מה עושה טייס גרמני על בול ישראלי?

מאת דב גביש

לפני כשבעה חודשים, ב-21 ביוני 2016, הנפיק השירות הבולאי של דואר ישראל בול לציון מלֹאת מאה שנה ללוחמה האווירית מעל שמיה של ארץ ישראל. במהלך ארבע שנות מלחמת העולם הראשונה (1918-1915) השתתפו בקרבות בארץ חמש טייסות גרמניות – ארבע פרוסיות ואחת בווארית. הן לא היו הטייסות הראשונות במערכה האווירית כאן, אבל הן הנציחו את נוכחותן בתיעוד מרהיב של נוף הארץ, שצולם מהאוויר שנים ספורות בלבד לאחר המראת המטוס הראשון בכלל. בד בבד עם מילוי משימותיהם תמך סגל הטייסות הגרמניות בתושבים המקומיים ונהג בהם בכבוד. כך נהגו אנשי הטייסת הפרוסית, שנסוגה לצמח ומפקדתה 'התנחלה' בדגניה, וכך נהגו אנשי הטייסת הבווארית שפלשו למרחביה ומפקדם, האופטמן פרנץ יוזף ואלץ, זכה להנצחה בבול הישראלי.

בימי מלחמת העולם הראשונה שירתו אנשי סגל יהודים בחיל האוויר הגרמני בארץ, בעיקר בתחום הרפואה, והיו בהם גם טייסים (טייסים יהודיים שירתו בחיל האוויר הגרמני גם בחזית המערבית, באירופה). אז מה הסיבה להצגת טייס זר? אולי מפני שטייס מסוים זה שירת בארץ ותמך ללא סייג בשכניו היהודים. ואכן, בדף ההסבר שנלווה להוצאת הבול מסופר על הטייסת הבווארית ש'התארחה' במרחביה בשנת המלחמה האחרונה, ועל 'מעטפת היום הראשון' להופעת הבול הודפס צילום של האסם בחוות הקואופרציה, שהוקמה בראשית 1912 במרחביה ופעלה בה עד 1918. 

הטייסות הגרמניות, ששוגרו לעזרת הטורקים, הוצבו בדרום הארץ. הטייסת הבווארית חנכה את השדה הראשון שיועד לה ב-15 באוקטובר 1917, סמוך לכפר עיראק אל-מנשייה (היום בתחומיה של קריית גת), כשבועיים לפני כיבוש באר שבע על ידי האוסטרלים. ב-7 בנובמבר 1917, ביום בו נכבשה עזה, נסוגו כל הטייסות הגרמניות צפונה. הטייסת הבווארית קרטעה אל נחל שורק, ודילגה צפונה, עד שהגיעהּ ב-12 בנובמבר לצומת התקשורת בעפולה. הטייסת פרסה את מתקניה לרגלי החווה החקלאית מרחביה, מקום מושבם של חלוצי ההתיישבות היהודית בעמק יזרעאל.

דִּירי המטוסים הגרמנים על רקע חוות מרחביה וגבעת המורה

כאמור, ב-1912 הוקמו במרחביה מבני הקבע של 'הקואופרציה', בתבנית של חווה גרמנית פרי תכנונו של האדריכל היהודי-גרמני אלכסנדר בֶּרוַולד ובהתאם להשקפתו הסוציאליסטית-ציונית של הכלכלן והסוציולוג  פרנץ אופנהיימר. ב-16 בנובמבר 1917, כשהגיעה הטייסת הבווארית לצומת עפולה, פלשה מפקדתה לחוות מרחביה, ומפקד הטייסת, האופטמן פרנץ יוזף ואלץ (Franz Walz), מצא בה אווירה גרמנית כלבבו. הגרמנים אמנם הצרו את מרחב חייהם של המתיישבים היהודים, אך התפעמו מרוחם החלוצית, מהשכלתם הרחבה, מתרבותם, ומאורח חייהם העמלני. כך נרקמה מערכת יחסים איתנה בין המתיישבים לבין הגרמנים, שמצדם פרסו עליהם את חסותם והשרו עליהם ביטחון מפני הצקות התורכים והשכנים הערבים. באחד המקרים אף איימו הגרמנים כי יפציצו מהאוויר את כפר סולם (שונם) השכן, שתושביו התנכלו לחלוצי מרחביה. את שולמית סלוצקי, הילדה הראשונה שנולדה בחווה, הם הטיסו בשמי העמק, ובאחת המסיבות שנערכו בהשתתפות סגל הטייסת, הודה ואלץ ואמר: 'אני רואה לראשונה יהודי חדש, אשר אני מרכין את ראשי בפניו'.

