מישל קישקה, קיבוץ בארי: דרום אדום (זיכרון עוטף) |
אמר העורך:
אנו כבר בשבוע החמישי למלחמת עזה, וככל שהזמן נמשך ברור כי מלחמה זו מתחלקת לפי שעה לשני חלקים מובחנים: יום שבת, ה-7 באוקטובר; מ-8 באוקטובר ואילך. ביום הראשון הופתעה מדינת ישראל, הושפלה עד עפר וספגה את המכה הקשה והכואבת ביותר בתולדותיה – זהו בלי ספק יום היסטורי העומד בפני עצמו ואף זכה כבר לכינוי 'השבת השחורה' (מקורו של כינוי זה, להבדיל, ב'שבת שחורה' אחרת, 29 ביוני 1946, שבה הטילו הבריטים עוצר על ערים וקיבוצים, חיפשו נשק ואסרו את מנהיגי היישוב). רק בחלוף מספר רב של שעות התעשתו מפקדי צה"ל ולקראת הצהריים החלו חיילינו בחילוץ הנצורים ובטיהור יישובי מערב הנגב מהפולשים הרוצחים. מ-8 באוקטובר ואילך, למרות שנותרו עדיין מחבלים רבים בשטחנו וירי הטילים נמשך בכל עוזו, אפשר לדבר על שלב חדש. בשלב זה מכונת המלחמה הצה"לית חזרה לכשירותה והחלה להשיב מלחמה שערה תוך כדי גיוס מילואים נרחב ומהיר. בד בבד ארגוני החברה האזרחית ומאות אלפי מתנדבים בכל רחבי הארץ נכנסו במהירות למקומות שבהם הממשלה הכושלת התגלתה בחדלונה.
בימים הראשונים, תחת ההלם ממספרי ההרוגים והחטופים והזעזוע מגילויי הברבריות הברוטלית של רוצחי החמאס, נשמעו בשיח הציבורי והתקשורתי השוואות מופרכות לשואה, ולחילופין למלחמת העצמאות או למלחמת יום כיפור. ההשוואות האלה מיותרות שכן הן מרדדות את אופיו המיוחד של כל אירוע. שלא כמו בשואה, מדינת ישראל מסוגלת להגן על תושביה, בלי קשר לעובדה שהיא הופתעה. על השוני בהיקף התופעה, מבחינה מספרית או טריטוריאלית, אין בכלל מה לדבר; שלא כמו מלחמת העצמאות – קיומה של המדינה ועוצמתה הצבאית אינם מוטלים בספק ובוודאי שאין מדובר ב'מעטים מול רבים'; ושלא כמחדל יום כיפור – כאן נמשכו ההפתעה וההלם שבעקבותיה יום אחד בלבד. במלחמת יום כיפור רוב ההרוגים היו חיילים, בעוד שבשבת השחורה רוב מוחלט של ההרוגים היו אזרחים שנרצחו במהלך השעות הראשונות של בוקר ה-7 באוקטובר. מכאן ואילך עבר כובד המשקל למערכה הצבאית שצה"ל מנהל, בינתיים בהצלחה רבה, ובהתאם רוב האבדות הן של חיילים.
אבל בהחלט יש מקום, לדעתי, להשוות את אירועי השבת השחורה למאורעות תרפ"ט (אוגוסט 1929) – 'שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי', כהגדרתו של הלל כהן. 'המאורעות' נמשכו כשבוע במקומות רבים בארץ, עד שדוכאו בידי הצבא הבריטי. גם שם, מעבר לקונפליקט הלאומי (יהודים-ערבים תחת משטר המנדט) ולרצחנות (נהרגו אז ב-130 יהודים), היו היבטים ברבריים וברוטליים, של רצח חסר הבחנה (כולל ילדים), בגידת שכנים (לצד מקרים לא מועטים של הצלה), הרס בתים ורכוש, שריפה ביזה ומלקוח.
