הספרות והחיים: נפש בריאה וחיות בר, כנס סדרנים וכלה מאיסטנבול

א. מי אמר למי? 



את הפתגם 'נפש בריאה בגוף בריא' כולם מכירים. אבל היכן זה בעצם כתוב, ומי היה הראשון שאמר אותו?

אם במקרה תשאלו את הילד או הילדה שלכם, שלומדים בבית הספר 'לדוגמא' על שם הרב עוזיאל בירושלים (רחוב קפאח, נחלאות), התשובה תהיה ברורה: הרמב"ם.

אולם ההתעמלות בבית הספר 'לדוגמא' (צילום: דב פאוסט)

אז זהו, שלא.

עם כל הכבוד לרמב"ם, שכרופא מן הסתם חשב דברים דומים על הקשר בין בריאות נפשית לבריאות הגוף, לא הוא הגה פתגם זה. למיטב ידיעתי הוא כלל לא מצוטט בכתביו.

קדם לו בכאלף שנה הסטיריקן הרומי יוּבֶנָאליס, שכתב בלטינית: Mens sana in corpore sano

מהערך בוויקיפדיה המוקדש ליוּבֶנאליס למדתי שהוא גם אחראי על ביטויים נוספים השגורים על שפתינו, כמו 'לחם ושעשועים', או 'מי ישמור על השומרים'. אגב, דעותיו על היהודים לא היו מאוד חיוביות, בלשון המעטה...

כשפשפשתי קצת במרחבי האינטרנט נדהמתי לגלות שלא רק שרבים מייחסים זאת לרמב"ם וטוענים שמשפט זה נמצא בכתביו (ללא מראה מקום), אלא יש אפילו שהרחיקו זאת עד לחז"ל עצמם. 

הנה למשל מאמר שנכתב באתר Ynet יהדות [!], 'איך רזיתי 10 ק"ג בזכות הרמב"ם':

ב. זהירות! דבר אחר 

לפרנסי המועצה האזורית שומרון יש כנראה גם חוש לשוני מפותח וגם חוש הומור. עובדה, בתמרור הזה, בכביש 446 המוליך אל התנחלויות מערב השומרון (פדואל, עלי זהב), יש משניהם...

צילום: איל דודסון

לא צריך דמיון רב כדי לראות ש'חיות הבר', שמפניהן מזהיר התמרור, אינן אלא חזירי בר.

אבל בשומרון גרים מתנחלים יהודים, שרובם דתיים מאוד, ופלסטינים מוסלמים, שגם הם דתיים מאוד, ולשניהם יש בעייה עם חזירים, טפו טפו. וכיוון ש'שמירת הלשון' חשובה – לא רק בדברים שבעל-פה אלא גם בדברים שבכתב – העדיפו לכתוב 'חיות בר' ולא 'חזירי בר'. לפחות לא כתבו 'דבר-אחר בר', כפי שנהוג לפעמים בתקשורת החרדית (ראו כאן). אבל את הציור לא טשטשו, והמבין יבין.

חזיר בר (ויקיפדיה)

את מה שהם הפסידו כאן, הם הרוויחו בצד שמאל למעלה.

חובבי הקומיקס הצרפתי יזהו בקלות את אסטריקס, את חברו הטוב אובליקס ואת הכלב דוגמטיקס.

ג. כנס הסדרנים

צילום: ברוך גיאן

משום מה המודעה הזו הזכירה לי את עצרת החיות של אריך קסטנר ואת כנס העתידנים של סטניסלב לם. 'כנס הסדרנים' הוא שם נפלא לרומן מדע בדיוני. דוגלס אדמס בטח היה יודע לעשות עם זה משהו...

מתברר שגם סדרנים צריכים כנס משל עצמם, והכנס הזה נערך בגבעתיים. על מה דיברו שם, מה היה על סדר היום ('טיפול באורחי כבוד – בעד ונגד'), והאם היה סעיף 'שונות'? ואולי בכלל מדובר בכנס של סדרני מוצרים על מדפי המרכולים? אפשר להרהר על כך בלי סוף.

ד. קול חתן וקול כלה 

משהו על הטלנובלה והחיים...

מסעדה חדשה נפתחה באבו גוש ושמה הכלה מאיסטנבול.

צילום: נטע אסף

'חשוב שאנו נכה בגויים': בן-גוריון על כדורגל

כדורגל הוא לא אהב, אבל ספורט הוא דווקא עשה

'צוק איתן' או 'מונדיאל'? זו לא השאלה. בגרמניה, שבה אני נמצא עכשיו בעסקי מחקר, החליטו פה אחד – מונדיאל. התבוסה המשפילה שהנחילה שלשום נבחרת גרמניה לברזיל (1:7) התקבלה בצהלות בעיר שבה אני נמצא (לייפציג). לי זה הזכיר את הרשימה שחיברתי בשנה שעברה, 'כך הסרתי את חֶרְפַּת וְרוֹצְלָב', אודות המשחק ההיסטורי משנת 1959 שבו הפסידה נבחרת ישראל בכדורגל 2:7 לנבחרת פולין.

כולם כאן מתכוננים לגמר הגדול ביום ראשון – לניצחון או לתבוסה – ולאיש לא אכפת מן המלחמות האמתיות בעזה או בזיקים.

ובכן, משחקי ה'מונדיאל', שבאותם ימים רחוקים בהם התעניינתי בכדורגל קראו להם סתם 'משחקי הגביע העולמי', עומדים להסתיים בשבוע הבא. ישראל לא הצליחה להעפיל למשחקים אלה, וכנראה בצדק (הפעם היחידה שבה הצליחה נבחרת ישראל להגיע למשחקי המונדיאל הייתה ב-1970, במקסיקו).

פרופ' פנינה להב, שישבה בארכיון המדינה ועלעלה בפרוטוקולים ישנים של ישיבות ממשלת ישראל, שלחה לי צילום של שני דפי פרוטוקול מישיבה שנערכה ב-22 ביולי 1956 (י"ד באב תשט"ז). שרי הממשלה התכנסו בצל אירוע היסטורי – משחק הכדורגל, שנערך עשרה ימים קודם לכן (11 ביולי 1956), באצטדיון דינמו מוסקבה, בין נבחרות ישראל וברית המועצות. היו אלה המשחקים המוקדמים לקראת משחקי האולימפיאדה, שהיו אמורים להתקיים במלבורן (אוסטרליה) ב-1956. ישראל הוגרלה לבית אחד עם ברית המועצות, שנחשבה אז לאחת הנבחרות החזקות, ובמיוחד יצא לתהילה שמו של השוער הרוסי האגדי לב יאשין.