בעקבות ניצחונו של הצבא הבריטי בפיקודו של גנרל אלנבי בקרב מגידו (25-19 בספטמבר 1918), בא הקץ לשליטה העות'מנית בארץ ישראל ולמעורבות הגרמנית במלחמה. הגרמנים נסוגו, והטייסת הבווארית גם היא נטשה את המקום בחיפזון. ואלץ הבין את משמעותה של הפקרת החווה ואנשיה לחסדי שכניהם הפורעים, והציע למתיישבים היהודים את עזרתו בפינויים, לבל ייפגעו בקרבות הצפויים באזור עפולה. אנשי מרחביה דחו את המחווה והעדיפו להשאר במקומם. ואלץ ציידם בנשק ואת פקודיו פינה לנצרת, בית שאן וצמח בדרכם לדמשק. בלחץ הנסיבות ואלץ נשאר במקום בראש מאסף עורפי, המריא עם שחר לטיסת תצפית וכאשר נחת מצא בשדה חיילים בריטים שהמתינו לו. כמפקד אמיץ, שעוטר על ידי הגרמנים והטורקים כאחד, נודע שמעו של ואלץ בייחסו האדיב לשבויים. קצין אוסטרלי, נושא דגל לבן, המליץ בפניו להיכנע ללא קרב, לבל ייפגעו הוא וקומץ אנשיו בהתגוננות חסרת סיכוי. ואלץ נענה לדרישה. הסופר יוסף חיים ברנר, שנקלע אז למרחביה ללינת לילה בדרכו לדגניה, כתב סיפור קצר בשם 'הגאולה והתמורה', ובו תיאר את ואלץ ואנשיו, שהניחו את נשקם והלכו בשבי. הפרשים ההודים ש'כבשו' את מרחביה בסערה ולא ידעו מי הוא מי, שבו גם את כל הגברים ששהו בחווה, שנחשדו בטעות לגרמנים. בין ההולכים בשבי, למשך יום אחד, היו גם ברנר ויוסף בוסל איש דגניה (על פרשה זו כתבתי, עם רעייתי חיה, בספרנו טייס אנגלי על כנפי ברנר: עוולה במלחמת העולם הראשונה, כרמל, 2015).

בזכות כל אלה הונפק הבול והוכן דף הסבר שאינו מותיר ספק בדבר זהותו של מפקד הטייסת הבווארית שדמותו הוטבעה על הבול. המעצב המוכשר רונן גולדברג נטל צילום שבו נראה ואלץ במדיו, שינה במקצת את פרצופו ויציבתו, צידודו ורקעו, החליף את מגפיו, העלים את הצלב שבצילום המקורי, ובשובל הבול הביא תג של טייס פרוסי (אף על פי שטייס בווארי וסֶמֶל פרוסי לא ממש הולכים יחד...). 

מפקד הטייסת הבווארית פראנץ יוזף ואלץ במנחת המטוסים בעמק יזרעאל

הנה קיצור תולדות חייו של ואלץ: הוא נולד ב-1885, ובשנת 1905, בהיותו בן עשרים, התנדב לשרת בחיל הרגלים הבווארי. הוא למד לטוס, ובמלחמת העולם הראשונה פיקד על טייסות גרמניות בחזית המערבית באירופה, רשם לזכותו הפלות מטוסים וגם פציעה. קידומו נבלם ובאוגוסט 1917 הוצב לפקד על הטייסת הבווארית בארץ ישראל. עם נפילתו בשבי, במרחביה, ב-20 בספטמבר 1918, נכלא במצרים ושוחרר ב-30 בנובמבר 1919. כעבור חודשיים, ב-31 בינואר 1920, הוא הצטרף לטייסת המשטרה הבווארית. במארס 1927 חבר למסעו הרביעי באסיה המרכזית של הגיאוגרף השבדי סוון הֶדין, אוהד מושבע של גרמניה בשתי מלחמות העולם ויקיר הנאצים בעלותם לשלטון. ואלץ שב ב-1929 לטייסת המשטרה, וב-1934 חזר והתגייס לחיל האוויר הגרמני. הוא עלה בדרגות וסיים את מלחמת העולם השנייה כמפקד שדה תעופה גרמני בשלזיה, בקרבת ברסלאו (היום וורוצלב שבפולין). הוא נפל בשבי הרוסים ומת בכלאו בדצמבר 1945.