המאמר שלהלן מאיר פינה אחת קטנה, ואפילו שולית, באירועים האלימים שהיו אז בירושלים, ואלמלא מדובר היה בסופר ש"י עגנון, אולי לא היינו נותנים דעתנו למקרה זה, שכן צרות אחרונות משכחות את הראשונות...
*
עגנון על רקע ספרייתו (בית עגנון) |
מאת דותן גורן
וכך העיד יצחק בן צבי, חבר הנהלת הוועד הלאומי והנהלת עיריית ירושלים ולימים הנשיא השני של מדינת ישראל, על ההתקפה הערבית על שכונת תלפיות בראשית מאורעות תרפ"ט (25-23 באוגוסט 1929):
[ביום ראשון, 25 באוגוסט 1929,] בשעה שלוש וחצי [לפנות בוקר] שבנו מהלוויה. באתי לוועד העיר. כאן הגיעו הידיעות על דבר תלפיות. עוד מלפני הלוויה לא חדלו מלטלפן בדבר עזרה תכופה. אנחנו דרשנו עזרה מן המשטרה. העזרה באה אחרי חצות, אולם במקום להגן על השכונה, השתמשה המשטרה האנגלית באמצעי יותר קל ופקדה על תושבי הבתים הקיצוניים לעזוב את בתיהם. לשוא התחננה קבוצת צעירים לעזוב אותם במקומותיהם [כדי] להגן על השכונה, שומע לא היה להם ... האיואקואציה [הפינוי] של הבתים הקיצוניים שימשה סיגנל [אות] לתוקפים לשוד. השעות שעברו מרגע עזיבת התושבים את מקומם עד אור הבוקר הספיקו לשודדים לעשות את מעשי השוד ב-18 בתים. ב-5 או ב-6 בבוקר בא מר עגנון וסיפר לי על הספריה והארכיון עם כתבי היד, יקרי המציאות שלו, שנשדדו באותו הלילה, לאחר שעזב את ביתו בגזרת המשטרה ('ימי הדמים בירושלים [מרשימותיו של עד ראיה]', דבר, 10 בינואר 1930).
שבוע לאחר מכן, ב-1 בספטמבר, ביקרו 'בתלפיות השדודה' מספר קונסולים זרים. 'הם נכנסו כמעט לכל בית ובית והביעו את צערם על החורבן הקולטורי [התרבותי]' (דבר, 5 בספטמבר 1929). אחד מאותם הבתים בתלפיות היה ביתו של הסופר שמואל יוסף עגנון, שבו התגורר בשכירות בשנים 1929-1927 והיה בבעלות של דוד ירמנס (הבית עמד בשעתו ברחוב יחזקאל וכיום ברחוב קלוזנר 9).
על גורלה של ספרייתו של עגנון התפרסמה בימים הבאים הודעת הרגעה:
דבר, 5 בספטמבר 1929 |
משהו על 'הארכיון הגדול לתולדות ארץ-ישראל', שאבד ורק מקצתו נותר, אפשר ללמוד מרשימה זו:
הארץ, 22 בנובמבר 1929 |
חדר עבודתו של עגנון לאחר פרעות תרפ"ט. על גב הצילום כתב עגנון 'חדרי אחר הפוגרום בתלפיות, תרפ"ט' (ארכיון עגנון, הספרייה הלאומית) |
בקיץ תרפ"ט (1929), מיד לאחר תשעה באב, נסעו רעייתו של עגנון אסתר וילדיהם אמונה וחמדת (שלום מרדכי) לקרוביהם בבת גלים בחיפה. ביום שישי שבו פרצו המאורעות (י"ז באב; 23 באוגוסט), כתב עגנון לבני משפחתו:
הייתי רוצה לכתוב לכם הרבה אלא שבאמת אין מה לכתוב. הכל נוהג ברוך השם כשורה. אני עובד לפני הצהרים וישן בלילות. פעמים אני הולך אחר הצהרים לעיר וכשאני חוזר אני מצטער על שהלכתי מן הבית ... היום יש מעין תנועה בעיר בדבר הכותל המערבי. אבל אין שום פחד (אסתרליין יקירתי, 1983, עמ' 153-152).
