שיבולי פז: על עמירם קופר שנחטף לעזה

מטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים

מאת יפתח מזור

את הפסטורליה הקיבוצית המנמנמת של שבת בבוקר בקיבוץ ניר עוז פילח פתאום רעם אדיר. זו הייתה השבת השחורה של 7 באוקטובר, שאותה לא נשכח. קיבוץ הספר הקטן הזה, שהוקם בעמל כפיים לפני 67 שנים, יהפוך בתוך שעות לעיי חורבות: בתים יִשָּׂרפו, יֵהָרסו, יִבָּזזו, כרבע מחבריו או יֵרָצחו או יֵחָטפו לעזה והמקום יתרוקן לחלוטין מיושביו. 'תסריט האימה שלא חלמנו בחלומות הכי גרועים שלנו שיקרה – קרה!', סיפרה אחת מחברות הקיבוץ לחדשות כאן 11. אירוע זה, לצד אירועים דומים בעוד כשלושים יישובים שונים במערב הנגב, היה הקשה ביותר שחווה העם היהודי מאז השואה.

עמירם קופר

כשבעים מבין כלל האנשים שנחטפו לעזה הם תושבי ניר עוז. כל אחד ואחת מהחטופים – עולם ומלואו, וכאן נתמקד רק באחד מהם: עמירם קופר, שנחטף יחד עם רעייתו נורית, ששוחררה בינתיים. עמירם, לצד חברי קיבוץ נוספים בני גילו, עדיין מוחזק בשבי חמאס, ללא התרופות החיוניות לו, ובחוסר ידיעה מצמית מה צופן העתיד. 

על עמירם ועל שיריו סיפר לאחרונה דוד אסף בבלוג עונג שבת ('לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב'), ואנו כאן נרחיב מעט את היריעה.

נתחיל מבראשית. עמירם נולד בסוף שנת 1938 בחיפה להורים שעלו ממזרח אירופה. בתום מלחמת העצמאות, כשהוא בן 11, הצטרף לתנועת השומר הצעיר בחיפה ושם נדלקה בו רוח ההתיישבות. חלומו הגדול היה להיות חקלאי וקיבוצניק ולפיכך אך טבעי היה שייצא ללמוד בבית הספר החקלאי כדורי.

בשנת 1956 הוקם גרעין השומר הצעיר 'ניר עוז' אשר יועד לאַזְרֵחַ את היאחזות הנח"ל בשם זה, כ-2.5 ק"מ מהגבול עם רצועת עזה. עמירם הגשים את חלומו ההתיישבותי ונמנה עם מייסדי הקיבוץ. במשך כל חייו פעל לפיתוח המשק ושגשוגו, הן ברמה החומרית הן ברמה הרוחנית. הוא גם הקים בו משפחה לתפארת. לנורית ולו נולדו שלושה ילדים.

עמירם הוא איש אשכולות במלוא מובן המילה. מלבד היותו חלוץ וחקלאי, גם היה במשך שני עשורים מנהל הכספים והבקרה של יישובי חבל מעון, ובמשך למעלה משישים שנה כתב והלחין, הן בשביל 'שאר הרוח' (כלשונו) הן עבור אירועים שונים בקיבוץ ומחוצה לו. בשנת 1974 התפרסם ספרו שירים בסתיו (ספרית פועלים). בגיל מתקדם סיים דוקטורט בכלכלה ומדי פעם פרסם מאמרי דעה בעיתונות הקיבוצית. במאמריו הביע בדרך כלל עמדות כלכליות שהושפעו מהסוציאליזם הקיבוצי, הטיף לשלום ולשוויון והביע דעות נוקבות על הממשלה ועל העומד בראשה. למרות הבעיות הביטחוניות הרבות באזור, ולמרות שאותן שיבולים עליהן כתב בשיריו היו נשרפות באש עפיפוני התבערה וברשף פיצוצי הרקטות, עמירם המשיך להאמין בשלום ולרגע לא חשב לעזוב את ניר עוז. 

'שירה עובדת', המיזם אשר בשמו אני כותב דברים אלה, הוא פרויקט מוזיקלי התנדבותי ייחודי, שהחל בשנת 2011 ביוזמתי ובניהולו המוזיקלי של המלחין והפדגוג פרופ' מיכאל וולפה, חבר קיבוץ שדה בוקר. ישיבת הפתיחה של המיזם התקיימה בביתו של נחצ'ה היימן בפתח תקווה, והשתתפו בה גם נציגים מ'זמרשת'. המטרה הייתה ועודנה לשמר ולהנגיש את הזמר הקהילתי המקומי, זה שנולד והתהווה בקיבוצים ומושבים מאז הקמתם ועד היום. 