זו הייתה הפעם הראשונה שבה נפגשו שתי הנבחרות. שבעים אלף איש נכחו במשחק, מהם כשלושים אלף יהודים נרגשים שהגיעו מכל רחבי ברית המועצות (מי ידע לספור את היהודים שם? אך כך לפחות דיווחו העיתונים). שחקני הנבחרת הישראלית חטפו פיק ברכיים, אך 'לחמו כאריות', והמשחק הסתיים בתוצאה המביכה 0:5...

'סדר עמידת השחקנים', דבר, 12 ביולי 1956

אגב,טרם צאתם התבקשו שחקני הנבחרת לעברת את שמות המשפחה שלהם. העיתון 'דבר' רשם את שמותיהם החדשים של השחקנים: השוער יעקב חודורוב היה ליעקב הוֹד, החלוץ שייע גלזר היה לגל-זר, נחום סטלמך שינה לנחום פלד ('סטאלין' מקומי) ויוסלה מרימוביץ שינה למירום... היו ימים.

משחק הגומלין התקיים באצטדיון רמת-גן ב-31 ביולי 1956, והסתיים בתוצאה קצת יותר סבירה – 1:2 לטובת ברית המועצות... את שער הכבוד שלנו הבקיע נחום סטלמך (סליחה, פלד).

שחקני נבחרת ישראל בכדורגל לפני תחילת משחק הגומלין נגד ברית המועצות, 31 ביולי 1956

שמחתי לגלות שגם בן-גוריון, ראש הממשלה המיתולוגי שלנו, לא ממש התפעל מהמשחקים האלה, אבל בדרכו הבולשביקית משהו ראה בהם 'אמצעי תעמולה טוב', העלה מחשבות ראשונות על הפניית ספורטאים צעירים מצטיינים לאימונים אינטנסיביים במקום שירותם הצבאי, וציין כי 'חשוב שאנו נכה בגויים'...

כיוון שאיכות צילום הפרוטוקול אינה טובה יובא בהמשך הפענוח; בתוך הסוגריים המרובעים הוספתי מעט הסברים.

[גולדה מאיר, שרת החוץ:] ומשהו משמח – בדבר משחק כדור הרגל במוסקווה. חזר כבר אחד מהם. האיש מסר [ש]כאשר יהודי וילנה שמעו בקול ישראל שהקבוצה יצאה ממוסקווה עמדו כל היום בשדה התעופה וחיכו להם (רה"מ ד' בן-גוריון: כך חיכו פעם להרצל כאשר הוא חזר מפטרסבורג [הרצל הגיע לסנט פטרבורג ב-1903 כדי להיפגש עם שר הפנים וויאצ'סלב פלווה ולשכנעו לבטל את האיסור על פעילות ציונית]), התנפלו על הבחורים, הורידו מהם את הסמלים, כל מה שהיה עליהם ואפשר היה לקחת לזיכרון; האיש שלנו שבא מספר דברים יוצאים מן הכלל ואקרא גם מברק מ[השגריר בברית המועצות יוסף] אבידר (העתק המברק בתיקי משרד החוץ). 

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: אני רוצה להוסיף דבר בעניין המרשילד [הדיפלומט השוודי דאג המרשלד, שהיה אז מזכ"ל האו"ם], אבל ראשית דבר על העניין העומד אצל הכל כנראה על סדר היום – מעולם לא הלכתי לראות משחק כדורגל ולא אלך לראות גם את המשחק עם הרוסים פה, אבל אני רואה שזהו אמצעי תעמולה גדול ביותר. הם שיחקו עם קבוצה שלא היו לה עד עכשיו כשלונות, יש חברים החושבים שזהו ניצחון, אינני חושב זאת לניצחון, יש לי מחשבה, אינני חושב את זאת עוד להצעה קונקרטית, אבדוק דבר זה עם הצבא. אחת הסיבות לכשלון היא כפי שאמרו לי ההתחרויות בין הגופים השונים, כל גוף מסרב לתת דווקא את השחקן הטוב ביותר. הסוד של הצלחת הרוסים הוא פשוט מאד: קודם כל יש להם מבחר גדול יותר, יש להם אוכלוסיה של 200,000,000, מהם אפשר לבחור יותר מאשר 1,600,000 נפש [מספר תושבי ישראל באותה עת]. זה אולי אינו קובע, הדבר העיקרי: אנשים אלה אינם עושים שום דבר, המדינה מכלכלת אותם, הם עוסקים אך ורק באמונים. 

מזכיר הממשלה ז'[אב] שרף: זאת מסתירים. לפי חוקי הספורט הבינלאומיים זה אסור. 

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: יש לי מחשבה שנקח עשרים צעירים, שהם חייבים לשרת שנתיים וחצי בצבא, שכל זמנם יהיה מוקדש לאמונים ספורטיביים, זה לא יגרע מכוח הצבא, אבל הם יתאמנו (השר מ'[שה] כרמל [שר התחבורה]: חלק מזמנם, גם זה יספיק), אם יסעו לאיזה מקום – יהיה לפחות איזה שער. לי זה לא נחוץ, אבל כנראה שזה נחוץ לציבור. אני הקשבתי לשידור ברדיו רק בפתיחה, כאשר הגיעו למשחק סגרתי את הרדיו, כי ידעתי שיהיו רק כשלונות. רציתי לשמוע את השידור של הפתיחה, את התגובה ואת החוויה של ביקור ישראלים במוסקווה. אני קצת הייתי [ב]דברים [כ]אלה, כאשר הייתי בשם ההסתדרות ב-1923 במוסקווה, תיארתי לי מה החוויה כששומעים את [צלילי המנון] התקווה במוסקווה, הצטערתי על הצער שיבוא אחר כך כאשר תהיה מפלה במשחק. חשוב שאנו נכה בגויים, אני בטוח שהבחורים שלנו אם יתאמנו יכולים להיות לא יותר גרועים מהרוסים. שמעתי מיצחק נבון [מנהל לשכת ראש הממשלה] שהחבורה הטובה ביותר היא של מדינה קטנה, של אורוגוואי (השר מ. כרמל: היתה), זאת אומרת שכמות האוכלוסייה אינה קובעת.

דבריו אלה של בן-גוריון אינם בלתי ידועים, וכבר נזכרו בספרו של ד"ר חגי חריף, ציונות של שרירים (יד יצחק בן צבי, תשע"א).



מתברר כי דבריו של בן-גוריון, על כך שכדורגל אינו מעניין אותו, לא הרשימו את חבריו לממשלה, שדווקא התעניינו מאוד.

עשרה שרים ושרה אחת (גולדה) הטריחו את עצמם לאצטדיון רמת-גן לצפות במשחק הגומלין בין ישראל לברית המועצות. 'גיוס כללי' זה שעשע והרגיז את נתן אלתרמן, שהצליף בהם ב'טור השביעי' שלו (דבר, 3 באוגוסט 1956).