היה זה רמז לבאות. בשבוע שקדם לכך צעדו בני הנוער הלאומי בתהלוכה לכותל בתשעה באב (15 באוגוסט 1929), וברקע הדהדו דבריו של ההיסטוריון פרופ' יוסף קלוזנר, שנאם בליל תשעה באב בחצר בית הכנסת 'ישורון' בירושלים:
בנו עצמנו תלוי גורלו של הכותל – אל לנו לשכוח אותו אף לרגע קל – תמיד נדאג לו ונזכרהו ואז אף אחד לא יעיז להוציא מידינו את השריד הקדוש ביותר לעם ישראל (דאר היום, 16 באוגוסט 1929).
במאורעות תרפ"ט נבזז גם ביתו של קלוזנר, שכנו של עגנון בתלפיות. על היחסים בין השנים, שידעו עליות ובעיקר מורדות, אפשר לקרוא במאמריהם של אבנר הולצמן ויוסף סאקס שהתפרסמו בבלוג עונג שבת.
ביתו של יוסף קלוזנר בתלפיות לאחר שנבזז במאורעות תרפ"ט מעל הכניסה נקבע השלט 'יהדות ואנושיות', כשם אחד מספריו של בעל הבית |
לימים תיארה אמונה ירון, בתו של עגנון, את קורות השכונה באותם ימים ואת מצבו של אביה בימי המאורעות הראשונים:
עוד באותו ליל שבת [23 באוגוסט] אספו את כל תושבי הרחוב שלנו שגבל עם אדמות הכפר הערבי צור בחר לבית [שאול] גורדון והעמידו שומרים לשמור את מבואות הבית. למחרת בשבת בבוקר אספו לשם גם את יתר תושבי השכונה. באותה שבת נהרג אחד מן השומרים ונפצעו כמה אזרחים ובאותה שבת העלו הערבים את בית קורנברג באש ואת ביתנו שדדו. למחרת השבת [25 באוגוסט] פינו את כל תושבי תלפיות והעבירום העירה. אבי יצא מתלפיות בנעלי בית ולקח עמו רק ילקוט ובו כתבי היד שלו.
מיד עם בואו העירה הריץ אל אמי שני מברקים בזה אחר זה. בראשון כתב, אסתר בשום אופן אל תבואי ובשני שהגיע כעבור שעה כתב, אנחנו בשלום כתבי יד נצלים תשארי שם הדרך מסוכנת (אסתרליין יקירתי, הקדמה, עמ' י).
במאמרו 'שנת האפס: עגנון בתרפ"ט', הרחיב דן לאור את הדיבור על קורות עגנון בימי המאורעות והציג את השלכות האירועים שחווה הסופר על חייו ואת השפעתם על כתיבתו העתידית. כפי שעולה מעדותו של עגנון בגוף ראשון בספרו מעצמי אל עצמי, בימי המאורעות עצמם הוא לא גילה גבורה במעש או ברוח. כך למשל הוא דחה את בקשת מזכיר השכונה לסייע בשמירת השכונה, ואף עיכב את האוטובוס שפינה את תושביה כי לפתע נזכר, שעליו לשוב לביתו כדי לחלץ ממנו שני ילקוטים עם כתביו. עגנון לא היה לבדו. גם סופרים עבריים חשובים אחרים לא היו בארץ באותה עת או שנמנעו להתבטא בענייני השעה, כפי שעולה גם ממאמרה של זיוה שמיר 'קומה הבליגה! מאורעות תרפ"ט'.