בפעילותי כבר ליקטתי, מן הגורן ומן היקב, קרוב ל-5,000 שירים מקוריים שנולדו והושרו בהתיישבות העובדת, רובם ככולם מעולם לא עזבו את ד' אמות המשק. מנקודת מבטי, שירי המושבות, הקיבוצים והמושבים הם-הם שירי העם שלנו (folk music), ואולי נכון יותר לכנותם שירי הכפר שלנו (country music). זוהי מוזיקה עממית שנוצרה מתוך הווי מקומי של עם היושב בארצו, ומכאן חותם האותנטיות שלה. חלק ניכר מהחומרים שאספתי הועלו לאתר 'שירה עובדת', שקיבל תמיכה ומימון מהתנועה הקיבוצית, קרן חבצלת, ארכיון יד טבנקין והמועצה האזורית רמת הנגב. אתם מוזמנים לגלוש באתר ולמצוא בו מכל טוב.

הקשר שלי עם עמירם קופר החל יחד עם 'שירה עובדת'. זמן קצר אחרי שפרסמתי 'קול קורא', הגיע אלי בדואר מכתב ממנו שנכתב ב-15 באוגוסט 2011:

כל הכבוד לפרויקט שלכם, 'שירה ע(א)ובדת' [באותו זמן הוספתי בסוגריים 'א' כמעין קריצה דו-משמעית]. אני שולח אליכם שירים שכתבתי והלחנתי בעיקר בשנות השבעים והשמונים … יש בידי לא מעט שירים …שהושמעו באירועי קיבוצי ב-54 שנות חברותי בניר עוז. אשמח לקבל תגובתכם. 

כך החל קשר מכתבים שאפשר לי לערוך עבור עמירם דף יוצר מכובד (ביוגרפיה, והנגשה של רוב יצירתו). עמירם, בראייתי, הוא דוגמה ליוצר שורשי ואותנטי מ'פס הייצור' הקלאסי של יוצרים שהם חברי קיבוצים.

תוכלו למשל למצוא שם שני שירים שלו בלחן של יוסי מוסטקי, שהתגורר בעברו בקיבוץ רוחמה והלחין את 'זמר נוגה' לרחל (הוא גם בן-דודו של השנסונר המנוח ג'ורג' מוסטקי), וכמובן את 'שיבולי פז', שנכתב לחג החוֹמֶש של ניר עוז ונפוץ בכל הארץ כשיר לחג השבועות (כולל שני ריקודי מעגל שחוברו במיוחד עבורו). 

'שיבולי פז' הוא דוגמה מוצלחת אחת משירים שנכתבו לחגי משק קיבוציים, אך הצליחו לחרוג ממקומם הקהילתי המקורי ונכנסו לפנתאון הזמר העברי הכלל-ארצי. דוגמאות בולטות לשירים מהסוג הזה הם 'ביתי אל מול גולן', שכתב יוסף נצר לכבוד חגיגות חצי יובל לקיבוץ שער הגולן; 'ההר הירוק תמיד', שכתב יורם טהרלב ליובל החמישים ליגור; 'בת שישים' ('כי אמיתית היא'), שכתב דידי מנוסי לכבוד שישים שנה לקבוצת גבע.

עמירם קופר, שירים מספר המדבר, עמ' 47

הנה השיר בביצוע הנפלא של הגבעטרון:

 

וכך סיפר עמירם על הורתו ולידתו של השיר, בערב מיוחד שנערך בניר עוז לרגל צאת ספרו 'שירים מסְּפַר הַמִּדְבָּר' (2015):

בשנת 1960 הגיעה לעזרת ניר עוז קבוצת שנת שירות שלישית מקיבוץ עין השופט כדי לתמוך בקיבוץ הצעיר. בין חבריה היה יענקל'ה שגיא – חצוצרן מתזמורת בני הקיבוצים. השיר 'שיבולי פז' נולד על הדשא בין הצריפים, כאשר יענקל'ה מדלג מן הדשא אל הפסנתר ... יענקל'ה אִלתר את הלחן ובעקבותיו חיברתי את המילים. לקח משהו כמו שעה, שעה וחצי ... נחצ'ה היימן אימץ אותו לרפרטואר של חמישיית גלבוע ומאוחר יותר הגבעטרון אימץ את השיר והוא נכנס לפנתיאון … השירים על שיבולים.