'כן, גם אותי ריתק קולו של נחמיה בן אברהם', ציטט אלתרמן ידיד (ומן הסתם התכוון לעצמו), והודה לשדרן קול ישראל האגדי, שהוא 'חביב מנואמים רבים'; גם לבבו שלו נע עם 'ששת הריבוא באצטדיון' כאשר 'סטלמך אץ קדימה'. ובכל זאת, משהו הפריע לו: הופעת הממשלה כולה (כמעט) 'אן-בלוק' – 'גיוס כולל והתיצבות מלאה' – וזאת בשעה שיש מקומות שמשוועים לביקוריהם של שרים אלה (שאת שמותיהם הוא מזכיר אחד לאחד), כמו שווקים, לשכות רישום, תורים...

ולסיום, הנה שתי סוכריות נוסטלגיה מדהימות, שימתיקו לכם את השהייה במרחב המוגן.

מתברר שיש צילומים באיכות מצוינת של שני המשחקים והם שודרו בשעתו, בשנת 1956, ב'יומני כרמל'.



וכאן הקלטה של נחמיה בן-אברהם משדר את הרגע שבו הבקיע סטלמך את שערו של יאשין והשווה את התוצאה ל-1:1. קטע זה התפרסם במילותיו הבלתי נשכחות של בן-אברהם:

נגיחה של סטלמך! זה בפנים! סטלמך כבש עכשיו שער והשווה את התוצאות לאחד-אחד. אני משאיר את המיקרופון לקהל...

הָיֹה הָיָה פלמ"חניק: עם מותו של שאול בִּיבֶּר

במסע למדבר יהודה, שנות הארבעים
שאול ביבר (שני מימין) מגלח את יוסקה יריב; משמאל: מרדכי (מוקה) לימון מגלח את עוזי נרקיס (מקור: אוצר תמונות הפלמ"ח)

שאול ביבר (2013-1922) – 'עופר' הפלמ"חניק המיתולוגי מ'ילקוט הכזבים' ומי שכּוּנה 'אבי הלהקות הצבאיות' – הסתלק מעולמנו, לפני שלושה שבועות והוא בן תשעים ואחת שנים. לזכר דמותו הססגונית, הנה תחילה דברים שכתב דן אלמגור, ואחר כך שתי תמונות של נבחרות כדורגל והסיפור שמאחוריהן.

א. טיפוס ושמו בִּיבֶּר

מאת דן אלמגור

דן בן אמוץ וחיים חפר, ילקוט הכזבים, 1956, עמ' 64

את ביבר פגשתי לראשונה בהיותי כבן 13, בתש"ח.

בכל הדרך הארוכה מתל אביב לנגב היה אז ללוחמים שירדו דרומה רק בית קפה אחד – 'קפה חבקין', במרכז המושבה רחובות. שם, ליד אחד משלושת השולחנות הקטנים שעל המדרכה, היו עוצרים למנוחה ושיחה קצרה גם יצחק שדה, יגאל אלון ומשה דיין. לפעמים הייתה עוצרת, לשהייה קצרה בין הופעה להופעה, גם המלכה – כוכבת החישטרון (להקת גבעתי וחיילי הדרום) – יפה ירקוני. 

בגלל יפה נהגתי לחזור מבית הספר היסודי הביתה דווקא דרך רחוב הרצל, הרחוב המרכזי של המושבה; בתקווה לראות שם ולו לרגע, מרחוק, על המדרכה שלפני קפה חבקין, את הזמרת של 'בערבות הנגב', 'האמיני יום יבוא', 'שחרחורת', ו'אל נא תאמרי לי שלום' – שירים, שללחניהם המוכרים כתבתי אז, אני הקטן, מילים משלי להצגות בכיתה או בתנועת הנוער. תמיד נשאתי אתי בילקוט מחברת ובה כמה מהשירים האלה, מקווה שאזכה לראותה שם, ואז, אם אאזור אומץ, אגש לשולחנה, ואולי אראה לה כמה מן השירים שכתבתי לפי המנגינות שהיא שרה. 

יפה ירקוני (2012-1925), המלכה האם

יום חם אחד התגשם סוף-סוף חלומי. בעמדי ליד סוכת הגרעינים, מעברו השני של מה שקראנו אז 'הכביש הראשי', ראיתי את יפה ירקוני יושבת ומתלוצצת עם שני חיילים בחאקי. היסוס קטן בנוסח 'על החיים ועל המוות', ואני חוצה את הכביש וניגש לשולחנה.

באותם ימים עוד לא היה מקובל לבקש 'חתימות'. יפה העיפה מבט בילד הרחובותי הנרגש, ושלחה לעברו את אחד מחיוכיה המלבבים. אבל אני לא הייתי מסוגל להשמיע משפט שלם ולהסביר למה עצרתי ליד שולחנה. ילדים לא היו עוצרים אז ב'קפה חבקין'...

'כן, חבּיבּי?', בא לעזרתי החייל נמוך הקומה שישב לידה. לא כל כך מפני שרצה לעזור לי, אלא בעיקר משום שרצה לנפנף אותי משם כמה שיותר מהר, כדי שיהיה לו יותר זמן לשוחח עם יפה.

'יש לי כאן, במחברת, שירים שכתבתי לפי המנגינות שלך', גמגמתי והוצאתי את המחברת מהילקוט.

יפה שלחה לעברי עוד חיוך, שקיוויתי כי נבע מסקרנות; אבל דווקא החייל שישב לידה גילה יותר עניין וחטף את המחברת מידי. 'בוא, נראה', אמר, והשאיר אותי פעור פה ומתוסכל.

טנדר צבאי עצר ליד הקפה כדי לקחת את יפה. היא פרשה ידיים לצדדים, כמתנצלת על שהיא נאלצת לעזוב לפני שהספיקה לקרוא את יצירות המופת שלי, עלתה לטנדר ונסעה. אבל החייל הנמוך נשאר ליד השולחן. קרא פזמון ועוד פזמון ועוד פזמון. חוצפן! מי בכלל התכוון אליו? אבל לזכותו ייאמר, שמדי פעם חייך או הנהן קצת בראשו, ואפילו ניסה לשיר כמה מהשורות שלי למנגינות המוכרות.

'שמע, זה בדיוק בקצב', אמר. אבל אז הגיע ג'יפ לקחת גם אותו. הוא החזיר לי את המחברת, אמר לנהג: 'תראה מה שצומח להם כאן ברחובות', והפליג אל האופק...