כמובן שאין זה נכון להדביק תווית של גנאי לכל איש צבא גרמני, שרבים מהם הסתייגו מהנאציזם. אבל האם לא היה מקום לערוך תחקיר היסטורי ממצה יותר על עברו של ואלץ עוד קודם שהונפק הבול הישראלי ועליו דמותו של מי ששירת בלופטוואפה הגרמני בימי מלחמת העולם השנייה, במרחק של פחות מרבע שעה טיסה ממחנה המוות אושוויץ? 

___________________________________________________

ד"ר דב גביש הוא גיאוגרף ועוסק במחקר צילומי האוויר הראשונים של ארץ ישראל ובהיסטוריה הצבאית שלה.


בעלי התוספות

בולים זהים להנצחת מלחמת העולם הראשונה שהוציאו שירותי הדואר בישראל ובאוסטרליה בשנת 2013

כתב אבי נבון מקיבוץ להב:

דב גביש חשף את זהותו של הטייס המצוייר על הבול. אני מבקש להתוודות: אני אשם בכל...  

כפעיל בעמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בישראל, חשבתי שציון מאה שנה למלחמה זו בארצנו ראוי להנצחה גם בתחום הבולאות. לאחר שדואר ישראל ודואר אוסטרליה הוציאו במשותף, כבר ב-2013, בול זהה, שהראה פרש אוסטרלי בהסתערות על באר שבע, שלחתי ב-25 בנובמבר 2013 ל'שירות הבולאי' הצעה מפורטת ולא שגרתית בשם הנהלת העמותה. הרעיון היה להנפיק סדרה של ארבעה בולים, והיות שהמלחמה השתרעה על פני ארבע שנים, הצעתי להפיקם בקצב של אחד בשנה, וכך לציין מלאת מאה שנה לאירועי מפתח במלחמה:  

1915 – חייל טורקי על רקע קטר ותחנת רכבת. מחווה לטורקיה ולאספני בולי תחבורה. 

1916 – טייס גרמני על רקע מטוס במנחת מרחביה. מחווה ל'מעופפים', לגרמניה ולאספני בולי תעופה. 

1917 – חייל בריטי, או גנרל אלנבי, על רקע טקס הכניעה בכניסה לשער יפו בירושלים. מחווה לבריטניה ולירושלים. 

1918 – פרש הודי מסתער מול עמדת תותחים על הכרמל. מחווה להודו ולחיפה.

הצעתי התקבלה וכמתחייב זכתה גם לאישור הממשלה. המשימה עברה למעצב, שנתן ביטוי גרפי לרעיון המילולי. הצילומים נאספו ממקורות שונים ומארכיונים בארץ ובחו"ל. לא נראה לי שהמעצב נתן דעתו לדמות בצילום שקיבל מידינו, מי הוא ומה קורות חייו. היה חשוב לו לבטא את הנושא באמצעות מראה אופייני, מה גם שהנתונים המקוריים שונו בציור. בנוסף לבול יש להפיק גם שובל, מעטפת יום ההופעה, עלון הסבר וחותמת – כל אלו נעשו על ידי אלה שמקצועם בכך, וגם בכך היה לי חלק, כחבר העמותה, לוודא שלא ייבחר ציור שאיננו מתאים. לדעתי, יש לברך את דואר ישראל על הנפקת סדרה זו, שמביאה עניין והערכה בארצות שונות וגם אצלנו.

עד עתה הופקו שני בולים, כמתוכנן. שני האחרים יופיעו בשנתיים הקרובות והם עדיין חסויים. יש הטוענים כי החייל הטורקי על הבול שראה אור בשנת 2015 צויר על פי צילום של הקצין משה שרתוק...

מקור: התאחדות בולאי ישראל