חודש לאחר תום המאורעות פנה עגנון לעו"ד ד"ר דב (ברנרד) יוסף, כדי שייצגו מול ממשלת המנדט בתביעת פיצויים על הנזקים האישיים שנגרמו לתכולת דירתו בתלפיות. לאחרונה איתרתי בארכיונו של ד"ר יוסף, השמור בארכיון המדינה, תיק מיוחד המוקדש לכך (מספרו: ISA-Privatecollections-DovJosef-000y31x). מלבד אזכורים ספורים לסוגיה זו במכתביו של עגנון, שנצררו בספר אסתרליין יקירתי, חומר ארכיוני זה נעלם מעיניהם של חוקרי עגנון ומעולם לא נוצל. יש בו מסמכים ייחודים מהתכתובת בין הממשל הבריטי לעגנון בתיווכו של דב יוסף, ואלה חושפים את הסופר באור שונה ומעשירים את הידוע על חייו האישיים.
הנה כמה דוגמאות מהתיק:
[4] עגנון לדב יוסף בעניין הנזקים שנגרמו לתכולת ביתו
לכבוד העורך דין ד"ר ברנרד יוסף
אדוני הנכבד, לצערי עלי להודיע לך שאחרי שסגרתי את דירתי (על ידי נגר מומחה) אחרי השוד השני שנעשה בדירתי בתלפיות מצאתי לדאבוני את הדלת מצד המרפסת שבורה ופתוחה. וכל יתר הפליטה שנשאר לי משתי הביזות הראשונות נעלמו. הנני מבקש מכ'[בודו] לשים לב לדבר הזה ולעשות כל מה שימצא כ' לנחוץ.
בכבוד גדול וברכת שנה טובה, וה' יגדור פרצות עמו
ש"י עגנון
כ"ו אלול תרפ"ט
[14] דב יוסף לעגנון על משלח ידו ומשכורתו השנתית
[26] תשובת עגנון לשאלתו של יוסף בעניין משלח ידו ומשכורתו
חיפה בת גלים, ט' טבת תר"ץ
לכבוד האדון ד"ר יוסף, ירושלים
אדוני הנכבד,
מכתבו מיום 6 יאנואר ש.ז. [שנה זו] קבלתי רק היום יום 9 יאנואר באשמת הדואר כאן שמאחר למסור את המכתבים לבעליהם.
לתשובה על שתי שאלותיו:
א. מלאכתי מלאכת סופרים.
ב. אני מקבל מן המוציא לאור של כל כתבי סך 30£ לחודש; חוץ מזה אני מקבל כל חודש 15£ מירושת חותני ז"ל.
בכבוד גדול,
ש"י עגנון
[24] תכולת הבית של עגנון שניזוקה ונשדדה
4 כרים לספות; 1 מזרון משערות סוס; 1 כר לראש גדול משערות סוס; 4 מזרונים (kabok מכוסה צמר) כל א'[חד] 2 חלקים; 1 מטת ברזל; 5 כרים של ראש גדולים; 1 כר של [ראש] גדול; 1 שולחן מהגוני שבור לרסיסים; ארון [מהגוני] לבגדים [שבור לרסיסים]; ראי גדול של שולחן ופרופילים שבורים; הובלה ואריזה מגרמניה של כל החפצים; נזק בספרים; [נזק] בארכיון; [נזק] בשולחן הכתיבה (עמוד) שבור למעלה ולמטה; בגדים, לבנים, וכל צרכי גופו של מר עגנון; ... של גב' עגנון; ... של 2 הילדים; לבני מטות, שולחן ומגבות; כסף מזומן 4,000; כרטיסי נסיעה ירושלים-תלפיות 300
[סך הכול] 1,116.030
[43] אסתר עגנון לדב יוסף בעניין קבלת הפיצויים
לכבוד הד"ר ברנרד יוסף, ירושלים
א.נ.
שלחתי לכ'[בודו] את יפוי הכח של ה'[אדון] עגנון עם מכתב ממנו שבו הוא מבקש לשלוח לי את כסף הפצויים.