הקשר ביני לבין עמירם המשיך גם אחר כך. הוא נהג לכתב אותי עם פרסום מאמרים שכתב לעיתונות הקיבוצית, ובמופע הראשון לכבוד פרויקט 'שירה עובדת', שנערך ב-7 בפברואר 2015 בקיבוץ נען, הזמנתי אותו (לצד אמנים קיבוציים אחרים) כ'אורח כבוד' לרגל ביצוע מחודש שעשתה 'להקת הצווארון הכחול' ל'שיבולי פז'.

למחרת ההופעה כתב לי עמירם, בשמו ובשם רעייתו: 

רצינו להודות לך על הזמנתנו לאירוע 'שירה עובדת' בנען. הופתענו מההעזה של המעבדים והמבצעים לבצע חלק ניכר מן השירים בסגנון רוק-ג'אזי, וגם נהנינו.  

האווירה באירוע הייתה מרגשת. כל הכבוד למארגנים מנען, ולך כיוזם, מנחה ומקים אתר 'שירה עובדת'. לא אגזים אם אומר שעבודתך באתר היא עבודת קודש. בפנתיאון של התנועה הקיבוצית יש עוד מלחינים מעבדים ומחברים (רבים) שהלכו לעולמם כמו נסים נסימוב, הנרי קלאוזנר, אורי גבעון, זאב חבצלת ועוד ועוד הראויים להאזנה. תרבות קיבוצית מבפנים היא צו השעה, במיוחד בקיבוצים שהשתנו ועוברים שינוי, אך גם בקיבוצים שטרם השתנו. החיים בעלי טעם כאשר בא לידי ביטוי שאר הרוח, מעבר לבעיות הפרנסה, וראוי כי נדע מאין באנו ולאן אנו הולכים.  

ושוב תודה, נורית ועמירם קופר

הקשר בין עמירם קופר ליענקל'ה שגיא הוליד עוד כמה שירים, כמו 'לחן של רועים', שבוצע על ידי חמישיית גלבוע, או 'קציר' (תם מועד גשמים), בביצועה של חבורת רננים, אבל אף אחד מהם לא זכה להצלחה כמו 'שיבולי פז'.

עמירם שלח ידו גם בהלחנה. רוב השירים שכתב והלחין כונסו בספרו שירים מְסְּפַר המִּדְבָּר שהוזכר לעיל, ולרבים מהם יש גם ביצוע באתר שירה עובדת (למשל השיר המקסים 'אביב וקיץ', בביצוען של רביעיית בנות מניר עוז).

החקלאות בכלל והשיבולים בפרט הן בלי שום ספק המוטיב המובהק ביותר של זמרת ההתיישבות העובדת. יצירותיו של עמירם מצטרפות באופן טבעי לרפרטואר אין-סופי זה של שירי טבע וחקלאות.

השימוש במוטיבים של חקלאות ואיכרוּת בזמר העברי המתחדש, שראשיתו עוד בימי העלייה הראשונה (שירים כמו 'במחרשתי' של אליקום צונזר או 'בארץ הצבי' של לייב יפה), לא עמד בפני עצמו. הוא בא לשרת את הרעיון הגדול של חזרת העם היהודי לאדמתו וקיומו בה באופן עצמאי. בשירים הללו השוורים, הטרקטורים, המחרשות, העגלות, הקומביינים, השיבולים, היבולים, עונות השנה, הצאן, הבקר, וכמובן גם החקלאי עצמו, נרתמים כולם למטרה אחת: הגשמת המפעל הציוני.

העיסוק הכמעט אובססיבי במוטיבים חקלאיים, לא הגיע יש מאין. ראשיתו בציונות המעשית, שהובילה תהליך חברתי ורעיוני שלא היה כדוגמתו בעולם: היפוך פירמידת המקצועות. בדרך כלל החקלאי היה ממוקם בתחתית פירמידת המעמדות והמקצועות, אך בארץ ישראל המתחדשת הפירמידה מתהפכת ועובד האדמה מטפס לראשה. 'יהודי עובד אדמה בארצו', היה טיפוס אידיאלי שליווה את הציונות מראשיתה ועד שלושת העשורים הראשונים לקיומה של המדינה.