עברו כשש שנים ואני כבר חייל לובש מדים, שנושא בגאווה את תג ה'חץ וקשת' של הגדנ"ע ואת סרט הכתף הכחול 'כתב צבאי' (במחנה גדנ"ע). מדי פעם עברתי ברחוב דיזנגוף, ליד בית הקפה 'כסית' (שהבה נודה על האמת, היה הומה קצת יותר מ'קפה חבקין'). נהגתי להציץ פנימה בתקווה לראות שם את המשורר הנערץ נתן אלתרמן, שלא פעם ישב שם בחברת שלושה גברים שאותם כבר היכרתי מקפה חבקין ומצילומים ב'דבר השבוע': יצחק שדה, יגאל אלון ומשה דיין. הם היו משוחחים ומתלוצצים, וכטוב לבם ב'מדיצינל' גם שרים. והנה, באחת ההזדמנויות הללו הצלחתי לזהות את הרוח החיה בשירה הנלהבת הזאת, זה ששר בקול, נפנף בשתי ידיו ועודד את האחרים בזמר, ועל ה'באטל-דרס' שלבש היו דרגות קצין. הלא זה אותו חייל נמוך קומה שישב אז עם יפה ירקוני ב'קפה חבקין' ברחובות...

'מיהו הקצין ששר?', שאלתי את ידידי הפזמונאי אורי סלע, שהיה אז הגרפיקאי ועורך המשנה של העולם הזה ולצד זה ערך את התכנית 'דגש קל' בגלי צה"ל, לה תרמתי, לבקשתו, מדי שבוע את 'פזמון השבוע'.

'אתה לא יודע מי זה?', התפלא אורי, 'זהו שאול ביבר! "עופר" מילקוט הכזבים'. צריך להזכיר כי ה'כזבים' שליקטו וניסחו דן בן אמוץ וחיים חפר התפרסמו אז בהמשכים בעתון למרחב, וכולנו ידענו לדקלמם בעל-פה.

ילקוט הכזבים, עמ' 107

וכך נודעה לי באיחור זהותו של 'החייל שלי'. כמה שנים אחר כך, כשנפגשנו במרתף 'מועדון התיאטרון' התל-אביבי (לשם הגיע ביבר כמעט מדי ערב, כדי לשיר עם דרורה חבקין, 'רוּבְקֶה' שֶׁפֶר ואריק לביא כמה מ'שירי הרחוב' הממזריים שליקטה דרורה), הזכרתי לו את פגישתנו הראשונה ב'קפה חבקין'. הצטערתי לגלות שפגישה זו לא השאירה בו חותם בל יימחה, למרות כוח הזכרון המופלא שלו...

שאול ביבר (משמאל), ראובן שפר ודרורה חבקין, מרתף מועדון התיאטרון, 1958

כשהתחלתי לכתוב פזמונים ללהקות הצבאיות ביקש ממני שאול, שהיה אז קצין החינוך של חיל השיריון, שאכתוב פזמונים ללהקה גייסות השריון וגם למקהלת גברי השריון, שאת שתיהן ייסד (המקהלה מנתה כ-400 טירוני שריון, שעליהם ניצח 'זיקו' גרציאני). כך זכיתי להכיר, בדירתה של המדריכה המוסיקלית נעמי פולני, את חברי הלהקה של אותם ימים: תרצה אתר (בתו של אלתרמן), נאוה דמארי (בתה של שושנה), שֶׁלי טימן (בנו של שחקן 'המטאטא', יעקב טימן, והיום שופט בדימוס), גבי ברלין, עדה רפפורט (היום פרופסור להיסטוריה יהודית באוניברסיטת קולג' לונדון), שוקי פוֹרֶר (לימים ראש עיריית רחובות), המלחין רפי בן-משה, ולאחריהם גם את עזרא דגן ותיקי דיין ורבים אחרים. 

בד בבד קראתי בעיתון במחנה נח''ל את ה'עלילות' המשעשעות שכתב שאול (רובן כונסו אחר כך בספרו מעלילות אבו-ליש, 1975), ולימים עלעלתי שוב ושוב בספר הצילומים הנוסטלגי שערך לקראת שנת העשרים למדינה (20 שנות חיינו היפות ביותר: מתוך 'הסליק' הפרטי של שאול ביבר, 1968).

יחד השתתפנו בתכניות הרדיו הפופולריות 'שלושה בסירה אחת' ו'שלכם לשעה קלה', ובהכנת תכנית-הרוויו הנוסטלגית 'הקוקו והסרפן'. נפגשנו תכופות בהצגות בכורה של תיאטרונים ולהקות בידור, וגם... בביתה של יפה ירקוני. ביבר היה מידידיה הקרובים של המשפחה, ואני, שזכיתי ברבות הימים לכתוב כמה שירים ליפה, הייתי משתעשע במחשבה שאולי באיזו מושבה קטנה כותב ילד בגיל בר-מצווה את פזמוניו הראשונים לפי לחני השירים שלי...

שאול היה רווק מושבע ושובב. ואז, בתחילת 1963, הפתיע את חבריו עם הזמנות לחתונתו בבסיס שריון אי-שם. הוא נשא לאשה את בחירת לבו, נערה צעירה וחיננית ושמה אורנה. לכבוד החתונה כתבתי טור מחורז בשם 'חתונתו של גיבור הצ'יזבט'. השיר התפרסם במדורי 'דני טרדני', בשבועון מעריב לנוער, ב-12 במרס 1963, ולפני קצת יותר משנתיים, ביום הולדתו ה-88 של ביבר, קראתי אותו שוב בקול במסיבת חברים שנערכה בנוה צדק, בבית בתם הבכורה של אורנה ושאול, בנוכחות כל בנות ובני המשפחה ואורחים רבים.

  

גם בשנות חייו האחרונות לא חדל שאול להפתיע. כאיש עלייה ב' בעברו, יזם לפני כשלוש שנים את הפקת המופע הגדול בהיכל התרבות, שהוקדש לאניית המעפילים 'אקסודוס'. כשקראתי לו לבמה לא שכח שאול לשלוף מכיסו את מפוחית הפה הנצחית שלו ולנגן, לפני אלפי הצופים, את 'לי כל גל נושא מזכרת'...

שאול ביבר והמפוחית, 2008 (מקור: יד ושם)

כל יום בצהריים היה שאול מגיע לקפה 'תמר' ברחוב שנקין, ובערבים לא החמיץ מופעים מעניינים במועדון 'צוותא'. הוא נהג לדווש על אופניים, אך לאחר שנגנבו פעם אחר פעם מחדר המדרגות של ביתו ברחוב שפירא, הוא התקין במרפסת המטבח של דירתו, בקומה השלישית, מנוף קטן עם גלגלת. בעזרת המתקן הזה היה שאול מגלגל את האופניים למרפסת ונועל אותן תלויות שם, למעלה. וכשעבר לקורקינט חשמלי נהג להיכנס אתו לקפה 'תמר' או ל'צוותא', להוציא את אחד התקעים משקע החשמל שבקיר ולחבר אליו את מטען הקורקינט... בערוב ימיו החל לפתח תחביב חדש, שדורש סבלנות לא מעטה: יצירת תמונות ססגוניות באמצעות מתיחת חוטים צבעוניים בין ווים ומסגרת. תערוכה מלבבת של עבודותיו הוצגה במסדרונות 'צוותא', ומשעשע לא פחות היה לעקוב אחרי הכותרות ה'ביבריות' הקונדסיות שהעניק לעבודותיו.