למה לא קבלתי לא את הכסף ולא תשובה?
בכבוד רב,
אסתר עגנון
[46] דב יוסף לאסתר עגנון סיכום קבלת הפיצויים בניכוי שכרו
______________________________
ד"ר דותן גורן עוסק במחקר תולדות ארץ ישראל בעת החדשה. do50@inter.net.il
תודה לרב יוסף (ג'פרי) סאקס, מנהל המחקר בבית עגנון, על סיועו
הים אותו ים והערבים אותם ערבים
השבמחקכל הערבים זורמים אל הים והים-מין כולו מלא..?
מחקהמחבלים נשארו אותו הדבר
מחקהמחבלים נשארו מאותו הזן
מחקאתה צודק אולם יהיו שישאלו מיהו מחבל, מיהו לוחם מחתרות, מיהו צודק
מחקוהדיון חוזר
אי אפשר להסתתר מאחורי הגדרה 'מחבלית' אחת, על כל פנים, והפתרון מורכב
מי שנושא נשק (שכאמור בסוף יורה) לא ברשיון ובכל המרחב מהליטאני וד שק ועד טאבה דינו מוות! כך ראוי...
מחקבמאורעות תרפ"ט נרצחו 133 יהודים, בעיקר בחברון (67), תחת שלטון בריטי זר (המנדט הבריטי).
השבמחקבטבח ביבי-יאר תשפ"ד נרצחו כ-1300 יהודים, בעיקר בקיבוצי עוטף עזה, תחת שלטון יהודי זר (ממשלת ימין על מלא מלא).
בוש והיכלם על הביטויים המניחים את ביבי ואת השואה באותו הקשר ועל התגובה המבזה.
מחקנכון שהניסוח של "האנונימי" הוא מעט בוטה, אבל הוא בהחלט מבטא את הכעס של רבים בעם על המחדל הנורא, שרק מודגש בכך ששוב היו פרעות, למרות שהפעם השלטון היה בידי יהודים, אבל לא יהודים שחושבים קצת יותר מעבר לקופסת מוחם המצומצמת...
מחקלעניין שתיקת סופרים, ראו שירו של מאיר בוסאק "הרהורי התנצלות על קברו של א.צ. גרינברג". זהו השיר הראשון בפואמה של בוסאק "בצל מוריה." המבקר י. אדן הכתיר את שירתו כ-"שירת הקטרוג מן המחנות ומן האימה" (הציטוט מופיע בספר "בצל מוריה", כנספח). גילוי נאות: זכיתי להימנות על תלמידיו של המשורר לפני עשרות שנים.
השבמחקכן ראו רשימה באתר הספרייה הלאומית על עמדת לאה גולדברג בסוגיה: https://blog.nli.org.il/yamim/?fbclid=IwAR1rzLw8-dkjZPkzA54MwDs-pAEtV5oL57dN9bkW5dqgHRnBR8Nf1xxnkLU
לאחר אוסלו של שמאל על מלא מלא, שנתן להם שטחים ורובים, וגם את רצועת עזה
השבמחקעוד לא 'נתנו' כלום, הקמנו כמה קנטונים מוקפי גדרות..כשניתן אז נדבר
השבמחקלא ברור לי עניין הפיצויים שדרש וקיבל עגנון מממשלת המנדט. האם ה-180 לא"י שקיבל היו פיצוי ריאלי, או סכום סמלי של השתתפות בצער? האם היו עוד תושבים שבתיהם נבזזו בפרעות וקיבלו פיצויים דומים? האם משפחות הנרצחים קיבלו פיצויים? בלי כל זה קשה להבין עד כמה פרטי המידע האלה "חושפים את הסופר באור שונה ומעשירים את הידוע על חייו האישיים".