עמירם קופר, שירים מספר המדבר, עמ' 37 (איור: אורי דן)

עמירם, ככותב קלאסי של הסוגה, הביע את ציוניותו מבעד למשקפי החקלאות. אך בחלוף השנים לא כל 'שירי השיבולים' שלו נשארו 'מגויסים', וכזהו שיר מיוחד שכתב והלחין בשם 'אחרי ככלות'. בניגוד ל'שיבולי פז', שם השיבולים 'ירחשו שיר חג', כאן רגע הקציר מתואר כאירוע עצוב:  'בשיח קמה שחו / מנחשות את סופן'.

עמירם קופר, שירים מספר המדבר, עמ' 63

אחרי שקראתי את המילים הנוגות והאזנתי ללחן המלנכולי בביצועו הנעים של שלומי מטיאס, לחצתי על דף היוצר של המבצע כדי להכיר טוב יותר את הזַמָּר. כל שנכתב הוא: חבר קיבוץ חולית. עד מהרה התברר לי כי שלומי נרצח בביתו, יחד עם רעייתו שחר, תוך ששניהם מסוככים על בנם רותם, ששרד את התופת למרות שכדור חדר לבטנו.

שלומי מתיאס ורעייתו שחר (דבי) שנרצחו בקיבוץ חולית

חזרתי לדף השיר. האזנתי שוב למנגינה, למילים, לביצוע, וזה היה כבלתי נתפס: שיר אחד, שני יוצרים: האחד חטוף בעזה והשני נרצח. והמנגינה שהמשיכה בעצב הזילה דמעות מעיניי. 

שלומי היה יליד באר שבע, למד מוזיקה בבית ספר 'רימון' ושם גם הכיר את אישתו לעתיד. מכיריו העידו עליו כי היה מוזיקאי מחונן (פסנתרן, מעבד ומחנך) ואדם טוב לב. לא הכרתיו אישית, אך ראיתי אותו מספר פעמים מופיע על הבימה בבאר שבע בהפגנות נגד ההפיכה המשטרית. שלומי נהג לכתוב מילים בעלות תוכן מחאתי והצמידן למנגינות מוכרות. הנה למשל שלומי מופיע על במת ההפגנה בחן רב עם 'תוצרת הארץ' של נתן אלתרמן (לחן שם-טוב לוי). המילים קצת שונות... 

 

שירי ארץ ישראל החקלאית ויוצריהם, הם מעמודי התווך של התרבות הישראלית. חטיפתו של אדם כמו עמירם קופר, האיש שנולד בארץ הזו ובנה אותה בחומר וברוח, כמוה כמו לקיחה בשבי של הארץ עצמה, בבחינת 'יהודה השבוייה'. 

עד שעמירם ושאר החטופים לא יחזרו לארצם שלמים ובריאים, הישראליות שלי, של כולנו, לא תהיה שלמה.

לעיון נוסף

● מאמרים של עמירם קופר בעיתון 'זמן קיבוץ'

● השבר של ניר עוז (כתבה של מואב ורדי בחדשות 'כאן')    

● ערב שירי עמירם קופר מופע בקבוץ ניר עוז 

______________________________________________

יפתח מזור גר בקיבוץ משמר הנגב. הוא חוקר צמחים, עורך הפודקסאסט 'פה ושם בארץ ישראל' ויוזם פרויקט 'שירה עובדת'  iftahma@gmail.com

לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב

כיכר דיזנגוף השבוע (צילום: איתמר לויתן)

אמר העורך:

מכל שפע התיעוד שפורסם השבוע ריגשה אותי תמונה שפרסמה אתמול סיון קלינגבייל, עיתונאית הארץ ובת קיבוץ ניר עוז. זהו צילום הממגורה (הסִילוֹ) של הקיבוץ ההרוס: דגל ישראל ענקי, צח ומצוחצח, ולצדו דגל הקיבוץ, גם הוא בוהק בנקיונו, וסיסמה זו מתחתיו:

לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב

קיבוץ ניר עוז נוסד ב-1955 על ידי תנועת הקיבוץ הארצי (השומר הצעיר). עד הטבח של 7 באוקטובר חיו בקיבוץ קטן זה כ-450 אנשים, נשים וטף. באותה שבת ארורה נרצחו 27 מתושביו ועוד 74 מהם חטופים ונעדרים. קהילה שיתופית שכל אדם רביעי בה נרצח או שגורלו אינו ידוע.