שאול ביבר
(דני קרמן, ילקוט הכזבים: מהדורה מחודשת, מוערת ומצוירת, אריה ניר ודביר, 2009, עמ' 56)

על הרוח ה'ביברית' יעיד אולי סיפור אמיתי שסיפר לי לפני זמן-מה אמן האקורדיון יוסי גרושקה. יוסי, שהיה בין החיילים-המנגנים האהובים על שאול, הגיע ארצה מברית-המועצות, שם ניגן ב'באיאן' ובאקורדיון. בבחינה ללהקת השריון הדהים יוסי את שאול ואת שאר הנוכחים כשניגן בצורה וירטאווזית את כל 'מעוף הדבורה' של רימסקי-קורסקוב. מובן ששאול, שכבר היה אחראי אז לכל להקות הבידור של צה"ל, מינה אותו מיד לאקורדיוניסט הלהקה ובנוסף גם למדריך של אקורדיוניסטים צעירים ושופט בבחינות למתגייסים החדשים לצוותי ההווי השונים.

פעם – כך סיפר לי יוסי – נערך ב'בית החייל' מבחן לאקורדיוניסטים חדשים שמתגייסים לצה"ל. לתדהמתם של יוסי ושאול הופיעו למבחן כמאתיים צעירים וצעירות, כל אחד ואקורדיונו עמו. שאול התבונן בבאים ולחש ליוסי: 'עושה רושם שלא נגמור את הבחינות עד הערב'. ואז הוא עלה לבמה וביקש מיוסי לנגן את 'מעוף הדבורה'. יוסי, כדרכו, הפליא לנגן במהירות מסחררת את היצירה הלא-קלה הזאת עד סופה.

'שמעתם איזו רמת נגינה נדרשת בצה"ל?', הכריז שאול מעל הבמה לכל הנבחנים והנבחנות הצעירים. 'אז כל מי שלא יכול לנגן את 'מעוף הדבורה' כמו שניגן יוסי, יכול כבר עכשיו לצאת'...

וניפרד בשיר. שאול גם שלח ידו בהלחנה, ואחד משיריו המוכרים והאהובים ביותר הוא 'הוא פשוט שריונר', שאותו הלחין בשנת 1969 למילותיו של יורם טהרלב. הנה בנות להקת גיסות שריון. 

יהי זכרו ברוך.

ב. נבחרת הכדורגל של 'כדורי', קיץ 1938

כשערכתי את רשימתו של דן אלמגור הגעתי לבלוג של כתב הספורט הוותיק יואש אלרואי (יואש אלרואי TVblog), ושם מצאתי צילום מיוחד במינו: תמונה משנת 1938 ובה צולמה נבחרת הכדורגל של בית הספר החקלאי 'כדורי', שבו למד, בין השאר, גם יצחק רבין.

יואש אלרואי השקיע מאמצים רבים כדי לזהות את המצולמים, ולשווא, עד שהגיע לשאול ביבר...

מספר אלרואי: 

תרתי במשך השנים אחרי עשרות אנשים שונים בארץ, גם אלה ממרכזי מורשת הפלמ"ח ומורשת יצחק רבין ברמת אביב, האמורים לזהות את הנוכחים בתמונה ההיא, אולם ללא תועלת. אף אחד מהם לא הצליח לזהות ... בקיץ 2010 פניתי לסופר והמשורר הנערץ עלי, מר חיים גורי, יליד 1923, שהיה צעיר בשנה מיצחק רבין ולמד כיתה אחת מתחתיו ב'כדורי'. ביקשתי ממנו כי ינסה לזהות עבורי את הנוכחים בתמונה ... חיים גורי אפילו לא סיפר לי שהוא בעצמו מופיע בתמונה עתיקת היומין ההיא, אולם הציע הצעה טובה יותר ... 'תשמע, דבר עם שאול ביבר, גם הוא נולד כמו יצחק רבין ב-1922, והיה בן כיתתו ב"כדורי". שאול ביבר יזהה לך בקלות את כל הנוכחים בתמונה ההיא. יש לו זיכרון מצוין'. ואמנם כך עשיתי וכך הגעתי לכתובת הנכונה. שאול ביבר ניאות ברצון. נפגשנו בקפה 'תמר', ברחוב שיינקין בתל אביב. הוא היה צלול לחלוטין, בעל זיכרון מצוין וזיהה בקלות וללא שהות את כל הנוכחים ... הנה התמונה בת 75 השנים, מקיץ 1938, ומשתתפיה, כפי שזיהה אותם שאול ביבר ז"ל. זוהי תרומה צנועה שלי לזכרו, לזכר דור שהולך ונעלם.

קיץ 1938. נבחרת הכדורגל של בית הספר התיכון חקלאי 'כדורי' בגליל התחתון, לאחר שניצחה את קבוצת הפרשים הבריטית וזכתה בגביע. יצחק רבין, אז בן 16, עומד שלישי מימין.

והנה הזיהוי המפורט:

עומדים מימין לשמאל: יוחנן גולדברג (דובז'ה לובש חולצה 'רוסית' לבנה), יהודה בן דוד, יצחק רבין, עמיחי הלוי (בן מושבת כינרת, שנרצח ב-1941 על ידי פורעים ערבים בכביש בין המושבה כינרת לטבריה), מאיר ליכטנשטיין (מחדרה), ד"ר ארתור קם (מורה לפלחה וגידול ירקות ב'כדורי', ששימש גם כמאמן וגם שופט כדורגל), נתן פיאט (המנהל המיתולוגי של 'כדורי'). 

כורעים מימין לשמאל: עמוס פינק, אורי ברפל, ליידה, ראובן צינדר (פועל מסג'רה), יהושע 'זיגי' זייגר, המשורר והסופר חיים גורי (אז גורפינקל).

שוכבים מימין לשמאל: שאול ביבר (השחקן היחיד שנעל נעלי כדורגל בקבוצה), השוער משה נצר (אז נוסוביצקי; לימים מפקד בפלמ"ח וראש אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון) ולידו הגביע. 

תודה ליואש אלרואי

ג. נבחרת הכדורגל של 'כסית', 1952

בתגובה לנבחרת הכדורגל של 'כדורי', שלף דן אלמגור מארכיונו תמונה של נבחרת הכדורגל של בית הקפה התל-אביבי המפורסם 'כסית'. התמונה צולמה ב-1952 כנראה על ידי הצלם מקסים סלומון.