השבמחקהכתבה עוסקת בהצגת חומר ארכיוני חדש על חייו הפרטיים של עגנון ללא קשר לסוגיית מנגנון הפיצויים בפרעות באופן כללי
מחקעניין נוסף לא ברור הוא הצהרת שכר במטבע בריטי ומתן פיצוי בלירות ארץ ישראליות, דבר נוסף שמעיד על סערת רוחו של הסופר הוא העובדה כי שכח תיקי כתבים בביתו ועל כך אילץ את כל המפונים להמתין , ומהם הסימוכין כי סירב לשמור כיתר התושבים ? האם מישהו יכול לשפוך אור על העניין ...? תודה מראש ובבניין הארץ והעוטף נשמח כולנו אמן ואמן. שבת שלום
מחקפאונד ולא"י חד הם.
מחקדוד ידידי(מהבלוג) יש לי בקשה, לא לפרסם שום תגובה של אנונימי. מי שלא מוכן להיזדהות בשמו או לפחות בכנוי כל שהו. ירד מהבלוג הזה. הפחדנים/יות והחוששים/ות שירדו מהבמה שלנו. קשה להתמודד רעיונית עם אנונימי/ית.
השבמחק"תחת שלטון יהודי זר (ממשלת ימין על מלא מלא)". לא ראוי לחלוטין. שלטון עם רוב בפרלמנט אינו שילטון יהודי זר.
היו לנו ממשלות כאלה וכאלה, אף אחד לא היה שלטון יהודי זר.
נכון שהניסוח של "האנונימי" הוא מעט בוטה, אבל הוא בהחלט מבטא את הכעס של רבים בעם על המחדל הנורא, שרק מודגש בכך ששוב היו פרעות, למרות שהפעם השלטון היה בידי יהודים, אבל לא יהודים שחושבים קצת יותר מעבר לקופסת מוחם המצומצמת.
מחקזו לא הפעם היחידה דומני שעגנון עבר חורבן (ממנו צמח),, דומני ידועה שריפת מרבית כתביו בשהותו בגרמניה, קודם לכן,, מאבקיו לבניית ביתו, הפיסי והרוחני, באים לידי ביטוי בסיפורו הידוע מאויב לאוהב,, מי שמבקר בבית עגנון רואה סרטון המציג אילוסטרציה קבועה לסרטון זה
השבמחק#לסיפור זה
השבמחקגם אם מידע חדש אודות עגנון אינו מאיר באור חיובי או אחר את התנהלותו, עדיין יש עניין בפירסומו, משום שהוא יוצר תמונה אנושית מלאה יותר של עגנון.
השבמחקכך, אגב, גם בגילויים ומחקרים אודות סופרים ואחרים: מידע חדש ולא מוכר אודות אירועים בחייהם, ופרסומם של כתבים לא מוכרים, תמיד ראוי שיפורסמו.
הציור היפה של מישל קישקא על קיבוץ בארי הזכיר לי הסבר ששמעתי, עוד כחייל ,מפי בני מטיב (מוטילוב) על בית הביטחון המופיע בתמונה. בני מיטיב היה מקיבוץ נירים והוא הסביר שבית הביטחון היה מלכודת מוות למי שניסה להסתתר בו. את הלקח הזה שלא נלמד נאלצו ללמוד, על גופם, צנחנים במלחמת לבנון ,כשנורה אליהם טיל קורנט.
השבמחקהציור עצמו מלא אופטימיות.
