם בקיבוץ בימים יפים יותר (צילום: עמירם אורן; עמירם במשעולי ישראל)

נתפלל לשלומם של חטופי ניר עוז, ולשובם המהיר עם שאר החטופים, ונתפעל מעוז רוחם בן עשרות השנים. 

לכבוד אנשי העמל והשלום הללו, הנה 'שיבולי פז'. כאמור, השיר נכתב ב-1960, לכבוד חג השבועות, וכאן שרים אותו חברי הגבעטרון בליווי חמישיית גלבוע:

  

בשנת 2015 נערך בניר עוז ערב מיוחד לכבודו של עמירם קופר ובו הושמעו שיריו. בין הזמרים היה גם שלומי מטיאס, שנרצח בביתו בקיבוץ חולית עם רעייתו שחר...

  

תושבי ניר עוז המופלאים לא הפסיקו להדהים את המדינה. השבוע, באצילות שלא תתואר במילים, הם שיגרו שני מכתבים שצריכים להיכנס לפנתיאון הגבורה האזרחית שלנו.

מכתב אחד נשלח לספקים ולבעלי חוב של הקיבוץ ובו התנצלה איילת גוברמן, מנהלת החשבונות, כי התשלום יתעכב מעט בשל התקפת המחבלים. הם מתבקשים לשלוח שוב את החשבוניות כי קשה לשחזר את המסמכים המקוריים...

המכתב השני, שהוא לא פחות ממדהים, נשלח למפקד פיקוד דרום האלוף ירון פינקלמן. אסנת פרי (שבעלה חיים פרי בן השמונים נחטף לעזה מול עיניה!) כתבה בשם חברי הקיבוץ, כי על אף האובדן הנורא ועל אף משבר האמון ותחושת ההפקרה שחוו באותן שעות שחורות, עתה הם מבקשים לחזק את ידיו על מנת שיקדיש את כל משאבי רוחו לניהול המלחמה ולהשגת הניצחון על אוייבנו.

חיים פרי מניר עוז שנחטף לעזה (יישובניקנט)

איפה ישנם עוד אנשים כמו האנשים האלה?

בחיילי ובחיילות צה"ל, במפקדיהם ובמפקדותיהם נשים מבטחנו, קדימה אל המחר נישיר מבטנו ועוד יבוא שלום עלינו.

צילום: איתמר לויתן

עוד על קיבוץ ניר עוז ועל האנשים המיוחדים שגרים בו תוכלו לקרוא בבלוג המצוין של עמירם אורן, 'עמירם במשעולי ישראל'.
כאן על ההיסטוריה של הקיבוץ בעקבות ביקור בשנת 2022, כולל אירוח על ידי בני הזוג ליפשיץ
כאן תיאור מפורט של ביקור ב-2023 בביתה של משפחת ליפשיץ
כאן על גן הפסלים שהקים חיים פרי
בעלי התוספות
עקיבא לב-רן, ממייסדי קיבוץ להב שבצפון הנגב, שלח לי את 'מגילת יום העליה', שהוקראה ביום העלייה על הקרקע של קיבוצו, ב-7 באוגוסט 1952, לפני 71 שנה. גם שם מופיעה הסיסמה' לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב'. 
'גרעין להב של תנועת השומר הצעיר', כתב לי עקיבא, 'מנה אז 87 צעירים בני 19 חדורי אמונה ורוח חלוצית, ילידי קריית-חיים, רחובות ופתח תקווה, וקבוצת נערים שברחו מהונגריה והתחנכו בכפר מנחם. היום נותרנו עשרה בני תשעים'. 

מגילת יום העליה

קיבוץ להב – 7/8/52

    לא תרועת חצוצרה ושירי מליצה, לא מצעד תפארה והלל ושבח. רק הלם של לב ושתיקה עמוקה של אדם מול שממה.

   באנו אליך צקלג הצופה אל הרי-חברון – לכבוש שממותיך, לישבן ולהפריחן.

   אל הנגב באנו היום, אל ארץ החול והצהרים, אל אדמה ללא צל. כי שמעה נפשנו זעקת האדמה הרעבה למחרשת.

   לא ברית של מילים נכרות עמך אדמה, רק ברית של עמל ויצירה, של מצעד הנעל המסומרת על רגביך הכבדים, של להב המחרשה, של שיבלים זהובות הנעות עם רוח, של לחם וקמח.

   תהא זו ברית-חיים, כי מתוכך אדמה צמחנו, ידענו נופך וחמדתך עת פסענו בשביליך, ואנו חגורים תרמיל הגב; עת מחנות הקמנו בחורשותיך, וצחקנו בשדותיך ואנו לבושים החולצה השומרית. ומחר נהא לבושים חולצת עמל אפורה, ופולחים באהבה רגביך.

   ובית נהא בונים עליך, והוא ביתו של אדם. והוא בית לאדם משוחרר ומשחרר. וגם חלון נקרע בו, חלון לעולם של טוב, עולם של ילד שאינו רעב ללחם, של אם שאינה בוכה על קבר בנה השדוד, עולם של לחם ושלום ורנן יוגבים.

   היום יסומן במפת הארץ שם חדש. לא תהלוכת המונים וסערת גלי מתיישבים אופפים עליה זו. מתי-מעט במדינה נכונים להיצמד ולהגן על הגבול הפרוץ. כי מלחמה לנו מבפנים ומגב: על גבול המדינה הצבנו עמדה מול מתנכל לשלום מבחוץ – ובבית אנו מטרה לחיצי עיר מתנכרת.

   לכם יושבי קרת, לכם שאנני רחוב מסונוורי אור ניאון, יהא השם החדש סתמי ואלמוני. ולא תדע ארץ כי כאן נארג חזון של חיים יפים יותר, צודקים יותר, חזון של ישראל מקבצת גלויות, והופכת אותן לעם של עובדים, חזון של ישראל האמיתית.

   "לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב" – כך ניצבים היום חברי גרעין "להב" לתנועת "השומר הצעיר" על סף ביתם החדש.

   יהי הנתיב מוליך אל דרך היצירה השומרית, ולו גם יתפתל אכזר ופתלתל, יהיו מפלסיו צועדים בטוחות אל ציונות גדולה, סוציאליזם מהפכני ואחוות-עמים. 

כתב – חיימקה (חיים יעקובסון)