שאול ביבר כורע, שני משמאל.

עוד זיהינו את שחקן 'הבימה' רפאל קלצ'קין (עומד במרכז, עם הקרחת); מימינו, במרכז התמונה, אברהם דשא (פשנל); ומשמאלו אורי זוהר ורעייתו אז אילנה רובינא.

עוד זיהויים יתקבלו בברכה.

(התמונה מופיעה גם בספרה של בתיה כרמיאל, בתי הקפה של תל-אביב, 1980-1920, מוזיאון ארץ ישראל ויד יצחק בן צבי, 2007, עמ' 248).

ילקוט הכזבים, עמ' 35

בעלי התוספות

הוסיף יהודה זיו:

שאול ביבר, נוחו עדן, ואנוכי גאוותנו הייתה תמיד על כך, ששנינו זכינו להימנות בשעתנו עם 'יהדות טבריה' (מונח שטבע שאול). לשם כך אין כלל צורך להיוולד בטבריה – שהרי שאול היה יליד קיבוץ קריית ענבים, ואילו אני באתי אליה ממוסקבה, הרחוקה מעט יותר... ואף על פי כן, זכינו בהחתמה ה'טַבַּרָאנִית' בזכות ימי ילדותנו,  שחלפו עלינו שם. אבא של שאול, מנהל 'תנובה' בטבריה וסביבותיה, קבע את מגוריו בשכונת 'קריית שמואל', במורד הרחוב הראשי – רחוב נצרת אשר בדרום השכונה (עם קום המדינה הוסב שמו ל'דרך הציונות' וטבריינים רבים ראו אז בדאגה את סמליות העובדה, כי השלט 'פני הים' המוצב בראשה גם ציין, בין היתר, כי 'הציונות' כולה 'מתחת לפני הים'... אך דאגה זו חלפה, משהוסב לימים בשלישית שם הרחוב והיום הוא 'דרך בגין'!). בעוד אבי, מנהל בית הספר 'העממי' בטבריה (כך נהגו אז עדיין לכנות את בת הספר 'היסודי'), העדיף להתגורר בצפונה של קריית שמואל, כששולי חצר ביתנו פונים אל רחוב הגליל, צפונה – וכך זכיתי, מדי בוקר, לשאת עיני אל הכינרת העטורה הרים. אני וחבריי, כמו 'חכמי טבריה' הנודעים של 'הגששים', נהגנו לדון ב'רעיונות' – ואחד מהם היה: 'אם ה"ג'רמ'ק" (שהיום שמו הר מירון) ייפול אל הכינרת – עד איפה יגיע ה'שפריץ'?'... כך היה לי מראה הכינרת ראשית דרכי בידיעת הארץ ואהבתה.

מקום ההתכנסות הקבוע שלנו בילדותנו היה בשערי 'מלון אלישבע – Elizabeth Hotel' (לימים 'מלון גינוסר'), לשם היו מגיעים נוסעי קו התעופה להודו של מטוסי הים, שעגנו בדרכם בכינרת (תחנתם השנייה), וכן תיירים דמויי 'אינדיאנה ג'ונס' בכלי רכב שונים ומשונים – שהפעילו את דמיוננו הילדותי. אך כששאול היה מגיע לשם, נהג כדרכו לעולל תעלולים שונים – כמו פיסות 'לֶדֶר' (משמש מיובש), שהיה שולף מכיס חולצתו ומחלק ביד רחבה לכל מי שטרם התנסה ב'רעיונות' שהגה ראשו של 'שאול התעלול': בתוך פיסת ה'לדר' המגולגלת הייתה טמונה... שן של שום!

אם תתבוננו ב'תמונת המחזור' של בוגרי כיתה חי"ת (כך נהגו אז לסיים את 'העממי', ולא בכיתה ו"ו כמקובל היום), שצולמה בחצר בית הספר באותם ימים רחוקים – במרכזה נראה אבי, 'המנהל', כשאחי הצעיר על ברכיו, ואילו שאול ביבר הוא הימני בשורת היושבים. לא ייאמן, איך כמעט לא נשתנה כלל עד יומו האחרון, לא במראהו ולא בהיותו 'שאול התעלול'...

לימים, בהיותנו בפלמ"ח, נפגשנו פעם בתחנת האוטובוסים של 'אגד' חיפה – בעודה בשיפולי 'המושבה הגרמנית' (היום 'הטיילת הגרמנית' בשדרות בן-גוריון)– בהמתנה בתור לשירותי הגברים, שהייתה בה עמדת השתנה אחת עם אשנב מול הפנים. מבעד לאשנב זה נשקף מבחוץ נהג אוטובוס, עם קסקט 'אגד' לראשו ותיק הכרטיסים על כתפו, כשהוא שקוע כולו במשימה אשר בידו. עיני שאול זהרו והעידו על 'רעיון' שנדלק במוחו הקודח: הוא מיהר אל החלון מבחוץ והבהיל אותו באמצע 'המדיטאציה' בטפיחה עזה של צרור מטבעות על האדן וב'זעקת קרב': 'שניים עפולה!!!'.

שאול היה עמי ב'קורס החכמים' השני, שארגן 'סִינִי' (ארנן עזריהו) בקיץ 1944 ב'בית הסילקאט' הנטוש בתל-אביב, ואף הופיע בטקס הסיום (יחד עם ירוחם 'הג'ינג'י' ו'אוֹלִי' גבעון) באופרטה היתולית, שכתבתי לרגל אותו אירוע. אך לאחרונה, משערכתי מחקר על קורס זה לטובת ארכיון בית הפלמ"ח, הכחיש שאול בכל תוקף את השתתפותו באותו קורס, שהכשיר קציני הסברה למחלקות הפלמ"ח. נראה, שהיה זה מפני שאלה נשאו בשעתם את כינוי הגנאי 'טֶלֶגְנָאטִים'  (אינטליגנטים), אך אני תמהתי מאד על ההכחשה, שהרי לימים נודע שאול בצה"ל כמקים להקת 'גברי השריון' ואף עמד בראש 'ענף הווי ובידור' במפקדת קצין חינוך ראשי. שאול אף היה אחד המדריכים בקורס מ"פים, שעברתי בשעתו, ואני מודה, כי מן היציאות אתו אל שטחי האימון זכור לי קמצוץ בלבד מ'תורת הלחימה' ולעומתה נותרו עימי בעיקר 'צ'יזבאתים' וכל מיני 'חוֹכְמעֶס', כידו הטובה...