ארועים טרגיים בעלי משמעות לאומית, בתולדותינו, הונצחו כאשר שמם כולל לפחות היבט אחד מתוך חמישה: האתר, הצורר (חמלניצקי, פטליורה), המועד (ת"ח ות"ט, תשעה באב) אופי הארוע ("שואה", "מאורעות", "פוגרום" "טבח") , הקרבן ("גדליה"). בארוע הנוכחי, הופיעו עד כה, בנוסף ל"השבת השחורה", גם "השביעי באוקטובר", "שבעה באוקטובר", "השבעה באוקטובר" (כאשר ל"השבעה" משמעות משל עצמה), "טבח אוקטובר" ועוד. איני סבור שההפתעה וההלם נמשכו "יום אחד בלבד". ההלם עדיין איתנו, אולי אף הולך ומעצים, ואין רע בכך - בתקווה שיביא, משני צדי הקו הירוק ומעבר לקהילת יהודי ישראל ועדותיה ואפילו בממדים גלובליים, לשינויים משמעותיים בתחומים רבים: פוליטים, הסטורים, אמוניים ועוד. לרשימת המועמדים לכינוי של קבע, מוצע להוסיף "שבת העוטף". לשרש ע'ט'ף יש, בעברית, משמעות רלבנטית הקשורה באבל, אסון, עצב:
השבמחקוַתִּתְעַטֵּף עָלַי רוּחִי, בְּתוֹכִי יִשְׁתּוֹמֵם לִבִּי" (תהלים קמ"ג, ד)
"כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי, חֳמַרְמְרוּ מֵעַי, נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי בֵּעָטֵף עוֹלֵל וְיוֹנֵק בִּרְחֹבוֹת קִרְיָה" (איכה ב י"א). יש נוספים, הן במקרא והן בממשיכיו (אפילו לביטוי "עַל דַּאֲטֵפְתְּ אַטְפוּךְ וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן", יש גירסא שלפיה הכתיב הוא דעטפך, עטפוך).
כל זאת, בנוסף לציון הראוי ל'עוטף עזה' כזירת האירוע המחריד ולהארת תושביו כקרבנותיו וגיבוריו.
עַל סוּפוֹת שֶׁבַּנֶּגֶב
מחקוְעַל הַגָּדָה
שֶׁאִישׁ מֵעוֹלָם
לֹא הִמְצִיא
לֹא בָּדָה
עַל תְּנוּעַת אֲנָשִׁים
וְלֵדַת רַעְיוֹן
עַל אֶחָד שֶׁשָּׁמַע
וְהָיָה אָב-הָמוֹן
אֶת עוֹלַם הַחוּשִׁים
שֶׁל חָרָן הוּא עָזַב
וְהָיָה לְאוֹהֵב
וְנִשְׁמַט לוֹ זָנָב
עַד לְהַר מוֹרִיָּה
הוּא טִפֵּס גַּם הִגִּיעַ
וְאֶת "בְּנוֹ" הוּא קָשַׁר
לְלֹא נִיד, לְלֹא נִיעַ
כָּל זֹאת הוּא עָשָׂה
עַד לְרוֹם מַאֲכֶלֶת
כְּשֶׁלְּפֶתַע הוֹפִיעַ לוֹ
אַיִל בֶּן תְּכֵלֶת
הַקְּרָב הַמְּעֻשֶּׂה לוֹ בִּן רֶגַע נָמַס
כִּי שִׂכְלוֹ הֶעָקוּד גַּם קָרַס גַּם נִרְמַס
כִּי אִם אֵין אָב לֹא גּוֹרֵם וְסִבָּה
גַּם הַבֵּן לֹא קַיָּם, וְגַם לֹא תּוֹצָאָה
כָּךְ הֻתַּר לוֹ הַחֶבֶל וְשָׂמַח לוֹ הַלֵּב
וְהָפְכָה לוֹ מַחְשֶׁבֶת הַשְּׁחוֹר לְאוֹהֵב
יפה הבאת מדבריו של הלל, ממסכת אבות פרק ב' משנה ו', ובמלואם - 'הוא אף ראה גולגולת אחת שצפה על פני המים, ואמר לה : על דאטפת אטפוך ומטיפייך יטופון'.... כלומר אם נהרגת ודאי הרגת קודם אחרים, אבל אין זה אומר שהורגייך פטורים מעונש בעצמם,,, זה מעגל הענישה והגורל, שכולנו כלואים בתוכו, ונקווה כפי שאמרת נגיע לשקילות מסויימת משני צידי ה'עוטף', הזה, ובעיטוף זה נחלץ, במהרה בימינו אמן..