ואף על פי כן ולמרות הכל, התושבים ששרדו מצאו את עוז הרוח (ניר עוז!) לדבוק בסיסמה המליצית הישנה, שליוותה אותם עם עלייתם לקרקע. את הסיסמה הזו הגה בשלהי 1945 מנהיג מפ"ם מאיר יערי במהלך פגישה טעונה עם פרטיזנים ניצולי שואה. הפגישה, שהתקיימה בקיבוץ עברון דנה ביחס 'הנכון' לברית המועצות ובהבדלים שנחשפו בין השקפת העולם של הניצולים, ששרדו ועלו לארץ, לבין נקודת המבט של הנהגת התנועה בארץ (קרי, יערי עצמו). זו גם הכותרת שהעניק יערי לאחד ממאמריו (נדפס בספרו בדרך ארוכה, 1947). 

והסיסמה המגייסת – גם אם מנותקת מהקשרה המקורי – ליוותה מאז את חניכי השומר הצעיר, בסניפי התנועה בכל הארץ ובהגשמה השיתופית. ניר עוז היה הקיבוץ השבעים של תנועה מפוארת זו.

הסיסמה החגיגית קישטה גם את טקס העלייה לקרקע של קיבוץ נחשון, ל"ג בעומר תש"י / 1950 (קיבוץ נחשון)

ב-1960, במלאת חמש שנים לעלייתם על הקרקע, נערכה חגיגה בניר עוז ואת פני הבאים קיבל שער מקושט עטור בדגלי הלאום ומעליו אותה סיסמה בדיוק. כך נכתב אז בביטאונה של מפ"ם על המשמר:

על המשמר, 5 באוקטובר 1960

קראתי בעיון את הידיעה הנושנה הזו והייתי כנדהם. 

'עודד', שהביא את דבר תושבי הקיבוץ ביום חגם, הוא העיתונאי הוותיק עודד ליפשיץ, שנחטף לעזה עם רעייתו יוכבד (יוכקה), שבינתיים שוחררה; 'עמירם קופר', שחיבר את הפזמונים ששרה מקהלת הקיבוץ, הוא התמלילן והמלחין של הקיבוץ, ששמו התפרסם גם מעבר לו בעיקר בזכות שירו 'שיבולי פז', שהולחן בידי 'יעקב וייסמן, חבר ש.ש.ש.' – זהו יעקב (יענקלה) שגיא המנוח מקיבוץ עין השופט, שבאותה עת היה בשנת שירות שלישית בניר עוז. עמירם קופר נחטף לעזה עם רעייתו נורית, שבינתיים שוחררה גם היא.

עודד ויוכקה ליפשיץ בביתם בקיבוץ בימים יפים יותר (צילום: עמירם אורן; עמירם במשעולי ישראל)

נתפלל לשלומם של חטופי ניר עוז, ולשובם המהיר עם שאר החטופים, ונתפעל מעוז רוחם בן עשרות השנים. 

לכבוד אנשי העמל והשלום הללו, הנה 'שיבולי פז'. כאמור, השיר נכתב ב-1960, לכבוד חג השבועות, וכאן שרים אותו חברי הגבעטרון בליווי חמישיית גלבוע:

  

בשנת 2015 נערך בניר עוז ערב מיוחד לכבודו של עמירם קופר ובו הושמעו שיריו. בין הזמרים היה גם שלומי מטיאס, שנרצח בביתו בקיבוץ חולית עם רעייתו שחר...

  

תושבי ניר עוז המופלאים לא הפסיקו להדהים את המדינה. השבוע, באצילות שלא תתואר במילים, הם שיגרו שני מכתבים שצריכים להיכנס לפנתיאון הגבורה האזרחית שלנו.

מכתב אחד נשלח לספקים ולבעלי חוב של הקיבוץ ובו התנצלה איילת גוברמן, מנהלת החשבונות, כי התשלום יתעכב מעט בשל התקפת המחבלים. הם מתבקשים לשלוח שוב את החשבוניות כי קשה לשחזר את המסמכים המקוריים...

המכתב השני, שהוא לא פחות ממדהים, נשלח למפקד פיקוד דרום האלוף ירון פינקלמן. אסנת פרי (שבעלה חיים פרי בן השמונים נחטף לעזה מול עיניה!) כתבה בשם חברי הקיבוץ, כי על אף האובדן הנורא ועל אף משבר האמון ותחושת ההפקרה שחוו באותן שעות שחורות, עתה הם מבקשים לחזק את ידיו על מנת שיקדיש את כל משאבי רוחו לניהול המלחמה ולהשגת הניצחון על אוייבנו.