כבר הקדים אותי דוד בשעתו, כשקונן על שאול: 'איך נפלו גבורים?'; איך, איך 'הלך' שאול וְנָדַמָּה ה'גַּרְמוֹשְׁ'קָה'...

*

אמר העורך: הסיפור של יהודה זיו, על השירותים בתחנה המרכזית של חיפה, נקלט בצורה שונה גם בילקוט הכזבים, עמ' 61:

כך הסרתי את חֶרְפַּת וְרוֹצְלָב

מעריב, 22 ביוני 1959

א. חֶרְפַּת וְרוֹצְלָב

היש עוד בימינו מי שזוכר את 'חרפת ורוצלב'?

ובכן, היו ימים, ולא רחוקים הם הימים, שבהם מושג זה הילך אימים והטיל את צלו על עולם הספורט הישראלי, ובמיוחד על עולם הכדורגל. זה היה דווקא בימיו הגדולים של הכדורגל בישראל הצעירה, כאשר כל תינוק ידע מי הם גלזר, סטלמך, ויסוקר וגדעון טיש.

ומעשה שהיה כך היה.

ב-18 ביוני 1959 נסעה נבחרת ישראל בכדורגל לעיר ורוצלב (Wrocław) שבפולין הקומוניסטית, כדי להתמודד במשחק ידידותי מול נבחרת פולין.

דבר, 18 ביוני 1959

המשחק נערך ביום ראשון, ה-21 ביוני, והאצטדיון היה מלא עד אפס מקום. נכחו בו כ-70,000 צופים, רבים מהם יהודים, פליטי שואה, שחזרו לפולין לאחר המלחמה וניסו לשקם בה את חייהם. עתה נהרו יהודים אלה לוורוצלב מכל רחבי שלזיה, כדי לצפות בניני המכבים משחקים כדורגל.

דן פחטר, השליח המיוחד של עיתון דבר, דיווח בהתרגשות על היהודים הרבים:

דבר, 21 ביוני 1959

גם נחמיה בן-אברהם, שדרן הרדיו האגדי, שהעביר את המשחק בשידור חי לקול ישראל, ודיווח גם לעיתון מעריב, סיפר על השבת שעשתה המשלחת הישראלית במחיצתם של יהודי ורוצלב:

מעריב, 21 ביוני 1959

אך כגודל התקווה כן היה גודל התבוסה. התוצאה הייתה מבישה – 7:2 לטובת פולין. ה'קפטן' יוסף גולדשטיין ונחום סטלמך הבקיעו שני גולים עלובים והצילו את הנבחרת מביזיון מוחלט.

דבר, 22 ביוני 1959

נבחרת ישראל בזמן נגינת 'התקווה'. עומדים משמאל לימין: זכריה רצאבי, נחום סטלמך, אברהם מנצ'ל, שלמה נהרי, גדעון טיש, שאול מתניה, אהרון אמר, חנוך מורדכוביץ', נח רזניק, אברהם בנדורי ויוסף גולדשטיין (ההתאחדות לכדורגל בישראל)

נחמיה בן-אברהם מצא נחמה פורתא בדבריו של יהודי ישיש, פליט שואה, שהגיע לצפות במשחק:

מעריב, 22 ביוני 1959

הפולני יאן ליברדה חולף על פניו של גדעון טיש (ההתאחדות לכדורגל בישראל)

שלושה ימים לאחר מכן שיחקה הנבחרת שוב, הפעם בלודז' ותחת השם 'נבחרת תל אביב'. משחק זה הסתיים, למרבית המזל, בתיקו 1:1, מה שנחשב כמעט כהישג מופלא.

אבל חרפת ורוצלב לא נמחתה, וכל העיתונים הרעישו עולמות וקראו לחשבון נפש ולבדק בית. הכותרת ההזויה ביותר הייתה של מאמר המערכת בעיתון ידיעות אחרונות, שחיבר ד"ר הרצל רוזנבלום: 'נשפך דם!'.

רוזנבלום תיאר את ההפסד כ'פוגרום שבוצע נגד הנבחרת שלנו על האדמה שהיא שבעת פוגרומים' (במגרש המשחקים: ספורט וחברה בתחילת האלף השלישי, האוניברסיטה הפתוחה, 2009, עמ' 292). העניין הטריד גם את הפוליטיקאים, ולכנסת הוגשה הצעה לסדר היום שכותרתה הייתה 'קידום הנבחרת הלאומית לכדורגל', ובעקבותיה נערך דיון בוועדת החינוך ובוועדת החוץ והביטחון!

מעריב, 23 ביוני 1959

השוער יעקב ויסוקר (מימין) והמאמן היהודי-הונגרי גיולה מאנדי באצטדיון בוורוצלב (ההתאחדות לכדורגל בישראל)

כמה שבועות לאחר ההשפלה נסעה נבחרת הכדורסל של הפועל תל-אביב לפולין, מלווה באיחולים הנלבבים: 'שלא תחזרו על חרפת וורוצלב'...

דבר, 18 באוגוסט 1959

ב. היכן בדיוק התרחש הפוגרום?

'הבנים בכדורגל': בול מפולין, 1959

ורוצלב הפולנית – לשעבר ברסלאו (Breslau) הגרמנית – היא בירת שלזיה. עיר גדולה ויפה, השוכנת על גדות הנהר אוֹדֶר, ושרידי התרבות הגרמנית מכאן והקומוניסטית מכאן עדיין ניכרים בבנייניה וברחובותיה.

במהלך מלחמת העולם השנייה, ובעיקר לאחריה, הפכה ורוצלב לבירת הטרנספר האירופית. כבר במהלך המלחמה עזבו רבים מתושביה הגרמנים של העיר, ולאחר המלחמה הוגלו כולם לגרמניה, כמעט עד האחרון שבהם  (כ-180,000 גרמנים). במקומם יושבו בעיר עשרות אלפי פולנים, שהגיעו לכאן ממרכז פולין, ובעיקר פולנים שגורשו על ידי הרוסים מהעיר לבוב וסביבתה. המהלך הזה נקרא אז בשם המכובס 'רֶפַּטְרִיאָצְיָה' (החזרה למולדת), שמדבר על החזרת עקורים למולדתם, למרות שלא היה שום קשר בין הפולנים מלבוב לבין ברסלאו, שהייתה גרמנית מאות שנים ועתה חזרה להיות ורוצלב הפולנית.

כך או כך, ורוצלב היום היא העיר הרביעית בגודלה בפולין, ויש בה מכל טוּב, ובאוניברסיטה המקומית יש אפילו חוג למדעי היהדות, שבראשו עומד ידידי ההיסטוריון פרופסור מרצ'ין וודז'ינסקי, שגם אירח אותי בביתו בסוף השבוע שעבר. זהו ביקורי השלישי בעיר, והפעם לכבוד פתיחת תכנית חדשה ללימודי יידיש (!) בשם 'ייִדיש פֿאַר אַלע' (יידיש לכולם).