השבמחקיש לציין כי 'השבת השחורה' (29 ביוני 1946) באה כתגובה לפיצוץ בצהרי היום של מלון המלך דוד, בו שכנו - בין שאר מבקרים ואורחים - משרדי המימשל הבריטי.
השבמחקטעות נפוצה. פיצוץ האגף הדרומי של מלון המלך דוד, ארע בצהרי יום שני, 22 בחודש יולי 1946. "מבצע אגאתה", שמה הבריטי של "השבת השחורה", בוצע קרוב לחודש לפני כן, ביום שבת, 29 ביוני 1946, בעקבות "ליל הגשרים" (הלילה שבין 16 ל-17 ביוני 1946).
מחקhttps://www.kan.org.il/content/kan-news/global/556782/
השבמחקאין קשר
מחקלפנות שכונה מתושבים ולכתוש.לפנות שכונה ולכתוש. אני במקומו של גלנט, הייתי מקימה עיר אוהלים דוקא בצפון הרצועה כעת...
השבמחקזה אנחנו או הם.
סבורני ש"שמיני עצבת" או "שביעי עצבת" (=שבת השבעה באוקטובר) הולמים את המאורע הנורא, שממנו הכל התגלגל ועודנו. והערה: אוי לנו אם נצא מן המלחמה הזאת וכל ספיחיה, עם אותה תרעלת שנאה והתלהמות שמילאה את האוויר אדי דלק "ויהי העם כמאכולת אש , איש אל אחיו לא יחמולו, ויגזר על ימין -ורעב, על שמאול - ולא שבעו, איש בשר זרועו יאכלו" (ישעיהו ט'). הבה ננמיך את הטון כולנו, ונהיה קצת פחות בוטים ובטוחים בעצמנו, עד כדי ביטול מוחלט של האחר ושל דעותיו. רוח האחווה וההתנדבות וגילויי הגבורה וההקרבה המופלאים שאנו נחשפים אליהם בכל יום, ראוי להם שיתפסו מעתה את מקום הריב והמדון "קונם אם לריק יעבור ליל הזעם / קונם אם לבוקר אחזור לסורי / ומאום לא אלמד גם הפעם" (נדר / אברהם שלונסקי)
השבמחקלפני כשבעים שנה הכתיר אהרן רוני אלמוג את ספר שיריו בשם "אביב עצבת ביהודה". כפי שציינת, המאורע עודנו מתגלגל, לפיכך ראוי שיקרא "סתיו עצבת".
מחקשלום וברכה לכל,
מחקאיש אינו יודע מה מזמנים לו החיים.
בשבת של השבעה באוקטובר שמעתי פנימית את המילים והמנגינה של השיר Returning Home, אותם הקלטתי ושלחתי לחברים. באותה עת לא ידענו על הנעשה בדרום.
חלפו הימים ואתמול שלחו החברים את השיר מוקלט עם כלי הנגינה.
הנה השיר אותו אבקש לחלוק עמכם היום,
https://www.youtube.com/watch?v=bm7sbq2tyaw
כל טוב באשר הנכם,
ובשורות טובות
ראוי לציין שהשימוש בביטוי "השבת השחורה" לא התחיל לא ב 1946 ולא ב 1929, אלא ב 1099, בפרעות תתנ"ו. מאז יש קהילות שמציינות את ה"שווארץ שבת", בה תולים פרוכת שחורה, אומרים פיוטי אבל ועוד מנהגים. ראה בבית יוסף על טוש"ע או"ח סימן תקע"ט, ומגן אברהם סימן תי"ח
השבמחקולחשוב כי אך שבועיים לפני שבת שמחת תורה תשפ"ד התפרסם ה עונ"ש על "החיטה צומחת שוב" העוסק בשבת יום הכיפורים תשל"ד...
השבמחק