חיים פרי מניר עוז שנחטף לעזה (יישובניקנט)

איפה ישנם עוד אנשים כמו האנשים האלה?

בחיילי ובחיילות צה"ל, במפקדיהם ובמפקדותיהם נשים מבטחנו, קדימה אל המחר נישיר מבטנו ועוד יבוא שלום עלינו.

צילום: איתמר לויתן

עוד על קיבוץ ניר עוז ועל האנשים המיוחדים שגרים בו תוכלו לקרוא בבלוג המצוין של עמירם אורן, 'עמירם במשעולי ישראל'.
כאן על ההיסטוריה של הקיבוץ בעקבות ביקור בשנת 2022, כולל אירוח על ידי בני הזוג ליפשיץ
כאן תיאור מפורט של ביקור ב-2023 בביתה של משפחת ליפשיץ
כאן על גן הפסלים שהקים חיים פרי
בעלי התוספות
עקיבא לב-רן, ממייסדי קיבוץ להב שבצפון הנגב, שלח לי את 'מגילת יום העליה', שהוקראה ביום העלייה על הקרקע של קיבוצו, ב-7 באוגוסט 1952, לפני 71 שנה. גם שם מופיעה הסיסמה' לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב'. 
'גרעין להב של תנועת השומר הצעיר', כתב לי עקיבא, 'מנה אז 87 צעירים בני 19 חדורי אמונה ורוח חלוצית, ילידי קריית-חיים, רחובות ופתח תקווה, וקבוצת נערים שברחו מהונגריה והתחנכו בכפר מנחם. היום נותרנו עשרה בני תשעים'. 

מגילת יום העליה

קיבוץ להב – 7/8/52

    לא תרועת חצוצרה ושירי מליצה, לא מצעד תפארה והלל ושבח. רק הלם של לב ושתיקה עמוקה של אדם מול שממה.

   באנו אליך צקלג הצופה אל הרי-חברון – לכבוש שממותיך, לישבן ולהפריחן.

   אל הנגב באנו היום, אל ארץ החול והצהרים, אל אדמה ללא צל. כי שמעה נפשנו זעקת האדמה הרעבה למחרשת.

   לא ברית של מילים נכרות עמך אדמה, רק ברית של עמל ויצירה, של מצעד הנעל המסומרת על רגביך הכבדים, של להב המחרשה, של שיבלים זהובות הנעות עם רוח, של לחם וקמח.

   תהא זו ברית-חיים, כי מתוכך אדמה צמחנו, ידענו נופך וחמדתך עת פסענו בשביליך, ואנו חגורים תרמיל הגב; עת מחנות הקמנו בחורשותיך, וצחקנו בשדותיך ואנו לבושים החולצה השומרית. ומחר נהא לבושים חולצת עמל אפורה, ופולחים באהבה רגביך.

   ובית נהא בונים עליך, והוא ביתו של אדם. והוא בית לאדם משוחרר ומשחרר. וגם חלון נקרע בו, חלון לעולם של טוב, עולם של ילד שאינו רעב ללחם, של אם שאינה בוכה על קבר בנה השדוד, עולם של לחם ושלום ורנן יוגבים.

   היום יסומן במפת הארץ שם חדש. לא תהלוכת המונים וסערת גלי מתיישבים אופפים עליה זו. מתי-מעט במדינה נכונים להיצמד ולהגן על הגבול הפרוץ. כי מלחמה לנו מבפנים ומגב: על גבול המדינה הצבנו עמדה מול מתנכל לשלום מבחוץ – ובבית אנו מטרה לחיצי עיר מתנכרת.

   לכם יושבי קרת, לכם שאנני רחוב מסונוורי אור ניאון, יהא השם החדש סתמי ואלמוני. ולא תדע ארץ כי כאן נארג חזון של חיים יפים יותר, צודקים יותר, חזון של ישראל מקבצת גלויות, והופכת אותן לעם של עובדים, חזון של ישראל האמיתית.

   "לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב" – כך ניצבים היום חברי גרעין "להב" לתנועת "השומר הצעיר" על סף ביתם החדש.

   יהי הנתיב מוליך אל דרך היצירה השומרית, ולו גם יתפתל אכזר ופתלתל, יהיו מפלסיו צועדים בטוחות אל ציונות גדולה, סוציאליזם מהפכני ואחוות-עמים. 

כתב – חיימקה (חיים יעקובסון)