אבל עם כל הכבוד ללימודי יידיש, מה שהיה חשוב לי באמת זה לשקם את הכבוד הלאומי שלנו ולמחוק את חרפת ורוצלב.

היכן התקיים המשחק? שאל אותי וודז'ינסקי והצביע על שלושה אצטדיונים שיש בעיר. רמי נוידרפר הפנה אותי לאתר המפורט הזה, ממנו למדתי הכל על אותו משחק – שמות השחקנים משני הקבוצות, שמות המבקיעים ושמות השופטים, וכמובן גם את שם האצטדיון.

התברר שהמשחק נערך באצטדיון האולימפי (Stadion Olimpijski) הישן של העיר. מרצ'ין הסיע אותי במכוניתו לאצטדיון שנמצא בפרברי העיר, כדי שנראה במו עינינו היכן בדיוק התרחש ה'פוגרום'.

האצטדיון נבנה בשנים 1928-1926, בתקופה הגרמנית של העיר, כשעוד הייתה ברסלאו, ועבר מאז שינויים ושיפוצים רבים. הוא נמצא בלבו של פארק ענקי, ירוק ומטופח. ליד האצטדיון יש מגרשי ספורט נוספים ושטחים למחנאות ולבילויים משפחתיים.

הכניסה החיצונית לשטח האצטדיון

מפת הפארק

הכניסה הפנימית לאצטדיון

האצטדיון מוקף בחומת אבנים לא גבוהה. כמו בית סוהר רק בלי גדרות תיל...

סובבנו את האצטדיון כמו את חומת יריחו ולשווא ניסינו למצוא את הפתח. כל הכניסות היו נעולות במנעולים ישנים וחלודים. בכלל, המתחם אינו מוחזק היטב ודי מוזנח.

שער הכניסה הנעול למקומות ה'ישיבה'

שער הכניסה הנעול למקומות ה'עמידה'

לבסוף, על פי חוקי הנאחס הידועים, מצאנו את הכניסה לאצטדיון בדיוק ליד המקום שבו התחלנו את הסיבוב הארוך.

נכנסנו פנימה...




האצטדיון באמת ענקי. כר הדשא כבר לא משמש למשחקי כדורגל אלא בעיקר לאתלטיקה, מסלולי ריצה ואימונים. קבוצת נערים התאמנה בפוטבול אמריקני...

רוב המושבים באצטדיון כבר הוחלפו במושבי פלסטיק, אבל ביציע אחד נשארו עדיין ספסלי העץ המקוריים.

בשלב זה, החלטנו לערוך את הפיוס ההיסטורי בין העמים, ולהסיר סופית את 'חרפת ורוצלב'.

ההיסטוריון מרצ'ין וודז'ינסקי, איש ורוצלב ופטריוט פולני, שהכדורגל מעניין את קצה הזרת שלו ועל כל הסיפור המזעזע למד ממני יום קודם, סימן בידיו את מספר ההשפלה 'שבע'.



נציג העם היהודי, עורך עונ"ש, שבימים כתיקונם גם הוא לא ממש מתעניין בכדורגל, אבל הוא בן נאמן לעמו ורגיש למעשי עוול והשפלה, סימן בצער את המספר 'שניים'...



אך עד מהרה הפכו שני הגולים העלובים, שהכניסו גולדשטיין וסטלמך, לסימן הניצחון. חזרנו לפולין כמנצחים. חרפת ורוצלב לא תשוב עוד!

ג. ניסיונות קודמים להסרת החרפה

הספר הראשון בסדרת 'הספורטאים הצעירים' ראה אור בשנת 1960

כמובן שאינני הראשון שחרפת ורוצלב העיקה עליו, וקדמו לי כמה סופרים, שהביזיון נגע בנימי נפשם וגם הם החליטו לעשות מעשה.

בשנת 1960, שנה לאחר ההפסד בפולין, החל סופר הילדים שרגא גפני – המוכר יותר לעשרות אלפי מעריציו בשמו הספרותי אבנר כרמלי – לפרסם את סדרת הספרים הספורטאים הצעירים, שזכתה לפופולריות אדירה. בני נוער, וכמובן גם אני בתוכם, בלעו את ספריו של כרמלי כבכורה ביום קיץ. רותקנו לעלילותיהם המסעירות של הנערים אלון לוי (החלוץ המרכזי) ורפי גבעון (השוער), שבכישרונם ובמסירותם הובילו את נבחרת ישראל בכדורגל לניצחונות מדהימים, ולבסוף לזכייה בגביע העולם.

בסדרה המותחת, על שלל הבגידות והמזימות, הערכים והתככים, התחרתה נבחרת ישראל בנבחרות לאומיות רבות, אך למיטב זיכרוני פולין לא הייתה ביניהן. בראיונות מאוחרים אתו סיפר גפני כי באמצעות ספריו רצה למחות על הישגיה העלובים של נבחרת ישראל בכדורגל, ולהקנות לבני הנוער את האמונה שבאמצעות כוח הרצון ואהבת המולדת אפשר להגיע לכל מקום.

ומאבנר כרמלי, לסופר שונה לחלוטין, דויד גרוסמן, שמידיעה אישית – גם הוא קרא בהתלהבות את ספריו של אבנר כרמלי.

בשנת 1986 נדפס ספרו של גרוסמן עיין ערך אהבה, ובמרכזו דמותו של מוֹמִיק, תלמיד בבית ספר יסודי בירושלים בשנות החמישים ובן למשפחת ניצולי שואה, שכמנהג אותם ימים הסתירו מילדיהם את מה שעבר עליהם. באמצעות קרוב משפחה, פליט שואה ישיש ופגוע בנפשו, שמתאכסן בביתו, מדמיין לעצמו מומיק עולם פרטי ופנטסטי משלו על החיים היהודיים בפולין ועל השואה.

ידידי, פרופסור אבנר הולצמן, ליקט לבקשתי מתוך הספר את הקטעים העוסקים בתגובתו של מומיק למשחק ההיסטורי בוורוצלב. 'יפה לראות', כתב לי אבנר, 'כיצד גרוסמן ארג להפליא את המשחק לתוך המרקם הדחוס של הסיפור, בבחינת ייצוג מזווית מיוחדת של החולשה היהודית הוותיקה (ועוד בהקשר הפולני, הכל כך מרכזי בספר) המבצבצת מתחת לאשליית הכוח הישראלית החדשה ושמה אותה ללעג. גם הדיוק ההיסטורי ראוי לציון, שכן הפרק "מומיק" מתרחש באמת ב-1959'.

עיין ערך אהבה, עמ' 65

עיין ערך אהבה, עמ' 72-71